משכורת של בת הסמוכה על שולחן אביה
כרך שישי סימן כו עמוד תלא
ראשי פרקים
1. מעשי ידי קטן או גדול הסמוך על שולחן
אביו
2. זכות ממון או זכות תביעה
3. אומדנא במתנה ובהתחייבות
שאלה
אב שהתחייב עבור נשואי בתו סכום מסוים, וטוען שהתחייב
בסכום המדובר לאחר שלקח בחשבון את הסכום שיש בחשבון הבנק של הבת, ועל דעת כן התחייב
שסכום כסף זה בכלל ההתחייבות, וטענתו בפיו – שהכסף ממילא שייך לו בהיות הבת סמוכה
על שולחנו.
תשובה
1. מעשי ידי קטן או גדול הסמוך על שולחן אביו
תנן במשנה ב"מ יב,א:
מציאת בנו ובתו הקטנים, מציאת עבדו ושפחתו הכנענים, מציאת אשתו, הרי אלו שלו. מציאת בנו ובתו הגדולים, מציאת עבדו ושפחתו העברים, מציאת אשתו שגירשה אף על פי שלא נתן כתובה, הרי אלו שלהן.
ובגמ' שם פירש שמואל דמציאת קטן לאביו, מפני שכשמוצאה
מריצה לאביו (ולפיכך כשהגביה, לצורך אביו הגביה – רש"י), דסבר שמואל דקטן לית
ליה זכיה לנפשיה מהתורה. ושם בע"ב, דשמואל דמפרש טעמא דמתניתין משום שאין
לקטן זכיה, פליג על רבי חייא בר אבא. דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן לא גדול
גדול ממש ולא קטן קטן ממש, אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן, קטן ואינו סמוך
על שלחן אביו זהו גדול. והרי"ף (ב"מ ו,א בעמוה"ר), והרא"ש
הל"ג הביאו רק את דברי רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, דס"ל להלכה
דהלכתא כוותיה, דגם גדול הסמוך על שולחן אביו הוא קטן. וכן פסק הרמב"ם בהל'
גזילה ואבידה יז,יג, וכן פסק בשו"ע חו"מ ער,ב.
ויש להבין הגדר של "סמוך על שולחן אביו". האם
בן נשוי שאביו מפרנסו וכל חודש מעביר לחשבון הבנק של הבן את דמי כלכלתו, כולם או
חלקם, האם חשיב כסמוך על שולחן אביו? ומה הדין בבן המשתכר במקצועו סכום נכבד, ובכל
זאת, מטעמי נוחיות או מטעמים אחרים, מתגורר אצל אביו וניזון על שולחנו, האם חשיב
כסמוך על שולחן אביו? והשאלה בגדר "סמוך על שולחן אביו", אם הכוונה לאוכל
על שולחנו ומזונותיו עליו, או דהוי כסמיכה שאם תנטל יפול (עיין הל' תפילה
במ"ב צד,כב), דהיינו שאינו יכול להתקיים בלא הסמיכה, ובלאו הכי אינו כסמוך על
שולחן אביו ולית בזה משום איבה . דהנה בתוס' שם (ד"ה רבי יוחנן), כתבו
וז"ל:
"דלא שייך איבה אלא בבנו שדרכו לזונו תמיד, ואם לא יפרנסנו אביו לא יפרנסנו אחר, אבל אדם אחר מעלמא סמוך על שולחן חבירו חינם כגון יתום וכיוצא בו, אין סברא שתהא מציאתו לחבירו, וכל-שכן עבד ואמה שבשכר טרחם הם אוכלים".
ומבואר מדברי התוס' שהתקנה היתה אליבא דרבי יוחנן בבנו
שסמוך על שולחנו, מן הטעם "שאם לא יפרנסנו אביו לא יפרנסנו אחר", אולם
בהיכי תימצי שהבן יכול לזון את עצמו ובכל זאת אביו מכלכלו, אין זה בגדר "סמוך
על שולחן אביו", דיש לו מי שיפרנסנו - הוא עצמו, ומה שאביו מכלכלו, במקרה זה
הוי כאחר. ומש"כ התוס' "שדרכו לזונו תמיד", היינו דאדם אחר לעיתים
נותן ולעיתים מפסיק, ברצותו מאריך וברצותו מקצר, וע"כ אביו, כיון שאין לו אחר
שיפרנסו, דרכו לזונו תמיד ללא הפסק. ועדיין צ"ע, דאפשר דמה שהוא יכול לזון
עצמו, לא דמי לאחר שזן אותו, דבאחר לא קא חסר הניזון ממון, משא"כ אם יזון
עצמו, וע"כ זה שהוא יכול להחסיר ממון עצמו ולזון עצמו, אם אביו זנו ולא יתן
לאב מציאתו, יהיה לאב איבה, וצ"ע. דמהתוס' משמע שהדאגה לאיבה היתה לבן, לזה
הניזון, מחשש שאם מציאתו תהיה לעצמו, בסופו של דבר יפסיד באופן שלא יהיה מי שיזון
אותו, ולא היתה הכוונה בתקנה כדי להרבות שלום בעולם, אף לא מאב לבן ומבן לאב, אלא
הדאגה שיהיה מי שיזונו ולא יפסיד, והיתה התקנה לטובת מוצא המציאה. וע"כ
לכאורה בכה"ג שיכול ומסוגל לזון עצמו, לא שייכת תקנה זו.
ואין להקשות מדברי הראשונים (יבואר להלן), דגם שכר מלאכתו
ומה שהרויח בסחורה הוי דאב. וכן כתבו התוס' ב"מ צב,ב (ד"ה לא)
ד"מציאת קטן ושכרו לאביו" (עיין ש"ך חו"מ ער,ד). ואם הוי שכרו
לאב, א"כ אפילו הוא מרויח משכורת מכובדת, כיון שהוא סמוך על שולחן אביו, הוי
מציאתו ושכרו לאביו. ומה שאביו מניח לו משכורתו ואינו גובה ממנו, בטובו הוא עושה,
ואינו משפיע על דין מציאה. ועל-כך י"ל דמיירי בשכרו שאינו מספיק לפרנסתו, או
בשכר מזדמן ואינו קבוע, ובכגון זה עדיין הוי פרנסתו על אביו שדרכו לזונו תמיד.
אולם באופן שיש לו פרנסה קבועה ורק משיקולים אחרים נסמך כלכלית על אביו, לא חשיב
כסמוך על שולחן אביו.
ודין זה שאף שכרו בכלל התקנה, אף שהמשנה מיירי במציאה,
מבואר בדברי רש"י ב"מ צב,ב לענין אכילת פועל במלאכתו, דאיתא שם בגמ': תא
שמע, קוצץ (ליטול מעות ולא יאכל - רש"י) אדם על ידי עצמו על ידי בנו ובתו
הגדולים, על ידי עבדו ושפחתו הגדולים ועל ידי אשתו, מפני שיש בהן דעת (וידעי וקא
מחלי), אבל אינו קוצץ לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הקטנים
ולא על ידי בהמתו, מפני שאין בהן דעת. קא סלקא דעתך במעלה להן מזונות (ושכר פעולתן
שלו). אי אמרת בשלמא משל שמים הוא אוכל (על ידי עבדיו הקטנים, דאין לפועל קטן זכות
אלא כשנותן לתוך פיו), משום הכי אינו קוצץ, אלא אי אמרת משלו הוא אוכל (דתוספת שכר
הוא, אמאי אינו קוצץ, כי היכי דאגרייהו דידיה, אכילתן נמי דידיה), קטנים נמי נקוץ
להו. הכא במאי עסקינן בשאין מעלה להן מזונות (ואף שכרן אינו שלו). אי הכי גדולים
נמי, גדולים ידעי וקא מחלי. מבואר מרש"י דאם מעלה להן מזונות, שכרן שלו. וכן
במש"כ בד"ה משלו הוא אוכל, דכי היכי דשכרן שלו, אכילתן שלו. וכן מבואר
בדברי התוס' שם לענין צערייהו לא זכי להו רחמנא, דהקשה, הרי גם שכרו ומציאתו הוי
מדרבנן לאביו, וז"ל:
" לאו דוקא נקט רחמנא, דמדרבנן הוה מציאת קטן ושכרו לאביו אלא כלומר לא זכו ליה רבנן".
הרי שכלל מציאה עם מעשי ידים בכלל התקנה (ועיין
במהר"א ששון סי' קצט שהסתפק אם לכתחילה יכול להשכירו, או רק אם נשכר המעות
לאביו, דומיא דמציאה שכבר מצא. וכתב דמריהטא דמשנה דקתני קוצץ אדם ע"י עצמו,
משמע שהוא שהוא לכתחלה, א"כ מאי דקאמר הגמ' אי הכי קטנים נמי ניקוץ, ודאי
דלכתחלה קאמר). ועיין תוס' ב"ק פז,ב (ד"ה וקתני) בענין שבת מעשי ידי
בניו הסמוכין על שולחנו, דסברת המקשה בגמרא לחלק בין שבת למציאה, ולפי תרוץ הגמרא
דכי קא קפיד במידי דקא חסר ממונא, א"כ נראה דמעשי ידיו בניו הסמוכין הוי שלהם
(ועיין רע"א בהגהות לשו"ע חו"מ ער,ב דלמד מדברי התוס' דס"ל
דמעשי ידי בניו ובנותיו הגדולים הסמוכין על שולחנו - שלהם). וכן מבואר בדברי
המאירי שם, וז"ל:
"ר"ל שיכול להתנות בעל הבית עמו שלא יאכל לא הוא ולא אלו שהזכרנו, ותנאו קיים, ואף על פי שמתנה על מה שכתוב בתורה, הרי תנאי ממון הוא וקיים וכבר מחלו אבל קטנים, אין יכול לפסוק עליהם מפני שאינן בני דעת כדי למחול, ואביהם אין יכול למחול את זכותם, אף על פי ששכירותם שלו ושהוא מעלה להם מזונות, שמן השמים זכו בכך. וכן אינו קוצץ על בהמתו לחסמה או להמנע שלא לאכול".
