פתיחת בית מדרש כשהלימוד מפריע לשכנים בשנתם בבית מדרש ובישיבה

פתיחת בית מדרש כשהלימוד מפריע לשכנים בשנתם, ואם יש חילוק בין ישיבה לבימ"ד.

לכבוד ידי"נ הבה"ח אליהו אדרי הי"ו

בדבר שאלתך בענין שתי ישיבות הצמודות אחת לחברתה, ובישיבה אחת הבחורים לומדים ומתפללים בקול בזמן שבני הישיבה השניה ישנים בפנימיה הצמודה לבית המדרש של הישיבה הראשונה, האם יכולים בני הישיבה השניה למחות על בני הישיבה הראשונה שלא יפריעו לשנתם, מאחר שהפנימיה שלהם קדמה לישיבה של אלו, הריני למהר להשיבך.

הלכה פסוקה היא בגמרא (ב"ב כ"א ע"א) שמתקנת יהושע בן גמלא ואילך אי אפשר למחות על רעש שנגרם ממלמדי תנוקות.

ובשו"ע (חו"מ סימן קנ"ו סעיף ג') הוסיף שה"ה לכל מילי דמצוה שאין השכנים יכולים למחות על הרעש, ולאו דווקא במלמדי תנוקות.

והוספת השו"ע בזה היא עפ"י דברי הטור, וכ"ה גם דעת היד רמ"ה בב"ב.

אך כל שאר הראשונים חולקים על זה, וסוברים שרק לגבי תנוקות של בית רבן נאמרה קולא זו, ולא לענין כל מילי דמצוה, כך שכנגד שני הראשונים הללו (הרמ"ה והטור) ישנה שורה ארוכה מאוד של חולקים.

ואפילו הקדמונים נושאי דגל הקים לי כתבו להודות שלא אמרינן קים לי כדעת שנים במקום שרובא דרובא פליגי עלייהו.

אך יש להסתפק בעיקר תקנת יהושע בן גמלא מה בדיוק כלול בה, האם רק מלמדי תשב"ר או אף מעבר לכך. דהנה לשון הגמרא (שם) הוא:

"אמר רב יהודה אמר רב, ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל.

שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה למד תורה ... התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים ...

ועדיין מי שיש לו אב היה מעלו ומלמדו מי שאין לו אב לא היה עולה ולמד, התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך.

ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו מבעט בו ויצא, עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע".

ויש להסתפק בכוונת הגמרא, האם יהושע בן גמלא תיקן רק לענין מלמדי תנוקות של ה'גיל הרך', דהיינו בני שש ושבע, שאותם יש להושיב בכל מדינה קטנה ובכל עיר, אך הגיל המבוגר יותר נשאר כלול בתקנה הקודמת שמספיק להושיב בכל פלך ופלך.

או שתקנת יהושע בן גמלא נאמרה על כל הגילאים שנכללים בכלל 'תנוקות של בית רבן', שזה אף במעל הגיל שנכנסים בו למצוות וכדמשמע בהדיא בגמרא הנ"ל שקוראת גם לגיל ט"ז וי"ז בשם זה, ונראה שעד גיל עשרים הוא בכלל זה כמבואר בפרקי אבות ובמפרשים שם שהזמן ללמד את הנערים תלמוד הוא מגיל ט"ו עד כ', ותיקן יהושע בן גמלא שיושיבו את כל המלמדים לכל הגילאים בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר.

ולפירוש זה צ"ל שמה שסיימה הגמרא 'ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע' הכוונה שמכיון שתיקן יהושע בן גמלא להושיב מלמדים בכל אתר ואתר לפיכך יכל להוסיף לתקן שיתחילו להכניסם כבר מגיל שש ושבע, כיון שאין כבר צורך ללכת למרחקים בשביל ללמוד, אך באמת גם לגילאים המבוגרים יותר יש להושיב מלמדים בכל אתר ואתר.

ומסתייע פירוש זה מדברי הרמב"ם בהל' שכנים (פ"ו הי"ב) שכתב בסתם:

"אחד מבני מבוי שבקש להעשות מלמד, אפילו אחד מבני החצר, אין יכולין שכניו למחות בידו",

ולא חש כלל להזכיר תיבת 'תנוקות' בהלכה זו, אלמא שסובר הרמב"ם שהלכה זו נאמרה בכל סוגי המלמדים, ואף במלמדי משנה ותלמוד, ולא רק במלמדי תנוקות של גילאי שש שבע הלומדים תורה שבכתב.

