זכויות יוצרים על סימן רשום

בית הדין הרבני הגדול ירושלים

פסק דין

בתיק זה נכנסנו לשאלה עקרונית: הבעלות על "סמל מסחרי" (TRADE MARK).

נושא הדיון הוא השימוש בסמל המסחרי: "ברביסיו" לכובעי לבד. החברה בעלת הסמל היא חברה איטלקית "צ'רבו קפיליסיו בע"מ". חברה זו כרתה חוזה בלעדיות להפצת הכובע המיוצר על ידם עם המערערים. חוזה זה פג תוקפו ב-8.5.04. אלא שהחברה הנ"ל הודיעה לרשם סימני המסחר בישראל כי "אין לנו עוד, לא עתה ולא בעתיד, שום ענין לרשום את הסימן המסחרי האמור בשמנו במדינת ישראל. בנוסף על כך אנו מצהירים כי אין לנו התנגדות שחברת ברביסיו בע"מ הרשומה בישראל והמייצרת אצל האחים פרסטר, תרשום בשמה את הסימן המסחרי האמור לעיל".

כתוצאה מכך, החליט רשם סימני המסחר (המהוה בנושאים אלו ערכאה שיפוטית, ויש לו לכך גם סמכות הלכתית לפי הסכמת הסוחרים), כי "הבעלות על הסימן בישראל היא של המתנגדת" (המשיבה בנידוננו). עוד בטרם ניתנה פסיקת הרשם, קבע כבוד הראב"ד בביה"ד האיזורי בת"א, כי "הנתבעים, חברת פרסטר כובעים בע"מ בלבד, רשאית למכור כובעים בעלי מותג ברביסיו, ואסור לתובעים ברון כובעים ו/או כובעי פוקס למוכרם".

על כך הערעור.

ראשית עלינו להעיר, כי הנושא של "זכות יוצרים" או קנין רוחני התבאר באריכות בספרי הפוסקים, החל מן ההגבלות שהוטלו על מדפיסי ספרים שלא להדפיס ספרי קודש שהודפסו ע"י זולתם, במשך תקופה של 10 שנים או יותר, בכדי שלא לגרום הפסד למדפיסים הראשונים. לאחרונה עלה נושא זה בעיקר בתחום של העתקת קלטות ותוכנות מחשב. הדברים נדונו בהרחבה, בין היתר בכרכי "תחומין". העולה מן הדיון בנושא זה כי תקנת חכמים בדורות עברו ביחס למדפיסי ספרים, מתרחבת בימינו גם ביחס לכל קנין רוחני אחר.

מטעם זה, יש לראות את הויכוח על סימן המסחר "ברביסיו", כחלק מן השאלה הכללית של בעלות על קנין רוחני, אע"פ שנושא זה אינו דומה לחלוטין לנושאים האחרים. באותה מידה, יש לראות את נושא הפטנטים – פטנט מדעי או שווקי – כחלק מן הנושא הרחב של בעלות על קנין רוחני. הסמל "ברביסיו" נועד לציין איכות מיוחדת של הכובע או עיצוב מיוחד, שהם בגדר קנין רוחני, ולפי האמור גם זה בגדר קנין רוחני.

אין ויכוח שסימן זה הוא רכושה של החברה איטלקית, אלא שהחברה מרצונה ויתרה על הבלעדיות בשימוש בסימן הנ"ל בישראל, ואיפשרה למשיבים לרשום את הסימן על שמם. אין ויכוח כי המשיבים מנצלים את הסימן היוקרתי הזה לצורך יצור כובעים בארץ אחרת (הונגריה) באיכות דומה או פחותה. אין גם ויכוח שהחברה איטלקית ממשיכה לייצר כובעי ברביסיו באיכות המקובלת בחברה זו, ומוכרת את הכובעים בכל העולם. אין גם ויכוח שהמערערים קבלו מן החברה האיטלקית זיכיון בלעדי להפיץ את הכובעים המיוצרים על ידם בישראל (זכיון שפג תוקפו בחודש מאי 04).

