דין ודברים בענין פרעון חוב

ראשי פרקים

א.   טענת סטראי - נאמנות או תפיסה

ב.   נאמנות המלוה לומר בעבור איזה חוב תפס

שאלה

נדרשתי לשאלה בגבאי גמ"ח שאחד הלווים פרע לו בבית הכנסת, והבטיח לו שהואיל ואין השטר עימו, יחזיר לו השטר למחרת קרוע. למחר בא וטען כי נזכר שהלוה חייב לו אישית סכום גדול יותר, ורוצה לתפוס הסכום שפרע לו אמש עבור החוב האישי, ומסרב להחזיר לו השט"ח. הלוה מכחיש וטוען כי כבר בעבר פרע לו החוב שחייב לו אישית, וכי הגבאי הבטיח שיחזיר לו השטר, ועל אמונתו נתן לו הכסף, ודורש לקבל את השטר חזרה כפי שסוכם בשעת הפרעון.

תשובה

א.     טענת סטראי - נאמנות או תפיסה

איתא בכתובות פה,א:

אבימי בריה דרבי אבהו הוו מסקי ביה זוזי בי חוזאי. שדרינהו ביד חמא בריה דרבה בר אבהו. אזל פרעינהו. אמר להו הבו לי שטרא. אמרו ליה סטראי נינהו (מצד אחר היינו נושים בו מלוה ע"פ, ומחמת אותה מלוה נחזיק בהם - רש"י). אתא לקמיה דרבי אבהו, אמר ליה אית לך סהדי דפרעתינהו. אמר ליה - לא. אמר ליה, מיגו דיכולין לומר לא היו דברים מעולם, יכולין נמי למימר סטראי נינהו. לענין שלומי  שליח, מאי (מי הוה פושע שהחזיר המעות עד שלא קבל מהם השטר). אמר רב אשי, חזינן, אי אמר ליה שקול שטרא והב זוזי - משלם. הב זוזי ושקול שטרא - לא משלם. ולא היא, בין כך ובין כך משלם, דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי.

ויש לדון בטענת סטראי, האם כשיכול לטעון סטראי פרושו של דבר שאנו מאמינים למלוה שהפרעון היה עבור חוב אחר ע"פ שהיה חייב הלוה למלוה, וממילא אנו קובעים כי הפרעון היה עבור החוב ע"פ והחוב בשטר על מקומו עומד. או שאנו לא קובעים עבור איזה חוב היה הפרעון, אלא אומרים אנו שאין אנו יודעים אם פרע עבור החוב ע"פ או השטר, אלא המלוה המוחזק יכול לתפוס את אשר בחזקתו, וממילא יוכל לגבות עם השטר. אחת הנפקויות לכאורה היא אם יכול המלוה לתפוס משליח במקום שיצטרך השליח לשלם ללוה משלחו. אם נאמר שיש למלוה נאמנות עבור איזה חוב נפרע, א"כ גם אם לשליח יהיה נזק, כיון שקובעים אנו ע"פ נאמנות המלוה שהחוב שנפרע הוא המלוה ע"פ, מה לי נגרם נזק לשליח או לא. משא"כ אם נאמר דאין כאן קביעה על איזה חוב נפרע אלא רק הוי תפיסה של המלוה, א"כ הוי תפיסה תוך גרימת נזק לשליח, והוי כתופס מהשומר (עיין ש"ך נח,ו וקצוה"ח נח,א). ושתי דעות אלו הובאו במרדכי בכתובות (סי' ריז):

"הקשה רשב"ם, היאך יכול לעכב השטר מן השליח ולטעון סיטראי אינון, והא גלוי הדבר שלא היה נותן לו מעות אם לא בשביל השטר, דבשלמא אם הלוה נותנו לו, מצי למיטעי, אבל השליח למה יפסיד. [ותירץ ר"י דאיירי שטוען; השליח נתנם לי לשם סטראי, והוי מיגו להחזיק את השטר בידו.] (ובגירסה אחרת) ופר"י דהכי קאמר, דמיגו דיכול לומר להד"ם, יכול לומר סטראי אינון, שהשליח נתנה לו לשם סטראי, הלכך הדין עימו, ואין זה מיגו להוציא אלא להחזיק שבידו".

