התנגשות בין רכב לשער היישוב שהיה בתנועה

תיאור המעשה

התובע נכנס בשער היישוב ברכבו, והייתה התנגשות עם השער שגרמה נזק לרכב ולשער. התובע טוען שהשער לא היה תקין, והעין החשמלית לא עצרה את השער בזמן. כמו כן הפתח של השער לא היה מספיק רחב, כי לפי התקנון צריך להיות ברוחב 6 מטר, התובע טוען שנסע כרגיל ולכן פטור. הישוב באמצעות הרבש"ץ והמזכיר הציגו סרט של הכניסה של התובע לפתח השער במהירות ומבלי להאט, ולכן הישוב טוען שהתובע אשם שלא ציית לתמרור עצור ולאמצעי ההאטה.

בירור הדין

ראשית כל מוטל עלינו לברר העובדות של ההתנגשות, ואם השער היה תקין או לא.

בירור העובדות

אפשר לקבוע שהתובע התנגש בשער ולא השער התנגש בתובע. ניתן להסיק זאת מכך שמקום ההתנגשות היה בחזית הרכב באזור הגלגל הקדמי כאשר החזית של הרכב מתעגלת באופן כזה שהגלגל בולט החוצה מן הרכב, ולכן זה האזור שבא במגע ראשון בשער.

בנוסף בסרט רואים שהמכונית התנגשה בשער בעוצמה רבה שהעיפה את הבגאז' והשאירה אותו פתוח והדליקה המגבים. עצמת ההתנגשות מעידה על פגיעה בשער. אם השער היה מתנגש ברכב מהצד - לא היינו רואים עצמת פגיעה כזאת אלא הנזק היה ע"י דחיפת הרכב. ולכן אפשר לקבוע שהמכונית התנגשה בשער.

אפשר גם לקבוע שהעין החשמלית אינה מעלה או מורידה בנידון בגלל שהעין החשמלית היא כעשרה ס"מ לפני השער ולכן אפילו אם הייתה מגיבה מיד, הרכב היה מתנגש בשער בגלל שהשער הוא גדול וכבד ומתקדם עוד 5 ס"מ עד שעוצר ורק אז נסוג, התגובה הזאת לא היה בה כדי לשנות הנזק מההתנגשות ואפילו אם העין הייתה מקולקלת והשער היה ממשיך להתקדם עיקר הנזק היה מן ההתנגשות עצמה כמו שרואים מהסרטון. ואע"פ שהתובע אמר שהשער המשיך לגרור את הרכב אחרי ההתנגשות - זה אינו מעיד על כך שהשער היה מקולקל שכן גם כאשר העין תקינה, השער מתקדם עוד 5 ס"מ עד שהוא עוצר, ולכן יכול להיות בהחלט שהשער המשיך לגרור הרכב אחר ההתנגשות גם אחרי שקיבל פקודה לעצור. אדרבה נראה שהשער היה תקין, שהרי רואים בסרט שמיד אחרי ההתנגשות התובע המשיך בנסיעה, סימן שהשער כבר עצר והתחיל לסגת. גם הרבש"ץ מעיד שהשער היה תקין בלילה כאשר חזר והמחליף שלו גם אמר שהשער היה תקין, אבל לא היה ברור לו מתי הוא מגיב ומתי לא. סו"ס נראה שהשער היה תקין וגם אם לא – זה לא משנה בהרבה את עצמת הנזק.

גם הטענה שאין בפתח רוחב של 6 מטר - אינה מתקבלת שהרי יש בפתח 6 מ', ואין צריך שכל נתיב יהיה לו רוחב 6 מטר.

אמנם בבדיקה, ראינו שהאור על השער אינו נראה כלל ביום ואינו מהבהב כמו שדורש המפרט, ועוד נחזור לעובדה זו.

אחרי קביעת העובדות יש צורך לעיין באיזו מסגרת הלכתית לדון בנידוננו.

דעת הרוב

האם לדמות הנידון להולך רגל שמתנגש בכד (ב"ק כז:) או לשנים שהיו מהלכים ברה"ר ופגעו זה בזה (ב"ק לב.)?

בתחילת פרק המניח בב"ק יש סוגיא שדנה באדם שפגע בכד ברה"ר ושברו, ומסקנת הסוגיא להלכה שאם ההולך היה צריך לצפות שהכד יהיה שם, כגון הניח הכד לפני בית הבד שיש לו רשות להניחו שם - חובת הזהירות עוברת להולך הרגל, והוא חייב על נזקי הכד ובעל הכד פטור מנזקיו, והולך הרגל פטור רק באפילה, היינו בחושך גמור שא"א לו לעיין בדרכיו. אם נדמה נידון דידן למצב זה ליישוב יש רשות להפעיל השער וחובת הזהירות עוברת לתובע והוא חייב.

אבל נראה שלא לדמות נידוננו להנ"ל, בגלל שבנידוננו שני האלמנטים בהתנגשות היו בתנועה ולכן ההתייחסות שונה לגמרי ממצב שהמכשיל הוא סטטי ואינו זז והשני מתנגש בו. הגמרא עצמה מחלקת בין שני מצבים אלו באופן חד. עיין ב"ק לב. שרבה בר נתן שאל את רב הונא:

"המזיק אשתו בתשמיש המיטה מהו? כיון דברשות קעביד פטור א"ד איבעי ליה לעיוני? א"ל תניתוה שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך (ולכן כאשר הם התנגשו שניהם פטורים ולא אומרים איבעי ליה לעיוני)? ... התם תרוויהו כהדדי נינהו הכא איהו קעביד מעשה והיא לא".

רב הונא חילק בין מצב ששני האלמנטים בתנועה ששם נאמר ששניהם פטורים אם עשו ברשות, והזיקו זה לזה בלי כוונה, ולא מטילים חובת תשלום על אחד מהם או על שניהם, לעומת המזיק את אשתו בתשמיש המיטה, אע"פ שגם שם הוא עשה ברשות - הואיל ורק הוא בתנועה חובת הזהירות עוברת אליו, והוא חייב על נזקי אשתו.

וכן מצאנו בכמה דוגמאות בפרק המניח שם, שכאשר אחד בתנועה והשני לא בתנועה - חובת הזהירות עוברת לזה שבתנועה. רואים כן בתחילת הפרק לפי רב ושמואל ורבי יוחנן שהולך רגל צריך להיזהר לא לפגוע בכד ואפילו אם בעל הכד הניחו ברה"ר שזה אסור. ואפילו לפי ר' אילעא שם שאין דרכו של אדם להתבונן בדרכים, אבל במקרה שמותר להניח כדים ברה"ר, כגון מחוץ לבית הגרנות - חובת הזהירות עוברת להולך. וכן מצאנו בזה בא בחביתו וזה בא בקורתו (לא:- לב.) כל עוד הראשון עוצר בהיתר כגון לכתף - חובת הזהירות עוברת לזה שמאחוריו למנוע התנגשות ורק כאשר הראשון עוצר שלא ברשות - אז השני פטור אבל כל עוד הראשון עוצר בהיתר, חובת הזהירות עוברת לשני שנמצא בתנועה. וכל זה כאמור כאשר אחד בתנועה ואחד לא אבל כאשר שניהם בתנועה, הכלל שונה כמש"כ למעלה, ועל זה נאמר שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות פטורים, כאשר הוזקו זה בזה או אחד הזיק את השני שלא בכוונה.

סיכום פרק זה

הנידון לפנינו דומה לשנים מהלכים הואיל ושניהם בתנועה ולא לנתקל בכדו של חברו ברה"ר.

האם הנידון דומה לשניהם ברשות או לשניהם שלא ברשות או לאחד ברשות ואחד שלא ברשות?

עיין ב"ק לב. שכאשר שניהם ברשות, או שניהם שלא ברשות, והזיקו זה את זה שלא בכוונה ולא בידיים - שניהם פטורים, אבל אם אחד ברשות והשני לא - זה שברשות פטור והשני חייב. ונראה שבנידון דידן שניהם שלא ברשות: התובע לא ברשות בגלל שנסע מהר כמו שרואים בסרטון, ולא ציית לתמרור עצור וכו'. אבל גם השער הותקן שלא ברשות, בגלל שהשער מאוד קרוב לכביש וכאשר השער בפעילות קשה מאוד להבחין בכך, בגלל שהוא זז לאט, ומאידך הוא מתקדם בהתמדה, ולכן הוא יכול להפתיע את הנהג.

יצוין, שכבר הייתה תאונה אחרת בשער והיישוב שילם את הנזק שנגרם לרכב! והרבש"ץ הסביר שבנידון האחר לא היה סרטון והחייל לא היה החלטי מתי להפעיל השער. איך שלא יהיה נדמה שהמצבים די דומים, שגם הנהג האחר ודאי לא שם לב להתקדמות השער אע"פ שהוא טוען שנהג לאט.

