חיוב לעבור בדיקת D.N.A בתביעת מזונות

ראשי פרקים

                    א.    בדיקת D.N.A

                    ב.    הוצאת ממון בסימן מובהק

                    ג.     חיוב מזונות בפנוי הבא על הפנויה

                    ד.     אם אפשר לכופו לעבור בדיקה

                    ה.     כשמסרב לעבור את הבדיקה, אם יכולים לחייבו במזונות

שאלה

המבקשת פנתה לבית דין לחייב את המשיב בגט לחומרא, וכן בתשלום מזונות עבור הבן שנולד להם. לענין הגט לחומרא, הודה המשיב שחיו יחד, ואין לו בעיה לתת גט, אולם לענין אבהותו על הילד, טוען המשיב שאין הילד בנו, ובאותה תקופה חיה המבקשת עם עוד גברים, שאינו יכול או אינו רוצה לנקוב בשמותם. המבקשת ביקשה לחייב את המשיב לעבור בדיקת D.N.A, אולם המשיב מסרב. השאלות שעלו לדיון: א. אם אפשר לחייב מזונות ע"ס בדיקת D.N.A? ב. האם אפשר לחייב את המשיב לעבור בדיקה זו? ג. במידה ויעמוד בסרובו, אם אפשר לחייב אותו במזונות עקב סרובו לעבור את הבדיקה?

יש לציין כי עריכת בדיקה גנטית כפופה לחוק מידע גנטי תשס"א – 2000. לצורך הענין בדיקה בלא הסכמת הנבדק, יכולה להעשות רק בהוראת בית המשפט לעניני משפחה, בהתאם לסע' 28 ו לחוק הנ"ל. בית דין רבני רשאי רק אם כל הנוגעים בדבר נתנו את הסכמתם, ע"פ סע' 28 יד לחוק הנ"ל.

תשובה

א.     בדיקת D.N.A

החומר הגנטי הבסיסי של גוף האדם, מורכב מסלילים הדוקים ביותר של הD.N.A, הכולל בתוכו אלפי גנים המסודרים ברצף מדויק, אך מורכב בצורה יחודית לכל אדם. בכל אדם קיימים כמאה אלף גנים, והם קיימים בכל תא משלש מליון התאים שיש בגוף האדם. את הסליל ניתן לראות רק במקרוסקופ אלקטרוני בהגדלה של 30,000 פעמים.

הD.N.A הוא חומר כימי ביולוגי המכיל את המידע התורשתי להתפתחות הגוף, והוא אחיד בכל תא גרעיני מתאי הגוף, ע"כ הוא זהה ברקמת העצם, בשן, שורש מהשער או כתמי דם של האדם.  כיון שכך, אנשים נבדלים בחומר התורשתי הנ"ל, להוציא תאומים זהים, שהD.N.A  שלהם זהה.

יש סוגים שונים של בדיקות. אם ידוע הD.N.A של אדם מסוים, והוא נעדר, ונמצאה גופה, הבדיקה יותר פשוטה לזהות הקיימת בין הD.N.A של הגופה לD.N.A של הנעדר. כך גם בכתמי דם הנמצאים בזירת פשע, מול בדיקת D.N.A של חשוד. וכאמור, אין צורך דוקא בדם, אלא גם בנוזל מהאף או במברשת שבה שער עם שורשים. ראה בענין זה בספר נשמת אברהם לפרופ' אברהם סופר אברהם, ח"ג אהע"ז עמ' סו-סח.

פניתי בענין נדו"ד לד"ר רון לבנטל, מנהל היחידה לסיווג רקמות ומעבדה ארצית להשתלות, המרכז הרפואי שיבא, לברר מה מידת מהימנות הבדיקה כיום, וכן אם ניתן לבצע את הבדיקה מרוק וכד', וע"כ השיב לי:

"בדר"כ נבדקים ילד, אם ואב נטען.  במידה ויש שלילת אבהות, המתבטאת באופן מדעי בכך שלילד נמצאים סמנים גנטים אשר אינם מצויים אצל האם ו/או אצל האב הנטען, השלילה היא מוחלטת.  הוכחה במקרים שבהם נבדקים ילד, אם ואב נטען הינה בוודאות בד"כ של 99.99%.  ככל שהסמנים אצל השלישייה יותר נדירים באוכלוסיה, הוודאות היא בסבירות סטיסטית גבוהה יותר. ניתן לבדוק גם בדיקת משטח לחי (בדומה למשטח גרון בקופת חולים) או רוק.  לא ניתן לבדוק משערות.  אחוזי המהימנות זהים לבדיקות הדם.  ניתן לשלב גם: למשל: האב הנטען יבדק בבדיקת רוק.  באם והילד: בדיקת דם.  בדיקת רוק יקרה יותר".

בדיקת D.N.A שונה מבדיקת רקמות. בדיקת סיווג רקמות נקראת HLA, ולכן אין להקיש ממש"כ הפוסקים לענין בדיקת רקמות שהיתה נהוגה לפני שנים.

ועיין מה שכתבתי בח"ד סי' ו שבדיקת D.N.A הינה סימן מובהק ביותר. הדברים היו נכונים לשעתם, ויפים יותר לעתיד לבוא. בעבר רמת הדיוק היתה 99,9%, שהסטיה היא אחת לאלף, ולהגדרת הב"ש הרי זה סימן מובהק ביותר. בפרט כיום שהסטיה היא אחת לעשרת אלפים, דודאי הרי זה סימן מובהק ביותר. ולאחר מכן ראיתי שהגרז"נ גולדברג שליט"א כתב בענין בתחומין כרך כג עמ' 116, דלא גרע מטביעות עין באדם או בכלים, שהוא צרוף של סימנים רבים, והוא הדין בזה. ובספר נשמת אברהם הנ"ל, הביא ששאל את הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצ"ל בשנת תשס"ה אם נחשב כסימן מובהק, וענה לו הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצ"ל: "הלא מסתמכים על טביעת אצבעות וצילום שיניים". ושאל דא"כ הבדיקה היא סימן מובהק, והשיב: "כן".

