הצגת מחיר על טובין והמחיר המחייב
כרך שישי סימן כב עמוד שפו
ראשי פרקים
1.
אומר למכור במחיר נמוך
2.
גילה הקונה לאחר הקניה ששילם יותר מהנקוב
שאלה
נשאלתי מספר פעמים בענין הוראת סע' 17 ב לחוק הגנת הצרכן (תיקון תשס"ב), ועל פיו:
"(א) עוסק המציע, המציג או המוכר טובין לצרכן יציג על גביהם או על גבי אריזתם את מחירם הכולל ... (ד) המחיר המחייב של טובין יהיה המחיר שהוצג עליהם בהתאם להוראות סעיף זה, אף אם מחירם בקופה גבוה מהמחיר האמור".
האם ע"פ ההלכה מותר לקונה לקבל את המוצר במחיר הנמוך יותר, כיון
שיתכן והיתה זו טעות של בעה"ב או של העובד אצלו, ואם המוכר חייב ע"פ ההלכה
למכור במחיר נמוך יותר.
תשובה
1.
אומר למכור במחיר נמוך
לענ"ד הצגת מחיר על התוית כמוה
כאמירת המוכר שהמוצר מחירו כו"כ. אמירה של המוכר, במקרה ומדובר במחיר פחות
ממחיר השוק, חלים עליו דיני אונאה. דהיינו שקודם הקנין יכול המוכר לומר שטעה, ואף
אחר הקנין, יכול לבקש החזר שתות, אם היתה אונאה בשתות. ופחות משתות הוי מחילה לאחר
הקנין, ואם היתה אונאה ביותר משתות, יכול המוכר לדרוש ביטול מקח לשיטת הרא"ש
ב"מ ד,טו, הובא ברמ"א רכז,ד. ולשיטת הרמב"ם אינו יכול לדרוש ביטול
המקח. עכ"פ קודם הקנין, ודאי יכול לחזור בו, אף שאמר שימכור במחיר מסוים. ואף
מחוסרי אמנה אין בזה, דמה שנחלקו ברמ"א חו"מ סו"ס רד, ועיין
בש"ך ה, היינו בתרי תרעי, אבל כשהיתה אונאה, יכול לחזור בו ואין בו משום
מחוסרי אמנה.
הבעיה יכולה להתעורר כאשר למוצר
מסוים יש מרחב של מחיר, דהיינו יש מוכרים אותו במחיר מסוים תוך ריוח מינימאלי,
ולאחר שגם קנו אותו מהיצרן במחיר נמוך, ויש שמנצלים למכור עד למחיר המקסימום
המומלץ לצרכן, או אפילו במקומות מיוחדים, כגון בתחנות דלק או אתרי נופש ובילוי,
מוכרים במחיר המקובל שם. והמחיר שהיה על התוית היה באותו מרחב, דהיינו במחיר שיש
כאלה המוכרים אותו במחיר זה. ככל שמדובר לאחר הקנין, יצטרכו להכריע מהו המחיר, כדי
לחשב ממנו – למעלה ולמטה – את שעור האונאה. וקודם הקנין, לכאורה אם יחזור בו
המוכר, יהיה זה מחוסרי אמנה, דכל מרחב המחיר חשיב חד תרעי, וגם זה צ"ע אם
מדובר באופן שהמוכר מפסיד (שרק לקוחות גדולים יכולים למכור במחיר זה) או לא מרויח
כלל. אבל ודאי שיכול לחזור בו קודם הקנין ולומר אינו מוכר אלא במחיר הנקוב במחשב
החנות, אף שיהיה מחוסר אמנה.