ולכן נראה שבהעדר אור מהבהב משמעותי על השער ושילוט להזהיר שהשער זז - הישוב לא יצא ידי חובת ההתראה בקשר לשער. בשילוט לפני השער נאמר להאט בכדי להיבדק על ידי השומר ואין זכר לכך שהשער זז ולכן מי שברור לו שהשומר לא צריך לבדוק אותו לאו דווקא יאט ואפילו אם יאט, אין וודאות בזה שלא יפגע ע"י השער, כמו שקרה לנהג השני שהאט, ובכל זאת לא שם לב לשער והייתה התנגשות.

סיכום פרק זה

נידוננו דומה לשנים שלא ברשות ששניהם פטורים.

האם יש משמעות לכך שבנידוננו הרכב פגע בשער ולא שניהם התנגשו חזיתית?

נראה שאין הבדל בין התנגשות חזיתית לנידון דידן שהרכב פגע בשער כאשר שני הגופים היו בתנועה, וזה מכמה סיבות:

א. עיין גמרא הנ"ל ב"ק לב. שרבה בר נתן הקשה אם המזיק אשתו בתשמיש המטה חייב או לא, והצד לחייב הוא "איבעי ליה לעיוני", וכן למסקנת הגמרא ש"איהו קעביד מעשה" - עדיין החיוב הוא בגלל ש"איבעי לעיוני". זאת אומרת החיוב המיוחד על מי שעושה מעשה ומזיק הוא בגלל שיש עליו חובת זהירות מרובה בגלל שהוא בתנועה. ממילא כאשר שניהם בתנועה - חלה על שניהם חובת הזהירות באופן שווה, ולכן ה"אשמה" לנזק חלה על שניהם בשווה, ולכן פטורים על נזק הדדי. ונראה שזו כוונת התוס' שם ד"ה שנים: "שכל אחד גרם לעצמו חבלה זו", היינו שהאשמה על שניהם ביחד.

עקב כך אין הבדל מי התנגש במי, כל עוד שניהם בתנועה הייתה על שניהם אותה חובת זהירות ולכן כל אחד "גרם לעצמו נזק זה" בזה שלא היה זהיר. אם ההבדל בין תנועה או נח היה בגלל שזה שזז נחשב מזיק בגלל שהוא עושה מעשה בידיים, היה מקום לדון מי עשה עיקר מעשה הנזק והיה מקום לחלק אולי בין רכב פוגע לבין שער שנפגע. אבל הואיל והמחייב כאן הוא חובת הזהירות של הזז, אין מקום לחלק.

ונראה להוכיח שסיבת החיוב של זה שעושה מעשה היא משום חובת זהירות מיוחדת ולא בגלל שהוא הוא המזיק, שהרי מצאנו הרבה מקרים שהנח חייב. עיין תוס' כז. ד"ה אמאי, שכתב שבעל הכד חייב בנזק שנגרם למי ששובר אותו בגלל ש"יותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק". וכן מצאנו בשני קדרים (ב"ק לא.) שהנופל חייב בנזקי הפוגע בו ואפילו בתור אדם המזיק לפי רש"י ותוס' שם אע"פ שהוא נח וההולך פגע בו, וכן בעל הקורה שעמד לפוש ונכנס בו בעל החבית, בעל הקורה חייב (ב"ק לב.) אם כן אי אפשר לפטור את הנח מול זה שעושה מעשה בגלל שזה שנח לא עושה מעשה מזיק. וזה נכון ביתר שאת כאשר שניהם "שלא ברשות", שאז ברור שגם הנח עושה מעשה מזיק וחייב כמו שראינו בדוגמאות הנ"ל. ולכן נראה מוכרח שסיבת החיוב של זה שעושה מעשה אינה בגלל שהוא המזיק והנח אינו מזיק, אלא בגלל שיש על עושה המעשה חובת זהירות מיוחדת, ולכן הוא חייב כמו שכתוב בגמרא, הנ"ל ואם כן אין מקום להתחשב בשאלה מי פגע במי כנ"ל.

ב. כאשר הראשונים ציינו את ההבדל בין שניהם בתנועה לבין אחד בתנועה הם כתבו שהאחד עמד, ולא כתבו חידוש יותר גדול ששניהם היו בתנועה ואחד התנגש בשני כמו המקרה שלנו. משמעות הדברים היא שאין הבדל מי התנגש במי כאשר שניהם בתנועה. עיינו לדוגמא תוס' לב. ד"ה תרוייהו:

"מיהו כאשר עמד בעל חבית, חייב בעל קורה אפילו שניהם ברשות".

ג. עיין ב"ק ו. בתוס' ד"ה לאתויי שהביא גירסת "כל הספרים", שאם אדם בועט במכשול והמכשול מזיק תוך כדי תנועה - הבועט חייב בכל הנזק "אי בהדי דקא אזלי קמזקי כוחו הוא". זאת אומרת, מי שגורם למכשול להתגלגל תחת רגלי ההולכים, הוא אדם המזיק ואפילו אם מישהו פוגע בחפץ בחוזקה וניזוק ומזיק, הבועט חייב בכל הנזק כמו שתוס' כתבו שם "ויתחייב המגלגל הכל". ובנידון דידן מישהו הפעיל את השער והזרים החשמל ולכן דינו כאשו וחציו וחייב בכל הנזק שנגרם על ידו. ולכן גם אם נסבור שהחיוב בנדון דידן הוא לזה שגרם עיקר הנזק, הרי בעל הרכב ומפעיל השער שווים בנזק.

סיכום פרק זה

אין מקום לחלק בין מי שהזיק פחות למי שהזיק יותר כאשר יש התנגשות בין שני גופים בתנועה, וקל וחומר בנידון דידן שכן המפעיל מכשול דינו כאדם המזיק.

תוספת בירור להנ"ל - סיכום השיטות בסוגיא בב"ק מח. מח: והמסתעף

כדי לחזק את עמדתנו הנ"ל שהחיוב של זה שעושה מעשה הוא בגלל שחלה עליו חובת זהירות יתר ולא בגלל שהוא גורם הנזק, נרחיב בסיכום קצר של הסוגיא בב"ק מח:, שהיא הבסיס לפסיקה הנ"ל.

עיין ב"ק מח::

"שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות: הוזקו זה בזה - חייבים, הזיקו זה את זה - פטורים".

ויש לעיין מה ההבדל בין הזיקו והוזקו? ואם מדובר בסוגיא ששניהם בתנועה או רק אחד בתנועה והמסתעף בע"ה. ומצאנו כמה שיטות בראשונים בהבנת הנ"ל.

שיטת הרמב"ם

עיין רמב"ם (חובל ו ג). הרמב"ם כותב שאדם המזיק חייב שוגג כמזיד אבל מצמצם דין זה לרשות הניזק:

"אבל ברשות המזיק אינו חייב לשלם אלא אם הזיק בזדון אבל בשגגה או באונס פטור. וכן אם היו שניהן ברשות או שניהן שלא ברשות והזיק אחד מהן ממון חבירו שלא בכוונה פטור".

כעין זה כתב בהלכות חובל (א טז):

"המזיק את חבירו בכוונה בכל מקום חייב חמשה דברים ואפילו נכנס לרשות חבירו שלא ברשות והזיקו בעל הבית חייב, שאע"פ שיש לו רשות להוציאו אין לו רשות להזיקו. אבל אם הוזק זה שנכנס בבעל הבית הרי בעל הבית פטור. ואם הוזק בו בעל הבית חייב מפני שנכנס שלא ברשות. היו שניהן ברשות או שניהן שלא ברשות והוזקו זה בזה שניהן פטורין".

נראה שהרמב"ם הבין ש"הזיק" שכתוב בגמרא הנ"ל פירושו בכוונה ו"הוזק" פירושו שלא בכוונה.

מיהו זה ברור שרמת הכוונה שצריך להתחייב ברשות המזיק - אינה אותה רמת כוונה שצריך כאשר שניהם ברשות או שניהם אינם ברשות. ברמב"ם הנ"ל כתוב שברשות המזיק, המזיק חייב "בזדון" היינו במזיד, אבל עיין הלכות חובל (ו ח) שאם בעל החבית ראשון ובעל הקורה אחרון ונשברה החבית מן הקורה - בעל הקורה חייב, "שזה כמי ששברה בידו בכוונה", וברור הדבר שהרמב"ם בא להתאים פסיקה זו עם הכלל שקבע שכאשר שניהם ברשות חייבים רק אם הזיקו בכוונה, ולכן כתב שרמה כזו של רשלנות דינה כ"שברה בידו בכוונה", וכן המזיק את אשתו בתשמיש המיטה חייב (חובל ד יז) אע"פ שהגמרא עצמה מגדירה אותו כנכנס ברשות (ב"ק לב. הנ"ל) ומדובר בלי כוונה, וכן השובר את החבית שנמצאה במקום שמותר להניחה חייב (נזקי ממון יג ו) אע"פ ששניהם ברשות והזיק בלי כוונה, וכן הנכנס לחנות של נגר ונתזה לו בקעת והזיקו חייב בד' דברים, גם כאשר נכנס שלא ברשות ולא היתה כוונתו להזיקו, והראייה שרק חייב ד' דברים ולא ה', וזה בגלל שהיה צריך לקחת בחשבון שנכנסים לחנות גם בלי רשות ולכן דינו כשניהם ברשות.