ומבואר דדעת הרשב"ם שאל לו לשליח להפסיד, דס"ל לרשב"ם שתפס המלוה, דאיך יכול לתפוס ולהפסיד לשליח. וע"ז השיב ר"י (ע"פ שתי הגרסאות) שאין כאן תפיסה אלא טענה שהפרעון הוא עבור החוב בע"פ, ומכח נאמנות אתינן עלה, שנאמן המלוה במיגו שהפרעון הוא עבור חוב ע"פ, וע"כ אפילו יגרם נזק לשליח, אין כאן חסרון בעצם הטענה. ומ"מ מבואר דהן לרשב"ם והן לר"י אינו יכול לתפוס במקום שעושה היזק לשליח, ורק כשטוען שהשליח נתנו לו עבור חוב ע"פ, נאמן בטענתו לטעון סטראי. ודעה אחרת הביא המרדכי בסי' שאח"ז (סי' ריח):

"תימה אמאי לא יאמר השליח אני נתתי המעות בשביל השטר, מה אני חושש אם חייב לך במקום אחר, או תחזיר לי המעות או תתפסם בחוב של שטר. וי"ל המלוה יאמר כיון שתפסתי מבע"ח, לא תוציא מידי כי הוא חייב לי".

ומבואר דיכול אפילו לתפוס, אף שגורם נזק לשליח, ואף שאינו טוען שנתנם לו עבור מלוה ע"פ אלא שרק תופס, מ"מ יכול לתפוס כיון שטוען שהמשלח חייב לו. והרמ"א בחו"מ נח,א הביא את שתי הדעות, וז"ל:

"וי"א דאחר דחייב השליח לשלם, לא יוכל המלוה לעכבן אם יאמר שהלוה חייב לו ממקום אחר, אלא אם טוען שהשליח נתנם לו ג"כ על חוב אחר. ויש חולקים וס"ל דבכל ענין יכול לומר דחייב לו ממקום אחר".

ומבואר מדברי הרמ"א דהדעה הראשונה סוברת דאינו יכול לתפוס עבור חוב שחייב לו כשגורם נזק בתפיסה לשליח, וטענת סטראי קיימת כאשר טוען שהשליח נתן לו עבור החוב ע"פ, דמכח טענת סטראי והמיגו נאמן בטענתו, אך לתפוס ללא טענה שנתנם לו על חוב אחר, אינו נאמן. ודעה השניה הסוברת שיכול לתפוס מהשליח, כיון שאין כאן תפיסה מהשליח אלא מבעל חוב. ובהמשך דבריו הביא הרמ"א את דברי הריב"ש בתש' (סי' שצג), וז"ל הרמ"א:

"וכן מי שהפקיד ביד אחד, ואמר הנפקד שהפקדון הוא של פלוני אחר החייב לו, אם טוען שבשליחות אותו פלוני נתן המפקיד בידו, יכול לטעון עליו עד כדי דמיהן במיגו דהחזרתים, אע"ג דהמפקיד יצטרך לשלם לאותו פלוני. אבל אם אומר שהמפקיד לא הזכיר לו אותו פלוני רק הפקידו בידו, רק שהוא טוען שהפקדון של פלוני, לא יוכל לעכבן הואיל ולא יכול לברר שאותו פלוני חייב לו".

