הסכם שנחתם בעקבות טעות
הרב כ"ץ א. אהרן
הרב בירנבאום צבי
ב"ה
תיק 843191/2
בבית הדין הרבני האזורי
אשקלון
לפני
כבוד הדיינים:
הרב דוד דב לבנון – אב"ד, הרב א' אהרן כץ – דיין, הרב צבי
בירנבאום
התובעת: פלונית (ע"י
ב"כ טו"ר ניסים אדרי)
נגד
הנתבעים: 1. פלוני (ע"י ב"כ עו"ד יעקב
ליאון)
2. אלמוני (ע"י ב"כ עו"ד דוד בן
חיים)
הנדון: שונות אישות
פסק
דין
האלמנה [פלונית] (להלן התובעת) הגישה בקשה בתאריך ו' באדר תשע"ב (29.2.2012)
לביטול הסכם הפשרה שנחתם בבית הדין ביום 16/1/2007 בינה ובין יורשי בעלה המנוח מר [ש'
א'] ז"ל, שהם [פלוני] ו[אלמוני] (להלן הנתבעים), הסכם שקיבל תוקף פסק דין
באותו היום.
הרקע העובדתי
האלמנה גב' [פלונית] הייתה נשואה למר [ש' א'] ז"ל משנת 1982.
כאשר האשה הייתה רווקה והבעל היה אלמן, והם היו נשואים כ־24 שנים. לצדדים לא היו
ילדים משותפים, ולמר [ש' א'] היו שני בנים מנישואיו הקודמים: [אלמוני] ו[פלוני], (ועוד
בנות שאינן בכלל התביעה כאשר יבואר). בני הזוג התגוררו במושב [נ']. [ש' א'] נפטר
בתאריך 1/3/03.
ביום 06/04/2006, נפתח תיק מזונות
ע"י [פלונית] כנגד יורשי המנוח [ש' א'], שבו היא תובעת את היורשים לאפשר לה
לגור בדירה שבמשק שבו היא גרה עם בעלה בחייו, וזאת מדין תנאי כתובה, "שכך
כתב לה (בכתובה): את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך",
היינו מתנאי כתובה שהאלמנה ניזונת מעיזבון בעלה המנוח וכן זכותה לגור בביתו כל ימי
אלמנותה ועד סוף ימיה.
יצוין בזה, שהנתבעים טענו בדיון
הראשון טענה מקדמית כי אין לבית הדין סמכות לדון בכך, ובית הדין נתן פסק דין מנומק
שהסמכות נתונה לו לדון במזונות האלמנה ובכלל זה במדורה.
הצדדים ניהלו מו"מ והגיעו להסכם
פשרה. הסעיפים העיקריים בהסכם, כי האלמנה הגב' [פלונית] תפנה את המשק בו התגוררה
עם המנוח במושב [נ'], והיורשים ישלמו לה כל חודש 250 $ דולר עבור שכירות בית עבורה
מחוץ למושב, והיא מתחייבת לקיים את צוואת המנוח מתאריך 2/9/90 שהוגשה לבית המשפט
ולא יהיו לה כל תביעות על העיזבון, כפי האמור בצוואה שהנחלה עוברת לשני ילדיו אבי
ועודד.
הצדדים קיבלו את ההסכם בקניין חתמו
עליו והוא קיבל תוקף פסק דין בבית הדין בתאריך 16/1/07.
הצוואה אכן קוימה וקבלה תוקף אצל רשם
לענייני ירושות בב"ש בתאריך 13/4/08.
ב־15/2/2011 עתרה האלמנה כנגד היורשים
על הפרת הסכם הפשרה, מאשר שהם אינם משלמים לה את הסכום שהתחייבו בהסכם, והיא מתקשה
לגבות את הכסף המגיע לה מהיורשים, ובמיוחד לאחרונה שהם לא שלמו לה 250 $ דולר כפי
שהתחייבו זה שבעה חודשים. התקיים דיון בדבר, היורשים השיבו שלא היה להם כסף, והם
היו במצוקה כלכלית ולכן לא שילמו, אולם לבסוף הם התחייבו לשלם כפי שהתחייבו מידי
חודש בחודשו.
ב־29/02/2012 הגישה האלמנה באמצעות
ב"כ נסים אדרי בקשה לביטול ההסכם הנ"ל, שניתן לו תוקף של פסק הדין
בתאריך 16/01/2007, בטענה של מחילה בטעות, מכיוון שהאשה חשבה שאין לה זכות קניינית
בנחלה, ולכן הסכימה לצאת מהנחלה בתנאים גרועים כל כך.
להלן עיקרי טענות ב"כ הצדדים
שהועלו בסיכומי הצדדים והנוגעים לשאלה האם יש מקום לבטל את הסכם הפשרה.
ב"כ התובעת טוען שהסכם הפשרה
שנחתם בין הגב' [פלונית] ליורשי בעלה ז"ל, נחתם והתקבל בקניין בטעות. לדבריו
האשה לא ידעה בזמן החתימה על ההסכם, שעל פי החוק המכונה הסכם המשולש של המושבים,
הנחלה עוברת לאלמנת בעל הנכס, והיא אמורה להיות שלה לאחר מות בעלה. היורשים אמרו
לה שהם מצאו צוואה שבה נאמר באופן חד משמעי שכל העיזבון עובר ע"ש הבנים,
ועליה לפנות את הבית, היא חשבה שהצוואה מבעלה המנוח המנשלת אותה מהירושה בנחלה
במושב, לכן הסכימה לפנות את הנחלה, בתנאים גרועים כל כך, בקבלת שכירות בסך 250 $
לחודש עבור המדור שלה. ורק ב־2/2012 נודע לה שהנחלה רשומה על שמה, ע"פ החוק
המכונה ההסכם המשולש.