רואים מן הנ"ל שכאשר שניהם ברשות, וה"ה מן הסתם כאשר שניהם שלא ברשות, חייב גם כאשר המזיק איננו מזיד אלא שעשה מעשה שהיה לו פוטנציאל מובהק להזיק והוא לא נזהר מספיק וזה נקרא מזיק בכוונה. ונראה שבזה חייב רק כאשר עושה מעשה ולא כאשר הוא פסיבי כמו שכתוב בגמרא ב"ק לב. הנ"ל. ברם כאשר לא מדובר במעשה כזה אלא במעשה תמים, הרמב"ם אינו מחלק בין עושה מעשה או לא ובשניהם פטור, שהרי מגדיר מזיק והוזק ביחס לכוונה ולא ביחס לעושה מעשה או לא, ודלא כשיטת רש"י עיין בהמשך בעז"ה. ונראה שנימוקו של הרמב"ם עמו, שהרי אין הבדל בין עושה מעשה או לא לעניין חיוב כמו שכתבנו למעלה, ובור יוכיח שחייב אע"פ שהוא לגמרי פסיבי וכו'.

לפי הנ"ל רואים שסיבת החיוב לפי הרמב"ם איננה אם עשה מעשה או לא, אלא אם עשה מעשה שהיה צריך להיזהר בעשייתו. זאת אומרת המחייב הוא "איבעיא ליה לעיוני".

ועיין חובל (ו ח) כאשר זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ונשברה החבית מן הקורה פטור כמו שכתוב במשנה ב"ק שם ובהסבר הדברים כתב הרמב"ם "שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך". זאת אומרת גם כאשר שניהם עשו מעשה, כל עוד שבעל הקורה לא הלך אחרי בעל החבית אלא בא מכיוון אחר, הוא פטור בגלל שהיתה לו רשות להלך. וזה כשיטת הרמב"ם שאינו מחלק בין עושה מעשה או לא. מיהו מלשונו משמע קצת, שאם שניהם היו שלא ברשות הדין היה שונה, אבל נראה שגם אם שניהם היו שלא ברשות הדין זהה, כמו שראינו שהגמרא מדמה ברשות לשלא ברשות.

ועיין חובל (ו ט):

"שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים אחד רץ ואחד מהלך והוזק אחד מהם בחבירו, שלא בכוונה, זה הרץ חייב מפני שהוא משנה".

כוונת הרמב"ם כאן גם לציין שהמעשה היה מבחינת "הוזק" בגלל שנעשה "שלא בכוונה" כנ"ל אע"פ ששניהם עשו מעשה ואחד היה שלא ברשות, מכל מקום אינו נחשב בכוונה, וחיובו משום שעשה שלא ברשות.

לפי הרמב"ם נראה, שבנדון דידן שניהם פטורים, ואין מקום להתחשב בשאלה מי עשה מעשה יותר גדול, שהרי החילוק של הרמב"ם הוא בין כוונה לבלי כוונה ולא בין עשיית מעשה לאי עשייה. ועיין ערוך השולחן (שעח) שהבין שהטור והשולחן ערוך פסקו כרמב"ם שרק בכוונה חייב כנ"ל.

סיכום קטע זה

לפי הרמב"ם בנידון דידן שניהם פטורים וערוך השולחן הבין שכך הכרעת השו"ע.

שיטת רש"י

עיין רש"י בסוגיא בב"ק הנ"ל ד"ה הזיק:

"קרי בין מתכוין ובין שאין מתכוין ומיהו בידים הזיקו".

ובד"ה הוזק:

"שזה היה עומד במקומו ובא בעל הבית ונתקל בו".

וכן כתב בד"ה הזיקו. משמעות דברי רש"י שמי שעשה מעשה הוא הוא המזיק, ומי שעמד במקומו, הוא הניזוק.

מיהו הדבר קשה שרש"י פירש שניהן שלא ברשות "כגון שניהן רצין ברה"ר". והרי כאן שניהם עושים מעשה, ואיך יכול להיות הבדל בין הוזקו או הזיקו באופן זה? ועיין רש"י ד"ה חייבין שהקשה על שיטתו מן המשנה לב.:

"והא דתנן בהמניח שנים שהיו מהלכין ברה"ר והזיקו זה את זה פטורין, ההוא הזיקו, הוזקו הוא ולא דק בלישניה".

במשנה מדובר כאשר שניהם עושים מעשה היינו הולכים ובכל זאת יש הבדל בין הזיקו והוזקו, איך אפשר להבין זאת?

ונראה שיש שתי גישות לתרץ קושיא זו, זו של הסמ"ע וזו של הנ"י. נתחיל עם הסבר הסמ"ע בע"ה.

עיין סמ"ע שעח ו כתב:

"כל מקום שהזכיר לשון הזיק... וכל מקום שכתב שהוזק... והיינו שהמזיק עומד במקומו והניזק הלך לצדו והוזק ממנו".

והרי בהמשך הסימן בקרוב מוזכר שניהן מהלכין ושניהן רצים (סעיף ז ח), משמעות הדבר שהסמ"ע הבין שגם כאשר כתוב שניהם רצים וכו' - מדובר ששניהם היו רצים או מהלכים ואחד עצר והשני פגע בו, ובכל זאת יש הבדל בין שניהם רצים או אחד רץ והשני מהלך, והרץ עצר והמהלך פגע בו, המהלך פטור בגלל שהרץ היה שלא ברשות מלכתחילה. אבל אם שניהם היו מהלכים ופגעו זה בזה - שניהם חייבים ששניהם עשו מעשה.

לפי זה מובן הסבר הסמ"ע שעט א בהסבר הדין שנפסק שם בשו"ע:

"זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ופגעו זה בזה ונשבר החבית בקורה - בעל הקורה פטור".

והסמ"ע פירש על פי לשון הטור:

"ודוקא שסייע בעל החבית בשבירתה שדרך הליכתו הטיח חביתו בקורה".

זאת אומרת שלסמ"ע קשה: הרי שניהם עשו מעשה, כמו שמוכח מן הסוגיא לב., ואם כן למה בעל הקורה פטור? ולכן פירש שהוא הטיח חביתו בקורה.

לפי הנ"ל היה נראה שבנדון דידן שהרכב נכנס לשער ושניהם עשו מעשה, הדין צריך להיות ששניהם חייבים! אבל היה נראה לי שגם לסמ"ע בנידון דידן שניהם פטורים, בגלל שבנידון דידן שניהם עשו מעשה ושניהם נפגעו! ולפי הסמ"ע אין התייחסות למצב כזה בדוגמאות בסוגיין, ולכן נראה ללמוד פתרונו ממה שכתוב במשנה ב"ק לג.:

"וכן שני אנשים שחבלו זה בזה משלמין במותר נזק שלם".

הרי כאן דוגמא שפגעו זה בזה ושניהם חייבים, אבל מדובר שחבלו בכוונה ולכן חייבים, ולכן נראה לומר שמכאן ראייה שרק באופן כזה שניהם חייבים, אבל אם שניהם הזיקו זה את זה שלא בכוונה, שניהם פטורים אע"פ ששניהם עשו מעשה, הואיל ושניהם הזיקו זה את זה. וצ"ע.

בכל מקרה נראה שפשט הסמ"ע דחוק. נעבור עכשיו לפשט הנ"י בע"ה.

שיטת הנ"י

עיין נ"י (דף כא. בדפי הרי"ף למטה) שפירש כרש"י בדף מח כולל השאלה מן המשנה לב. והתירוץ של רש"י בשמו. ועיין נ"י (טו: בדפי הרי"ף בד"ה מתני) שהאריך לחלק בין מצב שאחד עושה מעשה והשני פסיבי, שהעושה מעשה חייב, לעומת כאשר שניהם עשו מעשה שניהם פטורים:

"ושניהן רצין פטורים מיירי אפילו בחול היכא דתרוייהו קא עבדי מעשה, וכמאן דהוזק זה בזה דמי, דשניהם פטורים וכדאמרינן (לא.) גבי זה בא בחביתו וזה בא בקורתו דשניהם ברשות ופטורין מטעמא דתרוייהו קא עבדי מעשה".

רואים מחד שהנ"י הביא החילוק של רש"י שהוזק פירושו אחד בתנועה ואחד עומד, בפרק ה הנ"ל, ומאידך כתב ששניהם בתנועה פטורים בגלל ששניהם עושים מעשה? ועוד רואים שהנ"י כתב שמצב ששניהם רצים וכו', נקרא "הוזק זה בזה"? וזה נראה סותר כל הנ"ל?

