פשרה שלא בבית דין

הערה: פסק זה ניתן לאחר שכבר ניתן פסק דין בנידון. לפסק הקודם לחץ כאן.

בעלי הדין קיבלו את פסק הדין בראש חודש תמוז, היום הם הגיעו לדיון אחר בנוגע להסכם פשרה בינהם.

הקונה פנה לפני כחודש למוכר והציע לו להגיע לפשרה אחרת מפסק הדין. במקום פסק הדין הקובע כי יש כאן מקח טעות והבאגי חוזר למוכר, הקונה חפץ שהבאגי ישאר אצלו והוא יתקן אותו, הם הדיינו בינהם מה הוא הסכום שאותו יקבל הקונה בנוסף לבאגי.

המוכר טוען שהם הגיעו להבנה על סכום של 250 ₪. הקונה טוען "איני זוכר" הסכמה.

בנוסף הקונה רוצה לחזור לקיום פסק הדין, הוא כבר לא רוצה לתקן את הבאגי, התברר לו שההוצאות מרובות לכן הוא רוצה לקיים את הדין של מקח טעות.

אם נקבל את טענת המוכר שהייתה הסכמה לפשרה הרי עליו לשלם רק 250 ש"ח והבאגי [עם הבעיה במנוע השוה כ450 ₪] יישאר אצל הקונה, סך הכול המוכר יתן 700 ₪.

לעומת זאת אם מקבלים אנו את דברי הקונה שאין הסכמה לפשרה הרי הוא דורש 1600 ₪ כמתחייב מפסק הדין.

ברור הדין

ישנו ויכוח על העובדות בין בעלי הדין: המוכר טוען טענת ברי "אני זוכר בודאות את רגע ההסכמה" הלוקח טוען שמא "איני זוכר". מצד אחד למוכר יש טענת ברי וכן הוא המוחזק בממון וממילא הדין עימו שהמוציא מחבירו עליו הראיה. מצד שני לקונה יש פסק דין אשר הכוח המשפטי שלו מקביל לשטר חוב [ש"ך סימן ל"ט ס"ק כט]. לטובת הקונה יש חזקת חיוב שנוצרה ע"י הפס"ד וכן כוח של שטר לעניין טענת פרעתי[1] [ש"ך שם]. מקרה דומה מופיע בשולחן ערוך [סימן נ"ט] מלוה המוציא שטר והלווה טוען פרעתי, המלוה משיב "איני יודע". ההלכה נפסקה שהלוה נאמן! לכן גם אצלינו המוכר נאמן.

והנה אם נניח שהקונה הסכים להצעה החדשה, משמעות הדברים שהוא קיבל על עצמו פשרה במקום פסק הדין. הרי ההלכה היא כי פשרה צריכה קנין וכאן היה רק דיבור בעלמא.

אולם כאן אנו עוסקים בפשרה שעשו בעלי הדין בעצמם ולזה אין צריך קניין [ש"ך סימן יב ס"ק יב].

תוך כדי בירור הטענות של בעלי הדין עולה כיוון נוסף: המשא ומתן בין בעלי הדין נמשך כשמונה חודשים אשר במהלכם עלו הצעות שונות. לכן ניתן להבין שהקונה חשב שאף ההסכמה החדשה אינה מוחלטת אלא הצעה בעלמא המותנית בכך שבפועל המוכר ישלם לו, רק אז ההסכם תקף. לדבריו לא הייתה מחילה על פסק הדין.

האם יש משקל הלכתי לטענה זו? הרי הדיבור היה על הצעה חדשה המוסכמת על שני הצדדים והפירוש הפשוט הוא במקום פסק הדין, אם כן כל הפרשנות החדשה מוגדרת כדברים שבלב!

מנגד, כאשר ישנן אומדנות נסיבתיות, אזי הדברים אינם עוד דברים שבלב אלא בלבו ובלב כל אדם.

דוגמא לדבר יש בסימן קס"ו - כותל של שכן אחד נפל לחצר חבירו, בעל הכותל הציע לבעל החצר לקחת את האבנים לעצמו במקום שהוא יצטרך לפנות את האבנים. בעל החצר הסכים, ההלכה היא שאין בעל הכותל יכול לחזור בו:

"אבל כל זמן שלא פינה את האבנים, לא קנה, שלא כיוון אלא לדחותו".

ביאור הדברים: למרות שבעל הכותל אמר "פנה אותם ויהיו שלך" אין זה סוף פסוק ויכול לחזור בו, הנימוק הוא הדברים לא היו רציניים אלא רק תירוץ להרויח זמן. אף אצלינו ניתן לומר שההצעה לפשרה לא הייתה במקום הפסק דין אלא במקביל. לאור הספק הנ"ל[2] בית הדין דחק בצדדים להגיע להסכמה:

המוכר: יחזיר את התשלום שקיבל על סך 500 ₪ וכן את הקטנוע. [או תמורתו סך 800 ₪].

הקונה: יחזיר את הבאגי. [הוצאות הגרירה מוטלות על המוכר כמבואר בסימן רל"ב "המוכר מטפל להביא ממכרו"].

"והאמת והשלום אהבו"

הרב אריאל בראלי

הערה: פסק זה ניתן לאחר שכבר ניתן פסק דין בנידון. לפסק הקודם לחץ כאן.