ב"כ התובעת מסתמך על פרוטוקול
מבית הדין ומבית המשפט, וכן על אישור זכויות מהמנהל שלדבריו הגיע לידיו רק בשנת
2012.
ב"כ הנתבע (הבן [אלמוני])
עו"ד בן חיים השיב, כי אין עילה לביטול ההסכם מאשר שהאשה ידעה שהנחלה נרשמה
על שמה כבר ב־01/2006 כפי שמופיע ברישומי המנהל, והיא בכל זאת הסכימה לפשרה. עוד
טען כי היא ידעה על קיומה של צוואת בעלה המנוח לפיה הנחלה עוברת לשני בני המנוח [אלמוני]
ו[פלוני], ולכן לא התנגדה לקיום הצוואה, ולכן אין כאן מחילה בטעות. עוד טען כי
העברת הנחלה על שם האלמנה [פלונית] לא נעשתה כדין, מאשר שהיא איננה חברת האגודה
ורק חברי האגודה רשאים לקבל נחלה במושב, וגם בגלל שהמושב לא היה מעורב בהעברת
הנחלה על שם האלמנה, וזה נוגד את התקנון.
ב"כ הנתבע (הבן [פלוני])
עו"ד יעקב ליאון טען כי הסכם הפשרה נחתם לאחר שנוהל מו"מ בין הצדדים, הם
קיבלו אותו בקניין חתמו עליו, וההסכם קיבל תוקף פסק דין בבית הדין, ולכן אי אפשר
לבטלו. האשה הייתה מיוצגת בזמן עריכת ההסכם וחתימתו, וחזקה שב"כ של האשה בדק
את ההסכם ורק אז האשה חתמה עליו. גם לדבריו האשה ידעה שהנחלה נרשמה על שמה שנה
לפני שחתמה על הסכם הפשרה, ולכן אין כאן שום טעות מצד האשה אלא ויתור בידיעה ברורה
מה הן זכויותיה בנחלה. טענה נוספת העלה עו"ד ליאון כי חל שיהוי רב בבקשת
ביטול ההסכם. שכן ההסכם נחתם ב־01/2007 והבקשה לבטלו הוגשה רק ב־02/02012. ואין
לבטל הסכם זמן כל כך ארוך אחרי קיומו, לאחר שהיורשים קיימו את חלקם בהסכם ושלמו
שכירות דירה לתובעת.
פסק הדין שלפנינו דן בשאלה האם יש כאן
מחילה בטעות והאם זו סיבה לבטל את הקניין שקיבל תוקף של פסק דין.
לאחר עיון מעמיק בחומר שבתיק, בית
הדין מגיע למסקנה כי התובעת לא ידעה שהנחלה מגיעה לה על פי החוק, כאשר יבואר להלן,
ולכן חתמה על הסכם הפשרה הנ"ל, והרי זו מחילה בטעות. יצוין בזה, כי הסכם זה,
שיסודו בתביעת מזונות אלמנה, נידון מתחילתו בפני בי"ד זה, ושנים מדייניו היו
בדיונים שקדמו לחתימת הסכם הפשרה, וזכורה להם היטב האווירה שהייתה בדיון מלבד מה
שרשום בפרוטוקול.
בדיון הראשון בתביעת האלמנה למדור,
שהתקיים בתאריך 29/5/06, האלמנה דיברה בכאב רב על כך שהיורשים מתנכלים לה ורוצים
להוציאה מהדירה שהיא גרה בה, וזאת למרות שלדבריה בעלה המנוח הבטיח לה שהיא תישאר
בדירה הזאת כל חייה, היא פנתה לבית המשפט להוציא צו ירושה, וכמה הופתעה לשמוע שיש
צוואה של בעלה המנוח, צוואה שלא הייתה ידועה עד שלוש שנים מפטירת בעלה, שבה הוא
מנשל אותה מכל זכות בנחלה, והיא אינה מבינה איך זה יכול להיות, ולמה מגיע לה כך,
מאחר שלדבריה היא ליוותה אותו במשך 24 שנים ועזרה לו וגידלה את ילדיו. היורשים
השיבו שהיא מקבלת פנסיה מבעלה בסך 7500 ₪ שזה בהחלט מכסה את כל צרכיה מזונות
ומדור, והם דורשים ממנה לשלם להם דמי שכירות על זה שהיא מתגוררת בדירה שבמשק שאינה
שייכת לה.
יצוין בזה, שהצוואה הזאת נעלמה ולא הייתה
מצויה אצל היורשים, וגם עו"ד דוד בן חיים כותב לבית המשפט שהוא לא זכר שישנה
צוואה כזאת, ולאחר שהאלמנה הגישה בקשה לירושה, וזה היה שלוש שנים לאחר מות מר [ש'
א'] ז"ל, היורשים פנו אליו, ולאחר חיפוש היא נמצאה והוגשה לרשם לענייני
ירושות לאישור, וכן מופיע בפרוטוקול בית המשפט שהאשה טוענת שהיא לא ידעה מהצוואה (והדבר
אומר דרשני!). ומצאנו שב"כ האלמנה טו"ר נסים אדרי אומר בבית המשפט, כי
לאחר שהצוואה הוגשה לבית המשפט, היא פנתה לבית הדין לאפשר לה להישאר בדירה מדין
מדור האלמנה.