אלא נראה פתרון לכל זה מהמשך דברי הנ"י שם:

"אבל כששניהם קא עבדי מעשה (והזיקו זה את זה בידיים) לא שנא אי עבדי תרוייהו ברשות או תרוייהו שלא ברשות, כי הדדי נינהו, וחד דינא אית להו (וחייבים) כדגרסינן בהדיא פרק הפרה (מח:) שניהם ברשות שניהם שלא ברשות (הזיקו זה את זה) חייבין וכו'".

הרי שהנ"י כתב לחלק בין שניהם הולכים או רצים שדינם כהוזקו, הואיל ושניהם עשו מעשה, לבין שניהם רצים וכו', והזיקו זה את זה "בידיים" שחייבים. הנ"י לא פירש מה זה "בידיים" והיה מקום לפרש שזה נזק בכוונה, אבל נראה יותר לפרש שרצים דינם כהוזקו, ופטורים, כאשר רצו כדרכם, אבל אם רצו ואחד עשה מעשה חריג כגון שנתן לחבירו אגרוף תוך כדי ההתנגשות, דינו כמזיק בידיים וחייב, שזה אינו נזק רגיל תוך כדי הליכה.

ונראה שזה פירוש הנ"י לחילוק של רש"י הנ"ל, בין הזיקו להוזקו כאשר שניהם עשו מעשה, כמו שהוא הדגיש ששניהם הולכים וכו', דינו "כהוזק זה בזה" כוונתו לפרנס החילוק של רש"י הנ"ל וא"ש.

ונראה שההסבר לחילוקים הנ"ל שכאשר שניהם עושים מעשה שניהם פטורים, בגלל שחובת הזהירות חלה על שניהם בשווה כנ"ל.

לפי הסבר הנ"י נראה שבנידון דידן שניהם פטורים ששניהם הזיקו דרך הילוכם הרגיל ואף צד לא הזיק "בידיים" זאת אומרת על ידי איזו פעולה חריגה.

סיכום קטע זה

לפי שיטת רש"י על פי שיטת הנ"י שניהם פטורים בנידון דידן.

שיטת התוס'

יש לעיין הרבה בשיטת התוס' שפירשו, בב"ק לב. ד"ה שנים, ההבדל בין הזיקו והוזקו כשיטת הרמב"ם הנ"ל היינו בכוונה או שלא בכוונה, ומאידך משמע מדבריהם, נח: ד"ה שניהם, שפירשו כרש"י, שהרי כתבו שם:

"ולכך חייבים כאשר הזיקו זה את זה אפילו הזיקו שלא מדעת".

שאם פירוש "הזיקו" היינו בכוונה לא שייך להזיק בכוונה "שלא מדעת". גם קשה השילוב "שלא מדעת" בכל שלבי הפשט שלא מצאנו אצל מפרשים אחרים. ועוד קשה מדברי תוס', ב"ק כז: ד"ה אמאי, שכתבו שבעל הבור חייב בנזקי הנתקל בו גם לסוברים שההולך איבעי לעיוני, בגלל שיותר אדם צריך להיזהר שלא יזיק משלא יוזק. ואם כן בנידון של סוגין לפי פירוש רש"י כאשר שניהם שלא ברשות, ואחד עומד והשני נתקל בו, למה הוזק פטור? ומאי שנא ממניח בור ברשות הרבים כאשר שניהם שלא ברשות, ששניהם חייבים?

נתחיל בפירושם ז"ל בדף מח, ואחר כך נעבור בע"ה לשאר המקורות. הדיון הזה חשוב במיוחד שכן נראה שהטור והשו"ע פסקו כפשט זה בסוגיא בדף מח.

תוס' פירשו שניהם ברשות, כאשר אחד נכנס ברשות, והוא לא ידע שאחר גם נכנס, אבל היה צריך לאסוקי אדעתיה שגם אחר נכנס ברשות, ואז אם אחד עשה מעשה והשני לא, זה שעשה מעשה חייב שהיה צריך לעלות על הדעת שגם אחר נכנס באופן כזה, ולכן היה צריך להיזהר, ולכן חייב אבל זה שלא עשה מעשה פטור, שלא היתה עליו חובת זהירות כמו השני. וה"ה כאשר אחד נכנס שלא ברשות. וכל זה מדובר, כאמור "שלא מדעת" היינו שלא ידע כלל שגם אחר נכנס לחצר. וזה מקביל לאוקימתא של הגמרא כאשר אחד פולש לרשות חבירו, שהגמרא קבעה שמדובר שבעל הבית לא ידע כלל שהוא נמצא בחצירו ולכן בעל החצר פטור, אפילו אם מזיקו על ידי מעשה.

מכאן משמע שאם נכנס לרשות חבירו ברשות או שלא ברשות, וידע שאחר נכנס לחצר גם, שאין הבדל בין הזיק או הוזק ושניהם חייבים, שהרי היה עליו להיזהר! ושוב זה מקביל לפולש לחצר חבירו שאם ידע שנכנס חייב בעל החצר אם הזיק לפולש כנ"ל, אבל בזה יש דעות שונות מתי ואיך חייב עיין בהמשך בע"ה.

ונראה שכל הנ"ל מעוגן היטב בפשט הסוגיא. הסוגיא מתחילה עם דברי רבא שפולש שהזיק לבעל הבית חייב וההיפך פטור. רב פפא חילק בין ידע שנכנס ללא ידע. הגמרא ממשיכה שזה רבא לשיטתו ששניהם ברשות או שלא ברשות הזיקו חייבים הוזקו פטורים - הא אחד ברשות ואחד שלא ברשות שאני. ותוס' הבינו שההעמדה של רב פפא נכונה גם לדברי רבא כאשר שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, שהרי הגמרא דימתה שתי האמירות זו לזו! מכאן שגם כאשר שניהם ברשות או שלא ברשות יש לחלק בין ידע שנכנס או לא, וכל ההבדל בין הזיק להוזק הוא כאשר שניהם לא ידעו שגם אחר נכנס לחצר, אבל אם ידעו חייבים גם בהוזק.

ואם נעיין בטור נראה שחילוק זה כתוב מפורש בטור, ולא צריכים לשנות הגירסה בדבריו. עיין טור שעח ו:

"היו שניהם ברשות כגון שנתן בעל החצר לשניהם רשות ליכנס או שהיו שניהם שלא ברשות והוזקו זה בזה, בין בגופם בין בממונם, אם לא ידעו זה בזה, שלא ראו זה את זה - פטורים. ראו זה את זה אע"פ שלא כיוונו - חייבים. לפיכך שנים שהיו רצים ברה"ר או שהיו מהלכים שניהם, והוזקו זה בזה - פטורים. הזיקו זה את זה חייבין".

רואים שהטור הבין שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות כפשט תוס', שנכנסו לרשות חבירו, לעומת רש"י שפירש שהיו רצים ברה"ר וכו'. והטור פירש כרש"י שהזיק היינו בידיים בלי כוונה, שהרי מדובר שלא ידע כלל שהשני נכנס, ואם כן אי אפשר לפרש כלל שהזיק היינו בכוונה! והפירוש כנ"ל בשיטת תוס', שאם לא ידע שהשני נכנס יש לחלק בין הזיק והוזק אבל אם ידע חייב גם בהוזק. ומש"כ הטור "ראו זה את זה אפילו לא כיוונו", כיוונו לאו דוקא אלא פירושו שהוזקו, וחייבים כנ"ל בגלל שידעו שהשני נמצא בשטח וא"ש מאד בע"ה.

נחזור לתוס'.

התוס' פירשו הזיק והוזק בדף מח כרש"י כאמור היינו שתלוי בעשיית מעשה כנ"ל, והוזקו היינו שאחד עושה מעשה והשני לא. לפי זה אין כלל התייחסות למצב ששניהם עשו מעשה בסוגיא מח, וזה מה שהמשנה בלב. באה להוסיף היינו כאשר שניהם עשו מעשה. השאלה שהובילה את תוס' לפרש כך היא שהרי לפי הכללים של הסוגיא מח כאשר שניהם עשו מעשה הדין אמור להיות ששניהם חייבים שהרי עשו מעשה! והרי במשנה כתוב שפטורים! ולכן התוס' הבינו שכאשר שניהם עשו מעשה הכללים שונים ושם רק אם הזיקו בכוונה חייבים אבל בלי כוונה פטורים, וזה בגלל "שכל אחד גרם לעצמו חבלה זו" כמש"כ בדף לב. אמנם התוס' שם ציינו לסוגיא מח ומשמע שפירשו שם הזיקו בכוונה, ודלא כמו שפירשו במח? מיהו מפאת הקושי צריכים לפרש כמו הנ"י הנ"ל שכאשר שניהם הזיקו הכללים של הזיקו והוזקו משתנים ופירוש הזיקו היינו בכוונה כנ"ל.