אני מתקשה לקבל את עמדת ביה"ד האזורי הקובעת כי למשיבים בעלות בלעדית על המותג, והחברה באיטליה אינה יכולה למכור את כובעיה המיוצרים בשם זה, אלא באמצעותם. דומני, שהסדר הנכון הוא לומר שהחברה האיטלקית – אולי מתוך חוסר ענין בשוק הישראלי – ויתרה על הבלעדיות בשימוש במותג הנ"ל בישראל, ואיפשרה למשיבים לעשות סחורה בפרתם ובקנין הרוחני שלהם. בשום פנים, החברה לא נתנה במתנה את זכויותיה ביצור ובסימני המסחר שלה למשיבים. עובדה שהחברה ממשיכה לייצר כובעים באותו שם, ולמוכרם בכל העולם כולל בישראל. לא מקובל בעולם המסחר לתת מתנות חינם, והחברה לא היתה משתטית לתת את הכובע הזה למשיבים במתנה.

הדרך הנכונה היא, לקיים את שני הדברים גם יחד:

         א.         פסיקת רשם סימני המסחר, כי למשיבים זכות לייצר ולמכור כובעים בשם הנ"ל, גם שלא באמצעות החברה האיטלקית.

         ב.         החברה האיטלקית רשאית למכור את כובעיה בישראל באמצעות כל מי שתמצא לנכון. אם החוזה עם המערערים יחודש, אזי יהיו הם זכאים, ואם לאו, כל מי שהחברה תכרות עמו חוזה יוכל למכור את כובעי החברה הנושאים שם זה.

בכפוף לנושאים אלו, הייתי מקבל את הערעור, ומאמץ את פסיקת ביה"ד האזורי המאפשרת למשיבים למכור כובעים בשם ברביסיו המיוצרים על ידם, אבל אינני מקבל את חלקה השני של הפסיקה האוסר על המערערים למכור כובעי ברביסיו אורגינאליים שיוצרו ע"י החברה האיטלקית.

ניתן ביום י"ד טבת תשס"ה (24/01/05)

הרב שלמה דיכובסקי

עמיתי הגר"ש דיכובסקי שליט"א העיר תחילה על היסוד ההלכתי לפסוק בזכויות של קנין רוחני, סימני מסחר, פטנטים, מדגמים והוא תלה זאת בתקנת חכמים בדורות עברו.

נראה, כי בימינו אין צורך לבוא מכח תקנת חכמים שלא ברור כלל מתי הרחיבו אותה וכללו בה את כל הנ"ל. נראה פשוט יותר שהבסיס הוא מנהג הסוחרים בימינו שהוא נוהג בכל המדינות המתוקנות, להגן על זכויות יוצרים מכל הסוגים פטנטים, מדגמים, יצירות תכנה יצירות רוחניות כתובות ויצירות קוליות וכו'.

במקום שהדבר מעוגן בחוק מדינה יש לזה גם תוקף מצד דינא דמלכותא. במקום שהתקנה של המלכות היא נצרכת ביותר לתקנת התושבים ואלמלא התקנה היו עניני המסחר נפסדים וגם מצד תקנות חכמים ראוי היה לתקן תקנות כאלו, כתבו האחרונים שגם בארץ ישראל יש תוקף לדינא דמלכותא. גם מי שיחלוק בזה מ"מ ברור שזה מנהג סוחרים רווח ביותר.

מן הכלל אל הפרט. הסוחרים בישראל קבלו שהגוף המכריע בתחום המותגים הוא רשם סימני המסחר, ודינו כמו בי"ד של אומנים, והרואים בזה דינא דמלכותא הרי כך הם סדרי דין של המלכות.