המעיין בתש' הריב"ש יראה דהחילוק בין הרישא לסיפא הוא אם יש לראות את הנפקד כתופס מרשות בעל חובו, או כתופס מרשות המפקיד, שודאי אינו בעל חובו. דאם המפקיד אמר שהם של ראובן, א"כ הנפקד חשיב כתופס מרשות ראובן, ואף אם יגרם בזה נזק למפקיד, נאמן הוא בטענתו שראובן חייב לו במיגו ושניתן לו בשליחות ראובן במיגו של החזרתי או להד"ם. משא"כ בסיפא דמודה דנתנו סתם, כיון שהמפקיד יהיה חייב לשלם לראובן ויהיה לו מתפיסת הנפקד נזק, אינו יכול לתפוס. ובסמ"ע נח,ז כתב דדעת הריב"ש כדעת היש חולקין דיכול לטעון סטראי אפילו יגרם נזק לשליח, דלסברא ראשונה לא סגי במה שנותן בשם המשלח שיוכל לטעון סטראי ולגרום נזק לשליח. ובש"ך שם בס"ק ז כתב דדברי הריב"ש קאי לשיטה ראשונה, דהא דאינו יכול לתפוס כשמודה שלא אמר לו שבשליחות פלוני הפקידו בידו, דכיון שהשליח חייב לשלם הרי הוא כאילו תופס משל השליח ולא משל אותו פלוני, וכיון שהתופס יודע שלא נתנם לו בשליחות פלוני, לא יוכל לעכבן שיגיע נזק לשליח ע"י תפיסתו. ובעיקר הדין כתב הש"ך דקיי"ל כסברא ראשונה שאינו יכול לתפוס ולגרום נזק לשליח בתפיסתו.  

ועיין בנתיבות נח,ד הסבר אחר לדעה שאינו יכול לתפוס כשנגרם נזק לשליח, דאף דהנפקד/ השליח משועבד ג"כ למלוה מדרבי נתן, מ"מ במקום שיש פסידא לנפקד, הוי כמשועבדים שאין טורפים מהם במקום שיש בני חורין. וכיון שתיקנו משיכה בשומרים כדרך שתקנו בלקוחות, נקנים הם לשומר שיהיו משועבדים כמשכון עבור אחריות שקיבל עליהם. ועיי"ש דדוקא במקום שעשה קנין אמרינן כן. ומ"מ מבואר דאין אי יכולת התפיסה במקום של פסידא לשליח, מעיקר וממהות דין סטראי, אלא דין צדדי של אין גובים ממשועבדים במקום שיש בני חורין.

ובקצוה"ח נח,ב כתב לחלק בין אם טוען על גוף החפץ או שטוען שהמפקיד חייב לו ורוצה לתפוס החפץ או המעות בגין החוב, דאם טוען המלוה שהלוה חייב לו ממקום אחר, כיון שבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה, אין למלוה זכות בזה החפץ דוקא, אומרים אנו למלוה לגבות מהבע"ח כיון שלשליח יש בזה נזק בתפיסתו, משא"כ אם טוען שגוף החפץ שלו, מה לו בכך שיגרם לשומר נזק, כיון שגוף החפץ או המעות שלו, עיי"ש. לפ"ז נראה ג"כ דאינו ממהות טענת סטראי, אם הוי נאמנות או תפיסה, אלא דבר חיצוני בגביית חוב.

ולכאורה היה נראה לבאר בדברי הריב"ש בחילוק שבין אם טוען התופס שנתן לו בשליחות פלוני או שמודה שנתן לו סתם, דאם טוען שנתן לו בשליחות פלוני הרי טוען שנתן לו כביכול בעבור חוב שחייב לו פלוני והרי זה טענת גביה ולא טענת תפיסה, וכאשר גובה חוב שחייב לו פלוני, יכול לגבות גם כשיגרם נזק לשליח, משא"כ אם מודה שנתן לו סתם, א"כ הוי טענת תפיסה, ולא מצי לתפוס לעצמו כשחייב לאחרים וחב לשליח בתפיסתו.

ב.     נאמנות המלוה לומר בעבור איזה חוב תפס

הרא"ש בסוגיא פ"ט דכתובות ה"ד כתב בהסבר דברי הגמרא דנאמן המלוה במיגו דלהד"ם, וז"ל:

"אבל בלא מיגו לא מהימן, דלאו טענה מעלייתא היא, דיותר ברצון אדם פורע מלוה בשטר ממלוה ע"פ".