והשתא דאתי להכי נראה לתרץ מה שהקשינו מתוס' כז:. תוס' כתבו שם שבעל החבית חייב בנזקי זה שנפגע על ידו בגלל שבעל החבית צריך לשמור שלא יזיק אחרים גם כאשר השני פשע ולא היה זהיר בעצמו. אם כן למה כאשר שניהם היו שלא ברשות והוזק, בעל התקלה שהוזק על ידו פטור? ונראה לתרץ ששם מדובר בחבית ברה"ר שדינה כ"ידע" בגלל שברור שיעבור שם איש אחרי שמניח החבית שם לאורך זמן, ולפי מה שתוס' כתבו בדף מח הנ"ל, כאשר יודעים, גם הוזק חייב.

מיהו קצת קשה שהרי שנים שהלכו ופגעו זה בזה פטורים והרי שם ידעו שיש הולכים ברה"ר? וי"ל ששם שאני ששניהם נפגעו ולכן פטורים גם אם ידעו, או דילמא יש לתרץ שבור שנמצא לאורך זמן ברה"ר ברור שיבא אדם בינתיים, משא"כ שנים הולכים. אבל לפי פשט זה צריכים לחלק בין מקום שיש הרבה תנועה ומקום שאין, וזה קצת דוחק. ולכן נראה כתירוץ הראשון. ברם לפי זה צריכים לחלק ולומר שמה שתוס' כתבו בדף כז: שאם ההולך נפצע על ידי החבית ברה"ר, בעל החבית חייב, מדובר שרק ההולך נפצע אבל החבית לא נשברה, ודבריהם שם נאמרו לצדדים, שהרי אם שניהם נפגעו, זאת אומרת שגם החבית נשברה, שניהם פטורים ועדיין צריך עיון בכל זה.

ויש לעיין עוד בדברי תוס' לב. ד"ה תרוייהו שכתבו לפרש למה זה בא בחביתו וזה בא בקורתו פטור, כך:

"שאף בעל החבית מסייע בשבירתה, שבדרך הלוכו הטיח חביתו בקורת חבירו".

משמע שפטור בעל הקורה הוא בגלל שבעל החבית הטיח חביתו על הקורה! ולמה לי כולי האי? הרי לפי מש"כ למעלה, כאשר שניהם עושים מעשה, יש חיוב רק כאשר עשו בכוונה? וכאן משמע שהפטור הוא בגלל שבעל החבית אשם, והוא אזיק אנפשיה?!

ויש לתרץ בשני אופנים:

א. מה שתוס' כתבו זה הטעם למה פטור כאשר שניהם עשו מעשה אא"כ הזיקו בכוונה, וזה בגלל ששניהם אחראים לנזק באופן זהה וכל אחד הזיק את עצמו שהיו צריכים להזהר יותר, ומ"ש "הטיח" זה לאו דוקא אלא זו לשון ציורית להדגיש ששניהם אשמים בנזק.

ב. במקרה שזה בא בחביתו וזה בא בקורתו, אמנם שניהם עשו מעשה, אבל רק אחד ניזוק ולכן סוף סוף יש כאן מזיק וניזוק ולכן צריכים למצוא טעם מיוחד לפטור בעל הקורה, ולכן נזקקים לסברא שבעל החבית "הטיח" חביתו בקורת חבירו. אבל כאשר שניהם נזוקו כמו במקרה "שנים שהיו מהלכים בר"ה... והזיקו זה את זה שניהם פטורים" (לב.) שם שניהם פטורים בלי להזדקק לסברא שכל אחד הטיח את עצמו על חבירו. מיהו מדברי תוס' ד"ה שנים (שם) שנימק הפטור כאשר שנים הזיקו זה את זה וכתבו "שכל אחד גרם לעצמו חבלה זו" משמע כפירוש הראשון.

מיהו נראה שגם לפירוש הראשון הנ"ל, תוס' לא באו לצייר המציאות של הפטור באופן שבעל החבית "הטיח" חביתו על קורת חבירו למעט מציאות דומה לנידון דידן, כאשר בעל הקורה פגע בבעל החבית מן הצד, כאשר נכנס לפניו, אלא בא לומר שכל התנגשות של שנים שהיו הולכים נחשבת כאילו בעל החבית הטיח חביתו על קורת חבירו הואיל ושניהם עשו מעשה. נראה לפרש כך שהרי התוס' ציינו שהמקרה ששניהם חייבים זה כאשר עשו בכוונה, משמע בכל התנגשות שלא היתה בכוונה, שניהם פטורים ולא מתייחסים לאיך פגעו זה בזה.

סיכום קטע זה

נראה שלפי התוס' בנידון דידן שניהם פטורים וזה לא משנה שהרכב פגע בשער.

שיטת הטור

כבר כתבנו שהטור פסק בעיקרון כדברי התוס' שפירשו הסוגיא מח כרש"י שהזיקו היינו כאשר ההולך פגע במי שעמד והזיקו, והוזקו היינו כאשר זה שהלך ניזוק על ידי זה שעמד. וכתבנו ראיה להבנה זו שהרי הטור מעמיד כל זה כאשר שניהם לא ידעו שהאחר נמצא בשטח כפשט תוס' מח: ד"ה שניהם, ואם כן אי אפשר לפרש ש"הזיקו" היינו בכוונה, שהרי אי אפשר להזיק בכוונה מישהו שלא ידע שנמצא בשטח כלל.

ונראה להביא עוד ראיה להנ"ל. עיין טור (שעח ה) שסייג דבריו שם בדברי הרמ"ה. הטור פסק על פי הגמרא מח. שפולש חייב בכל הנזק שעושה לבעל הבית בין הוזק בו בין הזיקו ועל זה הוסיף דברי הרמ"ה:

"דוקא שלא ידע בעל הבית שנכנס בו אבל ראהו שנכנס והוזק בו פטור דאיהו דאזיק אנפשיה..."

כאן ברור ש"הוזק" היינו שבעל הבית הלך והפולש עמד, שאם מדובר שהפולש פגע בבעל הבית שלא בכוונה, כשיטת הרמב"ם, איך אפשר לומר על כך שבעל הבית אזיק אנפשיה?! ואם בסעיף ה כך הוא הדין בהמשך בסעיף ו וכו', פירוש הוזק היינו כרש"י. (וזה דלא כהבנת ערוך השולחן שם).

מיהו פירוש "ידע" כאשר אחד פולש לחצר חבירו, שונה מפירוש "ידע" כאשר שניהם ברשות וכו'. כאשר אחד פולש בעל הבית חייב רק כאשר הזיקו במזיד, וזה פירוש "ידע" ביחס לפולש, וכך כתב הטור שם (ד), משא"כ "ידע" כאשר שניהם ברשות וכו' פירושו כפשוטו כמ"ש הטור (ו) בעיקבות התוס' שם מח:. השנוי הזה נובע מפשט הגמרא שהגמרא נמקה דברי רב פפא שם:

"מ"ט משום דאמר ליה נהי דאית לך רשותא לאפוקי לאזוקי לית לך רשותא".

ומבואר שמדובר כאן בכוונה! אבל כאשר שניהם ברשות וכו' שם לא צריך כוונה להתחייב אלא עצם הידיעה שיש אחר בשטח מחייבת זהירות ולכן חייב בין הזיק או הוזק.

מיהו יש לעיין בדברי הטור (ו):

"לפיכך שניהם שהיו רצים ברה"ר או שהיו מהלכים שניהם, והוזקו זה בזה - פטורים".

הרי הטור פירש "הוזקו" כאשר אחד הולך והשני עומד, אם כן איך כתב על זה "לפיכך" ולמד משם הדין של שניהם רצים או הולכים? וכבר כתבנו שפירוש הסמ"ע כאן שהיו רצים ואחד עצר ועמד הוא דוחק. ונראה שהטור הבין שמי שהולך חייב בגלל שהיה צריך להזהר, אם כן הבין שכאשר שניהם היו בתנועה יש סברא לומר ששניהם פטורים הואיל ושניהם אשמים וכל אחד הזיק את עצמו ורק כאשר חבלו זה בזה בכוונה חייבים כמ"ש במשנה (לג.) ונפסק בסימן תכא יג וזה בגלל שהזיקו בכוונה. ולכן פירש הזיק כאשר שניהם הולכים וחייבים כאשר הזיקו בכוונה, והוזק היינו בלי כוונה. ואכן הרא"ש (ב"ק ג יא) פירש המשנה ששנים הולכים או רצים שהזיקו שלא בכוונה כתוס', וכך פירש שם בהג"א, ולכן נראה סביר לפרש כך גם בטור כנ"ל.

ועיין טור (שעט א) שכאשר אחד בא בחביתו ואחד בקורתו ונשברה החבית, שבעל הקורה פטור שכתב על כך:

"ודוקא שסייע בעל החבית בשבירתה שדרך הילוכו הטיח חביתו בקורה".