ב.     הוצאת ממון בסימן מובהק

איתא ביבמות קטו,ב:

ההוא גברא דאפקיד שומשמי גבי חבריה, אמר ליה, הב לי שומשמי. אמר ליה, שקילתינהו (כבר החזרתים לך - רש"י). והא כן וכן הויין, ובחביתא רמיין (ועדיין הן אצלך בחבית, צא ובדוק בה תמצא כחשבוני). א"ל, דידך שקלתינהו, והני אחריני נינהו. סבר רב חסדא למימר: היינו שני תלמידי חכמים, ולא אמרינן הנך אזלו לעלמא והני אחריני נינהו (דתניא לעיל והשיא רבי את נשותיהן על פי נשים, ותרצינן דאמרי סימני ולא אמרינן אחריני נינהו וסימנים הכי איתרמו). אמר ליה רבא: מי דמי, התם קאמרי סימנים, הכא שומשמי מאי סימנא אית להו, ודקאמר כן וכן הויין, אימר חושבנא איתרמי.

ומבואר שמה שאמר המפקיד כמות השומשומין, לא היה סימן מובהק שיכול להוציא מהנפקד, אבל אם היה הכמות והמקום – החבית, סימן מובהק, היו מוציאים ממון מהנפקד, והיה עליו לתת את השומשומין למפקיד, הגם שטוען הנפקד שכבר החזיר, כיון שנותן המפקיד סימנים מובהקים. ועי"ש בתוס' (ד"ה אתרומי) שאף שמידה ומשקל הוי סימן מובהק, כיון שהדרך להצניע שומשמין במידה כזו, וע"כ לא הוי סימן. ובתוס' (ד"ה וכך הויין) מבואר דבעינן שהפקיד אצלו בעדים, שאם לא הפקיד אצלו בעדים, נאמן הנפקד לומר לקוחין הם בידי, אא"כ הנפקד לא אמיד שיכול לקנות או להיות לו סחורה כזו, דבזה גם אם לא הפקיד בעדים, סגי בסימנים להוציא מהנפקד. ומ"מ אם היה כאן סימן מובהק, יכל המפקיד להוציא ממון בסימן מובהק. כן כתב הרשב"א בסוגיא שם ביבמות, וז"ל:

"ומסקנא דשמעתא דחיישינן שמא פינן וכן וכן הויין לא הוי סימן, הא אלו הו"ל סימן בגוייהו, מפיק מיניה דהו"ל כעדים וראיה, אע"פ שאין העדים מכירים אלא מתוך הסימנין, דסימן משוי ליה ראיה".

וכן מבואר בדברי הריטב"א בסוגיא דאפי' בלא עידי פקדון, אם מודה הנפקד שהפקידו המפקיד אצלו, ויש עדים שהם ברשותו, לא נאמן הנפקד במיגו שהיה טוען להד"ם, וז"ל:

"פי' סימן מובהק וידוע, דליכא למיחש לשקרא. אבל הכא אימור אתרמויי אתרמי. ושמעינן מינה שאילו היה נותן סימן מובהק מפקינן מיניה. והוא הדין דאפילו בלא עדי פקדון, כיון שהוא מודה בפקדון ויש עדים שיש ברשותו הפקדון שלו שהוא מודה וזה נותן בו סימן מובהק, דתו לא מהימן לומר שקלתיה ולא מהימן בהא מפני שום מגו שהיה יכול לומר לא הפקדתני, וכן עיקר".

והביא דבריהם הנימוק"י יבמות (מג,א בעמוה"ר). וכן מבואר בתוס' ב"מ ע,א (ד"ה אתא), לענין ממון של יתומים שמותר לתת אותם קרוב לשכר ורחוק מהפסד, והכי עבידינן להו, נותנים לגברא דאית ליה דהבא פריכא, ולוקחים ממנו את הזהב השבור, ויהבינן להו ניהליה מעות היתומים קרוב לשכר ורחוק להפסד. אבל אם אין לו זהב שבור אלא כלי מסוים, לא נותנים מעות יתומים בערבות הכלי, דלמא פקדון נינהו, ויבואו הבעלים ויתנו סימנים ויקחו הכלי, וממילא אין למעות היתומים בטחון בכלי. ובתוס' שם הקשו, איך יוכל להוציא הכלי בסימנים, הרי יוכל מקבל העיסקא לומר לקוח הוא בידי, ואי חיישינן דלמא מודה ליה מקבל דשלו הן, א"כ דהבא פריכא נמי ניחוש שמא מודה ליה, עיי"ש. והקשו התוס', דלכאורה מסוגיא דשומשמי (יבמות קטו,ב הנ"ל) משמע שאם לא שכיח דמתרמי, היה זה סימנא מעליא והיה נאמן המפקיד להוציא מידו. תירצו התוס', דהתם היה לו למפקיד עדים שהפקיד בחבית במדה זו ועדיין נמצאו כן בחבית, ואפילו לא היו עדים בדבר היה נאמן אי הוה סימנא מעליא, כיון שהנפקד אינו טוען לקוחין הן בידי או שלי היו מעולם ובני ביתי הגידו לך הסימן, אלא מודה שהפקיד לו אלא שאומר כמו שאירע הסימן בשלך כן אירע בשלי. ואף שיש לו מגו אינו נאמן, דהוי מגו במקום עדים. וכן מבואר בדברי הנימוק"י ב"מ (מא,ב בעמוה"ר) דדוקא באבידה נותנים בסימן, כיון שאינו הוצאת ממון, אבל להוציא ממון ממוחזק, אין מוציאים אלא בסימן מובהק, וז"ל:

"דלא אמרינן דמשקל הוי סימן אלא גבי מציאה דלאו אפוקי ממונא ממריה הוא, אבל היכא דהוי אפוקי ממונא ממריה ולמיתב ליה למר כי הכא דטענינן דלאו דידיה הוא, לא יהבינן ליה אלא בסימן מובהק, אבל משקל שהוא סימן כל דהו לא".

עוד מצאנו בדברי הריטב"א בב"מ כז,א לענין סימנים דאורייתא או דרבנן, כתב דודאי בסימן מובהק דלא שכיח הוי דאורייתא, ובזה לא איבעיא, וכל האיבעיא בגמ' היא רק בסימנים אמצעיים או בסימן מובהק דשכיח כוותיה, וז"ל: "סימנים בינוניים דשכיחי ולא שכיחי, דאלו סימנים מובהקים דלא שכיחי, דכו"ע דאורייתא". וכן בריטב"א שם בע"ב לענין ניחותא דבעל האבידה שיחזירו בסימנים, דבעינן נמי ניחותא דמוצא אבידה: "דודאי אף ניחותא דמוצא אבידה בעינן, כי האיך נוציאנה מרשותו שלא כרצונו אם הדין נותן שתהא שלו, כי אין לבעלים סימן מובהק ולא עדים". הרי שסימן מובהק כעדים.