הרי שנקט ששכירותם שלו. ולהדיא כתב כן המאירי בב"ק
פז,ב, וז"ל:
"יש שואלין בנים הסמוכים על שלחן אביהם מעשי ידיהם למי, שמא תאמר הואיל ואין כאן צער הגוף כבחבלה, קפיד עליהם כמציאה ושל אב הם, או שמא מאחר שיש להם טורח, כצער הגוף הוא ואינו מקפיד עליהם. ויראה מכאן שהוא של אב ..."
וכן בשטמ"ק הביא מהראב"ד, דאי אמרת משלו הוא
אוכל ומכלל שכרן הוא, עבדים קטנים נמי ניקוץ להו; "שהרי כל שכרן שלו הוא
הואיל ומעלה להן מזונות". אמנם בהמשך הסוגיא, על הא דתירצה הגמ'; במעלה להן
מזונות, אי הכי קטנים נמי נקוץ להו. צערייהו דבנו ובתו הקטנים לא זכי ליה רחמנא.
פירש הראב"ד שני פירושים; כשתקנו חכמים מעשה ידיהם ושכרן תחת מזונות, הצער לא
הקנו לו, ואלו רואין ואינן אוכלין ומצטערים. פירוש אחר, לא תקנו חכמים תחת
מזונותיו אלא מציאתו דלא מצטער עליו, אבל טרחא שיטול הוא שכרם לא תקנו לו, דהוה
ליה כעין חבלה דלא זכו ליה רבנן, אע"ג דסמוכין על שלחנו. הרי שלפרוש השני לא
זוכה האב במעשי ידי בנו הקטן או הסמוך על שולחנו כיון שעובד ומצטער בעבודתו.
ודעת הרמב"ן בתש' (במיוחסות סי' קה) דדבר תורה אין
לאב לזכות על הבן לא בשכירותו ולא במעשה ידיו ולא במציאתו. אולם כל שסמוך על שלחן
אביו, שהאב מעלה לו מזונות, אע"ג דהאב לא גברא קפדנא הוא, אפ"ה מדרבנן
זוכה במציאתו ובמעשה ידיו ובשכירותו, דתקינו ליה משום איבה בכל מידי דאתי
ליה לבן מעלמא ולית ליה צערא דגופא כחבלה, דבזה מקפיד האב, ואפי' בגדול הסמוך על
שולחן אביו, והביא ראיה מב"מ צב,ב, עיי"ש.
וכאמור דעת הראב"ד בפירושו השני דאין האב זוכה במעשי
ידי בניו הקטנים או הסמוכים על שולחנו (אליבא דרבי יוחנן). וכן דעת הריטב"א
שם ב"מ צב,ב, לאחר שהביא את דעת רש"י שזוכה האב במעשי ידי הקטנים, כתב
וז"ל:
"... והא דקתני ע"י בנו ובתו הגדולים וע"י עבדיו ושפחותיו הגדולים לאו בחדא גונא היא, דאילו בבנו ובבתו הגדולים אפילו הן סמוכין על שלחנו אין מעשיהם שלו, וכיון שכן לעולם אינו קוצץ אלא מדעתם, ואפי' תימא דפועל משלו הוא אוכל, אבל גבי עבדיו ושפחותיו כל היכא דמעלה להן מזונות כיון דמעשה ידיהן שלו, קוצץ עליהן בעל כרחן אי אמרת משלו הוא אוכל ... (ובד"ה אי אמרת) ותמיהא מילתא, דהא ניחא עבדיו ושפחותיו אגרייהו דידיה שהרי מעשה ידיהם שלו וכן בתו הקטנה, אבל בנו הקטן אפילו סמוך על שלחנו אין מעשה ידיו שלו ולא תקנו לו אלא מציאתו דאתיא ליה מעלמא, ומעשה בתו הקטנה דזכי ליה רחמנא מדכתיב את בנו לאמה, וי"ל דקושיין דהכא מבתו ועבדיו ושפחותיו, ועוד י"ל דקושיין אפילו מבנו מדנקטי' ליה סתמא, ואף על פי שאין שכרו לאביו מ"מ כיון שסמוך על שלחנו לא גרע האב לפקח בעסקיו מיתומים שסמכו אצל בעה"ב שיכול לקוץ עליהם כהאי גונא, וכן פירש רבינו ז"ל, וכן היה דן בשם רבו ז"ל דאבי הקטנים הסמוכים על שלחנו דינו בממונם כדין יתומים שסמכו אצל בעה"ב המפורש בפרק השולח (גיטין נב,א) ..."
ובתש' רבי בצלאל אשכנזי (סי' לה) למד מדברי הרמב"ן
בב"מ יב,ב שכתב דבגדול, ומיירי שם בסמוך על שולחן אביו, לא תיקנו חכמים שיזכה
האב במתנה שנתנו לו אחרים; "... לא יהא אלא מתנה דקא יהיב ליה אחר, מי תקינו
ליה רבנן לאב ...". ומזה דייק דגם מעשה ידים לא תיקנו, דודאי מתנה היה מקום
יותר לתקן דדמי טפי למציאה, וזה סותר לכאורה למש"כ במיוחסות הנ"ל. גם
הריטב"א ב"מ יב,ב ד"ה ופליגא כתב בשם הרמב"ן, שלא עשו בניו
הגדולים כעבד כנעני שהוא קנין כספו, דיש להם לבניו יד, "אלא שלגבי מציאה עשו
כידו משום איבה דוקא ולא לגבי מילי דעלמא". וכן מבואר בדברי הריצב"ש,
הובאו דבריו בשטמ"ק ב"מ יב,ב (ד"ה ופליגא), וז"ל:
"ורבי יוחנן ס"ל דטעמא דמתניתין משום איבה, לפי שנותן לו מזונות, אם אין מציאתו של אביו יהיה לו איבה כיון דלא טרח בה הבן, לא יתן לו מזונות".
מהאמור יוצא שנחלקו הראשונים אם מעשי ידי בנו הקטן או בן
הסמוך על שולחן אביו (אליבא דרבי יוחנן), שייך לאב. ויכול המוחזק לומר לכאורה קים
לי. אמנם במהרי"ט בתש' (ח"א סי' קלח) כתב לענין חזקה זו שאנו אומרים שכל
מה שיש לו לאדם ברשותו שלו הוא, אי מהני לה לבת לגבי אביה שכל זמן שהיא בבית אביה
וסמוכה על שולחנו כל מה שעליה בחזקתו של האב הוא, שאפילו מציאתה לאב, ואמרינן
בגמרא לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן. גם
בנדו"ד האב מוחזק במה שהתחייב. ומ"מ לעצם הממון י"ל ע"פ סברת
התוס' דלא תקנו בכה"ג, כיון שיש לה לזון משל עצמה ואין בזה תקנה עבורה.
2. זכות ממון או זכות תביעה
ובירושלמי ב"ב ט,ב: אמר ר' אסי, בן שנראה חלוק בחיי
אביו, מה שסגל לעצמו. ובעיטור (אות שני, שיתוף מב,א) כתב בבאור דברי הירושלמי; בן
שנראה חלוק בחיי אביו, כגון שסיגל לעצמו בחיי אביו והיה סמוך על שולחן אביו ולא
תבעו אביו בחייו, מה שסיגל - לעצמו סיגל, דאזילנא בתר אומדנא, מדלא תבע ליה – מחל.
כהדה בר נש איתעביד ספר בחיי אביו ולא היה אביו תובעו כלום. אתא קומי רבי אמי. וכי
אדם שמצא מציאה בחיי אביו ולא תבעו אביו חלקו הכי מחל, וכן מי שיצא בליסטיות ומצא
מציאה, ידוע הוא שאביו לא נתרצה בכך ומחל. וכן מי תגר דסמך ומרויח לעצמו ולא תבע
ממנו האב כלום, מה שסיגל - סיגל לעצמו, והרי הוא כאילו נתן לו במתנה ואין האחין
חולקין. ודברי העיטור הביא גם הב"י בחו"מ סי' קעז, וכתב עליו דיש לגמגם
על זה, מדתניא פרק חזקת (ב"ב נב,א); אחד מהאחים שהיו שטרות יוצאים על שמו
עליו להביא ראיה. ואפשר לומר דהכא מיירי כשהיה מפורסם בחיי אביו שהיו לו מעות,
דודאי ידע אביו, שמאחר שידע ושתק מחל:
"ומכל מקום לשון בן שנראה חלוק אינו נוח לי לפירושו. ויותר נראה לפרש שהיה חלוק בעיסתו קאמר וכההיא דפרק חזקת (שם ע"ב), אבל אם לא היה חלוק בעיסתו, אף על גב דידע אביו ושתק, לא מחל".