נראה שדי בדברים הנ"ל שמופיעים
בפרוטוקול בית הדין, והדיינים זוכרים אותו ואת האווירה שהייתה בו, וכן בתביעה של
האלמנה והיורשים בבית המשפט, ובמה שמופיע בפרוטוקול בית המשפט, שעסק באשור הצוואה,
כדי להיווכח שלא עלה על דעת האלמנה שיש לה זכות קניינית בנחלה, וכי היא הבינה
באופן חד־משמעי שכל הנחלה במשק שייכת לשני ילדי בעלה המנוח ע"פ הצוואה,
ולכן היא מבקשת כמפלט אחרון לתבוע מדור מדין מזונות אלמנה. ועל בסיס זה נחתם הסכם
הפשרה.
הזכרנו לעיל את העובדה שאלמנה פונה
לבית המשפט להוציא צו ירושה על שמה, ואם היא הייתה יודעת שעל פי החוק המכונה הסכם
המשולש, הנחלה שייכת לה וכבר נרשמה על שמה, הרי שאין לה צורך בצו ירושה, ומדוע היא
פונה לבית המשפט לבקש צו ירושה. זאת ועוד, לפי חוק הירושה אלמנה זכאית למחצית
העיזבון של בעלה, ולפי חוזה המשולש מגיע לה הנחלה בשלמותה, ולמה לה לדרוש מחצית
בלבד כאשר יש לה את הנחלה בשלמותה, אתמהה! אלא מכאן הוכחה חותכת שהיא לא ידעה
שע"פ החוק הנחלה מגיעה לה.
והנה כמו שהיא לא ידעה מחוק הסכם
המשולש, כך גם היורשים לא היו מודעים לחוק הנ"ל, וכך הנתבע אומר בדיון מתאריך
29/05/2006 (בפרוטוקול): "אני אמרתי לה שתגור בבית עד מאה ועשרים, אבל לאחר
שהיא הגישה צו ירושה אני לא מוכן ואני אמרתי לה שיש צוואה". וחזר הנתבע על
דבריו בדיון שנערך בבית הדין בתאריך ג' בכסלו תשע"ד (6.11.2013) (שורה 114–115).
אם כן, טוען כאן הנתבע כי שמע שהאשה רוצה להוציא צו ירושה, כלומר שהיא חושבת
שהנחלה עדיין איננה רשומה על שמה, וא"כ אינו יכול לטעון שהאשה כבר ידעה ב־01/2006
שהנחלה רשומה על שמה, שאם כן מדוע עליה להוציא צו ירושה.
הוכחה נוספת לכך שהאלמנה חשבה שאין לה
כל זכויות בנחלה, עולה מעיון בסעיפי ההסכם הנ"ל שנחתם בינה ובין היורשים,
שבהם היא מסכימה לקבל מהם סכום מינימאלי ולצאת מהדירה בתנאים נחותים ביותר. כגון
הסעיפים הבאים:
א. סעיף
4 בהסכם – היא מתחייבת להתפנות מהבית תוך 60 יום.
ב. סעיף
5 בהסכם – היא מסכימה לקבל בתמורה לעזיבת הדירה סך של 250$ דולר לחודש לכל ימי
חיה.
ג. סעיף
6 בהסכם – דמי השכירות שתקבל לא יהיו חלק מעיזבונה, והיא לא תוכל להמחותם לאחרים.
ד. סעיף
7 בהסכם – דמי השכירות ישולמו אך ורק אם תשכור בית, או דיור מוגן.
ה. סעיף
8 בהסכם – תחילת התשלום תלויה בכך שהיורשים יצליחו להשכיר את הדירה שבמשק, ותינתן
להם אורכה של חודשיים.
המעיין בהסכם בסעיפים הנ"ל, רואה
בעליל שהאלמנה נמצאת בהרגשה כי ידה על התחתונה ואין לה כל זכויות במשק ובנחלה,
ולכן היא מסכימה להתפנות מהדירה תוך 60 יום, ולא ניתן לה אורכה למצוא דיור חילופי
מתאים. כמו כן היא מסכימה לקבל סכום שבוודאי פחות בהרבה מערך השכרת המשק, והוא גם
לא מספיק להשכרת דירה חילופית עבורה. ואינו מוצמד ליוקר הדיור, ולא די בכך שהיא
מקבלת סכום נמוך הם עוד מתנים עמה תנאים מגבילים מאד (סעיפים 6,7,8). שהיא בוודאי
לא הייתה מסכימה להם אם הייתה יודעת שכל הנחלה שייכת לה, והיא מוותרת להם על רכוש
ששייך לה.
לאחר כל זאת
היעלה על הדעת שהיא חשבה שיש לה זכות קניינית בנחלה?!
השאלה העולה היא אם כן כיצד נמצא
במנהל מקרקעי ישראל כי המשק כולו הועבר על שמה של התובעת כבר ביום 25/1/06 כשנה
לפני חתימת ההסכם.
ב"כ אחד היורשים עו"ד דוד
בן חיים טוען על זה ככרוכיה בזעקה העולה מן הכתב, שהיא רימתה את היורשים ולא גילתה
להם שהיא כבר העבירה את הנחלה על שמה "אילו הייתה מגלה את העובדה האמורה,
היו מן הסתם מנסחים את ההסכם באופן שונה", והיורשים לא היו חותמים עמה על
הסכם כזה.