בפרט שברוב המקרים התויות מודבקות על
המוצר ע"י עובדים, והרי העובד כשליח בעה"ב שאמר מחיר נמוך יותר, ויכול
בעה"ב לחזור בו ולומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. כן מבואר מדברי הרמב"ם
מכירה יג,ט: "... במה דברים אמורים במוכר נכסי עצמו, אבל השליח שטעהבכלשהו,
בין במטלטלין ובין בקרקעות, חוזר". וברב המגיד הראה מקורו לגמ' קידושין מב,ב
וכתובות ק,א דיכול משלח לומר לשליח לתקוני שדרתיך ולא לעיוותי, וכ"כ
בסמ"ע רכז,נג. ומבואר דדין זה נובע מהדין הכללי בדיני שליחות ששליח שעיות
מתבטלת שליחותו, שכל שליחות של שליח מותנית בביצועה על הצד הטוב, ושינוי לרעה מהוה
סיבה לביטול למפרע של השליחות, וע"כ כאשר שליח מוכר חפץ במחיר מוזל ממחירו,
מתבטלת השליחות, והרי הוא כמוכר שלא ברשות שהמקח חוזר. וע"כ אפי' בקרקעות
שמדיני אונאה לית בהו אונאה, מ"מ בשליח חוזר כיון דזהו דין הנובע מדיני השליח
ואינו שייך לדיני אונאה, ואפי' במקום שאין אונאה או בשינה פחות משיעור אונאה,
ואפי' כלשהו חוזר. ע"כ מה ששינה העובד ואמר/כתב מחיר לרעת בעה"ב, הרי זה
חוזר בכל ענין ואין בזה מחוסרי אמנה, דלתקוני שדרתיך. ואין לחייב את המוכר למכור
במחיר פחות עקב טעות העובד.
עוד נראה לכאורה שלא התנה בעה"ב עם הקונה בין לתיקון ובין לעיוות. דהנה בשליח שנשלח לקנות חפץ מסוים למשלחו וקנאו ביוקר, דקיי"ל שהמקח בטל כמבואר בכתובות צט,ב-ק,א ובשו"ע חו"מ קפב,ג, במקרה שהתנו שהינו שליח בין לתקן ובין לעיות, הרי המקח קיים. וטוען המוכר שמא עשית את שלוחך על תנאי זה, והקונה/ המשלח טוען שלא התנה כן, פסק הרמ"ה (מובא שם בסעיף ד), שכל זמן שלא יברר המשלח שעשאו שליח לקנות לו סתם, אין צריך המוכר להחזיר לו את דמיו, והקונה הרוצה להוציא מהמוכר עליו הראיה. ועיי"ש בסמ"ע ס"ק ח שכתב דיש סברא המסיעת לשמא של המוכר, דמן הסתם כיון שאינו מקבל שכר על שליחותו, התנה שלא יתחייב בעיוות השליחות. ויוצא מדבריו דהיכא דמקבל שכר על שליחותו, דאין הסברא מסייעת, עדיף ברי של המשלח משמא של מוכר.
ובחו"מ קפה,ה הביא המחבר את דעת הרמב"ם, בסרסור שמכר בזול שהמקח בטל וצריך הלוקח להחזיר את חפץ, ודעת הראב"ד שאין צריך להחזיר את החפץ, אפי' מודה הסרסור לדברי המוכר. וכתב הסמ"ע שם בס"ק יב רמב"ם ס"ל לחלק בין שליח שאינו מקבל שכר שליחותו, דמסתמא אינו מתעסק בשליחות אם לא שיאמר לו בין לתיקון ובין לעיוות, דמה לו ולצרה זו, לבין שליח המקבל שכר שליחותו. ועוד תירץ לחלק בין כשטוען משלח שלא התנה בין לתיקון ובין לעיוות, אך גם מודה שלא קצב מחיר, שחובת ההוכחה עליו, משא"כ שטוען משלח שקצב מחיר, הרי הוא כמתנה עמו מפורש שלא יפחות ממחיר שקצב ושלא יעות. ואפשר דסברתו דדוקא כשאינו קוצב מחיר לשליח, יש חשש שיעות במחירו ומסתבר שמתנה, משא"כ שקוצב עמו סך מסוים אין חשש שיעות במחירו ומסתבר שאינו מתנה. ועיי"ש בש"ך ס"ק ח שכתב לחלק דדוקא שהחפץ מבורר בעין שהוא של משלח והלוקח ידע צריך הלוקח להחזיר, משא"כ בסי' קפב שהשליח קנה עבור משלחו, והתביעה של המשלח היא על כסף שנתן למוכר ולא על חפץ מבורר של המוכר, חשיב כתביעת ספק ועליו הראיה, משא"כ כשתובע חפץ הידוע כשלו לא חשיב כתביעת ספק. לפ"ז בעובד בחנות, גם מקבל שכר וגם קצב לו מחיר, ודאי שאין הקונה יכול לטעון שהתנה בעה"ב עם העובד בין לתקן ובין לעיוות.