והנה הב"י חלק על העיטור רק לענין שצריך שיהיה חלוק
בעיסתו, והיינו שהיה לו ממון משלו (עיין ברשב"ם ב"ב נב,ב), דאל"כ
עליו להביא ראיה שהוא שלו ולא של אביו, דדלמא של אביו הוא. ומ"מ מדברי העיטור
עולה שני דינים: האחד שגם מעשי ידים של בן הסמוך על שולחן אביו, הם של האב. וכן
שאם לא תבע – מחל. והביאו הרמ"א להלכה בחו"מ ער,ב.
והיה נראה בדברי הירושלמי ע"פ פירוש העיטור, דענין
תקנת מציאה ומעשה ידים לאב, לא שהמציאה והמעשי ידים שייכים ממונית לאב, אלא תיקנו
שהאב יכול לתבוע את המציאה והמעש"י, ואם יתבע יהיו שלו. לא זכות בממון אלא
זכות תביעה. דבבניו הגדולים הסמוכים על שולחן אביהם, שכל התקנה היתה משום איבה
(והדין באשה יתבאר להלן), ולא שיש לו זכויות או שעבוד בממונם, שהרי קטן שאינו סמוך
הרי אלו לעצמו אליבא דרבי יוחנן, וע"כ מה שתיקנו לו, לא שיהיו אלו שלו
ממונית, אלא זכות לתבוע את המציאה ומעשי ידים, ואם יתבע תקנו שאלו שלו.
ונפק"מ שמועיל מה שימחול, וגם אם אין מחילה להדיא, כיון שלא תבע, מחל על זכות
התביעה והרי אלו שלה. דלשיטת העיטור, מהיכי תיתי לומר שמדלא תבע מחל, וכי אם לא
תובע חוב חשיב מחילה (עיין מה שכתבתי בח"ה א,ט), ובודאי יורשים יכולים לתבוע
וחייב. אלא כיון שלא תבע, מחל וויתר על זכות התביעה שנתנו לו חכמים, וזכות זו לא
נתנו ליורשים רק לאב, ולכן הם אינם יכולים לתבוע, ויכולים לתבוע רק בממון של האב,
וכאן הממון לא היה מעולם של האב, רק זכות תביעה היתה לו בממון זה.
ודומה לדבר בנזקי ממון, מי שיש לו חלון, ובנה חבירו כנגד
החלון (עיין ב"ב ס,א ושו"ע חו"מ קנד,יב), דקיי"ל דלאלתר הוי
חזקה, דמאחר ששתק איבד את זכות המחאה והתביעה שהיתה לו כנגד הבונה כנגד חלונו. דגם
בחזקת נזיקין יש למחזיק זכות לתבוע מהמזיק שלא יזיק, ולכן מהני שתיקה לאלתר שיחזיק
בו המזיק בסתימת החלון. דאם היה למוחזק זכות ממונית, איך איבד זכות זו בשתיקה. וכי
אדם שרואה שגונבים ממנו ושתק, איבד זכותו לממון. והגם דביאוש ושינוי נקנה לגנב
(עיין שו"ע חו"מ שנג), שם גם צריך להחזיר דמיה גם ביאוש, וגם כאן לא היה
יאוש מפורש, וגם לא יאוש דומיא דזוטו של ים שאבודה ממנו ומכל אדם. יש כאן שתיקה
לחוד. דחזקת הניזקין נתנה לו זכות מחאה ותביעה לסילוק המזיק, ומדשתק כשראה, הוי
חזקה למזיק ואיבד הניזק שהחזיק קודם את זכות התביעה לסילוק המזיק. ועיין
ברמב"ם שכנים ז,ז; "שכיון ששתק, מחל, שאין אדם עשוי שסותמין אורו בפניו
ושותק אא"כ מחל". דאם היה למחזיק בחלון זכות ממונית, לא מהני מחילה אלא
צריך הקנאה. אמנם דעת ר"ת והרא"ש דהוי זכות ממונית ממש, וע"כ כתבו
דצריך טענה לחזקה של הבונה נגד החלון, אם יש לבעל החלון שטר, עיין טור חו"מ
קנד,טו שהביא את דבריהם, וכן ברמ"א קנד,יב, דלא הוי טענת מחילה אלא טענת
חזקה.
וכן בנדון מציאת הבן והבת ומעשי ידיהם, שיש לאב זכות
לתבוע את המציאה, ואם לא תבע, מיד שידע או שיכל לדעת, הרי שמחל על זכותו.
ונפק"מ שאם תבוא הבת ושאלתה בפיה, היא מרויחה והכסף נכנס לחשבונה בבנק, והאב
כמובן יודע על כך, והיא סמוכה על שולחנו, והאב לא תובע ממנה והיא אינה רוצה לעורר
לפני אביה כמובן ולבקש את רשותו או מחילתו המפורשת, האם מותר לה להשתמש בכסף
ולהוציאו לדברים שליבה חפץ. ולמש"כ נלענ"ד ברור דכל שלא תבע, הרי מחל על
זכותו לתבוע והרי אלו שלה.
וגדר ידיעה ומחילה לענין זה, הוא לענ"ד כלאלתר בחזקת
נזיקין, וכמש"כ הסמ"ע קנג,ג, וז"ל:
"נראה דהאי לאלתר לאו דוקא הוא, אלא ר"ל לאלתר מכי אתברר ליה היזקו ושתק, וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשנה (ב"ב ג,ו), וכ"כ הטור חו"מ קנד,טו בשם הרמב"ן (ב"ב נט,א ד"ה הא) דס"ל ג"כ אין צריך ג שנים, אלא מכי אתברר נזקו ושתק. ודוקא בלסתום חלונו בפניו אמרו (ס,א) דלאלתר הוי חזקה, משום דמסתמא נתברר לו נזקו מיד".
וקצוה"ח קנג,א חלק עליו וכתב דשעור לאלתר בשניהם
שוה, והיינו בשיעור שיוכל להתברר נזקיו, ולאפוקי אם היה בזמן קצר שאי אפשר בשום
אופן שיוכל להתברר נזקו, דבזה ודאי ליכא חזקה. ובנדו"ד אין נפק"מ, דבשעה
שהאב ידע שמשכורת הבת נכנסת לחשבונה, הרי ויתר על זכות התביעה שהיתה לו. ועיין
בט"ז חו"מ ער שהקשה מלשון המשנה כתובות מב,א דמעשי ידיה של הבת אף על פי
שלא גבתה הרי הוא של אב, דמשמע כל שכן אם גבתה, ואדרבה אם גבתה מסתבר דלעצמה, כיון
דלא תבע ממנה. וכתב הט"ז לחלק:
"דשאני התם שכבר עשה הבן סגולת אוצר מממונא, אז דוקא מסתבר שמחל מדלא תבע. וא"כ גם דברי הרמ"א כאן ע"פ דרך זה דוקא מיירי".
והיינו דכאשר האב ראה שהבן מעביר את הכסף לעצמו, כמו
כשנכנס לחשבונו, והאב לא תבע, בזה מחל האב על זכות התביעה שיש לו כלפי ממון זה.
משא"כ בבת שגבתה והכסף לא מונח אצלה באופן שהוא ברשותה ולא ברשותו, דבזה הרי
אלו שלו.
והנה מש"כ הרמ"א חו"מ ער,ב: "
וה"ה אם הרויחו בסחורה או במלאכה". וציין המעיר מקורו לב"י
סו"ס קעז בשם העיטור. והוא העיטור בבאור הירושלמי הנ"ל. והוסיף
הרמ"א: "אבל אם מת, אינו מוריש מלאכת בן אחד לשאר יורשיו". וציין
המעיר להגהות שניות דמרדכי דב"מ. והגהות המרדכי הם בב"מ סי' תמו,
וז"ל:
"יעקב היו לו שלשה בנים גדולים סמוכים על שולחנו, ראובן שמעון ולוי. ראובן עוזר לאביו בצורכיו וכן שמעון לפעמים, ולפעמים כותב ספרים ללמוד בהם. ולוי אין לו עסק אלא נח ואוכל ושותה, ולקץ הימים עמדו ראובן ושמעון ונשאו נשים. ויאמר שמעון ליעקב, הספרים אשר כתבתי או המציאה אשר מצאתי בעודי קטן או אפילו מיום שגדלתי, תנם לי כי אין רצוני שינחלם אחי אחרי מותך בספרי ויגיע כפי, כי לעצמי טרחתי. ויען יעקב, כולכם עד כה הייתם סמוכים על שלחני, וכל מעשה ידכם שלי הוא, ולעת מותי אחלק כטוב בעיני. תשובה: תנן פ"ק דב"מ, מציאת בנו ובתו הקטנים עבדו ושפחתו הכנענים ומציאת אשתו הרי היא שלו. אמר שמואל מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו. פ"ה, והגביהם לצורך אביו. ואף על גב דאפילו גדול אמרינן המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ואמרינן נמי לעיל אלא פקח במאי לקני, הכא גבי קטן משהגביהם היה דעתו להריצה לאביו, הלכך כשיגיע ליד האב זכה בה, ואם שוב החזירה לקטן ובא אחר ולקחה מידו הרי זה גזל, דאנן סהדי שזכה בה האב. ופליגא דרבי יוחנן דאמר לא גדול גדול ממש וכו'. ורי"ף פסק כר' יוחנן, לפי שהלכה כרבי יוחנן אפילו לגבי רב כל שכן לגבי שמואל. אך ספר מצות גדול והלכות גדולות פסקו כשמואל, דהלכתא כוותיה בדיני. ומסתברא טעמיה דשמואל מדכייל במתני' בנו ובתו הקטנים. ולרבי יוחנן בנו הקטן רוצה לומר אפילו גדול וסמוך על שולחנו. ובתו ע"כ ר"ל קטנה בשנים, דמשבגרה אין לאביה רשות בה ואפילו סמוכה על שולחנו, ולא שייך למימר שיהא לאב מטעם איבה, דהאי טעמא לא אתמר כי אם באשתו פרק מציאת האשה. וכי היכי דאין אדם מוריש זכות בתו [ר"ל כסף קידושיה] לבנו, הכי נמי לא יוריש יגיעת שמעון ללוי וראובן ..."