והר"ן בסוגיא (כתובות מב,ב בעמוה"ר) הוסיף בהסבר נאמנות המלוה:

"ומהא שמעינן שמי שנושה בחבירו שני חובות ופרע לו הלוה סתם, אינו יכול לומר שיהיו לפרעון חוב פלוני שמחמתו נתנם לו. אדרבא, הרשות ביד המלוה לומר מחמת חוב פלוני לקחתי. דאי לא תימא הכי, כי מהמני למימר סטראי נינהו מאי הוי, אכתי יכול היה אבימי לומר שמחמת אותו חוב שבשטר שלחם והיה להם לחזור שטרו. אלא ודאי יד המלוה על העליונה. ולא עוד אלא אפילו אמר לוה בשעת פרעון הא לך מעות אלו בשביל חוב פלוני, ומלוה קבל ושתק, יכול מלוה לומר אח"כ שבשביל מלוה ע"פ או בשביל חוב אחר תפסם, והאי דשתיק, לאו משום דאודויי אודו ליה אלא פקח היה לשתוק כדי לתפוס, ואחר שתפס בירר דעתו בשתיקתו".

מהר"ן מבואר דהקביעה עבור איזה חוב נפרע, עבור חוב ע"פ או חוב בשטר, נתונה למלוה, הוא אשר יכול לומר שקיבלם עבור חוב ע"פ או עבור חוב בשטר. כל זה אם אומר מיד בקבלת הממון, או (כך נראה לכאורה) גם אם קבלם בשתיקה כשהלוה נתנם ג"כ בשתיקה. אולם כאשר הלוה נותן לו במפורש עבור החוב שבשטר והמלוה שותק, בכגון זה אין למלוה הכח לקבוע שקבלם עבור חוב ע"פ, כיון שהלוה אמר שנותן עבור חוב בשטר והוא שתק, ורק יש ביד המלוה הכח לתפוס ולומר לאחר תפיסתו שתפס עבור חוב בע"פ, שזו היתה כוונתו. אך בניגוד למציאות בה אמר בשעת קבלת מעות את רצונו או כששניהם שתקו, דבזה י"ל שיש למלוה את הכח לקבוע עבור איזה חוב נפרע, דיד המלוה על העליונה, ומהא דעבד לוה לאיש מלוה, וכמו שיתבאר. אך כל זה בזמן הפרעון, ולאחר הפרעון הוי רק בגדר של תפיסה, וכשהוא תפוס הוא מברר את דעתו שתפס בשתיקתו עבור החוב בע"פ, והנאמנות היא מכח המיגו של להד"ם. דבשעת הפרעון הכח ביד המלוה לקבוע עבור איזה חוב מקבל המעות, ויש נאמנות רק מכח מיגו. ע"כ בעיקר הדבר אין כאן גדר של תפיסה של חב לאחריני (לשליח), כיון שהתפיסה רק מבררת את דעתו על זמן שהיה לו כח קביעה (ועיין עוד להלן).

ולרא"ש נראה לבאר דהנידון בגמרא לא למי הכח לקבוע עבור איזה חוב ניתן הפרעון, ועל שאלה זו לא דנה הגמרא. הנידון הוא במקום שיש הכחשה בין המלוה ללוה האם ניתן החוב עבור חוב ע"פ או שטר, אין בטענת המלוה גרידא כדי לקבוע שניתן כדבריו למלוה ע"פ, דודאי יותר ברצון אדם פורע למלוה בשטר, וודאי הסכימו המלוה והלוה שיהיה הפרעון עבור המלוה בשטר, ורק מכח המיגו נאמן המלוה שנפרע עבור המלוה ע"פ. עוד י"ל, דהכח לקבוע הוא לפורע, דהיינו ללוה, דאומדן דעת שפורע עבור מלוה בשטר, ואמדינן לדעת הלוה, דהוא הקובע עבור מה פרע, אך כשיש למלוה מיגו, מהני תפיסתו עבור חוב אחר, דאף שנאמן הלוה שפרע עבור חוב בשטר, מועילה תפיסת המלוה במיגו של להד"ם שיהיה החוב עבור מלוה ע"פ.