טענה זו תמוהה, בית הדין מסכים עם
דבריו אבל בכיוון ההפוך, שאם היורשים היו יודעים שעל פי החוק הנחלה מגיעה לאלמנה
והיא כבר רשמה את הנחלה על שמה, אכן הם לא היו מציעים הסכם כזה! אלא שהם היו
מסכימים בשמחה רבה להצעת הפשרה שב"כ התובעת הציע להם לפני מתן פסק דין בתיק
זה להתחלק בנחלה שווה בשווה!
אולם עדיין השאלה בעינה עומדת, כיצד
מופיע ברישומים כי המשק כולו הועבר על שמה של התובעת כבר ביום 25/1/06 כשנה לפני
חתימת ההסכם. ומנגד אם היא ידעה כבר אז שהנחלה רשומה על שמה והכירה את החוק של
הסכם המשולש שהנחלה עוברת אליה, מדוע היא פונה לבית המשפט להוציא צו ירושה על שמה?
ומדוע היא מופיעה לבית הדין ואומרת שיש צוואה המפקיעה את זכותה בנחלה והיא מבקשת
להישאר בדירה מכוח זכות מדור אלמנה?
כדי להבהיר נקודה זו, הוזמנה לעדות
נציגה ממנהל מקרקעי ישראל הגב' יעל ממן והיא הסבירה כי העברת הנחלה על שם בן הזוג
לאחר פטירת בן הזוג יכולה להיות ע"י קבלת תעודת פטירה של בן הזוג וזה יכול
להיות ממזכירות המשק, ואיננה מחייבת בקשה חתומה ע"י בן הזוג השני. ואכן בתיק
המנהל על המשק המדובר אין בקשה לשינוי הרישום. לפי דבריה הרישום נעשה כחוק ואין בו
פגם. העולה מתוך דבריה שייתכן שהרישום על שם התובעת נעשה ללא ידיעתה.
כפי שהוכחנו לעיל, ברור לנו שהאלמנה
לא ידעה שמגיע לה זכות קניינית בנחלה, ולפי מה שהוסבר לנו ע"י נציגת המנהל
למקרקעי ישראל, ייתכן שהרישום על שמה נעשה בלא ידיעתה. ונראה שזה ההסבר לדבר.
אומנם מצאנו שהאלמנה אמרה (בדיון בתאריך 11/2013) דברים שמשתמע מהם שהיא ידעה לפני
חתימת ההסכם שהנחלה רשומה על שמה, אולם בית הדין התרשם שהיא הייתה נרגשת ומבולבלת,
ודבריה לא היו ברורים כל צורכם, מדובר באשה מבוגרת שקשה לה לזכור תאריכים ולסדר את
הדברים לפי סדרם הכרונולוגי, ונראה שאין להתחשב בכך, כאשר ברור לנו בעליל מהדיונים
שהתקיימו לפני חתימת ההסכם שהיא לא ידעה מזה, והרי זה בבחינת "גדולה ראיה
משמיעה".
וכפי שהבאנו לעיל, העובדה שהיא פונה
לבית המשפט להוציא צו ירושה, ואחר שמתגלה לה הצוואה של בעלה המנוח, היא פונה לבית
הדין בתביעה למדור במסגרת חיוב היורשים במזונות האלמנה, כל זה מוכיח בעליל שהיא לא
מודעת לכך שיש לה זכות קניינית בנחלה של בעלה המנוח.
מכל זה עולה באופן ברור, כי לשני
הצדדים, ולכל הנוכחים בדיונים בבית הדין ובבית המשפט היה ברור שלא היה ידוע לאף
אחד מהצדדים החוק הנ"ל המקנה לאלמנה את הזכות על הנחלה, וכולם היו בטוחים
שלאחר גילוי הצוואה לא מגיע לאלמנה דבר מהנחלה ומהירושה בכלל.
אפשרות אחרת שהיא פחות סבירה, להסביר
מדוע היא מסכימה להסכם הנ"ל, מפני שהיא ידעה מהזכות שיש לה בנחלה ע"פ
חוזה המשולש, ואף רשמה את הנחלה על שמה, אולם לאחר שנודע לה מהצוואה שהילדים של
בעלה המנוח יורשים אותו ולא היא, חשבה שהצוואה גוברת על החוזה המשולש, ולכן לא
מגיע לה דבר בנחלה, ולכן היא פונה לבית הדין בתביעת מדור האלמנה.
בכל אופן, הואיל והראינו לדעת שהתובעת
לא ידעה בזמן חתימת ההסכם שיש לה זכות קניינית על הנחלה, הרי שהיא הסכימה לתנאי
ההסכם בטעות, וההסכם בטל.
מקורות הלכתיים
דין מחילה בטעות מופיע בש"ס בכמה מקומות בין השאר במסכת בבא בתרא (דף מא עמוד א) במעשה דרב ענן, מדובר
בשדה ששטפה נהר ונפלו המחיצות המפרידות בין השדות, ושני בעלי השדות בנו מחיצה
ביניהם, ואחר כך התברר שהמחיצה נכנסה בתוך שטח שדה חברו, ועל זה אומרת הגמ' כי
למרות שהמפסיד סייע בבניית המחיצה ויש בזה מחילה ואף מעשה קניין, כפי שמפרש
רשב"ם, וז"ל:
"והא אחיל כו' – והא יש לי טענה ודאית שהקנה לי קרקע, דיש לי עדים שראו שהיה מסייע לי לבנות הכותל, וכמאן דאמר: לך חזק וקני דמי".