ולכאורה מהגמ"ר נראה דפוסק כשמואל ולא כרבי יוחנן,
כסמ"ג וה"ג ולא כרי"ף, וכתב גם דמסתבר טעמיה, דכמו דבבתו הגדולה
אין לו זכות במעשי ידיה, הוא הדין בבנו הגדול, דרק באשתו תקנו משום איבה, אבל
בגדולים אין לו רשות בהם, כן נראה מדברי הגמ"ר. וא"כ אין הוא המקור
לדברי הרמ"א, דהרי הרמ"א קאי המחבר, ולא פליג עליה, שפסק כרבי יוחנן
שמציאתו של בנו הגדול הסמוך על שולחנו, הרי אלו שלו, וא"כ מקורו של
הרמ"א גם בסיפא הוא מהעיטור הנ"ל בבאורו לירושלמי. ועיין ט"ז
בחו"מ סי' ער שהקשה על דברי הגמ"ר שפסק כשמואל, וכתב דתשובה זו
"לאו דסמכא היא", וכתב דיש לקיים דברי הרמ"א מכח דברי העיטור
(ועיין בשבות יעקב ח"א סי' קה דכתב דהמרדכי חילק בין בן לבת, והקשה עליו.
ולכאורה י"ל כמש"כ ואינו מחלק, ורק הקשה על רבי יוחנן שלא מסתבר טעמיה,
ואין לאב זכות בבת ובבן. ועיי"ש שפירש דברי הגמ"ר, דאף אי נימא דהלכתא
כר' יוחנן דבסמוכין על שלחנו מקנים לאביו מציאתו ומעשה ידיו, מ"מ היינו דוקא
לצורך אביו מקנה לו אם יוצאים לצורכו, אבל אם עדיין הם ביד אביו בעין וירצה
להורישו לשאר בניו אדעתא דהכי לא אקני ליה. ולפ"ז דברי הגמ"ר הם מקור
לדברי הרמ"א ער,ב).
ובתש' רבי בצלאל אשכנזי (סי' לה) דן באחד שבהיותו רווק
וגדול סמוך על שולחן אביו, עסק בלמוד תלמידים ובענינים אחרים והצליח, וקבץ על יד
סך מעות ומהם עשה לעצמו מלבושים ממינים שונים, ולא דבר אביו אתו מאומה לאמר מדוע
ככה עשית, אבל אדרבה לפי דברי ראובן טרם היותו קובע עצמו בלמוד התלמידים היה דבר
אביו אליו לאמר שיתעסק בכל אשר ירצה, כי כל מה שירויח לעצמו יהיה. ואחר הוציא הבן
את כספו בדבר שהאב התנגד לו, וטען האב שמכספו קנה, והבן טוען שכספו הוא. והביא
ר"ב אשכנזי את מחלוקת הראשונים האם מעשי ידי בן גדול הסמוך על שולחן אביו,
הוא לאב או לבן (עיין לעיל), ולכאורה נדונו תלוי במחלוקת הראשונים. ומה שאמר האב
שיהיה לבן, לא הוי לשון מתנה אלא הבטחה, דכיון שלא הזכיר לשון מתנה, משמע שאינה
אלא הבטחה, דסופו יהיה לעצמו, כלומר שירשנו, כדרך שמדברים האבות לבנים. אולם
למסקנה כתב דהממון שייך לבן, וז"ל:
" אבל בנדון דידן דמדאורייתא אין לאב שום זכיה במעשי ידי הבן ובשכירותו אלא משום איבה, כי היכי דלא ליתי לאמנועי תקינו לאב שיזכה במעשה ידי הבן. מעתה בגילוי דעת כל דהו דלא קפיד האב, בהכי סגי. תדע דרמינן בפ' החובל מתנייתא אהדדי, דתניא החובל בבניו וכו' ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה. ותניא אחריתי החובל בבניו ובבנותיו של אחרים גדולים יתן להם מיד וכו', ומשני כאן כשסמוכים על שולחנו כאן כשאין סמוכין על שולחנו. ופריך גמרא במאי אוקימתא לבתרייתא בסמוכין על שולחנו, גדולים יתן להם מיד קטנים יעשה להם סגולה, אמאי, לאביהם בעי למיתבי. אמרי כי קא קפיד במידי דקא חסר, במידי דאתא מעלמא לא קפיד. פירוש, מידי דחסר ביה ממונא, כגון היכא דחבל בהו איהו דנימא ליה אנן זיל שלים. ופריך גמרא והא מציאה דמעלמא קא אתי להו וקא קפיד, ... בפרש"י ז"ל כתב יד ישן מדוייק ופי' לפי', דקשיא רק לר' יוחנן דאמר לא גדול גדול ממש אלא משום איבה, אלמא דבקפדנותו תליא מילתא, ומשמע דקפיד אפי' אמידי דאתי מעלמא, ואילו לשמואל לא קשיא, דטעמיה לא הוי משום איבה אלא משום דמריצה אצל אביו. ומשני אמרי רווחא דקאתי להו מעלמא ולית להו צערא דגופייהו בגווה קפיד, אבל חבלה דאית להו צערא דגופיהו ומעלמא קאתי להו, לא קפיד ע"כ. אלמא דבקפדנותו תליא מילתא, וכל דידעינן דלא קפיד, סגי לזכות הבן בשלו. והילכך בנדון דידן כיון שאמר לו שיתעסק בכל מה שירצה כי כל מה שירויח לעצמו יהיה, הרי גילה דעתו שאינו מקפיד על מה שירויח בנו ... ודמיא למאי דכתב הרב בעל העיטור ז"ל, וכן מי שיצא ללסטוות ומצא מציאה ידוע הוא שאביו לא נתרצה לכך ומחל ... וכן כל הענין הבא בשאלה מוכח להדיא דלא היה קפיד האב והילכך זכה הבן בשלו, דטעמא מאי תקינו ליה רבנן משום איבה, כיון דלא קפיד לית כאן איבה. וכן משמע מלשון הרב המאירי ז"ל דתליא מילתא בקפידא, וז"ל בפ' החובל; יש שואלים בנים הסמוכים על שולחן אביהם מעשה ידיהם למי, שמא תאמר הואיל ואין כאן צער הגוף כבחבלה קפיד עליהם כמציאה ושל אביהם, או שמא מאחר שיש להם טורח, כצער הגוף הוא ואינו מקפיד עליהם. יראה מכאן שהוא של אב ע"כ. אלמא משמע דבקפידא תליא מילתא. ויש מי שאומר דהואיל והדבר תלוי בקפידא לא אמרו בחבלה דהויא להו דבנים אלא בסתם, הא אם גילה דעתו דהקפיד הקפיד וזכה על כל הסמוכין על שלחנו. כן כתב הרב המאירי ז"ל. וכן כתב הרמ"ה ז"ל, דהא דאמרינן החובל בבניו ובנותיו של אחרים גדולים יתן להם מיד וכו' מיירי בדלא אתי אב וקא תבע ..."
(ומה שהסיק שם דיכול האב למחות כל עוד הבן סמוך על
שולחנו, זה על הצד דהוי כמתנה, אבל אם גילה דעתו שאינו מקפיד, לכאורה בכה"ג
לא תיקנו). והנראה בבאור דבריו כמש"כ לעיל, דתקנת מציאת בן הסמוך ומעשי ידיו
לסוברים כן, הוא זכות תביעה של האב, דכדי שלא תהיה לו איבה, תיקנו שיש לו זכות
לתבוע, וזכות זו שרירה וקיימת כל עוד לא גילה בדעתו שאינו מקפיד ומוחל על הזכות,
אבל בשעה שגילה דעתו, הן בדבורים והן בשתיקה, וכנדו"ד שידע שהכסף עובר
לחשבונה של הבת, הרי מחל על זכות התביעה, ושוב אינו יכול לתבוע.