המותג או הסימן המסחרי אין לו תלות כלל במושג זכויות הפצה או נציגות מסחרית. ברגע שחברה או יחיד קבלו את הבעלות על סימן מסחרי או מותג במדינת ישראל, כי אז אין לשום גוף זכות לשווק מוצר דומה תחת אותו סימן או מותג. אין זה משנה אם הגוף המתחרה הוא ה"הורה והמוליד" של אותו מותג.

בשנת 1998 הוגשה בקשה ע"י המשיבים משפ' פרסטר – חב' ברביסיו ישראל לרשם סימני המסחר לקבל בעלות על המותג ברביסיו (בעצוב מסוים) בישראל. הוגשה בקשה דומה גם מצד חברת האם "צ'רבו" באיטליה.

יחד עם הבקשה מצד חברת האחים פרסטר – המשיבים, הוגשו מסמכים שהוכיחו שהם קבלו את זכות ההפצה בישראל של מוצרי צ'רבו. הרשם דאז לא הסתפק בכך. לבסוף הומצא מסמך שהונפק ב-27.12.93 ונמסר לרשם בחודש מרץ 1994, ובו מודיעה חברת צ'רבו כי אין לה כל התנגדות לרשום הסימן בישראל ע"ש חברת ברביסיו ישראל המייצרת עבור האחים פרסטר.

לפיכך נרשם הסימן ע"ש חברת ברביסיו ישראל – האחים פרסטר ב – 3.11.94.

בשל אי תשלום אגרה לחידוש בעלות הסימן נמחק הסימן ב – 5/99. וב – 12/2000 הוגשה ע"י חברת ברביסיו – האחים פרסטר בקשה לחידוש רשום הסימן. ליתר דיוק המבקשת היתה חברת צ'רבו שבקשה לרשום הסימון על שמה, וחברת ברביסיו ישראל היא המתנגדת וביקשה לרשום הסימן על שמה.

חברת צ'רבו טענה שהיא העניקה לחברת ברביסיו רק רשות להפיץ את מוצריה בישראל של מוצריה (ומנתינת רשות זו היא גם יכולה לחזור בה), אולם המתנגדת חברת ברביסיו ישראל טענה שחברת צ'רבו הסכימה להעניק בעלות על הסימן לחברת ברביסיו ישראל.

הרשם קובע שלאור המסמך מ--27.12.93 ברור מעל לכל ספק שחברת צ'רבו הסירה כל התנגדות לרשום בעלות בסימן בישראל והסכימה שתקבע הבעלות למבקשת השניה חברת ברביסיו ישראל.

המערערים טוענים שחברת צ'רבו עדיין לא היתה בעלים על הסימן בשנת 1993. באותה שנה הם היו רק ברי רשות בסימן ולא יכלו להעניק בעלות לחברת ברביסיו ישראל.

טענה זו לא הועלתה ע"י חברת צ'רבו בפני הרשם, לא עובדתית ולא משפטית, למרות שהיתה מיוצגת כראוי. גם הרשם לא העלה שקול זה. נראה שהטענה נובעת מחוסר הבנה ברשום סימני מסחר. אין צורך בהעברת בעלות ממוכר לקונה. דיו שיחיד או חברה מבקשים רשות לבעלות על סימן בארץ והבקשה מוגשת כדין ומתפרסמת לפי כללי הרשם ולא מוגשת לכך התנגדות, כדי שהסימן ירשם ע"ש המבקש או המבקשת.

חברת ברביסיו ישראל הגישה בקשה כראוי בשנת 1993 וזכתה בסימן לאחר שהציגה מכתב הסתלקות מהמבקשת חב' צרבו המבקשת השלישית הסתלקה לפני כן.

די בבטול כל ההתנגדויות כדי להקנות לחברות ברביסיו ישראל את הזכות לסימן ואכן כך נקבע בסוף שנת 1994.

יכולה היתה חברת צ'רבו לטעון "שהמסמך של ההסתלקות תקפו רק כשהיינו ברי רשות אבל לא לתקופה עתידית שבה הפכנו לבעלים על הסימן". אבל היא לא טענה זאת לא בשנת 1994 ולא בשנת 2003-4. בנוסף לזה במכתב ההסתלקות מ-12/93 נאמר שחברת צ'רבו "אין לה עוד – לא עתה ולא בעתיד – שום ענין לרשום את הסימן המסחרי האמור בשמנו במדינת ישראל".