ומה שהיו שטענו דהואיל ובעל הצרכניה חבר באיגוד הסוחרים, הרי קבלו ע"ע את החוק, לענ"ד צ"ע דלא נראה שקיבלו עליהם, ומה שמקיימים, זה בעל כרחם מהפחד של הקנסות וכו', ובזה לא נראה לדון במנהג הסוחרים, דהוא דבר נגד דין תורה, במקום שהוא נגד דין תורה כדלעיל, ובאופן כזה להחשיבו כהתנו. ואפשר לדון על החוק הנ"ל מצד תקנת הקהל, דכוונת החוק שלא ירמו הסוחרים, ינקבו מחיר אחד ואח"כ יגבו אחר, ביודעם שהמחיר הגבוה לא יוכלו למכור. נראה דאף אם נאמר זה דוקא במקום ששייך הטעיה, כגון שקודם לכן היה מבצע והיה מחיר נמוך, והשאירו את התויות עם המחיר הנמוך על המוצר, דבכה"ג שייך לומר שתקנת הקהל וקבלו הסוחרים עליהם שימכרו לפי המחיר שעל התוית. אבל אם מוכח שהיתה טעות של אחד העובדים, כגון שעל חלק מהמוצרים שעל המדף יש מחיר מסוים ועל הרוב המחיר האמיתי, כשלא נראה שהיתה כוונה להטעות אלא הלקוח יודע שהמחיר גבוה יותר, או כדוגמא שלא יתכן שעל המוצר ישלמו כ"כ מעט, בזה לענ"ד אין לסמוך על סברות כנ"ל, ויש לשלם את המחיר המלא. הנכונות של בעל המרכול לתת במחיר הנמוך שעל התויות, לא נובעת מהסכמה אלא אפשר מחשש לתלונה או קנס. ואולי ברשתות גדולות קיימת נכונות, כל עוד ההפרש סביר. ומ"מ לא ראוי לסמוך על היתר כזה או אחר, אא"כ המחיר שעל התוית הוא המחיר המקובל, והמחיר בקופה הוא מחיר מעבר למקובל, אף שהוא פחות משתות.
2. גילה הקונה לאחר הקניה ששילם יותר מהנקוב
עוד נשאלתי בזה, שהקונה גילה בביתו ששילם כעשר אחוז יותר
מהמחיר הנקוב בתויות, ולדברינו לעיל גם בחנות לא יכול לתבוע לשלם לפי המחיר בתוית,
האם יכול להחזיר את החפץ למוכר. הגר"ח מכירה טו,א כתב בענין מחלוקת
הרמב"ם והראב"ד במוכר לו מאה אגוזים בדינר, ונמצאו רק תשעים ותשע, דדעת
הרמב"ם דנקנה המקח ומחזיר את הטעות ואפילו לאחר כמה שנים, ודעת הראב"ד
דפעמים שאין המקח נקנה שאם רצה לחזור עד שלא השלים חוזר. והביא את הרשב"ם
ב"ב קג,ב דבטעה במדה ובמשקל עצם המקח בטל, מהא דאיתא בב"ב צ,א; אמר
שמואל אין מוסיפין על המדות יותר משתות וכו' אלא משום אונאה דלא ליהוי ביטול מקח.
והאמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר, הרי להדיא
דפירושא דחוזר היינו ביטול מקח, ולפי זה קשה על הרמב"ם שפסק דהמקח קיים אלא
שצריך להחזיר הטעות. וכתב לישב:
"והנראה לומר בזה, דעד כאן לא קאמר הרמב"ם דהמקח קיים, רק כשהיתה דעת שניהם שוה בפסיקת המדה, ורק דאח"כ חיסר לו מהמדה שפסק עמו, וכגון בגוונא שהזכיר הרמב"ם שמכר לו מאה אגוזים בדינר ונמצאו תשעים ותשעה, ובזה הוא דס"ל להרמב"ם דעצם המקח אינו מתבטל ע"י טעותו במנין, אלא שיחזיר לו מה שפסק עמו, משא"כ התם בב"ב דאיירינן לענין הוספה על המדות, דהטעות התם הוא בגוונא שהלוקח יהיה סבור על המדה הגדולה והמוכר תהיה דעתו על המדה הקטנה, ונמצא דהם מחולקין בעצם פסיקת המכר, א"כ הרי לא שייך הכא לומר שיחזיר לו טעותו ויתקיים המקח, דהרי אם יחזיר הטעות הרי יהדר אז הדין טעות אצל חברו שנתכוין על המדה האחרת, וממילא דהמקח בטל, כיון דעצם הפסיקה נעשה בטעות".