אולם כיוון שנעשה בטעות אין לזה תוקף, ואין לומר שהיה צריך לבדוק
ולדעת, כי גם המרוויח מבניית הכותל לא ידע מזה, ולכן אומר רשב"ם:
"מחילה בטעות היא, את גופך אי הוה ידעת לא עבדת, כי היכי דאת לא הוה ידעת, הוא נמי לא הוה ידע."
גם במקרה שלנו כמו שהיורשים לא ידעו
מהסכם המשולש, ולכן סברו שהנחלה שייכת להם, כך גם האלמנה סברה כך בטעות, ולכן
הסכימה להסכם הפשרה.
וכך נפסק בשו"ע ח"מ (סימן רמא סעיף ב' מובא ברמ"א):
"כל מחילה בטעות יכול לחזור בו אפילו קנו מיניה."
מהרי"ק נשאל בשאלה הדומה להפליא
למקרה שלנו, והרי תשובתו בסימן קי"א: [רבי יוסף בן שלמה קולון (המהרי"ק)
נולד בצרפת בשנת ה"א ק"פ (1420) ישב בעיקר בצפון איטליה, שם כיהן כרב
בכמה קהילות חשובות. תשובותיו זכו לשם ולתפוצה רבה. תלמידו היה ר' עובדיה
מברטנורה, בעל הפירוש המפורסם למשנה. המהרי"ק נפטר בשנת ה"א ר"מ (1480)]
וז"ל:
"על אודות אחד מן האחים שנתפשר עם שאר אחיו, לפטור חלקו מירושת אביו בעבור סך מה, כאשר היה סבור שלא היו הנכסים מרובים כאשר היו, וכן אמרו לו אחיו שלא היו הנכסים מרובין, ועל זה סמך ופטר את חלקו לאחיו בשביל דבר מועט לפי המגיע לחלקו, ושוב נודע שהיו הנכסים מרובים ושהיה מגיע לחלקו כמעט כפלים ממה שנתפשר עם אחיו.
נראה לע"ד דבר פשוט שאין באותה פשרה ממש שהרי הלכה רווחת היא בישראל דכל קנין וכל מחילה בטעות חוזרים כדמוכח בפרק חזקת הבתים (דף מא) גבי רב ענן וכו'. אם כן הוא, שהטעוהו אחיו באמרם שלא היו הנכסים שוים כמעט החצי ממה שהיו שוים. וגם כי מוכיח מתוך הטענות שגם אחיו לא היה יודעים שהיו הנכסים מרובים כל כך, איכא למימר דכי היכי דאחיו לא הוה ידעין איהו נמי לא הוה ידע, ולא תאמר דדוקא התם איכא למיתלי בטעות, שהרי לא קבל בעל קרקע מעות מרב ענן, ולא עביד איניש דמחיל בכדי, אבל הכא הרי קבל מקצת כסף בשביל חלק ירושתו, ואיכא למימר דאגב זוזי גומר ומקנו. דהא גבי מוכר פירות דקל לחבירו אמרינן דהויא מחילה בטעות כדמוכח בפרק איזהו נשך (דף סו) ואף על גב דקביל זוזי וכו', וכל שכן דאומדנא דמוכח הוא שאם היה יודע שהיו הנכסים מרובין כל כך שלא היה מוחל...אפילו מן הסתם רגלים לדבר איכא דבטעות היה שהרי אין דרך למחול מאתים במנה, ואין לתלות דשפיר הוה ידע ואפילו הכי מחל, אלא יש לומר דטועה...דאין אדם מוותר ממונו חנם כל שכן אם יתברר שהטעוהו בפי' דדבר פשוט שאין לך מחילה בטעות גדולה מזו...אבל בנדון הזה שסמך על דברי אחיו והוטעה בסך עזבון אביו פשיטא ופשיטא דהויא מחילה בטעות ולא הויא מחילה."
נבאר דבריו:
מדובר בהסכם פשרה בין יורשים, שאחד
מהם הסכים לוותר על חלקו בירושת אביו בתמורה לקבלת סכום מסוים, וזאת מפני שהוא חשב
שלא היו נכסים מרובים בירושה, ואחר כך נודע שהיו נכסים מרובים, והתברר שהיה מגיע
לו כפליים ממה שהתפשר עם היורשים האחרים. ועל זה פוסק מהרי"ק שזו מחילה בטעות
ואינה מחילה. ומביא שתי ראיות לכך, אחת מגמ' ב"ב שהבאנו מהמקרה של רב ענן,
שמחילה בטעות אינה מחילה. אולם הוא אומר שאין זו ראיה מספקת, כיוון ששם המוחל לא קיבל
שום דבר בתמורה, ואולי בגלל זה מחילה בטעות אינה מחילה, אולם במקרה הנידון אצלו
שהיורש קבל איזו תמורה אולי זה כן מחילה. ולכן מביא ראיה מגמ' בבא מציעא (דף ס"ו ע"ב). הראיה משם טעונה הסבר נוסף. הגמ' דנה שם בעניין מחילה בטעות,
אולם דווקא שם אומר רב נחמן שמחילה בטעות היא מחילה, מדובר שם במוכר פירות דקל
שעדין לא באו לעולם, ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ואעפ"כ מה שהקונה כבר
לקח ואכל והמוכר לא מחה בידו, זכה בפירות ולא מוציאים מידו. רואים לכאורה שמחילה
בטעות קנה. והגמ' מיישבת ואומרת "התם זביני" כלומר היה כאן מכר ולכן
המחילה בטעות היא מחילה, והראשונים טרחו לבאר זאת. בית הבחירה למאירי מסכת בבא
מציעא דף סו עמוד ב מפרש:
"מה שאכל אכל... ואף על פי שמחילה בטעות היא כל שבמכר מחילה כזו שכבר מכר ולא טעה בממכרו, והן הן הדברים שמכר, אלא שהיה סבור שממכרו קיים ואינו קיים, ומחל מתוך מחשבתו, מחילה היא. מה שאין כן בשאר מחילות, שכל שהן בטעות אינן כלום."