ומכח דברי ראשונים אלו, דן הש"ך באריכות בחו"מ רצז,א ופסק דאם עדים ראו שהפקיד חפץ מסוים ביד פלוני, ומכירים אותו כעת ביד הנפקד בסימן מובהק, מוציאים מהנפקד ואינו נאמן בשום טענה אפילו הוא אמיד. ואם אין עדים שראוהו בידו בסימן מובהק, יכול לטעון החזרתי לך ואין בידי כלל. וי"ל דמדברי הראשונים הנ"ל מוכח דסימן מובהק אינו מתורת רוב אלא בתורת בירור, וע"כ מהני להוציא ממון. ולכן גם יצא סימן מובהק מדיני סימנים אחרים, דלמ"ד סימנים דרבנן, מהיכי תיתי שיוכל להוציא ממון בסימן מובהק. אלא סימן מובהק הוא ברור כעדים, וע"כ מהני להוציא ממון.

ובקצוה"ח רנט,ב ורצז,א חלק על הש"ך וכתב דלא מהני להוציא ממון בסימן מובהק, והביא מתוס' חולין צו,א, לענין הא דטביעות עין עדיף מסימנים, אילו אתו תרי ואמרי, פלניא דהאי סימניה והאי סימניה קטל נפשא, לא קטלינן ליה, ואילו אמרי אית לן טביעות עינא בגויה, קטלינן ליה. ובתוס' שם (ד"ה פלניא) הקשו, איך מחזירים שטר חוב בסימנים, הרי אם היו באים עדים ואומרים שפלוני, אותו הם לא מכירים בטביעות עין אלא בסימנים, לוה מפלוני כו"כ, לא היו מוציאים ממון על פיהם, א"כ איך מוציאים השט"ח מהמוצא ע"פ סימנים. ותירצו התוס':

"וי"ל דלא דמי שטר שאין אדם מוחזק בו שיאמר שלי הוא, מהדרינן שפיר. אבל ממון שביד הבעלים, אין להוציא ע"י סימנין, דהכי נמי לא הוה מפקינן חפץ מיד בעלים, אי אתו סהדי ואמרי ההוא חפץ דהאי סימניה והאי סימניה דפלניא הוא".

דדוקא באבידה שאין המוצא מוחזק בטענה שהוא הבעלים, אין לו חזקת ממון שכנגדה לא יהיה ניתן להוציא ממון בסימנים, אבל כשיש למחזיק חזקת ממון, כשטוען שהוא הבעלים, לא מוציאים בסימנים מהמוחזק, גם אם יבואו עדים ויאמרו שחפץ המוחזק אצל פלוני, שייך לאחר, לא יוציאו את החפץ. ומזה הוכיח קצוה"ח רנט,ב דלא מהני סימנים לאפוקי ממונא כלל.

ועיין עוד בקצוה"ח שם מה שהביא ראיה מב"ב קכח,א, היה יודע בעדות קרקע ונסתמא פסול, ושמואל אמר כשר אפשר דמכוין מצרנהא, אבל גלימא לא, ורב ששת אמר אפילו גלימא אפשר דמכוין מדת ארכו ומדת רחבו, אבל נסכא לא, ורב פפא אמר אפילו נסכא אפשר דמכוין מדת משקלותיו עיי"ש. ומוכח מזה דמהני סימנא לאפוקי ממונא. ואע"ג דאיתותב, היינו משום דסומא פסול, אבל פקח מעיד ע"י סימני מידה ומשקל. ומוכח דמהני סימנים להוציא. וחילק קצוה"ח בין קרקע למטלטלין: "ואפשר דקרקע כיון שאין אדם תופס בה, אע"ג דבחזקת בעלים הראשונים היא, מהני סימנא להוציא מחזקת מרא קמא, משא"כ מטלטלין שהוא תפוס ומוחזק בהם יותר הוא דלא מהני סימנא להוציא, וגלימא ונסכא מיירי באבידה שאין אדם מוחזק בה". וא"כ דוקא באבידה ובקרקע מהני סימן להוציא ממון.

ובסי' רצז,א הוכיח מדברי הריטב"א בכתובות פה,ב דלא מהני להוציא ממון בסימן מובהק, דאיתא שם בגמ'; ההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא דציירי בסדינא בי רבי מיאשא בר בריה דר' יהושע בן לוי. שכיב ר' מיאשא ולא פקיד. אתו לקמיה דר' אמי, א"ל חדא דידענא ביה בר' מיאשא בר בריה דר' יהושע בן לוי דלא אמיד. ועוד, הא קא יהיב סימנא. ולא אמרן אלא דלא רגיל דעייל ונפיק להתם, אבל רגיל דעייל ונפיק להתם, אימא איניש אחרינא אפקיד ואיהו מיחזא חזא. והריטב"א כתב דיש שפירשו דבעינן גם לאומדנא שרב מיאשא לא אמיד, וגם לסימן של ציירי בסדינא, דצריך גם ראיה שהשב מרגניתא לא של רב מיאשא, וגם ראיה שהם של התובע:

"ואין לשון ועוד נוח לפירוש זה, ובר מהכי קשיא טובא אשמעתין, אע"ג דלא אמיד מאי הוי, מקרא מלא דבר הכתוב (עי' משלי יג,ז) יש מתרושש והון רב, ולא מפקינן ממונא מרשות בעלים בטענה דלא אמיד בשום דוכתא, וכיון דאילו הוה אבוהון קיים יכיל למימר דידי נינהו, אנן נמי טענינן ליורשיו, דטוענין ליורש כל מאי דמצי טעין אבוהון ... ועוד כי יהיב אידך סימנא מאי הוי, הא לא אשכחן דמהני סימנא להוציא ממון מרשות המוחזק, ולא הוזכר אלא לגבי מציאה בלחוד שהתופס בה אין לו בה שום זכייה אלא שבא לזכות בה מדין מציאה ויאוש בעלים, וכי איכא סימנא ליכא יאוש בעלים".

דוחה הריטב"א כל טענה בפני עצמה. דזה שאינו אמיד, אינה טענה להוציא ממון מהבעלים, שאם יטען שלי הם, אין מוציאים ממנו ממון, והוא הדין מיתמי, דטענינן ליתמי. וגם בסימן אין מוציאים ממון אלא באבידה, שאינו מוחזק אלא מדין מציאה ויאוש בעלים, וכשיש סימן, אין יאוש בעלים. וע"כ פירש הריטב"א דמיירי דאיכא עדי פקדון, ויש לחוש שמא המרגניתא הנמצאים הם לא אלו המופקדים, ומשום הכי אמרינן דכיון דידעינן ביה ברבי מיאשא, ואיכא אחריני דיהבי הני סימנין דפקדון, בהכי סגי והרי הוא כאילו יש כאן עדות ברורה של פקדון שאלו הם אותם שהפקיד. ואפשר דבחד מהני טעמי סגי ולרבותא נקט תרוייהו. אי נמי, דתרוייהו בעינן, עיי"ש. ומבואר מהריטב"א שאין מוציאים ממון מהמוחזק בסימנים, ורק באבידה הוא דין מיוחד.