ובתרומות (שער כ, חלק א, ב-ג) כתב בשני אופנים, באופן שפרע הלוה למלוה בסתם, דלא אמר בשעת פרעון שרוצה לתת עבור חוב א או עבור חוב ב, דבזה פשוט שיכול המלוה לומר שקיבלם עבור חוב פלוני: "ואין שומעין ללוה אע"פ שטען שרצונו היה לפרוע חוב פלוני". והביא ראיה מדמי קטינא דארעא (כתובות צא,ב) דכיון דפרעו היתומים בסתם, יכול המלוה לומר דפרעו המטלטלי משום מצוה אף דלא משתעבדי לבע"ח. וכל זה ביתומים שפרעו בסתם, אולם בלוה עצמו שפרע, אף אם פירש שרצונו לפרוע עבור חוב פלוני, יכול המלוה לכופו ולקבלם עבור חוב ע"פ רצונו; "דהא קיי"ל עבד לוה לאיש מלוה, וכיון דמשני החובות עבר זמנם, הכל תלוי ברצונו". ולא דמי לדמי קטינא, דיכול דוקא מפני שפרעו היתומים בסתם, דדוקא במטלטלי דיתמי דלא משתעבדי לחוב, יכול לתפוס מפני שפרעו בסתם, משא"כ בלוה עצמו יכול בכל ענין לומר שנפרע עבור החוב האחד ולא עבור השני (והא דעבד לוה לאיש מלוה, לאו דוקא בהלואה אלא בכל התחייבות, עיין שער המשפט פג,א).

ואף שלכאורה דברי בעה"ת עולים בקנה אחד עם דברי הר"ן הנ"ל, המעיין יבחין בשינוי מסוים. הר"ן מדבר באופן שהמלוה קבלם בשתיקה, ואחר קבלה אמר שמקבלם עבור חוב ע"פ ("... מלוה קבל ושתק, יכול מלוה לומר אח"כ שבשביל מלוה ע"פ או בשביל חוב אחר תפסם ..."), בעוד שמדברי בעה"ת נראה שבשעת קבלה ובטרם הקבלה התווכחו המלוה והלוה עבור איזה חוב פורע הלוה, וכלשון בעה"ת:

"ומסתברא נמי דהיכא דאמר לוה בשעת פרעון לא אפרעך כי אם מחוב פלוני, והמלוה אומר לא אקבלם כי אם בחוב פלוני שאין לי ערב ממנו או שאני כושל בראיתי, הרשות ביד המלוה לכופו בכך".

ומשמע שאמר להדיא שאינו רוצה לקבלם, אבל אם קבלם בשתיקה כשהלוה אומר שפרע עבור חוב א, אינו יכול לומר אח"כ שקיבלם עבור חוב אחר. על שינוי ודיוק דברי בעה"ת עומד הגדולי תרומה (שם). אולם, כותב הגדו"ת, שרחוק לומר שנחלקו הר"ן ובעה"ת בזה, ואין לפרש בבעה"ת שאם קבלם בשתיקה, שאינו יכול לומר אח"כ עבור איזה חוב קבלם. אמנם הפרישה (חו"מ פג,ג) על דברי הטור שהביא את בעה"ת, דמשמע דאם שתק המלוה, הדין עם הלוה, וזה דלא כר"ן, וכן כתב בכנסת הגדולה (חו"מ פג, הגהת טור, ס"ק ה). אולם מהא דהביא המחבר בשו"ע חו"מ פג,ד דברי הר"ן ללא חולק, אפשר דסובר דלא פליג בעה"ת על הר"ן, או דפליג וקיי"ל כר"ן.

ולדברי הפרישה וכנה"ג היה נראה לבאר במחלוקת הר"ן ובעה"ת, דשיטת הר"ן דטענת המלוה הינה בגדר תפיסה, וע"כ גם אם קבלם בשתיקה, פקח היה לתופסם, דגדר הטענה של סטראי יש בה מן הכח לקבוע עבור מה נפרע בהיותו אדון לעבד הלוה, ויש בה מן התפיסה, וע"כ אף במקום שאין לו את כח לומר שקבלם עבור חוב מסוים, יש לו כח לתפוס, דבשתיקתו לא נקבע עבור איזה חוב קבלם והדבר נשאר תלוי ועומד, וע"כ בתפיסתו הוא מברר שקבלם עבור חוב אחר (משא"כ אם היה מסכים עם הלוה, כבר נקבע שנפרע עבור החוב שאמר הלוה, ולא מהני תפיסה לדבר שכבר הוברר ונקבע). ואילו לבעה"ת אין בסטראי גדר של תפיסה אלא כח הנתון למלוה לקבוע עבור איזה חוב נפרע, בהיות הלוה עבד לאיש מלוה, וכח זה נתון לו בשעת הפרעון ולא אח"כ, דלאחר הפרעון כבר נקבע בשתיקת המלוה שנפרע עבור החוב שאמר הלוה, ושוב אין לו כח לשנות קביעה זו.