היינו, כיוון שהמוכר מכר ברצון וקבל
את כסף תמורת הפירות, אע"פ שהקניין לא חל, המוכר מוחל ברצון מה שהקונה כבר
לקח. מה שאין כן במקרה שהמוחל מחל בגלל טעות, ואילו היה יודע לא היה מוחל, הרי זו
מחילה בטעות ולא קנה.
וכך מפרש הריטב"א:
"מיהו כי מהניא מחילה התם הוא גבי זביני דמעיקרא ועד סוף בתורת זביני נחת ליה לוקח ובתורת זביני אכיל ומחיל ליה מוכר".
ומחלק בין המקרה הזה למקרה שהזכרנו
מגמ' ב"ב:
"וא"ת דהכא משמע דס"ל לר"נ דמחילה בטעות הויא מחילה ואלו בפרק חזקת הבתים (מ"א א') אמרינן דלא הויא מחילה בההוא עובדא דרב ענן דשקל בידקא בארעיה ואזל אהדר גודא בארעיה דחבריה ואתא חבריה וסייע בהדיה וא"ל ר"נ את גופך מי הוה ידעת איהו נמי לא הוה ידע ומחילה בטעות לא הויא מחילה, וי"ל דלא דמי, דכי אמר ר"נ דהוי מחילה כשיודע מה שחברו נוטל מממונו אלא שהוא סבור שזכה בו מן הדין כגון הא דמוכר פירות דקל לחברו וכגון המוכר באסמכתא, אבל היכא שזה אינו יודע שחברו נוטל כלום מממונו כי ההיא דהתם הא ודאי לא הויא מחילה."
כלומר, במוכר פירות דקל, המוכר יודע
את כל העובדות, אלא שחסר קנין המועיל הואיל ופירות הדקל לא באו לעולם, לכן בדיעבד
חלה המחילה שבטעות, אבל במקרה של רב ענן בגמ' ב"ב המפסיד לא ידע שבונים בקרקע
שלו, ועל טעות כזאת אמרו שמחילה בטעות אינה מחילה.
ומביא שם תירוץ אחר בשם ר"ת:
"אבל ר"ת ז"ל פי' התם זביני הכא הלואה, דלעולם ס"ל לר"נ דמחילה בטעות לא הויא מחילה כההיא דפרק חזקת הבתים, והתם גבי מוכר פירות דקל זביני וכיון שבדעתו מכר ובמכר שייך לומר ניחא ליה דליקום בהימנותיה א"כ אית לן למימר דכל כמה דלא הדר ביה מחיל ליה מחילה גמורה."
לפי ר"ת במקרה של רב נחמן בגמ'
ב"מ יש למוכר עניין להסכים עם המחילה, כדי לעמוד בדבורו כיון שסוף כל סוף מכר
לו פירות דקל, אע"פ שלא חל הקניין, אבל במחילה אחרת שלא ידע וטעה חוזר.
ועל פי זה מובן מה שהמהרי"ק לומד
משם שעניינו, שאם טעה ומחל על סכום גדול ממה שקבל והוא לא ידע מזה בזמן המחילה, לא
קנה וההסכם בטל. וזאת למרות שהוא לא מחל "בכדי" (=בחנם) אלא קבל חלק
מהירושה, גם הפשרה הזאת היא מחילה בטעות.
העולה מתשובת המהרי"ק, שאם אדם
התפשר לקבל סכום קטן מפני שהטעו אותו מה גודל הירושה ואח"כ התבררה לו הטעות
שהירושה גדולה יותר יכול לחזור בו.
וכן גם במקרה שלנו, שהתובעת חשבה שאין
לה כל זכות הירושה, והסכימה לוותר על סכום גדול בתמורה לקבלת סכום קטן ביותר שזו
מחילה בטעות ומבטלת את ההסכם.
האם מדובר כאן במחילה או בפשרה?
מחילה משמעה ללא תמורה, פשרה משמעה שכל צד מוותר לרעהו בתמורה. הסברה
נותנת שמחילה בטעות אינה מחילה, ומה הדין בפשרה? למעשה אין נפקא מינה בדבר, כי גם
אם הייתה כאן פשרה בטעות הפשרה בטלה. כפי שנראה מדברי מהרי"ק שהזכרנו לעיל,
והוא מביא ראיה שהדין של מחילה בטעות מדבר גם כאשר שיש תמורה למחילה, ולהלן נביא
ראיות נוספות לכך.