משמעות דברי הטור שבא לסייג הדין שבעל הקורה פטור רק כאשר בעל החבית הטיח חביתו על הקורה, ולא כאשר התנגשו באופן אחר היינו שהקורה פגעה בחבית שבאה מן הצד דומה לנידון דידן.

ונשאלת השאלה למה הטור נזקק לכך כאשר הוכחנו ששיטת הטור שכאשר שניהם בתנועה חייבים רק כאשר הזיקו בכוונה? וכעין מה ששאלנו למעלה על דברי תוס' (פיסקה המתחילה "ויש לעיין עוד")?

ונראה לתרץ כתירוץ ב שתירצנו למעלה לחלק בין מצב ששניהם נפגעו, ששם חייבים רק כאשר הזיקו בכוונה, כדין שנים שחבלו זה בזה (לג.) אבל כאשר אחד ניזוק ולא השני, אע"פ ששניהם בתנועה, שם צריכים סיבה מיוחדת לפטור המזיק, ולכן הטור סייג פטור זה כנ"ל.

סיכום קטע זה

גם לפי הטור הואיל ושני הצדדים היו בתנועה ושניהם נפגעו, שניהם פטורים ואין זה משנה איך נפגעו.

שיטת השו"ע

השו"ע פסק כל דברי הטור ופירושו כמש"כ למעלה, למעט פירוש הדין כאשר זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ונשברה החבית, שבעל הקורה חייב. השו"ע (שעט א) השמיט דברי הטור המצוטטים למעלה שמסייג את הפטור, והביא במקומם דברי הרמב"ם:

"שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך".

משמעות הדבר שהשו"ע פטר זה בא בחביתו וזה בקורתו בכל אופן בלי סיוג הטור, ולא נזקקים לחילוק הנ"ל בין שניהם ניזוקו לבין אחד ניזוק, אלא בכל ענין שניהם פטורים.

סיכום קטע זה

גם לשו"ע אין מקום לחלק באופן ההתנגשות ובכל ענין כאשר שניהם היו בתנועה שניהם פטורים.

סיכום פרק זה

לכל הדעות אין זה משנה מי פגע במי, כאשר שניהם היו בתנועה ושניהם נפגעו כאשר שניהם ברשות או שלא ברשות, שניהם פטורים.

מסקנה:

היישוב לא צריך לשלם הנזק למכונית של התובע והתובע לא צריך לשלם את הנזק לשער.

דעת המיעוט

יש לנו לברר כמה שאלות: 

א. גדר חיוב נזק הנגרם מרכב.

ב. דין מזיק שהזיק בגלל פשיעת הניזק.

ג. הפטור של הגמ' בגלל "שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים".

ד. האם יש כאן פטור של מזיק באונס?

ה. דין הנזק שנגרם לרכב ודין הנזק שנגרם לשער.

א- גדר חיוב נזק הנגרם מרכב

נזק הנגרם מרכב האם יש לדונו כדין אדם המזיק או כדין ממונו שהזיק? יש לכך נ"מ מאוד גדולה להלכה, אם נגדיר את הנזק ע"פ דיני אדם המזיק, הרי שאדם מועד לעולם וחייב לשלם, אך אם נגדיר את הנזק כממונו שהזיק, הרי שנצטרך להחיל עליו את דיני בור, ובכך לא יהיה ניתן לחייב את הנהג על ההיזק של השער, שהרי אין חיוב בנזקי בור על כלים.

בגמ' במסכת בבא קמא דף כח עמוד ב (וכן בדף ה עמוד ב, ובדף מח עמוד ב) מובא: 

"מכדי אבנו וסכינו ומשאו - מבורו למדנו, וכולן אני קורא בהן: שור - ולא אדם, חמור - ולא כלים. והני מילי לענין קטלא, אבל לענין נזקין - אדם חייב, וכלים פטורין". 

דהיינו, מהפסוק אנו למדים שחיוב בור הוא רק על בהמה שניזוקה מהבור, או על אדם שניזוק בבור, אבל לא על כלים שנשברו בבור, ולא על אדם שמת בבור. וכ"פ המחבר בסימן תי סעיף כא. (וכתבו התוספות במסכת בבא קמא (דף י. ד"ה שייר בטמון) - "דכל מילי דלאו בעלי חיים - ממעטים", דהיינו הפטור של כלים בבור הוא לאו דווקא כלים, אלא כל דבר שלא בהמה - נחשב לכלי ופטור בהיזק בור.)

הנימוקי יוסף (מסכת בבא קמא דף טו עמוד ב) כתב: 

"משום דלא אמרינן הכי (מתי מחילים דיני בור), אלא היכא דנפיל ושדי דדומיא דבור דלא שליט בגופיה, אבל היכא דקאי אנפשיה - לאו תולדה דבור היא, אלא כמאן דאזקיה בידים דמי".

הרא"ש (כלל קא סימן ה) כתב: אדם שעבר עם סוסו ופגע בסוס החתן, יש להחשיבו כמזיק בגופו, שכן הוא רוכב על הבהמה ומנהיג אותה. וכ"פ המחבר בסימן שעח סעיף ט.

הנהג הוא זה ששולט ברכב, הוא קובע מתי להגביר מהירות, מתי להאט ומתי לעצור את הרכב. לכן ללא ספק יש להחיל על הנהג את דיני אדם המזיק.

וכך מובא ביביע אומר (חלק ט - חושן משפט סימן ה): 

"וכן כאן משעה שהדליק את המנוע של המכונית ע"מ לנסוע בה, נחשב בידים הוא, ולא גרמא, [וע' בשו"ת אבני נזר (חאו"ח ס"ס שפח), ובשו"ת הר צבי (חאו"ח סי' קלד). ודו"ק]. וע' להחזון איש (מועד סי' לו), שכתב, שהחורש בשבת ע"י מכונה, אף שהאדם לוחץ לחיצה אחת, ותנועת הגלגל נמשכת מאליה, מ"מ כל החרישה נחשבת גירי דיליה, ומעשה ידיו הם, וכמ"ש הנימוקי יוסף בדין אשו משום חציו. ע"ש. עכ"פ אין לומר שהעושה חבלה ע"י המכונית נחשב לגרמא, אלא כעושה בידים. ושלם ישלם המבעיר את הבערה. וחייב בשבת וריפוי".

ב- מזיק שהזיק בגלל פשיעת הניזק

התובע טוען שיש תקלות בשער, העינית שאמורה לעצור את השער לא עובדת, כך שההיזק נגרם בגלל הפשיעה של הישוב שלא תיקן את התקלות הקיימות בשער.

השאלה לדיון: אנו יודעים שאדם המזיק חייב לעולם, אך בהנחה שהניזק אכן פשע, האם יש בכך בכדי לפטור את המזיק מחיוב על הזיקו?

המשנה במסכת בבא קמא דף כו עמוד א כתבה: 

"אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן". בגמ' מובא: "מנא הני מילי? אמר חזקיה, וכן תנא דבי חזקיה, אמר קרא: פצע תחת פצע, לחייבו על השוגג כמזיד, ועל האונס כרצון".

דין אדם המזיק נראה ברור ומוחלט: המזיק תמיד חייב לשלם.

אך בכ"ז מצאנו מספר מקרים בהם הגמ' פטרה את אדם המזיק (נביא רק כמה מהם):

א. המשנה במסכת בבא קמא דף כז עמוד א כתבה: "המניח את הכד ברה"ר, ובא אחר ונתקל בה ושברה - פטור". שמואל בגמ' העמיד: מדובר בנתקל בלילה שלא יכל לראות, כמבואר בסימן תיב סעיף ב.

ב. בירושלמי (מסכת בבא קמא פרק ב הלכה ח) מובא: אדם שהלך לישון, ובא השני וישן לידו, והראשון הזיק לשני - הראשון פטור מלשלם. וכ"פ המחבר בסימן תכא סעיף ד.

ג. הגמ' במסכת בבא קמא דף קיב עמוד א כתבה: אב ששאל פרה מחברו ונפטר, היורשים יורשים כל זכות שיש לאביהם בפרה, לכן הם יכולים להשתמש בפרה, אך אם הפרה מתה - היורשים פטורים מאונסים, רק האב חייב באונסים, שכן הוא זה ששאל את הפרה, אבל הבנים לא קיבלו על עצמם חיוב על האונסים ועבורם זהו אונס גמור. וכ"פ המחבר בסימן שמא סעיף ג.

ד. המשנה במסכת בבא קמא דף לב עמוד א כתבה: אדם המחזיק בחבית הלך ראשון, ומאחוריו הלך אדם עם קורה. בעל החבית נעצר בצורה פתאומית והחבית נשברה בגלל הקורה - בעל הקורה פטור. וכ"פ המחבר בסימן שעט סעיף ג.

ה. בגמ' במסכת בבא קמא דף צט עמוד ב מובא: טבח שניבל בהמה, אם עבד בחינם והוא טבח אומן - פטור מלשלם. וכ"פ המחבר בסימן שו סעיף ד.