ולכאורה י"ל, הן בדברי התוס' בחולין והן בריטב"א בכתובות, דהם מיירי דוקא מסימן אמצעי או סימן שאינו מובהק, אבל בסימן מובהק ביותר שהוא כמו עדים, וכמש"כ הריטב"א עצמו בב"מ כז כנ"ל והראשונים בב"מ ע,א, וביבמות קטו,ב, בזה מוציאים ממון אף מהמוחזק, והתוס' והריטב"א מיירי בסימן שאינו מובהק. וכן ראיתי בתש' בית שלמה חאהע"ז סי' לז. ושם כתב כדעת הש"ך דמוציאים ממון בסימן מובהק, דאף לדיני נפשות, דעת הנודע ביהודה (מהדר"ק חאהע"ז סי' נא ד"ה ולא עוד) דמה דאיתא בחולין צו,א דאילו אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימניה והאי סימניה קטל נפשא לא קטלינן ליה, ואילו אמרי אית לן טביעות עין בגויה קטלינן ליה, היינו בסימן רגיל, אבל בסימן מובהק ביותר קטלינן ליה. וע"ע בפרי יצחק לגר"י בלאזער ח"ב סי' נז דנראה מדעתו דמוציאים ממון בסימן מובהק, ועיי"ש מה שחלק על דברי הנו"ב הנ"ל, דלא מהני סימן מובהק לדיני נפשות.

ונראה דבנדו"ד שבדיקת D.N.A היא יותר מסימן מובהק ביותר בעשרה, למש"כ בשו"ע אבהע"ז יז,כד ובב"ש יז,עב, דכל היכא שהסימן הוא דבר זר ומופלג עד אשר יכול להיות רק באחד מאלף סימן דומה, הוי סימן מובהק ביותר שמשיאין על פיו עגונה. ועיין מה שכתבתי בח"ד סי' ו והבאתי שם דעות הפוסקים בענין. ובנדו"ד הסטיה היא אחת לעשרת אלפים, וכנ"ל, לכן בזה הוי טפי סימן מובהק, ובזה אפשר שכ"ע יודו שמוציאים ממון בסימן מובהק כזה.

ג.       חיוב מזונות בפנוי הבא על הפנויה

פסק המחבר בשו"ע אהע"ז עא,ד, דהבא על הפנויה וילדה ממנו, אם הוא מודה שהולד ממנו, חייב לזונו. ומקורו מתש' הרא"ש יז,ז והריב"ש סי' מא. ודעת הח"מ ס"ק ז והב"ש ס"ק ח, דדוקא אם הוא מודה, אבל אם הוא מכחישה, ואפי' היא טוענת ברי והוא טוען שמא ואיני יודע: "אין מוציאים מידו, אע"ג דהיא נאמנת להכשיר הולד, מ"מ אינה נאמנת להוציא ממון. והוא אין צריך שבועה". מבואר דאין לחייבו במזונות מטעם איני יודע אם נתחייבתי, וגם אינו צריך שבועה. וציינו הח"מ והב"ש מקור לדבריהם מתש' הריב"ש סי' מא, וז"ל:

"ואפי' אם נודע שבא עליה שמעון, והיא טוענת ברי שהיא מעוברת ממנו, כיון שאין שמעון מודה לה בזה, הרי אפשר שנתעברה מאחר. דכי היכא דמפקרא נפשה לגבי שמעון, מפקרא נפשה לגבי אחריני, כדאמרינן (יבמות סט,ב) בחד לישנא גבי ארוסה שעברה. אע"ג דהתם לארוס היתרא ולאחרים אסורה, כל שכן הכא שהאיסור שוה לכל. וא"כ אע"פ שהיא טוענת ברי ושמעון שמא, הא קיי"ל (כתובות יב,ב), דמנה לי בידך, והלה אומר איני יודע פטור, דחזקה דממונא עדיף. ואע"פ שהיא נאמנת להכשיר הולד, אינה נאמנת להוציא ממון מחזקת שמעון. אין צריך לומר בנדון זה, ששמעון מכחיש אותה, ואומר שמעולם לא בא עליה; שא"כ, כל הזונות שתתעברנה, תאמרנה שהם מעוברות מגדולי הארץ. ועוד, דאפילו באשתו העומדת תחתיו ומשמשתו, וילדה לו, האמינה תורה לאב לומר זה אינו בני, וממזר הוא ... וכיון שכן, שמעון נאמן בטענתו, ואין מזקיקין אותו לשבועת היסת, שהתורה האמינתו".

הרי דבכל ענין שטוען שאינו בנו, אינו צריך להשבע, דהתורה האמינתו, ולכאורה הוא הדין בטוען שאינו יודע.  ומ"מ הוא נאמן בטענתו ואין לחייבו במזונות, כל שאינו מודה שהוא בנו, אף שמודה שבא עליה. וכדברי הריב"ש פסקו מהר"י מינץ סי' ה, מהר"מ אלשאקר סי' פב, יש"ש כתובות ד,כב, דאפי' הוא מודה שבא עליה, אם טוען שאינו בנו או טוען איני יודע, אין לחייבו במזונות, דכי היכי דאפקרא נפשה לגביה, אפקרא נמי לאחריני. ועיין באוצה"פ סי' עא ס"ק כב,ד שהביא פוסקים רבים שפסקו כדעת הריב"ש לענין שאין לחייבו במזונות. ועיין לזקני הגרי"א חבר זצ"ל בתש' בנין עולם ו,יא בהגהה שהקשה על הריב"ש, דלשיטת הבה"ג אינו נאמן לעשותו ממזר אלא דרך הכרת בכורה, וריא"ז דוקא באומר בני זה וממזר, ואף שבשו"ע פסק כשיטת הרמב"ם שנאמן בכל גוונא, מ"מ יכולה לטעון טענת קים לי כהני פוסקים, ואם תפסה, לא מפקינן מינה, עיי"ש.