והטעם שתיקנו זכות תביעה ולא שיהיה ממש שלו, דכיון שזו
תקנת חכמים ומטעם איבה, ע"כ תקנו רק במקום שמקפיד, והיינו שתובע, אבל כשמגלה
דעתו או יודע ושותק, הרי ויתר על זכות התביעה. וצ"ל דמש"כ הרמב"ן
(במיוחסות סי' קה) דדבר תורה אין לאב לזכות על הבן לא בשכירותו ולא במעשה ידיו ולא
במציאתו. אולם כל שסמוך על שלחן אביו, שהאב מעלה לו מזונות, אע"ג דהאב לא
גברא קפדנא הוא, אפ"ה מדרבנן זוכה במציאתו ובמעשה ידיו ובשכירותו, דתקינו ליה
משום איבה בכל מידי דאתי ליה לבן מעלמא ולית ליה צערא דגופא כחבלה, דבזה מקפיד
האב, ואפי' בגדול הסמוך על שולחן אביו. וכתב להדיא אף שהאב לא קפדן, י"ל שאף
באב לא קפדן, וידעינן שאינו קפדן, תקנו מציאה ומעשי ידיו לאב, אבל אם לא יקפיד
להדיא או בשתיקה וכנ"ל, הפסיד זכותו, שהתקנה לא הבחינה בסוגי האב, ולכל אב
זכות זו, אבל מעשיו הם הגורמים למחילת זכות התביעה (ובזה אתי שפיר קושית המחנה
אפרים זכיה ומתנה סי' ג, על רבי בצלאל אשכנזי, עיי"ש).
ועיין בנתיבות ער,א שהקשה, מדוע היה צריך לתקן באשה שתי
תקנות, גם שמעשי ידיה תחת מזונות, וגם מציאתה משום איבה, הא כיון שתיקנו מציאה
משום איבה, מעשה ידיה ג"כ בכלל, דלא גרע מבן הסמוך, דהא היא ג"כ
ניזונית. ותירץ, דהוצרכו לתקן אפילו אם אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך, שיהיה
העדפה שלו כל זמן שלא אמרה לו איני ניזונית ואיני עושה. ואולי אפשר היה לתרץ
דחלוקה תקנת מזונות מתקנת מציאה, תקנת מזונות, הרי אלו שלו, ואף בלא תבע,
אא"כ אמרה איני ניזונות או שאמר וגילה דעתו צאי מעשי ידיך במזונותיך, ואז כבר
אינה סמוכה על שולחנו, אבל בלא"ה כשהיא סמוכה, לא בקפידתו תליא אלא היא זכות
ממונית שיש לו במעשי ידיה, משא"כ במציאה גם באשה, כיון שהוא מטעם איבה,
בקפידתו תלו חכמים, וכל שגילה דעתו שאינו מקפיד, מציאתה שלה, משא"כ במזונות.
וע"כ הוצרכו לתקנה מיוחדת למזונות שעדיפה על מציאתה, שבמזונות היא זכות שאינה
תלויה בתביעה. ואפשר שהנתיבות סובר דחלוק מציאת אשה ממציאת בנו ובתו, דאף ששניהם
נתקנו משום איבה, באשה לא הפסיד זכותו באי הקפדתו ובגילוי דעת. או שהנתיבות אחד
מהתרוצים נקט.
[ובעצם החילוק בין תקנת מציאת אשה לבעלה למציאת בנו ובתו,
דהנה בתוס' בכתובות מז,א ד"ה משום מבואר שיש חילוק בין שתי התקנות של מציאה.
דאיבה דבת הוא לשיטת רש"י מחשש שלא יזון אותה יותר. וכן נראה גם מדברי התוס'
ב"מ יב,ב ד"ה רבי יוחנן, אבל איבה של מציאת האשה הוא משום קטטה, שלא
יריבו, ולכן לא חששו ביתומים ואלמנה. ועדיין י"ל דבבעל שיש לו זכויות ממוניות
באשה, תקנו דומיא דזכויות אחרות, משא"כ בבן שזו תקנה עצמאית, נתנו לאב רק
זכות תביעה ולא זכות כמו באשה, וע"כ תירץ הנתיבות כנ"ל ולא כמש"כ.]
עוד נראה שהכסף שייך לבת, לפי מש"כ בערוך השולחן
חו"מ ער,ו. ערוה"ש הביא את מקור דברי הרמ"א, הגמ"ר הנ"ל,
וכתב דשם היתה השאלה לענין ספרים שאחד מן הבנים כתבם, ומוכח שם ג"כ שהיה כל
העסק מתפוסת הבית, שעוסקים בנכסי אביהם:
"ולכן נ"ל דרבינו הרמ"א מיירי ג"כ במה שהרויחו בעסקי אביהם, כגון שמכרו סחורתו או עסקו במלאכתו, דזהו ודאי כל מה שהרויחו בעסקיו, אע"פ שאדם אחר היה נוטל שכר טירחא, הם אינם נוטלים כיון שסמוכים על שולחנו, אבל כשעשו עסק בפני עצמם, אינו שייך לאב. ובזה מתורץ גם קושית הנתיבות".
לפ"ז בנדו"ד שהבת לא עבדה אצל האב אלא עבדה
במקום חיצוני, הרי מעשי ידיה שלה ולא תיקנו בכה"ג מעשי ידיה לאב אף בסמוכה על
שולחנו. גם נראה שאם עבדה אצל האב והאב הפריש לה משכורת, הרי בידים הוכיח שנותן לה
שכר ואין לו דין ודברים בשכרה, ובזה ודאי שאין לו זכות במשכורתה. וכן י"ל
בבעל שאשתו עובדת בעסקו ונותן לה משכורת, שאינו יכול לטעון שמעשי ידיה שייכים לו,
דכיון שנתן בידים, הרי הוא כנותן לה מתנה, עיין שו"ע אהע"ז פה,ז. אלא
שלדברי ערוה"ש קשה, דהתוס' (ב"מ יב,ב ד"ה רבי יוחנן) כתבו דלרבי
יוחנן גדול הסמוך על שולחן אביו, אינו יכול לזכות ערוב לאחרים. וכן הוא בתוס'
בערובין עט,ב ד"ה ומזכה. ואפשר דכיון שהוא מזכה לאחרים באמצעות בנו, חשיבי
הבנים כעוסקים בזה בעסקי אביהם, ולענין עסקי אביהם אין להם יד לזכות לאחרים. ואפשר
דזה מדויק בדברי התוס': "וצריך להזהר שלא לזכות הערוב ע"י בנו הגדול
הסמוך לשלחונו, דידו כיד אביו הוא", ומדוע כתבו התוס' בנו הסמוך וכו', ולא
כתבו בסתם בן הסמוך, ומשמע דוקא אב לבן לא יכול, אבל אינש דעלמא יכול לזכות באמצעות
בן הסמוך על שולחן אביו. דדוקא באב שנותן משלו, הרי זה כבעסקי אביו ולא יצא
מרשותו, משא"כ אינש מעלמא שמזכה. ואף שהאב מסכים, מ"מ לא יצא מרשות האב.
ועיין במש"כ בזה בדברי חיים הלכות מתנה סי' כא.
לאור האמור לעיל, הכסף הקיים בחשבונה של הבת, שייך לבת
ואינה צריכה לתת לאב את הכסף שבא לה מעבודתה.
3. אומדנא במתנה ובהתחייבות
השאלה שיש לברר, במצב שהכסף נתון לה - לבת, האם האב יכול
לעשות כטוב בעיניו, דהיינו לנכות מהתחייבותו את הסכום המדובר בטענה שעל דעת כן לא
התחייב בסכום האמור. ושאלה זו מתחלקת לשנים; האם מדובר במתנה או שמא דינה
כהתחייבות דומיא דמכר, שלא מועילה בה אומדנא, ובכלל השאלה הבסיסית, האם יש כאן
אומדן דעת ברור שזו היתה כוונתו.
על הא דאיתא בקידושין מט,ב: ההוא גברא דזבין לנכסיה אדעתא
למיסק לארץ ישראל, ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי. אמר רבא, הוי דברים שבלב,
ודברים שבלב אינם דברים. והקשתה הגמ' - מנא ליה לרבא הא, אילימא מהא דתנן יקריב
אותו, מלמד שכופין אותו. יכול בעל כורחו, תלמוד לומר; לרצונו. הא כיצד - כופין
אותו עד שיאמר רוצה אני. ואמאי, הא בליביה לא ניחא ליה, אלא לאו משום דאמרינן
דברים שבלב אינם דברים וכו', הר"ן שם (כ,ב בעמוה"ר) הקשה מכמה
מקומות בש"ס דאזלינן בתר אומדנא. בב"ב קמו,ב גבי מי שהלך למדינת הים
ושמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחר ואח"כ בא בנו, שאינה מתנה, דאזלינן בתר
אומדנא שאילו היה יודע שבנו קיים לא היה כותבן. וכן בכתובות עט,א באשה שעמדה להנשא
וכתבה כל נכסיה לבתה, דלאחר שהתגרשה בטלה המתנה, משום דאמדינן לדעתה שמה שכתבה כל
נכסיה מפני שלא רצתה שלבעלה יהיה חלק בהם ולא מפני שרצתה לתת כל נכסיה לבתה, דלא
שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני. וכן בב"ק פ,א באשה שנשבעה שתנשא לראשון
שירצה, וקפצו עליה אנשים שאינם מהוגנים, דאמדינן לדעתה שלא התכוונה אלא לראוי לה.
ומחלק הר"ן בין הנ"ל לבין דברים שבלב, וז"ל:
"הני ודכוותייהו לא קשיאן, דכל כהאי גוונא כיון שהענין מוכיח מתוכו, לאו דברים שבלב נינהו אלא הרי הוא כאילו נאמר בפירוש ... דכל כהאי גוונא שהענין מוכיח מתוכו לאו דברים שבלב הם אלא דברים שבפי כל העולם ובלבם, אבל הא דשמעתין לאו מוכחא מילתא כולי האי".