נחלקו הראשונים בטעם הפטור במקרים אלו:

התוס' (מס' ב"ק דף כז: ד"ה ושמואל) כתבו: הגמ' פטרה במקרים אלו בגלל שמדובר באונס גדול (אונס הדומה לגניבה), לדעת התוס', אדם המזיק חייב רק באונס הדומה לאבידה, אך לא חייב באונס הדומה לגניבה. אבל הרמב"ן (מס' ב"מ דף פב:) כתב: בכל המקרים הטעם לפטור אינו בגלל שזהו אונס גדול אלא בגלל שהניזק פשע. במקרה הראשון הניזק פשע בהנחת כדו ברשות הרבים, במקרה השני הניזק פשע בכך ששם חפצים ליד אדם שכבר ישן. במקרה הרביעי בעל החבית נעמד באופן פתאומי ובכך הוא פשע בעצמו. הרמב"ן ביאר מדוע טבח אומן שהזיק פטור מלשלם: הפטור אינו בגלל שזהו אונס גמור, אלא בגלל שאין דין אדם המזיק באומן, שהרי הוא עבד ברשות. (הרמב"ן לא התייחס למקרה השלישי. הקהילות יעקב (סימן כד) הסביר את שיטת הרמב"ן: דין מזיק באונס שייך רק כאשר אדם עושה פעולה אסורה פעולה של היזק, אלא שהוא עשה זאת בגלל אונס, אך יורשים שירשו פרה כלל לא עשו מעשה אסור, מבחינתם השור שייך להם ולכן הם טבחוהו ואכלוהו. שהרי יש חזקה שכל מה שנמצא ביד האדם הוא שלו, לכן לא דנים כאן כלל מדין מזיק באונס.)

מדברי הרמב"ן ניתן להוכיח, שאם הניזק פשע, ובגלל פשיעתו אירע הנזק - המזיק פטור מלשלם, מכיוון שהאחריות על הנזק חלה על הניזק שפשע.

בכדי לקבוע שהניזק פשע - צריך המזיק להוכיח שאכן הייתה פשיעה של הניזק. אך מאחר ואיש מקצוע בדק את השער וקבע שאין כל בעיה בשער, והישוב עמד בכל כללי הבטיחות הנדרשים, (לפני השער ישנם: 3 פסי האטה, תמרור עצור ורמזור), לא ניתן לראות בהתנהלות הישוב פשיעה.

התובע טען, כי ע"פ תקנות פיקוד עורף (מפרט טכני הקמת מרכיבי ביטחון סעיף 6.03), צריך שהשער בכל נתיב יהיה שישה מטרים. אך מעיון בתקנון מתברר, שהדרישה לרוחב שישה מטרים היא לכל רוחב הכביש ולא לכל נתיב.

ג- "אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים"

המשנה במסכת בבא קמא דף כז עמוד א פטרה אדם שנתקל בחביות ושברם. הגמ' בדף כז עמוד ב הסבירה מדוע השובר פטור: מכיוון "שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים", דין זה נפסק להלכה בסימן תיב סעיף א.

התובע טוען: 

"לא ראיתי שהשער נסגר, לא שמתי לב, לא ראיתי, לא הרגשתי". 

לכאורה ניתן לומר, כשם שהמשנה פטרה את הנתקל בחבית ושברו בגלל הטענה "שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים", כך גם אין לחייב את התובע שנתקל בשער ושברו?

טענה זו לא מתקבלת. דברי הגמ' שייכים רק במקום שלא רגילים להסתכל, כגון במקרה המובא בגמ': אדם הניח כד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בכד ושברה - פטור מלשלם, בגלל שבני אדם לא רגילים להסתכל על המדרכה בשעת הליכתם, כי אדם מסתכל קדימה ולא מסתכל למטה (כמובא בדברי התוס' ד"ה לפי), אבל במקום שחייבים להסתכל, כגון נהג הנוסע ברכב מוטלת עליו חובה להסתכל ולהיזהר בדרכים, ואם הזיק בגלל שלא ראה את השער נסגר - חייב לשלם. אנו לא אומרים "אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים" בנהג שלא היה מספיק זהיר.

על מקרה זה ניתן להביא את דברי הגמ' במסכת בבא קמא דף כז עמוד ב: "אמאי פטור - איבעי ליה לעיוני ומיזל". ישנה חובה על נהג להסתכל בדרך ולהיזהר לא לגרום לנזקים, וכדבריו הברורים של התוספות (במסכת בבא קמא דף כז עמוד ב ד"ה ה"ג אמאי): "דיותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק".

בגמ' עוד מובא: "אמר רב פפא: קרנא דעצרא הוי, דכיון דברשות קעבדי - איבעי ליה לעיוני ומיזל". דהיינו במקום שיש רשות להניח כדים - מי שנתקל ושברם חייב לשלם. הגמ' הביאה לכך דוגמא: לפעמים בית הבד היה עמוס באנשים שמכינים שמן, ומחוץ לבית הבד עמד תור של אנשים שמחכים עם הכדים שלהם לתורם, במקרים אלו ניתן להם רשות להניח את כדיהם ברשות הרבים, לפיכך מי שנתקל ושובר את הכדים - חייב לשלם, למרות שהוא נכנס מקרן זווית, והיה לו קשה לראות את הכדים, בכ"ז היה עליו ללכת בזהירות. וכ"פ הרי"ף (דף יב.), הרמב"ם (הלכות נזקי ממון פרק יג הלכה ו), הרא"ש (סימן א) והמחבר (סימן תיב סעיף ב).

הפני יהושע (מסכת בבא קמא דף לב עמוד א) כתב: יש להבחין בין דבר שיש רשות להניחו ובין דבר שאין רשות להניחו. אין רשות להניח תקלה ברשות הרבים, לכן גם לא הטריחו את האדם להסתכל ולהישמר מכך, ואם הזיק - פטור מלשלם, אבל בדבר שיש רשות להניח, כגון שער לישוב - וודאי שמוטלת על האדם חובה להסתכל ולהיזהר מלהזיק. (ז"ל הפני יהושע: "דכיון שאין רשות לשום אדם להניח דבר תקלה ברה"ר, ממילא לא הטריחוהו לבני אדם לעיין בדרכים, ולשמור עצמו מתקלה, כיון דלא שכיחא, אבל הכא שייך שפיר איבעי לסגויי אפילו באדם, כיון שרשות לבני אדם לילך ברה"ר עם משאם, ולפעמים שעומדים לכתף, א"כ יש להם לעיין תמיד במי שהולך לפניהם").

ד- האם יש כאן פטור של מזיק באונס?

נחלקו הראשונים, האם מזיק חייב באונס גמור. לדעת התוס' (מס' ב"ק דף כז: ד"ה ושמואל וכן בתוס' בבא מציעא דף פב עמוד ב ד"ה וסבר, ובבא בתרא דף צג עמוד ב ד"ה חייב) - לא רק באונס גמור - המזיק פטור, אלא גם באונס הקרוב לאונס גמור - המזיק פטור, ורק באונס הקרוב לפשיעה - המזיק חייב. התוס' נתנו כלל מתי אנו מחייבים באונס ומתי פוטרים באונס: במקרה בו האונס דומה לגניבה - המזיק פטור, אבל במקרה בו האונס דומה לאבידה - חייב, שכן זהו אונס הקרוב לפשיעה, דהיינו מעשה הנזק אכן היה באונס, אבל קדמה לכך פשיעה שגרמה לאונס. [כלל זה מקורו בדברי הגמ' במסכת בבא מציעא דף צד עמוד ב: "ומה גניבה שקרובה לאונס - משלם, אבידה שקרובה לפשיעה - לא כל שכן". הריטב"א (שם ד"ה ומה) ביאר: "פירוש, דגנבה קרובה לאונס - משום דהיא ע"י אחרים, משא"כ באבדה דהויא ממילא". דהיינו בכדי שאחרים לא יגנבו - צריך לעשות שמירה טובה יותר מאשר שהוא לא יאבד את החפץ בעצמו].

אבל לדעת הרמב"ן (מס' ב"מ דף פב:), אין לחלק בין אונס לאונס, ובכל האונסים יש לחייב. 

"וסוף דבר, כיון שהזכירו חכמים באונס נזקין - אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעולם (ב"ק כ"ו ב'), ונפל מן הגג ברוח שאינה מצויה (שם כ"ז א') - הרי הזכירו סוף האונסין כולם, דרוח שאינה מצויה אפילו כאותה של אליהו במשמע".

נחלקו האחרונים בדעת הרמב"ם והמחבר האם הם סבורים כדעת הרמב"ן או כדעת התוס', ואכמ"ל.

מצפייה בסרטון התאונה נראה בבירור שלא היה כאן אונס, וודאי שלא היה אונס גמור, כך שלא ניתן לפטור את התובע מדין אונס גמור.