והתשב"ץ בתש' ח"ב סי' יט חלק על הריב"ש וכתב דיש לחייבו שבועה אף שנאמן ליוחסין: "למה לא נשביע אותו כיון שיש ביניהם טענת ממון וכפירתו. ואע"ג דלענין יוחסין נאמן אפי' שלא בשבועה, לענין הוצאת ממון כל שיש בהודאתו חיוב ממון, יש בכפירתו שבועת היסת כשטוענת בברי נבעלה לזה". עוד כתב התשב"ץ, דגם לעצם הנאמנות לומר שבנו ממזר, דוקא בטוען שלא בא עליה, אבל אם בא עליה באותו זמן שנתעברה, לא כל הימנו להחזיקו ממזר, שכיון שבא עליה, אע"פ שבאו עליה אחרים, אינו ברור לו שהוא ממזר, ומן התורה כשר הוא, דממזר ודאי אסרה תורה ולא ממזר ספק. ובבית מאיר ד,כו כתב דודאי מחויב בהיסת. אולם רבים הפוסקים הסוברים כריב"ש, או כיון דאיכא פלוגתא בענין, אין להשביע, עיין באוצה"פ סי' עא ס"ק כב,ו שאסף כעמיר גרנה דעות הפוסקים בזה, ומ"מ כיון דכן נראה דעת הנו"כ הח"מ והב"ש, וכן נראה דעת הרבה פוסקים כריב"ש שאין להשביע, בודאי בזה"ז שאין משביעים, אין לפשר מחמת חיוב השבועה שלשיטת  התשב"ץ.

אמנם נראה דהאמור לעיל הוא באופן של זה טוען וזה טוען, כאשר היא טוענת והוא מכחישה, אבל כאשר ניתן לעבור בדיקה שתוכיח אם כדבריה או כדבריו, י"ל דע"ז לא דברו הריב"ש ודעימיה, ואה"נ, אם יש מקום בהלכה לחייבו לברר דבריו ולהוציא זכות שיש לו בתאי גופו וכדלהלן, יש לבחון את הטענות באמצעות הבדיקה.

ד.      אם אפשר לכופו לעבור בדיקה

ולמש"כ שע"ס הבדיקה אפשר להוציא ממון, יש לברר אם ניתן לכופו לעבור את בדיקת הD.N.A ובאיזה דרך. דלכאורה הנטען מחזיק בראיה אם הוא אבי הילד או לא, והוא מסרב להוציא את הראיה. דהנה בשו"ע חו"מ טז,ג-ד נפסק שאם טוען שיש לו זכות בעדים או בראיה, ואינו יודע ביד מי, מטילים חרם על מי שיודע לו זכות בעדים או בראיה. ואם טוען כנגד אדם מסוים שיש לו בידו זכות או ראיה, אם התובע טוען בשמא, מטילים חרם, ובברי – משביעין שבועת היסת. וז"ל המחבר בשו"ע חו"מ טז,ד:

"האומר לחבירו שטר שבידך זכות יש לי בו, אם הלה מודה שיש לזה בו זכות, חייב להוציאו בב"ד, וב"ד יעתיקו מה שכתוב בו מזכותו, אבל אם הלה אומר שאין בידו שטר שיהא בו שום זכות לזה, אין מחייבים אותו להראות שטר לשום אדם. אבל אם ירצה זה להחרים חרם סתם על כל מי שיש בידו שטר שיש לו זכות בו שיראנו, יחרים. ואם טען זה בודאי שהוא יודע שהשטר שיש לו זכות בו הוא אצלו, הרי זה נשבע היסת שאינו אצלו".

ומקור הדין מדברי הרשב"א בתש', הביאו הב"י בחו"מ סי' טז, וכן בתש' הרא"ש ו,טו (ד"ה תשובה חייב). ולפ"ז כיון שטוענת האם שיש לה זכות אצל הנטען, וטוענת בטענת ברי, לכאורה גם יש בזה דין שבועת היסת. ובתש' הרא"ש סח,כה מבואר דאם ניכרת אמתלא בדברי התובע, מחייבים את הנתבע להוציא השטר, וז"ל:

"ומה ששאלת, האומר לחבירו שטר שיש בידך זכות יש לי בו, שהורו הגאונים שכופין אותו להוציא, אם צריך שיאמר התובע הזכות שיש לו בשטר מפורש, אם לאו. הוראה זו של הגאונים לא פשטה בארצנו, ואין כופין לשום אדם להראות שטרו בשביל טענת אחד שאומר שיש לו זכות בו. אם לא שאמר בבית דין דברים שיש בהם אמתלא בעיני הדיינים, אז מראה השטר לדיינים, ויראו אם ימצאו בשטר הזכות שטוען, בענין זה, אבל בענין אחר אין כופין לאדם להראות שטרו. ואפשר שגם הוראת הגאונים כך היתה. דלא מסתבר כלל דבדברים בעלמא יכוף האדם את חבירו להראות את שטרותיו, דאין אדם רוצה להשביע את עצמו, שידעו העולם את עשרו וממונו".

ולפ"ז החיוב להכריח את הנטען לעבור בדיקת D.N.A תלויה באמתלא הנראית וניכרת לעיני הדיינים, שאם נראה מטענת האם שיש רגלים לטענה בדבר היות הנטען אבי הילד, דנראה מדברי הרא"ש שיכולים הדינים לחייבו לעבור הבדיקה, שהיא בבחינת הוצאת הזכות שיש לשני לאור. ואף שאין הזכות ודאית, דיתכן והבדיקה תעלה שאין הנטען אבי הילד, מ"מ גם בשטר אין מדובר בזכות ודאית אלא טענה לזכות ודאית, "ויראו אם ימצאו בשטר הזכות שטוען". ומ"מ לא נתבאר דרך הכפיה, ובודאי שבית דין יודיעו שהוא חייב לעבור בדיקה זו ע"פ ההלכה. ואף שע"פ החוק אין אפשרות לערוך את הבדיקה ללא הסכמת הצדדים ללא החלטה של ביהמ"ש, מ"מ ביה"ד מחייבים אותו להסכים, ואם לא יסכים, בי"ד יכול להחרים, או לפסוק ע"פ אומדנא וכדלהלן.