לדברי הר"ן צריך לומר בחסרון דברים שבלב - שאין
מחשבה יכולה לבטל מעשה או דיבור, שהרי המחשבה הינה נחותה מדיבור או מעשה, וכמו
דאמרינן בקידושין נט,א, דאף אם אתי דיבור ומבטל דיבור, מ"מ לא אתי דיבור
ומבטל מעשה, שאין הדיבור החלש יכול להפקיע המעשה החזק ממנו. והוא הדין למחשבה -
שאין המחשבה הפחותה, יכולה לבטל מעשה החזק ממנה. ורק כאשר המחשבה מונחת בעצם
המעשה, שהפרשנות ברורה במעשה עצמו, אין רואים את המחשבה כמבטלת את המעשה, אלא
המחשבה הינה חלק מעצם המעשה. ע"כ בדברים שבליבו ובלב כל אדם, אמרינן שהמחשבה הינה
מעצם המעשה ומונחת בתוך המעשה.
ועיין בדברי המרדכי בכתובות (סי' רנד) שכתב שיש דברים שלא
מהני בהם גילוי דעת, כגון מוכר מלבושיו על דעת לעלות לארץ ישראל ולבסוף לא עלה,
ויש דברים שאפילו גילוי דעת אין צריך, כגון מברחת. ובהמשך דבריו, כתב וז"ל:
"ורא"ם פירש, דדברים שבלב אינם דברים לבטל דברי פיו, דכיון שמשמע דברי פיו בענין אחד ומחשבתו בענין אחר, אע"פ שברור לנו שחשב בליבו לבטל דברי פיו, בתר דברי פיו אזלינן. וראיה לדבר - שהרי התנאי שלא נעשה כדינו מטעם שאין כפול או מעשה קודם לתנאי ... אינו מבטל המעשה ... אע"פ שברור לן ומוכיח הדבר שלדבר התנאי דיבר, מאחר ששינה מדרך המבטלים בתורת תנאי, אין מחשבתו כלום".
מדברי המרדכי מבואר שאין מחשבה מבטלת מעשה מפני שאין דרך
לבטל מעשה ע"י מחשבה. מעשה יכול להתבטל רק אם התנה תנאי כדין, אך תנאי שאינו
כדין, אין בכוחו לבטל מעשה, וכל-שכן מחשבה שאינה עדיפה מתנאי שאינו כדין, שהרי גם
בתנאי שאינו כדין ברורה לנו מחשבתו, ובכל זאת לא מהני לבטל. ונראה דהמרדכי
והר"ן לא פליגי בהסבר הדין, רק שהמרדכי הביא ראיה לדין זה ממשפטי התנאים.
וכדברי הר"ן נמצא בדברי התוס' בכתובות עח,ב בסוגיית
מברחת (בד"ה כתבתינהו), דמברחת לא הוי דברים שבלב, דודאי הדבר ניכר שלא
התכוונה אלא להבריח, דנפשה עדיפא לה. וכן היא דעת הרא"ש בכתובות (פי"א
ה"ט), וכן מבואר בדברי הרא"ש בפירושו למסכת נדרים (כז,א בד"ה
מתני') בענין נדרי אונסין: "דמעיקרא לא היה בדעתו שיחול הנדר אם יעכבנו אונס,
ודברים שבלב כי האי דמוכחי וידעי לכל, הוי דברים". וכן כתב בפירושו שם בדף
כח,א בד"ה באומר בליבו. וכן כתבו התוס' בנדרים כח,א בד"ה במוכס, דכל
היכא דאנן סהדי שלכך התכוין, הרי זה כאילו פירש להדיא, עיי"ש. ובתוס'
רי"ד בחידושיו למסכת קידושין (מט,ב) מביא את פירוש רבינו חננאל, וז"ל:
"וראיתי שנוטים אחר דברי רבינו חננאל זצוק"ל, דאמר דהיכא דמוכחא מילתא דאדעתא דהכי זבין ולא אתקיים, הדרי זביני. ומשוים דין זה לדין המברחת ... דמשום דידעי מילתא דבעבור שרוצה להנשא קא עבדה, אנן סהדי ואמדינן דעתה דלאו בכל לב יהבא ומבטלין להאי מתנה".
והמשיך להביא מדברי רבינו חננאל דהוא הדין בשכיב מרע ששמע
שמת בנו וכו', דאזלינן בתר אומדנא. לדברי רבינו חננאל יש לחלק כמש"כ
הר"ן, דיש מקרים שהדברים בליבו ובלב כל אדם והוי אומדנא דמוכח שלא התכונה
האשה לתת נכסיה באופן מוחלט אלא מפני שרצתה להבריח נכסיה מבעלה. והוא הדין במי
ששמע שמת בנו ולבסוף התברר לו שבנו חי, דהוי דברים שבליבו ובלב כל אדם. וההיא דמי
שמכר כל נכסיו על דעת לעלות לארץ ישראל ולבסוף לא עלה, י"ל כמש"כ
הר"ן, דכיון שיתכן שמכר מפני שהיה צריך לכסף, ע"כ לא הוי אומדנא דמוכח.
כך נראה בבאור דעת רבינו חננאל. אלא שהתוס' רי"ד הקשה על דעתו של רבינו
חננאל, וז"ל:
"ואין הדבר כן, שאם לא היה ידוע שהוא רוצה לעלות לארץ ישראל, אמאי איצטריך רבה למימר דברים שבלב אינם דברים, ואע"פ שהן דברים, מאן מוכח שכך היה בליבו ... אלא ודאי הדבר ברור כשמש דבהכי עסקינן, כגון שהיה ידוע לכל שכניו כי הוא רוצה לעלות, אלא מפני שלא הודיע דבר זה בעת המכר, אמר רבא דברים שבלב אינם דברים".
התוס' רי"ד לומד בדברי רבינו חננאל שבההוא דזבין
נכסיו על דעת לעלות לארץ ישראל, הדבר לא היה ידוע שרוצה לעלות לארץ ישראל וע"כ
לא הוי אומדנא דמוכח. אך לכאורה אפשר דרבינו חננאל סובר כמש"כ הר"ן, דאף
שידעו שכניו שהוא רוצה לעלות לארץ ישראל, מ"מ לא הוי אומדנא דמוכח כיון שיתכן
ומכר מפני שהיה צריך לדמי המכירה (וע"ע במש"כ התוס' רי"ד שם
בקידושין נ,א ד"ה ודילמא).
ועיין בתש' הרא"ש כלל לד,א בענין בטול שדוך, כשהאחות
של המשודכת יצאה מן הכלל וכפרה בעיקר, לענין חיוב הקנס שקבל על עצמו בבטול השדוך,
והביא מכל הש"ס את האופנים שאזלינן בתר אומדנא:
"בכל אלו הדברים סמכו חכמים ז"ל על אומדנא דמוכח, לדון ע"פ אומד אלו עדים מעידים על דבר זה. וכן בנדון זה, אומדנא דמוכח שאלו היה יודע דבר זה שהיה עתיד ליעשות, לא היה מקבל עליו קנס זה, דישראל קדושים הם והרבה פורשים מלהתערב בפגם גזרה. ורגלים לדבר, שהרי העביר זמן החופה והכניס עצמו בספק הפסד הקנס, כל שכן שמתחלה אדעתא דהכי לא הקנה ושעבד עצמו, ואומדנא דמוכח הוא, וכאלו התנה בפירוש דמי".
וכאמור שונה דין המכר מדין המתנה. בעוד שבמכר בעינן
לגילוי דעת, הרי שבמתנה ניתן לבטלה על סמך דברים שבלב ואומדן דעת שעל דעת כן לא
נתן מתנה, אף אם אינו אומדנא דמוכח כמברחת וככותב נכסיו לאחר ששמע שמת בנו. עיין
בתוס' רי"ד (קדושין מט,ב) ובשלטי גבורים (כתובות נו,א בעמוה"ר, אות ח),
וז"ל:
"ולא אמרו דברים שבלב אינם דברים אלא במכר, הואיל ומכר לו לזה במעותיו, אין לנו לילך אחר דברים שבלב. אבל במתנה אנו הולכים אחר דברים שבלב, שאם אנו מכירין דעתו שאינו גומר ומקנה בליבו, אין מתנתו מתנה, שהרי שכיב מרע אע"פ שנתן נכסיו במתנה סתם, הואיל ואנו מכירין שאינו נותן אלא על דעת שימות, אם עמד מחוליו חוזר ממתנתו".
וכדברי השלטי גבורים פסק הרמ"א בחו"מ רז,ד.
הסבר דברי השלטי גבורים מצאנו בסמ"ע רז,י, וז"ל:
"הטעם, דדוקא במכר דקיבל מעות, מסתמא גמר ומקני אם לא דפירש, משא"כ במתנה דהוא בחינם, דאומדן דעת כלדהו מבטל המעשה, ואמרינן ביה דלא גמר בדעתו ליתנו לו בחינם".
מבואר דמתנה שהיא בחינם, אומדן דעת כל דהו מבטל את המעשה,
משא"כ מכר. והשאלה אם בנדו"ד הוי אומדן דעת כלדהו שעל דעת כן לא התחייב.