הסתלקותם גם מתביעות לגבי הסימן אף בעתיד, נתנה כח להחלטת הרשם בשנת 1994 להיות החלטה סופית וחלוטה ולא החלטה זמנית. לפיכך גם פקיעת הרשום עקב אי תשלום האגרה לא תבטל את זכות החידוש לחברה שזכתה בשנת 1994, באם החידוש נעשה ע"י הרשם לפי כלל השפוט שהוא צריך לדון לפיהם.

התשובה של המערערים היא במונחים הלכתיים של מוכר וקונה, בעוד שהזכות לרשום סימן היא לפי כללים של רישום לפי מבקשים ומתנגדים.

המושג סימן מסחרי הוא מושג רחב וכולל ואינו מבחין בין סימן שמוטבע על מוצר ישראלי או על תוצרת חוץ וגם לא מכיר לטובה הטבעה על מוצר של חברת האם.

לאור הנ"ל ולאור כל האמור בפסק הרשם, ביה"ד מחליט:

א.      הזכות והרשות להשתמש בישראל במותג "ברביסיו" (על כובעים) נתון לחברת ברביסיו ישראל – המשיבים – במשך כל התקופה שעליה הוגשה הערעור 2001-2004 וגם לאחר מכן, כל עוד יהיה הרישום אצל רשם סימני המסחר על המותג ברביסיו ע"ש החברה של המשיבים.

ב.      אין למערערים או לכל גוף או ליחיד או לחברה זכות להשתמש במותג ברביסיו לכובעים הנמכרים במדינת ישראל, גם לא ע"י סימונו במוצרי חברת האם צ'רבו מאיטליה והפצתם במדינת ישראל.

ג.       לא היתה למשיבים או לחברה שלהם זכות למכור כובעים תחת המותג ברביסיו מחוץ למדינת ישראל בתקופה 8.5.01-8.5.04. בתקופה זו היתה זכות השמוש במותג למערערים כמפיצים בלעדיים בעולם היהודי מחוץ למדינת ישראל.

במהלך המחלוקת שהיתה בין הצדדים היו האשמות חמורות בראש חוצות בנושא שנמסר לדין תורה ובנושאים אחרים. מן הראוי לפרסם שבנושא שנמסר לדין תורה והוא הזכויות של המותג (הסימן המסחרי) "ברביסיו" היה כאן נדון של בעיה הלכתית אמיתית ולא ענין של תרמיות או זיופים ולכן ההאשמות ההדדיות של שני הצדדים היו שלא במקומן. כתיקון ההאשמות שהיו בראש חוצות ולעלבונות ההדדיים, מן הראוי (לפנים משורת הדין) שהצדדים יוותרו על תביעות פיצויים הנובעות מפסק דיננו.

הרב חגי איזירר

ראיתי מה שכתבו עמיתי הרה"ג שליט"א, ואני מצטרף לחוות דעתו של עמיתי הגר"ח איזירר. וזאת מהטעם הפשוט, שלאחר שנקבע כי רשם הפטנטים הוא הגוף המוסמך להחליט בעניין זה של זכות שימוש במותגים מכח מנהג המדינה, מעתה אין צורך בבירור העובדתי המעמיק שערך עמיתי, משום שהרשם המוסמך כבר ערך בירור דומה בין חברת צ'רבו למשיבים, והכריע שהמשיבים הם היחידים שרשאים להשתמש בסימן המסחר 'ברביסיו' בישראל.

לאור כל האמור הערעור נדחה.

הרב אברהם שרמן

הכרעה

לאור האמור, הלכה כדעת הרוב והערעור נדחה.

ניתן ביום כ"ט בתשרי התשע"ב (27/10/2011)