עוד י"ל, שחובת בדיקת D.N.A על הנטען היא מדין ברר דבריך, וכמש"כ הרמב"ם בהל' טוען ונטען ו,א דחייבים התובע והנתבע לברר דבריהם, ועיין ברב המגיד דמקורו גם מהמשנה סנהדרין כט,א בחובת העדים לברר דבריהם. וכן פסק בשו"ע ריש הל' טוען ונטען, עה,א, וז"ל:

"התובע את חבירו בבית דין, מנה לי בידך, בית דין אומרים לו ברר דבריך ממה חייב לך, הלוית אותו או הפקדת בידו או הזיק ממונך, שאפשר שהוא חושב שחייב לו ואינו חייב לו. וכן הנתבע, אם משיב אין לך בידי כלום, או איני חייב לך כלום, צריך לברר דבריו, דשמא טועה וסובר שאינו חייב לו, והוא חייב לו. ואפילו היה חכם גדול, אומרים לו אין לך הפסד שתשיב על טענתו ותודיענו כיצד אין אתה חייב לו".

ואף שזה לכאורה מקור לדבריו, נראה דזה לעצם הטענה, דהיינו דעל מה שהאם טוענת שחיו כו"כ וכו', על זה צריך להשיב ולברר ולא סגי במה שיאמר אינו בני, אלא צריך להשיב מדוע סובר שאינו בנו, אך אינו צריך לברר מעבר להברת דברים ופתיחתם, ואינו צריך להביא ראיות לדבריו מכח ברר דבריך. אמנם מדברי המרדכי ב"מ רכד, והרא"ש בתש' קז,ו, דחייבים לברר דבריהם כדי להוציא הדין לאמיתו, וכ"פ הרמ"א חו"מ עה,א, וז"ל:

"ואם אינו רוצה לברר דבריו, אם נראה לדיין שיש רמאות בדבר, יפסיד. ואם לאו, אלא שנראה לדיין שאינו יכול לברר, וכיוצא בזה, אין מחייבים אותו משום שאינו מברר דבריו, דאין אומרים לו ברר דבריך, אלא משום כדי להוציא הדין לאמיתו, משום דנפישי רמאים".

ודברים אלה מתבארים בדברי הטור חו"מ ר"ס עה, שהביא דעת הרמב"ם שצריך לברר, ודעת הרא"ש שאין צריך לברר: "ומיהו הכל לפי הענין להוציא דין לאמיתו, שאם יראה לדיין שבאין ברמאות, יש לו לחפש ולפשפש בין בטענת התובע בין בטענת הנתבע, כדי להוציא הדין לאמיתו".

וממש"כ הטור דהכל לפי הענין להוציא דין לאמיתו, סברתי לבאר מה שהסתפקתי אם דין זה של ברר דבריך הוא מהלכות טוען ונטען או מהלכות דיינים. דהיינו שטענה אינה מבוררת, אינה טענה, וא"כ אין כאן תביעה או הכחשה (בנתבע), והרי הוא כמודה לתובע. או שיש כאן תביעה והכחשה, אלא שבי"ד מחייבים את הצדדים לסייע בידם להוציא דין אמת לאמיתו. ונפק"מ לכאורה לנדו"ד, אם לחייב לעשות בדיקה לענין אבהות. דאם זה חסרון בטענה, אין כאן חסרון בטענה, וכל הטענה כאן היא כדי לסייע לבי"ד להוציא דין אמת לאמיתו. ומדברי הטור הנ"ל מוכח לכאורה שהכל לפי הענין להוציא דין אמת לאמיתו, שהוא גם דין בהלכות דינים, וע"כ גם בנדו"ד יש לחייב לעבור הבדיקה.

ולפ"ז אם כדי להוציא הדין לאמיתו וכדי לאפוקי מחשש רמאות, לכאורה גם יש עליו חיוב להשבע (עיין באחיעזר ח"ג סי' עה ד"ה ומה שתי'), וכן יש מקום להטיל עליו חיוב לעבור בדיקה להוכיח דבריו, והוא בכלל החיוב של התובע והנתבע המביאים דבריהם לבי"ד, לפעול להוצאת הדין לאמיתו לאפוקי מחשש רמאות. וא"כ בכל ענין שצריך לאפוקי מחשש רמאות, ויכול לברר ולהוכיח דבריו, מוטלת על התובע והנתבע להוכיח דבריהם (ועיין ש"ך עה,ד דדוקא גם התובע מברר דבריו, וכאן גם האם מוכנה לעבור בדיקה ולברר דבריה).

ה.     כשמסרב לעבור את הבדיקה, אם יכולים לחייבו במזונות

לכאורה כשיש רגלים לטענת האם, והנטען מסרב לנקות עצמו באמצעות בדיקה זו, שהאמתלא לסרובו לא מתקבלת על הדעת, כמו סרוב לעבור בדיקת דם וכד', השאלה אם בי"ד יכול לחייבו במזונות מכח אומדנא דמוכח שהוא אבי הילד. והארכתי בזה בח"ג סי' לד, ואביא את עיקרי הדברים.

דבגמ' כתובות פה,א דהפכו שבועה מכח אומדנא שחשודה על השבועה. ושם בע"ב הוציא רב אמי מון מהיורשים באומדנא דרב מיאשא לא אמיד. הנתיבות טו,ב הקשה סתירה בין פסקי הגמ', דבע"א מבואר בגמ' דלא מהני אומדנא אלא למיפך שבועה או להרע את השטר אך לא להוציא ממון, ואילו בע"ב אף מוציאים ממון מהיתומים. ותירץ הנתיבות:

"נראה דוקא אומדנא שהוא אומדנא לכל העולם, כגון ידענא ביה בחסא דלא אמיד, דכשם שידוע לו, כך ידוע לכל העולם, ובדבר שהוא אומד של כל העולם אין זה בגדר עדות כמש"כ התוס' ר"פ האשה רבה, אבל בדבר שהוא רק ידוע לדיין, פסלו רחמנא בגזירת הכתוב".

דאיתא ביבמות פח,א באשת איש שבאו שני עדים ואמרו מת בעלה, ואח"כ בא הבעל, דמשמע במשנה שלא תצא. ומחכו עליה במערבא, אתא גברא וקאי, ואת אמרת לא תצא, הרי הבעל לפנינו. ותירצה הגמ' דמיירי דלא ידעינן ליה אלא ע"י שני עדים, עיי"ש. ובתוס' שם (ד"ה אתא) הקשו, דאף אי ידעינן ליה, מ"מ כיון שיש שני עדים שאומרים מת, אף שכל העולם אומרים לא מת (כיון שהעולם מכירו), הוי תרי נגד מאה, ואין המאה נאמנים יותר מהשנים. ותירצו התוס', דלגבי דבר הנראה וידוע לכל העולם לא היה רב אומר שבשני עדים לא תצא. לומד מזה הנתיבות דכל דבר הידוע לכל העולם, אין זה בבחינת עדות, שאם הדבר היה בבחינת עדות, א"כ עדיין הוי תרי מול מאה ואמאי תצא. אלא שדבר הידוע לכל העולם הוא יותר מעדות ואינו נמדד בגדרים של עדות. לכן בנידון המרגליות שהופקדו אצל רבי מיאשא, סובר הנתיבות שהיתה זו אומדנא שכולם ידעו שרבי מיאשא לא אמיד וכן שנתן סימנים, וע"כ מוציאים ממון, דהוי טפי מעדים. משא"כ כשבת רב חסדא אמרה שהאשה חשודה על השבועה, היתה זו אומדנא פרטית ולא ידועה לכל העולם, וע"כ לא קרעינן לשטרא ע"פ אומדנא זו.