והכח לקבוע עבור איזה חוב נפרע - כח שניתן למלוה, נובע כאמור מהיות הלוה עבד למלוה, אך כל זה דוקא באופן שהגיע זמן הפרעון של שתי ההלואות, דאם לא הגיע זמן של אחת ההלואות, אין המלוה יכול לכופו לפרוע בעל כורחו. כך מדויק מדברי המחבר בשו"ע חו"מ פג,ב, וכך דייק קצוה"ח שם בס"ק א. וכן הביא מכנסת הגדולה דאף באופן שלא כופה המלוה את הלוה, אלא שטוען המלוה שפרע עבור החוב שטרם הגיע זמנו, בזה יש עדיפות לטענת הלוה, דלא שביק איניש מלוה שהגיע זמנה ופורע מלוה שלא הגיע זמנה. ועיין עוד בנתיבות בחידושים פג,א.

כל זה באופן שמחולקים בשעת הפרעון, או לאחר פרעון ואין הכחשה על העובדה כי הלוה אמר שפורע עבור חוב פלוני והמלוה שתק. אולם מה יהיה הדין אם לאחר הפרעון נחלקו המלוה והלוה בעובדות, המלוה טוען כי נפרע עבור חוב מסוים, והלוה טוען שפרע עבור חוב אחר, בזה כתב בעה"ת (שער כ ח"ב):

"היכא ודאי דלא פרעיה באפי סהדי, מלוה מהימן, ואי ליכא נאמנות בשטרו, משתבע אשטריה ושקיל ... דמיגו דיכיל למימר לא היו דברים מעולם ומהימן, כי אמר אין פרעתני ומצד אחר פרעתני - מהימן. אבל אי פרעיה באפי סהדי ומסהדי דבתורת פרעון יהב ליה זוזי באפייהו, אבל לא ידעי אי מהאי שטרא אי משטרא אחרינא, בהא איכא מאן דאמר דכיון דמסהדי סהדי דפרעיה, איתרע שטרא, וחזר דינו כדין סטראי ..."

לאמור - כאשר קיימת הכחשה בין המלוה ללוה, אם אין עדים על הפרעון, נאמן המלוה במיגו, אך כשיש עדי פרעון, איתרע שטרא. אולם בעה"ת עצמו חולק וסובר שאין לדמות לסטראי, דבסטראי אינו מברר שיש חוב נוסף אלא רק טוען כן, ולפנינו רק חוב אחד (בשטר) ופרעון שקיבל עבורו, בזה איכא למימר דאיתרע שטרא. משא"כ כאשר ידועים שני החובות ושני השטרות מונחים לפנינו, והשאלה עבור איזה מהם פרע, בזה אמרינן דנאמן המלוה, ואם יש נאמנות בחוב, נפרע ממה שאומר בלא שבועה, ובלא נאמנות נפרע בשבועה.

ונראה בהסבר הדברים, דבסטראי הנידון הוא אם יש בכלל חוב נוסף, ובאמצעות טענת הפרעון, שטוען המלוה שקיבל עבור חוב פלוני, מגיע המלוה לנאמנות על עצם היות קיים חוב ע"פ, שבמידה ויש לו מיגו של להד"ם, הפרעון הוא על חוב ע"פ, והיינו שנאמן גם על עצם קיומו. משא"כ בלית ליה מיגו, אין לו נאמנות על החוב האחר בתורת ודאי, ועדי הפרעון מרעים לשטר. כלומר - כאשר טענת הפרעון והכח לקבוע עבור איזה חוב נפרע היא לא התכלית עצמה אלא אמצעי לטענה אחרת, שיש כלל חוב ע"פ, בזה אינו נאמן אלא במיגו של להד"ם. דאין לו כח לקבוע עבור איזה חוב כאשר אין ידוע לנו על החוב רק באמצעות נאמנותו, ואין לו בזה אלא תפיסה. כח הנאמנות לקבוע עבור איזה חוב נפרע הוא במציאות שיש לפנינו שני חובות ידועים, והשאלה עבור איזה חוב נפרע, בזה כח המלוה לקבוע עבור איזה מהם נפרע, דעבד לוה לאיש מלוה (ועיין גדו"ת שער כ, ח"ב, ס"ק א, וצ"ע אם שייך בנדו"ד סברא דעבד לוה לאיש מלוה). דיש להפריד בין שני סוגים של נאמנות בטענת הפרעון, כאשר טענת הפרעון עבור חוב פלוני היא טענת פרעון נטו, או כאשר טענת הפרעון תכליתה או ראשיתה בקביעה שיש כאן חוב, דבזה אין למלוה נאמנות טפי מללוה אלא מכח מיגו, והיינו תפיסה.