האם במקרה שלנו מדובר במחילה של
האלמנה על זכותה בנחלה ללא תמורה, או שמדובר כאן בפשרה שהאלמנה וויתרה על זכותה
בנחלה תמורת סכום כספי. לכאורה במקרה הנידון האשה אמנם ויתרה על חלקה בירושת הבעל (הנחלה
במושב [נ']) אך קיבלה שכירות בסך 250$ למשך כל חייה, למרות זאת נראה שזו מחילה ללא
תמורה. וזאת מפני שגם אם מצד החוק לא מגיעה לה זכות קניינית בנחלה, הרי שזכותה
כאלמנת בעלה המנוח היא להישאר במדור שבו חיה עם בעלה בחייו כמבואר בשו"ע אבן
העזר הלכות כתובות סימן צד סעיף א, וז"ל:
"כדרך שניזונת אלמנתו מנכסיו, כך נותנין לה כסות וכלי תשמיש ומדור, או יושבת במדור שהייתה בו בחיי בעלה. הגה: ואינה משמשת בכל הבית עם היורשים, רק נותנין לה מדור מיוחד לפי כבודה, בבית (הר"ן פ' נערה בשם הרשב"א והמ"מ פי"ח) וי"א דיכולין ליתן לה מדור הראוי לה בבית אחר (כן משמע במרדכי פרק הנושא ובפרק נערה שנתפתתה)."
לפי השו"ע זכותה של האלמנה
להישאר באותה דירה שדרה עם בעלה בחייו ואין היורשים יכולים לסלקה לדירה אחרת. הדעה
המובאת ברמ"א היא דעה דחויה ע"י כל הפוסקים כמבואר בבית שמואל כאן.
וממילא גם אם הצוואה מנשלת אותה
מזכותה הקניינית בנחלה, אין היורשים יכולים לסלקה מהמקום, ולכן ידה על העליונה,
והיא לא הייתה חייבת להסכים לצאת מהדירה ללא תמורה, (וגם לא בסכום נמוך כ"כ),
נמצא שמה שקבלה לשכירות סך של 250 דולר, לא ניתן עבור ויתור על זכותה הקניינית על
הנחלה, אלא עבור מדור האלמנה, וממילא ביחס לוויתור על הנחלה אין כאן פשרה כלל וכלל
רק מחילה ללא תמורה כלל. והרי זה דומה למקרה של רב ענן בגמ' ב"ב שמחל ללא כל
תמורה שעל זה אומר המהרי"ק פשיטא לו שאם לא ידע ומחל בטעות הקנין בטל
שזו מחילה בטעות. ולכן במקרה דנן שזו מחילה ללא תמורה פשיטא שאם לא ידעה ומחלה
בטעות ההסכם בטל. אולם כאמור, המהרי"ק אומר שגם אם התקבלה איזו תמורה למחילה,
אם היא נעשתה בטעות המחילה בטלה.
פשרה שנעשית בטעות בטלה
יצוין בזה, שיש דוגמה של פשרה שדומה למחילה בטעות ובכל זאת אינה
מתבטלת, וזה שבמקרה שצדדים מבקשים מהדיינים לעשות ביניהם פשרה, הלכה היא
ש"פשרה צריכה קנין", למרות שמחילה אינה צריכה קנין. ומפרש תוספות מסכת
סנהדרין דף ו עמוד א, וז"ל:
"אין לדקדק מכאן דבעלמא מחילה צריכה קנין, דמה שצריך הכא קנין על המחילה משום דאי לאו הוי קנין הוי כמו מחילה בטעות, שלא היה יודע שיאמרו למחול כל כך, ואף על גב דהשתא דאיכא קנין הוי כמו קנין בטעות, מיהו אלימא מילתא טפי בקנין מבלא קנין."
תוספות אומר שקנין מועיל בפשרה של דיינים,
לבטל טענה של מחילה בטעות, ואם הם קבלו בקנין שהדיין יפשר ביניהם, הפשרה תקיפה
למרות שזה נראה כמחילה בטעות. אולם אם הדיין עשה פשרה בטעות, מפני שנעלם ממנו
מידע מסוים הרי זו פשרה בטעות שבטלה גם אם נעשתה בקנין.
במקרה שלנו לא מדובר בפסק דין של
פשרה, הצדדים באו עם הסכם פשרה מוכן, ונמצא לאחר מכן שהתובעת לא ידעה דבר שגרם לה
לוותר בטעות, ולכן ההסכם דינו להתבטל כמחילה בטעות. ואפילו אם בית הדין היה פוסק
את הפשרה, אם מתברר שלבית הדין שהוא טעה הפשרה מתבטלת.
וכך מובא בשו"ע ח"מ (סימן כה סעיף ה):
"דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה, ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע, ואחר כך ידע מו שאינו בן שבועה, אף על פי שקנו מידו על הפשרה, אינה כלום, דקנין בטעות הוא, וחוזר. הגה: וכן כל כיוצא בזה. ודוקא שגילה דעתו שעשה הפשרה משום השבועה, או כדומה לזה (עיטור בשם הרי"ף)."
והרי לנו כמה מקורות נוספים שגם
בפשרה, אם נמצאה טעות בפשרה היא מתבטלת:
מובא בשו"ע חו"מ סימן י"ב סעיף יד:
"הכופר בפקדון, ונתפשר עמו ומחל לו, ואח"כ מצא עדים, יכול לחזור בו."
ובסעיף טו:
"והוא הדין למי שנתפשר מפני שלא היה לו ראיה או שטר, ואחר כך מצא."