עכ"פ גם אם נימא שאין פירוש זה מוכרע, אך מ"מ מכלל ספיקא מיהא לא נפקא, ולכן בצירוף שיטת הרמ"ה והטור יתכן שכבר אי אפשר לעכב על לימוד בחורי ישיבה מתחת לגיל עשרים אף אם נגרם מכך רעש רב.

וכ"ש כשאפשר לצרף את שיטת הרמ"א שפוסק להלכה שאי אפשר למחות על קול הפטיש והריחיים, והוא עפ"י פשטות המשנה בב"ב (בדף כ' ע"ב), ונאמרו בזה כמה טעמים בראשונים מ"ש פטיש וריחיים מחנות שעליה כן יכולים למחות:

א) דעת הרמב"ן וסיעתו (רשב"א, ריטב"א, ור"ן) שהחילוק הוא שבחנות הרבים שבאים לקנות חוסמים לו את המעבר.

ב) המאירי פירש שעל דברים שרגילים לעשות בבית אי אפשר למחות, אך על דברים שהרגילות היא לעשותם בשוק אפשר למחות.

ג) והמהר"י קרקושא (תלמיד הרמב"ן, נדפס בשיטת הקדמונים) פירש שהחילוק הוא שעל הרעש שעושה בעל הבית בעצמו אי אפשר למחות, ורק על הרעש שעושים אנשים זרים שאינם מבני החצר ובאים לקנות אצלו אפשר למחות.

וכדברי המהר"י קרקושא משמע מפירוש הר"ח (המובא בספר הנר הנדמכת"י) שכתב:

"ואוקימנה הא דתנן יכול למחות ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסין והיוצאין, בני אדם נכרים זולתי בני חצירו, אבל אם עשה מלאכה בפטיש או בריחיים אינו יכול למחות".

והשתא בנדו"ד בוודאי שלכל הפירושים הנ"ל אין השכנים יכולים למחות ואף אם לא היה זה מילי דמצוה ות"ת, דלדעת הר"ח ומהר"י קרקושא בוודאי שכאן דמי לפטיש וריחיים ולא לחנות כיון שפשוט וברור שהבחורים הלומדים בקביעות בישיבה המה כדיירים קבועים ולא כנכרים מבחוץ, וגם לדעת המאירי וודאי שנדו"ד דמי לפטיש וריחיים ולא לחנות כיון שזוהי הדרך ללמוד בבית המדרש של הישיבה ולא בשוק, ופשוט, ולדעת הרמב"ן וסיעתו אין יכולת כלל למחות על רעש, וטעם המחאה בחנות אינו משום רעש אלא משום ריבוי הנכנסים והיוצאים, אך על רעש לחוד אין זכות טענה לדעתם.

וע"כ, בבחורים אשר מתחת לגיל עשרים יש להקל בשופי גם לדעת מרן המחבר הפוסק כרמב"ם שאפשר למחות על קול הפטיש והריחיים, ובצירוף הטעמים שהתבארו לעיל.

והנ"מ לכאורה בין דעת המחבר לבין דעת הרמ"א היא לגבי בחורים אשר מעל גיל כ', וכן לאברכי כולל מבוגרים, אשר המה כבר אינם בכלל תקנת יהושע בן גמלא, וכאמור לעיל כמעט כל הראשונים סבורים שהדין שאי אפשר למחות על מלמדי תנוקות נאמר דווקא לגבי מלמדים ולא לגבי כל מילי דמצוה, שאז יהיה תלוי במחלוקת המחבר והרמ"א.

אך האמת לענ"ד היא שכיון שמרן המחבר בעצמו כותב שבכל מילי דמצוה אין אפשרות לשכנים למחות על הרעש, לכן אף אם הלומדים הם ספרדים יכולים המה לאמר שממה נפשך, אם נלך כדעת רוב הראשונים הלא רוב הראשונים סוברים כפסק הרמ"א בפטיש וריחיים, ואם נלך כדברי מרן המחבר הלא הוא עצמו סובר להקל בכל מילי דמצוה, ומה"ת שיצטרכו לילך כמרן המחבר בחדא וכדעת רוב הראשונים באידך?!