ה- דין הנזק שנגרם לרכב ודין הנזק שנגרם לשער

השאלה לדיון היא מי נכנס במי, האם השער נכנס ברכב כטענת התובע, או שהרכב נכנס בשער כטענת המזכירות. בכדי לענות על כך יש לבחון את מיקום הנזק. נזק שאירע לרכב בחזית הרכב או בצד הרכב מקדימה (עד בערך המיקום של חצי החלון), במקום בו יש אפשרות לנהג להסתכל לצדדים - האשמה מוטלת על הנהג שהיה צריך להסתכל ולהיזהר, אך אם הנזק אירע בנקודה בה השדה ראייה של הנהג מוגבל, (למשל באמצע הרכב) - האחריות אינה על הנהג.

כאן הנזק הוא מעל גלגל הרכב במקום בו הנהג יכל לראות ולהיזהר, כך שיש לקבוע שהנהג נכנס בשער. סימוכין לכך ניתן למצוא גם בצפייה בסרטון.

מרן בעל השולחן ערוך (בסימן תיב סעיף ב - ע"פ דברי הרמב"ם בהלכות נזקי ממון פרק יג הלכה ו) כתב: "הניח הכד במקום שיש לו רשות להניחו, (= הישוב התקין שער בכניסה לישוב במקום שיש רשות להתקינו)... ובא אחר ונתקל בו ושברו (=רכב נתקל בשער ושברו) - חייב. ואם הוזק בו המהלך (=אירע נזק לרכב) - בעל הכד פטור, (=הישוב בעל השער פטור מלשלם על נזקי הרכב), מפני שהיה לו (לנהג שנתקל) להסתכל".

מדברי המחבר אנו למדים שתי הלכות: א)- אדם שנתקל והזיק שער תקני שעומד בכל כללי הבטיחות - חייב לשלם, מכיוון שלשער תקני יש דין של דבר שהונח ברשות, מכאן שהתובע חייב לשלם על היזק השער. ב)- נזקים שנגרמו לנתקל - אין חיוב לשלם עליהם, לכן הישוב פטור מלשלם על הנזקים שאירעו לרכב.

ניתן להקשות על ההשוואה בין השער לבין הכד: השער נמצא בתנועה, אך הכד קבוע ועומד? מהסוגיה של קורה וחבית (מסכת בבא קמא דף לב עמוד א) מבואר, שכאשר יש שניים שנמצאים בתנועה - צריך שתהיה התראה, א"כ לכאורה ניתן להטיל ספק האם הישוב התרה כדין.

אך עדיין יש לומר שהמזכירות פטורה מלשלם על נזקי הרכב, זאת ע"פ המבואר בדברי הרמב"ן (מסכת בבא מציעא דף פב עמוד ב): 

"וכן מה שאמרו באם היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון וכולה מתני'... כלם כשהם אדם המזיק משום פשיעה דניזק פטרו בהם". 

דהיינו נזק שנגרם לניזק אירע בגלל פשיעה של הניזק - המזיק פטור מלשלם גם כאשר שניהם בתנועה (קורה וחבית).

במקרה של תאונות יכולות להיות מספר אפשרויות: א)- שניהם ברשות, דהיינו שני הצדדים שמרו על כללי בטיחות כנדרש. ב)- שניהם שלא ברשות, דהיינו שני הצדדים פשעו. ג)- אחד ברשות ואחד שלא ברשות, דהיינו צד אחד שמר על כללי הבטיחות (ברשות), והצד השני פשע ולא שמר על כללי הבטיחות (שלא ברשות).

לדעתי, המקרה הנדון שייך לקבוצה השלישית: אחד ברשות ואחד שלא ברשות. את התובע יש להגדיר כמו שלא ברשות, ואת שער הישוב כברשות, וכאשר אחד ברשות והשני שלא ברשות, אנו מחייבים את מי שלא ברשות על כל הנזקים שגרם, ופוטרים את הברשות מנזקים שגרם לשלא ברשות.

נהג שלא נשמע לתמרורי ההזהרה ולא מאט לפני הכניסה לשער - דינו כמי שנסע שלא ברשות. התובע הודה שלא זוכר אם האט לפני הכניסה לישוב. מצפייה בסרטון נוצר הרושם שהתובע לא האט בנסיעה. כמו כן בסרטון רואים בבירור שהתובע כלל לא עצר ליד תמרור העצור.

השער עומד בכללי הבטיחות (כך גם העיד מהנדס תנועה), לפני הכניסה לשער יש 3 פסי האטה ותמרור עצור, כך שיש לדון את השער כמו ברשות.

הגמ' במסכת בבא קמא דף מח עמוד ב כתבה: "אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות, דברשות - פטור, שלא ברשות - חייב". רש"י (דף מח: ד"ה דברשות) ביאר: מי שברשות פטור גם אם הזיק בידיים (וק"ו שפטור בהיזק ממילא).

מדברי הגמ' מבואר, כאשר אחד הצדדים מוגדר כלא רשות, והשני מוגדר כרשות - מי שמוגדר כלא רשות - חייב לשלם על כל הנזקים שגרם לברשות, ומי שמוגדר כרשות - פטור מלשלם על הנזקים שאירעו ללא ברשות.

רש"י (שם) פטר את מי שברשות וחייבו את מי שמוגדר כשלא ברשות. וכך כתבו התוספות (מסכת ב"ק דף מח: ד"ה שניהם): "אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות, האי אית ליה לאסוקי אדעתיה בהאי, והאי לית ליה לאסוקי אדעתיה בהאי, ואם שלא מדעת הזיקו: ברשות - פטור, שלא ברשות - חייב".

וכן כתב התוספות רי"ד (מסכת בבא קמא דף מח עמוד ב): "אף על גב דאמרינן אדם מועד לעולם, ה"מ בדלא פשע ניזק אנפשיה, אבל היכא דפשע ניזק אנפשיה, אף על גב דאזקיה בידים, כיון דשלא בכוונה אזקיה - פטור".

התוספות רי"ד עוד כתב: 

"אבל אם האחד ברשות והא' שלא ברשות, דברשות פטור בין הזיק בידים והוא שעשה שלא בכוונה דלא ידע בי' ובין אם הוזק בו, ושלא ברשות חייב בין הזיק בידים ובין הוזק בו". (מכאן מוכח שאין כל הבדל בין מזיק לבין הוזק כאשר אחד ברשות ואחד שלא ברשות).

הנימוקי יוסף (מסכת בבא קמא דף טו עמוד ב) הדגיש שדין זה נכון גם כאשר שניהם בתנועה (חבית וקורה): 

"נשברה חבית בקורה פטור... וקי"ל התם, דכל היכא דאחד ברשות ואחד שלא ברשות, בין הזיקו זה את זה, בין הוזקו זה בזה - דברשות פטור דשלא ברשות חייב". 

דהיינו, המשנה של קורה וחבית התייחסה רק למקרה של שניהם ברשות, אבל כאשר אחד מהם שלא ברשות הוא חייב על נזקים שגרם לברשות.

מעבר לכך, הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק ו הלכות א' ג') כתב: ברשות הניזק - אנו אומרים שאדם המזיק חייב לשלם גם כאשר הוא אנוס. [וכך כתב ערוך השולחן (סעיף יא): "כל מה שנתבאר דחייב בין בשוגג בין במזיד ובין באונס - זהו דוקא כשהזיק ברשותו של ניזק, שנכנס אצלו שלא ברשיונו והזיקו".] החזון איש (ב"ק סימן ד בס"ק ג) חידש: רשות הניזק אינו מצומצם רק לרשותו של הניזק, אלא אפ' רשות הרבים יכולה להיחשב כרשות הניזק, כגון ניזק שהולך ברשות הרבים בצורה רגילה, ולעומתו המזיק משנה מהרגיל (עושה דבר שגורם לידי היזק) - יש לומר שהמזיק נחשב כאילו נכנס ללא רשות לרשות הניזק ולפיכך יש לחייבו בתשלום.

ע"פ דברי החזון איש ניתן לומר, נהג רכב שלא שמר על חוקי התנועה וגרם לתאונה, יש לדונו כמזיק ברשות הניזק ולחייבו על כל הנזקים. לפיכך יש לפטור את הישוב מנזקים שנגרמו לרכב התובע בגלל הגדר, ולחייב את התובע על ההיזק שנגרם לגדר.

 ו- מסקנה (לדעת המיעוט):  

הישוב פטור מלשלם לתובע על נזקי הרכב, התובע חייב לשלם לישוב סך 2,000 ש"ח, על נזקי השער.

פסק הדין:

נפסק על פי דעת הרוב,

היישוב לא צריך לשלם הנזק למכונית של התובע והתובע לא צריך לשלם את הנזק לשער.

הרב יהודה קרויזר - מרא דאתרא             הרב ברוך פז            הרב ישועה רטבי