מסעיפים אלו משמע שלמרות שנעשתה פשרה
בין הצדדים אם ימצא אח"כ ראיה או שטר או עדים יכול לחזור בו מן הפשרה.
נמצא, שגם בפשרה שנעשית בקניין אם זה
נעשה בטעות, הקניין והפשרה בטלים.
טענת שיהוי זמן בהגשת התביעה לביטול ההסכם
ב"כ הנתבעים טוענים שכבר עבר זמן רב מאז נחתם ההסכם והתובעת לא
ערערה עליו, ולאחר שיהוי זמן היא אינה יכולה לחזור בה ולטעון כל טענת טעות עליה.
בית הדין אינו מקבל טענה זו, כי במקרה
שמתגלה דבר שלא היה ידוע עליו מראש הרי זה טעות שגורמת את ביטול ההסכם.
מעין זה מצאנו גם בנושא הבאת ראיות
שלא היו ידועות לצדדים, שאין בהם הגבלת זמן, ואפשר תמיד להביאם לבית הדין, וכך
מובא בשולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן כ סעיף א:
"מי שנתחייב בבי"ד והביא עדים או ראיה לזכותו, סותר הדין וחוזר, אף על פי שכבר נגמר; ואפילו אם פרע כבר, כל זמן שהוא מביא ראיה, סותר."
ואפילו אם אמר שאין לו ראיות יותר, אם
אנו בטוחים שהוא לא ידע מהם יכול להביאם, וז"ל:
"הגה: וכל זה בסתמא, אבל אם הביא הגדול אחר כך ראיה ועדים שלא ידע מאלו עדים שהביא אחר כך, או (קטן) שבאו עדים ואומרים ששטרות של אביו היו בידו וידע בהן כשירד לדין, הולכים אחריהם. (מרדכי ס"פ זה בורר)."
וכן בעניין טעות שלעולם חוזרת.
וכך נקבע בתקנות הדיון פרק י"ד סעיפים קכ"ט וקל"א:
"בעל דין זכאי בכל זמן לבקש דיון מחדש מבית הדין שדן בענינו על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בשעת הדיון".
ואז ידון בית הדין בבקשה. לאחר בירור יאשר בית הדין את פסק דין
או יבטלו, ויוציא פסק דין חדש.
טענות נוספות של ב"כ הנתבעים שאין
מקומן בבית הדין
ב"כ הנתבעים טוענים שהעברת המשק על שם האשה בתאריך 2006 הוא בלתי
מובן, וגובל בפלילים, ומן הראוי לפתוח בחקירה כנגד מנהל מקרקעי ישראל בנידון זה.
אחד היורשים אמר שיש לו חשד שבעלי אינטרסים ביישוב יש להם יד ברשום הנחלה ע"ש
האלמנה.
בית הדין מבהיר שנושא זה אינו
בסמכותו, והוא לא יעסוק בבירור הפרשה הזאת, ועליהם לפנות לגורמים המוסמכים לכך
ולערכאה משפטית שיש לה הסמכות לדון בפלילים. ולפי מה שנמסר, הם כבר פנו לבית המשפט
בנושא זה ותביעתם נדחתה.
יצוין בזה, שגם טענתם זו מחזקת את
ההנחה של בית הדין שהאלמנה לא ידעה מכך. וגם הם חוששים שלא האלמנה הביאה לידי כך
שהנחלה תירשם על שמה.
לב"כ היורשים יש טענות נוספות
כנגד המנהל שע"פ החוק לא מגיע לאלמנה לקבל את הנחלה, וזאת בגלל שהיא לא הייתה
חברה באגודה השיתופית ועוד טענות נוספות. וגם על טענה זו נאמרה תשובה ע"י
הגב' יעל ממן, אולם גם ביחס לטענה זו, בית הדין מבהיר שהוא לא הכתובת לטענות אלו
והוא לא ידון ולא יכריע בהן.
באחד הדיונים הקודמים טען עו"ד
דוד בן חיים שבית הדין אינו מוסמך לבטל את ההסכם, שעוסק בוויתור על נכסים וזה לא
בסמכות בית הדין. בית הדין דן במזונות האלמנה, ולאחר שהיא הסכימה לחתום על ההסכם
המדובר, הרי שהסכם זה אינו צריך את אישור בית הדין, ואף אם בית הדין יחליט לבטל
את פסק הדין המאשר אותו, ההסכם עדין יישאר בתוקפו.
בית הדין התייחס לטענה זו בעבר וקבע
כי הואיל וההסכם נעשה במסגרת פסק דין למזונות אלמנה שזה בסמכותו של בית הדין, ועל
פי ההלכה אי אפשר לסלק את האלמנה מהדירה שהיא גרה בה בחיי בעלה, ממילא כל ההסכם
בכללו נעשה לפתרון מזונות האלמנה, והרי שהוא תקף מכוח פסק דין שניתן עליו. וניתנו
לכך נימוקים בהחלטה שנתנה בזמנו.
לאור כל זאת, פוסק בית הדין שההסכם
שנחתם בין התובעת הגב' [פלונית] והנתבעים היורשים [פלוני] ו[אלמוני] בטל.
ניתן לפרסם פסק דין זה לאחר מחיקת
שמות התובעת והנתבעים.
ניתן ביום
הרב דוד דב לבנון
– אב"ד הרב א' אהרן כץ –
דיין הרב צבי
בירנבאום