היסוד של הגר"ח, דקיום המקח וביטולו תלוי אם היתה
דעת הקונה והמוכר שוה, שניהם לדבר אחד התכוונו, רק למעשה ארעה טעות וקיבל פחות או
יותר, בזה המקח קיים, ומשלים או מחסיר למה שהתכוונו. אבל בנידון המידה בחבל, הקונה
והמוכר התכוונו לדבר אחר, כ"א הבין את המידה באופן שונה, בזה לא שייך להשלים,
מפני שאם תשלים לאחד, הרי המקח יתקיים בניגוד להבנת וכוונת האחר. וא"כ שואל
הגר"ח, למה בשתות קנה ומחזיר האונאה, הרי הקונה התכוין לקנות בפחות משתות,
ואיך יתקיים המקח במחיר ששילם בתוספת שתות, הרי לא רצה במקח במחיר כזה. וע"ז
השיב הגר"ח:
"ואשר יראה מוכרח בזה, משום דבכל אונאת שתות, אי משום דין טעות הלא שתות שוה לפחות משתות דהיה צריך להיות המקח קיים כמו שפסקו זה עם זה, והא דבשתות מחזיר אונאה, הוא רק מגזירת הכתוב בפני עצמו הנאמר באונאה דשתות קנה ומחזיר אונאה, וא"כ הא נמצא דמשום עצם מעשה המקח לא היה צריך להחזיר כלל אונאה, ורק דדין תורה הוא שיחזיר, מדין החזרת אונאה שהוא זה דין וגזירת הכתוב בפני עצמו כמו החזרת גזילה. אשר ע"כ שפיר המקח מתקיים ולא דיינינן ביה דין טעות לגבי המאנה וביטול הפסיקה, כיון דמדין תורה הוא שמחזיר ולא משום עצם מעשה המקח, ע"כ לא דיינינן ביה דין טעות על ידי זה בהמקח. אכן כל זה הוא באונאה, דדין החזרתו הוא מגזירת הכתוב, משא"כ בטעות במדה ובמשקל ובמנין, דדין החזרתו לאו משום דין אונאה קאתינן עלי', כי אם דהוי טעות מעיקרא, א"כ ממילא דכשמחזיר את הטעות הא נמצא דבטלה הפסיקה לגבי המחזיר שנתכוין על המדה האחרת, וא"כ ממילא דבטל המקח, כיון דלא נתקיימה הפסיקה מעולם, וכמו שנתבאר".
דהחזר האונאה הוא מגזירת הכתוב. לא שהמחיר הוא מה ששולם
בתוספת השתות שמחזיר. המחיר הוא מה ששילם ומה שהיה דעתו לקנות, והתורה גזרה שיתן
למוכר עוד שתות, וע"כ אינו חלק מהמחיר. משא"כ בדבר שבמידה, מה שמחזיר
אינו מחמת גזה"כ אלא מחמת הקציצה הקודמת, ע"כ אם יחזיר יהיה זה בניגוד
לכוונתו הראשונית של הקונה או המוכר, ע"כ המקח בטל.
לפ"ז בנידו"ד התכוין לקנות במחיר מסוים,המחיר
הנקוב בתויות, והתברר לו ששילם יותר, אפילו פחות משתות, במחיר כזה לא התכוין
לקנות. דבכל פחות משתות דהוי מחילה, מתכוין לקנות במחיר הגבוה בפחות משתות, רק זה
יותר ממחיר השוק, ע"כ מוחל או שיודע שכך דרך המסחר להשתכר עד שתות, אבל כאן
חשב שמשלם לפי התוית. ובשלמא אם המחיר שנגבה בקופה הוא המחיר האמיתי, ובינו לבין
המחיר שתות מדויק, י"ל שהמחיר הוא ע"פ התוית, והשתות היא גזה"כ,
אבל בפחות משתות דל"ש לומר כן, י"ל שלא התכוין לקנות במחיר הקופה,
ומחזיר המקח אפילו בפחות משתות.
לאור האמור
אין לסמוך על ההיתר לגבות את המחיר הנמוך הנקוב בתוית,
אא"כ במקרים מסוימים, כאמור לעיל. ומ"מ אם גילה בבית שהמחיר גבוה בפחות
משתות וכל שכן יותר, יכול להחזיר את המוצר ולקבל כספו חזרה. אולם על המוכרים לנהוג
בזה לפנים משורת ההלכה, ולקיים את הוראת החוק, כל עוד לא מדובר בטעות גדולה ביותר.