והגרי"א בנחל יצחק (טו,ה) שהקשה על הנתיבות, דהא הגמ' בעובדא דרבי מיאשא מיירי באומדנא של הדיין, ומשמע שאפילו לא ידעו כולם שרבי מיאשא לא אמיד ורק הדיין היה בקי בעסקיו, יכול הדיין לפסוק ע"פ אומדנא הברורה לו. והוא הדין כשיש ריעותא בשטר ע"פ אומדנא הידוע לכל, לא מוציאים ממון. לכן סובר הגרי"א שעיקר החילוק בין אם הידיעה היא של הדיין עצמו או שנודעת לו הידיעה מפי מי שנאמן. כאשר הדיין יודע בעצמו שהנפקד אינו אמיד, ע"פ הידוע לו ואומדן דעתו ניתן להוציא ממון, משא"כ כשהידיעה היא מפי אחר, אין מוציאים ממון ולא קרעינן לשטר ולא מגבינן ביה, כיון שהידיעה אינה ברורה כ"כ.

בגמ' ב"ב צג,א הובאה מחלוקת תנאים: שור שהיה רועה ונמצא שור הרוג בצידו, אע"פ שזה מנוגח וזה מועד ליגח זה מנושך וזה מועד לישוך, אין אומרים בידוע שזה נגחו וזה נשכו. רבי אחא אומר, גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצידו, בידוע שזה הרגו. והרמב"ם בסוף פ"ח מנזקי ממון פסק כת"ק שאין מוציאים ממון אלא בעדים כשרים. ולכאורה קשה, אמאי לא פוסקים אנו ע"פ אומדן דעתינו שהשור הנגחן הרגו, ומאי שנא מעובדא דרבי מיאשא ועובדא דחסא שהוציאו ממון ע"פ אומדנא. ומעיקרא הוה אמינא לפרש דהתנאים החולקים בענין שור שנמצא הרוג, מיירי דבעל השור ההרוג אינו טוען טענת ברי וע"כ אין לו תביעה כנגד בעל השור הנגחן, ואין בית דין יכולים לפסוק ע"פ אומדנא בכהאי גוונא שהניזק עצמו אינו טוען ברי. אולם בדברי הרמב"ם מבואר שהחסרון הוא בראיה ולא בטענה, וע"כ אפילו טוען הניזק ברי, היות ולא אזילנן בתר אומדנא והואיל ולית לניזק ראיה, אין מוציאים ממון מהמזיק. ועיין ברשב"ם בסוגיא דחכמים לא אזלי בתר אומדנא בממון.

ובב"ח חו"מ תח,ג הקשה מדברי הרא"ש בתש' שהוכיח מדרב אחא דאזלינן בתר אומדנא. ופירש דבריו - דכיון דאשכחן תנא דאזיל בתר אומדנא, אע"ג דלית הלכתא כוותיה, מ"מ באומדנא דמוכח אף ת"ק מודה דאזלינן בתר אומדנא. לפ"ז יש לחלק בין אומדנא דמוכח לאומדנא דלא מוכח. ואפשר דאומדנא בעובדא דרבי מיאשא וחסא הוי אומדנא טפי מאומדנא של שור נגחן שנמצא שור הרוג בצידו, וצ"ע לשער בכל מקרה ומקרה את איכות האומדנא (ועיין במהרשד"ם חו"מ סי' לז וסי' נב במה שפסק ע"פ אומדנא דמוכח, ובסי' סו וסי' שס דמבואר החילוק בין אומדנא דמוכח לאומדנא שאינה מוכחת כ"כ).

ובכגון זה נמצא בדברי האבני נזר בתש' (אהע"ז ח"א קיט,קד). האבני נזר הוכיח מדברי הרמב"ם שפוסקים בדיני ממונות ע"פ אומדנא. דהנה בגמ' סנהדרין לז,ב תניא, אמר רבי שמעון בן שטח, אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצתי אחריו וראיתי סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר, ואמרתי לו, רשע מי הרגו לזה, או אני או אתה, אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה: "על-פי שנים עדים יומת המת". והרמב"ם בהל' סנהדרין כ,א למד את דין הנ"ל מהפסוק "ונקי וצדיק אל תהרוג", ד"הואיל ויש שם צד לנקותו ולהיות צדיק - אל תהרגהו". לפ"ז דין זה הינו דוקא בדיני נפשות ולא בדיני ממונות. והקשה האבני נזר סתירה לדברי הרמב"ם בסוף פ"ח מחובל ומזיק בדין הנ"ל בשור המועד ליגח ונמצא שור הרוג בצידו, דלא אזלינן בתר אומדנא. וחילק האבני נזר בין שני סוגים של אומדנא, דאומדנא שראוהו רודף וסייף בידו וכו', לענין דיני ממונות הוי אומדנא טפי משור שנמצא הרוג ליד שור המועד ליגח. וזה מילתא דמסתברא דאומדנא כהאי גוונא שגם רץ אחריו וגם נכנס לחורבה וראו סייף נוטף דם, הוי אומדנא טפי משור הרוג הנ"ל, שבכגון נידון הגמ' בסנהדרין הוי צרוף של מספר נסיבות המוליכות למסקנא אחת, ובכהאי גוונא אזלינן בתר אומדנא כזו בדיני ממונות.