וע"כ פשוט לענ"ד שלמעשה אין בזה שום חילוק, לא בין אשכנזים לספרדים ולא בין צעירים למבוגרים, שבכל מקרה אין השכנים יכולים למחות על רעש הלימוד הנגרם כתוצאה מלימוד תורה המתקיים במסגרת כולל אברכים או ישיבה.

            והנני ידידו הדושה"ט

                פנחס שפירא

נ.ב. מה שנותר לדון הוא לענין בעלי בתים הבאים ללמוד מעט מהיום בבית המדרש, וכן באברכים הלומדים רק בערב בבימ"ד זה בשונה מהמקום שבו לומדים הם רוב היום, שאזי גם לדברי הרמ"א הפוסק שאי אפשר למחות על קול פטיש וריחיים אכתי תלוי הדבר בג' פירושי הראשונים הנ"ל, ולפירוש הר"ח ומהר"י קרקושא נראה שלא שייך בהם היתר זה, וא"כ אפשר שמצי השכן למימר קים לי כוותייהו, ובפרט שגם דעת הרמב"ם היא דלא כרמ"א הנ"ל, או"ד שאדרבא המזיק מצי לסמוך על דעת הרוב.

ושורש הנידון הוא מי נחשב המוחזק בהרחקת נזקי שכנים, האם המזיק הוא המוחזק, כיון שעושה בשלו, או"ד שהניזק הוא המוחזק כיון שיש לו שעבוד על נכסי חבירו שלא יזיקוהו.

וידועה מחלוקת הרמב"ם והרא"ש לגבי בעל עלייה שגילה דעתו שרוצה לעשות אוצר בעלייתו, שהוא בעיא דלא איפשטא בגמ' אם רשאי התחתון לעשות רפת וכדו', ופסק הרמב"ם שיכול בעל העלייה לעכב עליו, ואילו ברא"ש משמע שאין יכול לעכב.

ויעויין בביאור הגר"א (סימן קנ"ה ס"ק ח') שכתב לבאר מחלוקתם, שהרמב"ם ס"ל דכיון שיש איסור להזיק לכן הו"ל ככל ספק איסור תורה שאזלינן בספיקו לחומרא, ואינו דומה לספק חוב שאמרינן הממע"ה כיון דשם זהו מחמת שהוא מוחזק בממון משא"כ הכא שאינו מוחזק להזיק, ואילו הרא"ש ס"ל שגם הכא דמי לספק חוב והוי ככל ספיקא דממונא.

ולפירוש הגר"א ברור שגם לרמב"ם זהו דווקא בספיקא דדינא, שאז על המזיק להחמיר מחמת ספק איסור תורה, אך באם דעת רובא דרבוותא לטובת המזיק כי אז רשאי הוא להקל.

ואומנם לכאו' יש להוכיח לא כך מדברי תשובת הרשב"א (ח"א סימן קמ"ב) שהביא הב"י (בסימן קנ"ד), שדן במחלוקת הראשונים אם מהני קנין להיזקות של קוטרא ובית הכיסא, וכתב שכיון דרובא דרבוותא חולקים על ר"ת וסוברים שמהני הקנין לכן אם כבר בנה אין מסלקין אותו, אך לכתחלה אין מניחין אותו לבנות כנגד דעת רבינו תם!!!

ומבואר ברשב"א לענ"ד שאי"ז מחמת שזה איסורא ולא ממונא, אלא מחמת שהניזק הוא המוחזק בשעבוד על נכסי המזיק שלא יזיקנו, ולפיכך מצי הניזק למימר קים לי כדעת ר"ת ולמנוע מן המזיק לבנות.

אכן, הגרע"א בקונטרס מילי דנזיקין (בשו"ת הגרע"א מהדו"ק סימן קנא) הביא את דברי הרשב"א הנ"ל, וכתב ע"ז שיש לחלק בין היכא שהוא וודאי מזיק והנידון הוא רק אי מהני קנין להתיר לו להזיק, שבזה מיירי הרשב"א, לבין היכא שהספק הוא אם בכלל נקרא מזיק כה"ג, שאז גם הרשב"א יודה שאין הניזק נקרא מוחזק, והביא חילוק זה מהמהריב"ל.

ואמנם בשיעורי ר' שמואל (ב"ב י"ט ע"ב אות י"ז) כתב להקשות ג' קושיות על הגרע"א, אך לענ"ד אפשר ליישב בשופי את כל קושיות הגרש"ר, ולקיים היטב את דברי המהריב"ל והגרע"א.