דצ"ע אם חשיב כנולדה כאן ידיעה חדשה, שנאמר אם היה יודע לא היה מתחייב. דהרי
ידע שלבת יש חשבון בנק ויש בו סכום נכבד, מדוע לא גילה דעתו לכל הפחות. ולומר שלא
שיער בדעתו שהבת תתנגד, לענ"ד צ"ע, והדברים הם שכיחים ביותר. ובודאי
אינו בדרגה של מברחת וכותב כל נכסיו לאחר וכו'. וגם קשה לומר שאנו מכירים שאינו
גומר בליבו אא"כ הבת תתן לו את הכסף המונח בחשבון הבנק. לכן עצם העובדה שיש
כאן דברים שבלב ואומדנא דמוכח שעל דעת כן לא נתן, הדבר צ"ע, אא"כ גילה
דעתו בפני אנשים ויביא ראיה שחישבן את יכולתו בצרוף תחשיב הסכום המדובר, שיש איזה
גילוי דעת כלדהו ואומדנא לבטל המתנה. ועיין בתוס' רי"ד קדושין מט,ב, דאינו
נאמן לומר שכך היה בלבו, רק כשאנו מכירים שכך היא האמת ע"י שכניו שגילה להם
דעתו: "אלא ודאי הדבר ברור כשמש דבהכי עסקינן כגון שהיה ידוע לכל שכיניו כי
הוא רוצה לעלות, אלא מפני שלא הודיע דבר זה בעת המכר אמר רבא דדברים שבלב אינם
דברים ... ובעידנא דזבין לא אמר". ובנדו"ד לא ברור אם יש לו ברור כגון
זה שאמר לאחרים וכד'.
אמנם בנדו"ד היה לו לגלות דעתו בפני אלו שהתחייב
בפניהם, דומיא דמכר, דבנדו"ד יש צד לומר שההתחייבות לנדוניא, כיון שקיימת
התחייבות גם של הצד השני בתמורה, או שזה חלק מההסכמה ההדדית להנשא זל"ז, חשיב
כמכר ולא כמתנה. דהנה על המשנה רפי"ב דכתובות (קא,ב), בדין הנושא אשה ופסקה
עמו שיזון בתה ה שנים, כתב הריטב"א וז"ל:
"ושמעינן ממתניתין שהמתחייב בדבר שאינו קצוב חייב, אבל הרמב"ם ז"ל (מכירה יא,טז) כתב שאינו חייב, ושאני הכא לפי שפסק בשעת נישואין ומשעבד נפשיה מדרב גידל, כשם שמתחייב בדבר שאינו ברשותו כדכתבי רבואתא ז"ל, ואין זה נכון דמסתייה לדרב גידל דמהני באמירה למאי דמהני בעלמא בקנין או בשאר הקנאות, אבל מאי דלא מהני בעלמא בשום קנין לא מהני הכא באמירה מדרב גידל, וסבור הייתי דמודה הרמב"ם ז"ל במי שקבל שכר לזון זמן ידוע שהוא חייב לזון הזמן ההוא, ושלא אמר רבינו ז"ל אלא במחייב מעצמו דרך מתנה וגמילות חסדים, ואין זה נראה מדבריו ז"ל, דא"כ הכא הא איכא שכר שנשאת לו האשה הזאת, ולא אתי עלה מרן ז"ל אלא לפי שפסק בשעת נישואין, ועוד ערב יוכיח שהלוהו זה על אמונתו, ואפ"ה אומר רבינו ז"ל (הלכות מלוה ולוה כה,יג) שאם ערב בדבר שאינו קצוב ונתנו על פיו פטור, אלא ודאי דלא שני ליה למרן ז"ל בין הא להא וכן אמר לי רבינו ז"ל, ומ"מ כל רבותי חלוקין בדין זה על הרמב"ם ז"ל, וגם רבינו הרמב"ן ז"ל חולק עליו בראיות בתשובת שאלה".
מדברי הריטב"א עולה דחלוק דין מתנה מדין מתחייב
לזון, דמתחייב לזון אינו דרך מתנה וגמילות חסדים אלא בשכר שנשאת לו זאת האשה, וכתב
דלרמב"ם אין לחלק ולומר דרק בדרך מתנה לא מהני בדבר שאינו קצוב, דגם בנדון
המשנה פסק הרמב"ם שחייב מפני שפסק בשעת הנישואין, וכן בערב אינו דרך מתנה
וגמ"ח, דהרי על אמונתו הלוה המלוה ללוה, ע"כ אין לחלק. אבל מהדברים עולה
דנישואין אינם מתנה אלא דרך מכר ושכר, ואף שלרמב"ם לא מהני גם בזה מחמת היות
ההתחייבות דבר שאינו קצוב, מ"מ בעצם הדבר שהתחייבות למזונות הבת חשיב מכר ושכר,
הוא דבר ברור בריטב"א.
וכך מוצאים אנו בתש' מהרש"ל סי' טז, שדן בצואת שכיב
מרע, שנתן לבתו לדור בביתו עם בעלה כל ימי חייהם, כפי שהיו דרים בחייו. ונפלה
מחלוקת בין הבת ליורשים בענין צרכי הבית כמו חימום הדירה וכד', שלטענת הבת הוצאות
אלו, אף שהן הוצאות שותפות, כלולות בכלל הפטור שנתן לה אביה לדור ללא תמורה, וכן
רצונה של הבת להשכיר הדירה לאחרים. ודן מהרש"ל באומדן דעת האב במתנת שכיב
מרע, ובתוך דבריו כתב לחלק בין צואה זו, הדירה, שניתנה במתנת שכיב מרע, שדינה
כמתנה, לבין המתחייב לזון בת אשתו, שנותן לה דמים, אם נשאת הבת, וז"ל:
"כי ידוע שעיקרי צואת שכיב מרע בנוי על יסוד האומדנא, ומשום הכי במקצת בעי קנין ובכללו לא בעי קני.ן וכן כל דיני מתנות, כגון הכותב כל נכסיו לאשתו או לאחד מבניו שלא עשאם אלא אפטרופס מכח אומדנא (ב"ב קנ,ב), וכן הכותב כל נכסיו לאחר מחמת ששמע שמת בנו כו' (ב"ב קמו,ב), וא"כ בודאי בנדון דידן נמי אומדנא דמלתא שלא נתן לבתו אלא שיהא לה דירה כל ימי חייה ולא צריכה לטלטל ולשכור בית דירה. ואינו דומה לפוסק לזון בת אשתו כו' דהתם לאו בדעתיה לחוד תליא מלתא אלא אף בדידה תליא, שהרי פסקה עמו שיזון ונתחייב לזה בשיעבודו שנשתעבד לה, וא"כ אין שייך אומדנא כ"כ, דאדרבא אומדנא דידה מוכח שיזון אותה על כל פנים בדמיו".
הרי שבנישואין לא חשיב מתנה שנלך אחר אומדנא, דלא בדעתו
לחוד תליא מילתא אלא גם בדידה. ואף שלכאורה מכל זה אינו ראיה כל כך, דשם מתחייב
הבעל לאשתו, הוא המתחייב ובשכר זה היא הנותנת את התמורה – נשואין, אבל באב המתחייב
לתת נדוניא לבתו, לכאורה היא מתנה ולא שכר, דהרי לא השתעבד כנגדו אלא נותן לבת,
והבת לא נותנת את התמורה. אך מהגמ' כתובות קא,ב – קב,א שרצתה להעמיד את המשנה
במסירת שטרות, ודחתה הגמ' דהמשנה מדברת בשטרי פסיקתא וכדרב גידל, דאמר רב גידל כמה
אתה נותן לבנך כו"כ, כמה אתה נותן לבתך כו"כ, עמדו וקדשו קנו,
ועיי"ש ברש"י דהמשנה מדברת בבעל ואשה שהתחייבו דומיא דשטרי פסיקתא, אך
גם בשטרי פסיקתא של האבות יש בזה התחייבות הדדית שאינה מתנה אלא התחיבות, ולא שייך
בזה אומדנא, וכמש"כ הריטב"א והמהרש"ל.