ובתוס' בשבועות (לד,א סד"ה דאי) הוכיחו דאפילו לרבנן דפליגי עליה דרבי אחא מהני אומדנא בחבלה, כגון שעלתה לו נשיכה על ראשו וניקב קרום של מח, עיי"ש. ואפשר דבכגון זה הוי אומדנא דמוכח טפי. אלא שהרמב"ם בהל' חובל ומזיק (ה,ד) לענין שבועת הנחבל, שנאמן בשבועה בנקיטת חפץ שפלוני חבל בו כשראוהו נכנס לתוך ידו שלם ויצא חבול, נקט שנחבל נשבע ונוטל אינו מעיקר הדין אלא: "קנס קנסו חכמים לאלו השוטים בעלי הזרוע שיהיה הנחבל נאמן ונשבע בנקיטת חפץ". והראב"ד שם השיגו וכתב שהוא מדין נאמנות שהאמינוהו חכמים, כיון שאין דרך בני-אדם לחבול בעצמם. וברב המגיד כתב דדעת הרמב"ם שאין להוציא מעיקר הדין ממון אלא בעדות ובראיה ובידיעה ברורה, עיי"ש. ואפשר דלשיטתו נמי לא הוי אומדנא דמוכח (לדעת הרמב"ם).

והנה בדין נחבל איתא בגמ' שבועות מו,ב, ונפסק בשו"ע חו"מ צ,טז דאם יש הוכחה נסיבתית ברורה שפלוני חבל בחבירו, כגון שראוהו עדים שנכנס תחת ידו של חבירו שלם ויצא חבול ולא ראוהו בשעה שחבל בו, והיתה החבלה במקום שאי אפשר שיחבול בעצמו, כגון שהיתה נשיכה בין כתפיו, ולא היה אחר עימהם, הרי הנחבל נוטל בלא שבועה. ועיין בקצוה"ח צ,ז מש"כ בדין זה. ומ"מ חזינן שמוצאים ממון בעדות נסיבתית שמטיבעה אינה אלא אומדנא. אך נראה דבעדות נסיבתית כזו הוי אומדנא דמוכח טובא, והוי טפי מגמל האוחר ומנכנס אחריו לחורבה, וע"כ בכה"ג לכולי עלמא אזלינן בתר אומדנא טובא כזו.

והראשונים והאחרונים כתבו לחלק בין אומדנא דמוכח לאומדנא שאינה מוכחת כ"כ. ובשו"ע חו"מ טו,ד פסק לענין דין מרומה, דאם נראה לו באומדנא דמוכח שהוא חייב, יחייבנו אם הוא דיין מומחה ויחיד בדורו. ומשמע דרק אם הוא דיין מומחה ויחיד בדורו יכול לפסוק ע"פ אומדנא דמוכח, ועיין במהרשד"ם (חחו"מ סי' שס) ובריב"ש סו"ס שסב, ועיין במהר"מ אלשיך בתש' סי' מ שהאריך בדין זה, ומשמע במסקנת דבריו שניתן לפסוק גם בזמן הזה באומדנא דמוכח טובא, עיי"ש. ובשבות יעקב (ח"ג סי' קמב) כתב דנ"ל דעכשיו יש לדון ע"פ האומד והיושר:

"דהרי הסכמת האחרונים דהאידנא לית דידע למידן דין תורה, אפילו בימי האמוראיים מצינו כן בירושלמי, מכל-שכן האידנא, אם הראשונים כפתחו של אולם וכו', רק שצריך כל דיין להיות מתון בדין בכל מאמץ כוחו לדון דין אמת, ואם רואה שהדין מרומה יכול לדון ע"פ האומד לראות לפשר הדבר או להפך השבועה".

ומדבריו משמע דגם בית דין שאינו יחיד בדורו יכול לפסוק ע"פ אומדנא. ונראה לתת טעם לשבח בזמן הזה שמקבלים את הדיינים "בין לדין בין לפשרה ובין ליושר", והמשמעות של "לפי יושר" בהקשר הנ"ל הינה ע"פ שיקול ואומדן דעתו של הדיין (ועיין במהרי"ק סוף שורש קפו מש"כ בענין דיין שקבלוהו שידון בין לדין ובין לפשרה ובין נגד הדין).

ומצאנו בפסיקת בתי הדין הרבניים בישראל שפסקו ע"פ אומדנא דמוכח אף במקום שלא קבלו אותם כבוררים אלא בשבתם כבית דין. כך מוצאים אנו בפס"ד של ביה"ד הרבני העליון (בהרכב: הגרי"א הרצוג, הגרב"צ עוזיאל, הגרא"מ ולקובסקי) בענין חלוקת מגרש ורהיטים בין בני זוג (מובא באוסף ורהפטיג, עמ' קסב), וע"ע בפד"ר כרך ט עמ'  349 ולהלן, וכרך יב עמ'  78 ולהלן.

גם מדברי המחבר בשו"ע חו"מ עה,א לענין החיוב לברר דבריו, דאם אינו רוצה לברר דבריו, אם נראה לדיין שיש רמאות בדבר, יפסיד כשאינו מברר דבריו. ועיין בהגהות אמרי ברוך על השו"ע, שציין לשו"ע טו,ה שלא דנים ע"פ אומדנא, ונשאר בצ"ע. וצ"ל למחבר דבזה שאינו מברר דבריו, הוי אומדנא דמוכח טובא, ולכן יכולים להוציא ממון.

לפ"ז בנדו"ד הדבר נתון לשיקול דעת בי"ד עד כמה האומדנא דמוכח טובא שאפשר להוציא ממון באמצעותה. שהרי לכאורה אין סיבה נראית לעין ומתקבלת על הדעת לסרוב לעבור את הבדיקה, ואדרבא, אם דעתו שלא כטענת האם, יכול לנקות עצמו באמצעות הבדיקה ולברר דבריו, והסרוב הבלתי מוסבר לעבור בדיקה זו, מוליך למסקנה ולאומדנא דמוכח טובא כטענת האם. אך יש לדון כמובן בכל מקרה ומקרה לגופו לפי שקול דעת ביה"ד.

לאור האמור לעיל:

א.  אם ממצא בדיקת הD.N.A  היא שהנטען הוא אבי הילד, הרי שיש לחייבו במזונות ע"ס בדיקת הD.N.A.

ב.  אם הנטען מסרב לעבור בדיקת D.N.A, וביה"ד רואים שיש רגלים לטענת האם שהנטען הוא אבי הבן, ניתן לחייבו לעבור בדיקה, אף שאי אפשר לכופו. ומ"מ ניתן להשביעו היסת בטענת ברי של האם, או להחרים בטענת שמא.

ג.   אם לפי שיקול דעת ביה"ד בכל מקרה לגופו, סרוב הנטען לעבור בדיקת D.N.A היא אומדנא דמוכח טובא כטענת האם, אפשר לחייבו מזונות עקב סרובו לעבור את הבדיקה.