ובשו"ע חו"מ פג,ב הביא המחבר דין זה בפרע בסתם, דיכול המלוה לומר שקבלם בעבור חוב מסוים. וברמ"א שם הוסיף, וז"ל:

"וכן אם שלח עם המלוה מעות לאחרים וקבלם בשתיקה, יכול לומר אח"כ אקבלם לעצמי, ומה ששתקתי, כדי שתתן לי המעות".

והש"ך בס"ק ב הקשה מחו"מ קכה,ג, דאם יש עדים שקבלם שליח ואמר לו הולך או תן מנה זה לפלוני, אין השליח יכול לעכבם לעצמו, וכאן משמע דאף בעדים יכול לעכבם לעצמו. ותירץ הש"ך בתרוץ הראשון, וז"ל:

"דשאני התם דמיירי כשאומר אח"כ אמת קבלתים מתחילה להוליכם לפלוני, אבל לא אעשה כן אלא אעכבם לעצמי, והלכך כיון שמתחילה זכה בהם לפלוני, שוב אינו יכול לעכבם לעצמו. אבל הכא איירי שאומר מעולם לא כוונתי לזכות בהם לפלוני, רק מתחילה כוונתי בהם לעכבם לעצמי".

ואף דהש"ך מיירי בקושייתו דוקא על האופן שיש עדים שקבלם עבור פלוני וזכה לפלוני, אך תרוצו והסבר דבריו ברשב"א (מקור דברי הרמ"א) הם בכל אופן, דהרשב"א מיירי בכל אופן. ומבואר שיש לחלק בין אם מודה המלוה/ השליח שקבלם עבור המטרה שנתן לו הלוה/המשלח, דבזה מיד שקבלם זכה עבור מי שנשלח עבורו או עבור החוב שלשמו קיבלם, משא"כ אם קבלם בשתיקה. דכל טענת סטראי היא על שעת הפרעון, שטוען שקבלם עבור חוב אחר, אך כשמודה שקבלם עבור חוב שטוען הלוה, הרי מיד החוב פרוע. וכן כאשר מודה שזכה עבור מי שנשתלחו לו, מיד זכה עבורו. ועיין עוד בתומים פג,א.

מהאמור לעיל עולה כי הנידון בסטראי הוא דוקא באופן שקבלם המלוה בשתיקה ואח"כ טוען טענת סטראי, אולם כאשר מודה המלוה שקבלם עבור חוב פלוני ואף אמר ללוה כי חוב פלוני פרוע וכי יחזיר לו השטר, כבנדו"ד, הרי שהחוב פרוע ולא שייך לטעון טענת סטראי, דאף המלוה מודה שקבלם עבור המלוה שבשטר, וא"כ מיד שקבלם נפרע החוב. דכל הנידון הוא רק בטוען המלוה שקבלם עבור חוב אחר או שמיד בשעת פרעון מחזיק עבור חוב אחר, משא"כ במודה שקבלם עבור מלוה בשטר, שאינו יכול כבר לתפוס השטר. וע"כ בנידון שלפנינו אינו יכול לטעון טענת סטראי, ועל הגבאי להחזיר השטר ללוה.

לאור האמור לעיל

 על גבאי הגמ"ח להחזיר את השטר ללוה.