אחר הדברים האלה ראיתי שהתוס' בכתובות (מז,ב ד"ה
שלא) ובב"ק (קי,ב ד"ה אדעתא) כתבו לחלק בין היכא דתלוי בדעת הנותן
בלבד להיכא דתלוי בדעת שניהם. בגמ' כתובות מז,א-ב נחלקו אם מהארוסין גובה תוספת
כתובה, דמ"ד שלא גובה, מפני שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה. ובתוס' הקשו, דאם
כן כל אדם הלוקח פרה מחבירו ונטרפה או מתה, אנן סהדי שלא על מנת כן לקחה. ותירצו,
דהתם אנן סהדי שבאותו ספק היה רוצה ליכנס, ואפי' אם אומר לו אם תטרף יש לך לקבל
הפסד היה לוקחה, אבל הכא לא כתב כלל כי אם ע"מ לכונסה, ואין דעתו כלל להכניס
עצמו בספק. וכן ההוא דזבין ולא איצטריכו ליה זוזי:
"והא דפריך בסוף הגוזל קמא (ב"ק קי,ב) יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קידשה, אף על גב דבאותו ספק מסתמא היתה נכנסת בשעת קדושין, אומר רבינו יצחק דלא פריך התם אלא משום דהוי דומיא דקאמר התם נתן כסף לאנשי משמר ומת שהוא שלהם, ומסיק התם ש"מ כסף מכפר מחצה, דאי לא מכפר לימא דאדעתא דהכי לא יהיב, דהואיל ואינו תלוי אלא בנותן, יש לנו ללכת אחר דעתו, וכיון שבו תלוי, ודאי אינו רוצה ליכנס בשום ספק, ולא דמי ללוקח חפץ ואירע בו אונס דלא אמרינן דאדעתא דהכי לא קנה ומבטל המקח, דאינו תלוי בדעת הקונה לבדו דהא איכא נמי דעת מקנה שלא היה מקנה לו לדעתו אם לא יפרש. להכי פריך שפיר מיבמה שנפלה לפני מוכה שחין משום דבדידה תלוין הקידושין שברור לנו שהוא לא יעכב בשביל שום דבר שאירע אחר מיתתו, כי אינו חושש במה שאירע אחריו. ולהכי לא פריך מאשה שנעשה בעלה בעל מום תיפוק בלא גט דאדעתא דהכי לא קידשה נפשה, כיון דתלוי נמי בדעת המקדש, וכן כל הנהו דמייתי התם אין תלוי אלא בדעתו".
התוס' מחלקים בין מי שגזל את הגר ונתן לאנשי משמר לאשם,
ומת קודם שהביא אשמו, דאין היורשים מוציאים מאנשי משמר, וש"מ כסף מכפר מחצה,
דאזלינן בתר דעת נותן, דבו ובנתינתו לבד תליא מילתא. משא"כ בקונה חפץ, תלוי גם
במוכר. וכן באשה שבעלה נהיה בעל מום, אינו יוצא בלא גט בטענה שע"ד כן לא
התקדשה, כיון שגם בו תלויה הכוונה ולא רק בה. משא"כ בנפלה לפני יבם מוכה
שחין, ודאי לבעלה לא אכפת מה יהיה אחר מותו, וע"כ תלוי רק בה לענין זה, ודמי
לנותן לאנשי משמר ומת. ומבואר בתוס' דבקדושין תלוי בדעת שניהם. ולכאורה הוא הדין
בשדוכין ששני הצדדים מתחייבים בנדוניא, ועל דעת כן מתחתנים, שאינו תלוי רק בדעת
האב המתחייב, ולא אזלינן בזה בתר אומדנא. ועיין מש"כ בזה החכם צבי בתש' סי'
מא בענין תש' הרא"ש ומהרי"ק בנשבע למשודכת ובנדר לחתנו ממון ואח"כ
הרגיל קטטה עם בתו, דרוב פוסקים אחרונים המדברים בענין אדעתא דהכי לא נדר, דלא
אמרינן הכי אלא כשהדבר תלוי בדעתו לחוד, אבל כשחבירו משביעו להנאתו על דעתו, לאו
בדעת נודר לחוד תליא מילתא, עיי"ש שתמה על הרא"ש. ובנודע ביהודה
(מהדור"ק חיור"ד סי' סט) השיב על דבריו, דעד כאן לא כתבו התוס' דבמוכר
כיון שתלוי בדעת שניהם לא אזלינן בתר אומדנא דלוקח, היינו משום דמסתמא אין המוכר
מתרצה לזה שאם יתקלקל החפץ יבוטל המקח, דאטו בשופטני עסקינן שיתרצה לזה שהוא רק
טובת חבירו לבד, דלהיפוך שאם יקלקל המעות שיבוטל המקח הוא דבר שלא שכיח שיתקלקל מעות
מזומנים, וא"כ כיון שמסתמא דבר זה הוא רק טובת אחד מהם והדבר תלוי בשניהם,
אין אנו משגיחין בתר אומדנא דחד מינייהו. אבל בשידוכין בעובדא דהרא"ש שקלקלה
אחות המשודכת, דאמרינן אומדנא דמוכח דבשעת השידוך לא נתקשרו אדעתא שיפגמו משפחתם
וישחיתו נחלתם, אומדנא זו היא טובת ב הצדדים בשעת השידוך, שהרי היה יכול להיות
להיפך שיזדמן פגם במשפחת המשודך, ואמרינן אדעתא דהכי לא נתקשרו שני הצדדים.
לפ"ז צריך לבחון אם האומדנא היא טובת צד אחד, דבזה לא אזלינן בתר אומדנא של
צד א, לבין אם הוא טובת שני הצדדים. ובנדו"ד הוא ודאי לא טובת שני הצדדים,
וע"כ כיון דדמי למכר ולא למתנה, לא אזלינן בתר אומדן דעת האב, גם אם היתה כאן
אומדן בדעת האב.
וכן נמצא באריכות במשנה למלך זכיה ומתנה ו,א, שהביא שם
תשובת מהר"ש הלוי והר"ר יצחק הלוי, בענין מי שהתחייב סכום מסוים לנדונית
בתו ונפטר, והשאיר שתי בנות, המשודכת ואחותה, והשאלה אם יתחלקו הבנות בשוה, או
קודם יפרע הנדוניא ואח"כ יחלקו. והר"ש הלוי כתב דלא אזלינן בזה בתר
אומדן דעת האב, והביא את התוס' בכתובות מז,ב וב"ק קי,ב הנ"ל, ובהמשך
דבריו:
"והשתא נחזי אנן באב הפוסק ומתחייב למשודך בכך וכך לנדונית בתו, אפילו לכשתמצא לומר דאמדינן דעתיה דלא נתחייב אלא אדעתא להשיאה בחייו ולא אדעתא שימות ותזכה במתנה ובירושה, ואין הדבר תלוי בדעתו לבד דהא איכא דעת המשדך שאינו מתרצה לכנוס אלא אדעתא דנדוניא כך וכך בכל ענין שיהיה בין בחיי האב בין לאחר מותו. והכא ליכא למימר כלל כי במשדך לא יחוש במה שיארע אח"כ כמ"ש התוס' גבי יבמה וכדפרישנא לעיל לדעת התוספות אמלתא דר"א שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה, וכן גבי זבין ולא אצטריכו ליה זוזי, דהתם ודאי איכא למימר דלא חיישינן במה שיארע אח"כ ולא מצאה קפידא מנוח שאם יארע הדרי כדמעיקרא ולא מפסדי מידי, אבל הכא המשדך שנתרצה לכנוס אדעתא שתכניס לו נדוניא כך וכך ע"פ החיוב שנתחייב לו אביה, אם אתה אומר עכשיו שמת בטל החיוב מכח אומדנא דאב, נמצא זה כונסה בלא נדוניא, אף על גב דהשתא נמי תחלוק בירושה, מ"מ זמנין דליכא בשיעור ירושתה כחלק שנתחייב לו אביה לתת בנדוניא ונמצא זה מפסיד כל מאי דבציר מחיוב האב, וכגון זה ודאי קפיד המשודך לכנוס אשה בפחות ממה שהתנה, ואם האב לא היה מתחייב בכך אפשר לו באחריתי דמכנסת נדוניא טפי מהך, באופן דליכא למימר כלל כי המשודך לא יחוש במה שיארע. וא"כ כיון שהדבר תלוי בדעת המשודך נמי, למאי מהני אומדנא דאב, ואפילו אי הוה מוכחא וברירא טובא, כל שכן היכא דהאומדנא היא מסופקת באב גופיה, דודאי לא חיישינן לה כיון דאיכא דעת המשדך".
ועיי"ש בתש' הר"י הלוי, דאף לא חלק ביסוד זה
אלא דס"ל דאף שאין לגבות ההתחייבות מהעזבון, מ"מ אין לכוף לחתן לישא
המשודכת. ועיין עוד בבית מאיר קיד,יא. ונראה דכל זה בעינן לשיקול הדעת עד כמה
התחייבות זו עיקרית בעצם השידוך בין בני הזוג, דאם מדובר בהתחייבות שברור שאלולי
היתה, לא היה קם ונרקם השידוך, הרי ההתחייבות הינה כמכר, והיא תלויה גם בדעת
אחרים. משא"כ בהתחייבות שאינה מעיקר השידוך, והיא מתנה בין האב לבתו, שאף אם
לא היתה ניתנת היה השדוך יוצא אל הפועל, כגון מי שהתחייב לתת, והיתה ההתחייבות
לאחר שכבר השתדכו או אפי' אחר שנשאו, שבזה ודאי מדובר במתנה גמורה מאב לבת ואינה
כמכר, דאינה תלויה בדעת אחרים. אבל בנדו"ד שהיתה ההתחייבות בד בבד עם בא הצדדים
בברית השידוכין, עסוקים באותו ענין כנהוג וכמקובל, הרי התחייבות זו היא כמכר
וכנ"ל ולא כמתנה, ולא אזלינן בה בתר אומדנא. זאת בנוסף לאמור לעיל שאף אם
מדובר היה במתנה, צ"ע אם יש כאן אומדן דעת ברור המבטל מתנה.
לאור האמור לעיל:
1. הכסף הנמצא בחשבון הבת של הבת, שנחסך
ממשכורתה כשהיתה סמוכה על שולחן אביה, שייך לבת.
2. אין לבטל את התחייבות האב מחמת
אומדנא שעל דעת האמור בסע' א לא התחייב. התחייבות האב במלואה שרירה וקיימת.