ואלו קושיות הגרש"ר זצ"ל:

א) הש"ך (סימן קנ"ה ס"ק י"ט) כתב בהדיא שגם בספק בעיקר הדין אם נקרא מזיק גם אז על המזיק להביא ראיה כדי שנניח לו להזיק.

ב) הרמב"ם פוסק הלכה לטובת הניזק גבי איבעיות (שעמדו בתיקו) שמיירו בעיקר הנזק אם אסור לו לגרום נזק כה"ג.

ג) הרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי כותב שגם בנזק שלא מחוייב המזיק להרחיק אין זה מחמת שלא מזיק אותו בזה, אלא שבנזק כזה ישנה גם על הניזק חובה להרחיק את עצמו, וממילא פטור המזיק מחובת הרחקה, וא"כ אין סברא לחלק בין אם הספק הוא בעיקר הנזק לבין אם הספק הוא בקנין שנעשה להתיר את הנזק.

ולענ"ד יש ליישב, דאכן הרמב"ם סובר שגם בספיקות בעיקר הנזק על המזיק להביא ראיה, ומ"מ בדעת הרשב"א יצדקו דברי המהר"י בן לב והגרע"א, וזאת מכיון שדברי הרמב"ם והרשב"א לאו סברא אחת המה, אלא כל א' מהם סברתו שונה משל חבירו.

דהנה, כיון שאכן מבואר ברמב"ם שאף בספק בעיקר הנזק אזלינן לטובת הניזק, ממילא מוכח בהדיא שאין טעמו של הרמב"ם בזה מחמת שהניזק הוא המוחזק מבחינה ממונית, דזה וודאי שאי אפשר להעלות על הדעת שבאופנים שיש ספק בעצם הדבר יהיה הניזק למוחזק על נכסי חבירו.

לכן בוודאי שטעמו של הרמב"ם הוא כדביאר בדבריו הגר"א זיע"א, שסובר הרמב"ם שטעם חיוב הרחקת נזיקין הוא משום האיסור להזיק, ושלכן היכא שיש ספק אסור למזיק להקל בספק איסור תורה.

ובזה וודאי שאין חילוק בין אם הספק הוא בעיקר הדבר או רק באם קנין מועיל, כיון שמ"מ הוי ספק איסור תורה, ומה איכפ"ל איזה ספק.

אך בדעת הרשב"א כאמור אי אפשר להסביר כביאור של הגר"א ברמב"ם, כיון שהרשב"א מחמיר על המזיק גם בגוונא שרובא דרבוותא עומדים לטובתו, לכן עכצ"ל בדעת הרשב"א ביאור אחר, והוא שהניזק נחשב למוחזק על נכסי המזיק שלא יזיקנו.

ומבואר שלדעת הרשב"א הניזק הוא המוחזק ולא המזיק, ולכן מצי הניזק לאמר קים לי כדעת מיעוט הפוסקים ולמנוע מהמזיק להזיק לו.

אך דבר זה צ"ב, דהא זה וודאי שהניזק אינו נחשב בעלים על נכסי המזיק, ולכל היותר אפשר לאמר שיש לו שעבוד על נכסי המזיק למנוע ממנו להביא עליו נזק משם, אך אין זה בעלות גמורה.

והלא בכל בע"ח יש ללווה שעבוד על נכסי המלוה, ואעפ"י כן בספיקא דדינא המלוה נחשב למוחזק ולא הלוה, ומ"ש הכא.

וצ"ל שהרשב"א לשיטתו בתשובה אחרת (בח"ו סימן ה', הובאה בב"י אה"ע סימן צ"ג וברמ"א חו"מ סו"ס ס"ה) שדן אודות מקרה שיש פלוגתא דרבוותא אם נחשב הדבר שהאשה מחלה על כתובתה, והסיק הרשב"א :

"מסתברא דבמקום הזה הבעל קרוי בעל השטר וידו על התחתונה, לפי שהבעל לא פרע לה כלום והיא משלה היא מוחלת, וכל מקבל מתנה או לוקח קרוי בעל השטר להיות ידו על התחתונה",

ולכן סובר הרשב"א גם כאן דהיכא שיש ספיקא דדינא אם הועיל קנין למחול על השעבוד נכסים שיש לניזק אמרינן שיד הניזק על העליונה.

וממילא מיושבות כל הקושיות, דנהי שכתב הרמב"ן שתמיד הוא נחשב מזיק אלא שגם לניזק יש חובה להתרחק ופעמים שחובתו גוברת, מ"מ לא דמי למקרה שהנידון הוא על מחילה שהיא כמתנה חיצונית לדברי הרשב"א, שרק אז י"ל שהניזק הוא המוחזק, משא"כ היכא שיש ספק אם גם לניזק יש חובה להישמר ולהתרחק אי"ז מילתא חדתי כמתנה ומחילה, אלא ספק על שורש הדין, והחילוק מובן וברור. ומה שהרמב"ם פוסק לטובת הניזק בספיקא דדינא גם בגוונא שהספק הוא בשורש הדין, כבר ביארתי שזה אינו מחמת סברת הרשב"א, אלא כמו שביאר הגר"א, וממילא אין מזה קושיא כלל. ומה שהש"ך ג"כ נוקט שעל המזיק להביא ראיה בספק בעיקר הנזק, י"ל בפשיטות שהוא קאזיל בשיטת הרמב"ם (שפסק השו"ע כוותיה בסימן קנ"ה סעיף י'!), ומפרש כגר"א שזהו מחמת ספק איסור תורה, ואינו ענין כלל וכלל לדברי הרשב"א והמהר"י בן לב והגרע"א, ונתישבו היטב כל שלוש הקושיות של הגרש"ר על הגרע"א!!!

נמצא שבעיקר החקירה שפתחתי בה ישנם ב' עניינים חלוקים:

א) בגוונא שהספק הוא בעיקר הנזק, דעת הרא"ש שכיון שהמזיק הוא המוחזק לכן ידו על העליונה, ואילו דעת הרמב"ם שאף אם המזיק הוא המוחזק, מ"מ בספק השקול מונעים אותו משום ספק איסור תורה, ומדין שספק דאורייתא לחומרא. אך בגוונא שדעת הרוב היא לטובת המזיק גם הרמב"ם יודה להרא"ש.

ב) ובגוונא שהספק הוא על קנין שנעשה להתיר את הנזק ע"י מחילה וכדו', בזה קאמר הרשב"א שכיון שהניזק הוא המוחזק בשעבוד על נכסי חבירו וכמו בעל חוב עליו לכן היכא שמדובר במילתא חדתי כמחילה וקנין על המזיק להביא ראיה, ואף אם רוב הדעות עומדות בשיטת המזיק מ"מ מצי הניזק למימר קים לי ולמנוע את המזיק מלסמוך על רוב השיטות.

ולכאו' אפשר שגם הרא"ש יודה לזה, כיון שהרא"ש מיירי באיבעיות שבגמ' שכולם הם ספיקות בשורש הדין אם אסור להזיק כה"ג, ולא בקנין ומחילה.

אך האמת שלכאורה דברי הרשב"א קשים מאוד, דהא כתבו כל הפוסקים להתיר תפיסה בפלוגתא דרבוותא גם לאחר שנולד הספק, וא"כ למה לא יוכל המזיק לעשות קוטרא ובית הכיסא (לאחר קנין) מדין תפיסה?

ועכצ"ל, שסובר הרשב"א שחזקת ממון אינה רק מכריעה את הדין אלא גם מבררת את הדין, ושלכן לאחר שהוכרע הדין כניזק (מחמת שהוא מוחזק בשעבוד והקנין מילתא אחריתי הוא וכדלעיל) ממילא חזר להיות איסור להזיק, ולזה לא תועיל תפיסה.

אך כמובן שכל זה מתאים רק לשיטת הרמב"ם, ולא לשיטת הרא"ש, וז"ב.

עכ"פ, בנדו"ד שהספק הוא בעיקר הנזק אם יש איסור להרעיש או לאו אי"ז שייך כלל לדברי הרשב"א, אלא רק למחלוקת הרמב"ם והרא"ש, ובזה גם הרמב"ם מודה שכשהרוב לטובת המזיק יכול הוא להקל, לכן בוודאי שיכולים הלומדים לסמוך על שיטת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן שאין כלל זכות מחאה על רעש, בצירוף שיטת המאירי שא"א למחות על מה שאין דרך לעשותו בשוק, ואף שמרן המחבר מחמיר בזה, אך מאידך הוא מקיל במילי דמצוה, וממ"נ שרי.