הודאת עו"ד על הסכמה לחתימה על הסכם ירושה
הרב צדוק מיכאל
הרב רלב"ג מרדכי
ב"ה
תיק 33040/1
בבית הדין הרבני האזורי
אשדוד
לפני
כבוד הדיינים:
הרב יקותיאל כהן – אב"ד, הרב מיכאל צדוק, הרב מרדכי רלב"ג
התובעת: פלונית (ע"י
ב"כ עו"ד רענן בר זוהר)
נגד
הנתבעים: אלמונים (ע"י ב"כ עו"ד מאירה
אזרד)
הנדון: חלוקת ירושה
לפסק דין קודם שניתן בנידון, להכרעה בערעור על פסק הדין הקודם, לפסק נוסף שניתן בהמשך לתיק זה.
פסק דין
הרקע העובדתי בענייננו תואר בהרחבה בפסק הדין שנתן בית הדין דנן ביום
י' באב התשע"א (10/8/2011).
בפסק הדין הנ"ל דן בית הדין
בבקשה לביטול הסכמות שנחתמו בין האלמנה להורי המנוח על אופן חלוקת עיזבון המנוח [פלוני]
ז"ל ובשאלת סמכות בית הדין לדון בירושת המנוח. בית הדין קבע כי הסמכות לדון
בנידון נתונה לבית הדין הרבני.
לאור הקביעה הנ"ל פסק בית הדין
כדלהלן:
"1. על יסוד ההסכם שבין הצדדים, יינתן צו ירושה לפיו הזוכים בעיזבון המנוח הם האלמנה והורי המנוח. תירשם הערה בצו הירושה לפיה העיזבון לא יחולק בטרם יינתנו החלטות או צווים נוספים לעניין זה.
2. התביעה לביטול פסק הדין שנתן תוקף להסכם לחלוקת העיזבון שנחתם בין הורי המנוח לבין האלמנה, נדחית. עם זאת, ההסכם יבוצע על פי הוראות שיינתנו בעתיד, כאמור בפסק הדין הנוכחי.
3. הורי המנוח יגישו לרשם המקרקעין באשדוד בקשה לרישום הערת אזהרה לטובת האלמנה בהתאם לסעיף 4 במסמך "הסכמות צדדים למתן צו ירושה" שצוטט בתחילת פסק דין זה. בהערת האזהרה יירשם כי היא תימחק לפי החלטת בית הדין הרבני. עם ביצוע רישום ההערה, תוגש לנו הודעה אליה יצורפו הבקשה לרישום הערת האזהרה, החלטת רשם המקרקעין ונסח רישום. ההודעה על נספחיה תומצא ישירות גם אל ב"כ האלמנה או אל אחד מאפוטרופוסיה, אשר רשאים להתייחס לכך תוך 15 יום מעת ההמצאה. אישור על ההמצאה יצורף להודעת ב"כ הורי המנוח. לאחר המועד האמור, וככל שלא תהיה מניעה לכך, יתן בית הדין צו חלוקת עיזבון (חלקי) לפיו הנכס במושב [ב"ח] יירשם במלואו על שם הורי המנוח בחלקים שווים. נוסח מוצע לצו זה יצורף להודעה ע"י ב"כ הורי המנוח.
4. התביעה למתן פסק דין הצהרתי הקובע כי נישואי המנוח והאלמנה בטלים, נדחית.
5. הצדדים יגישו תוך שלושים יום הודעות בכתב (עם העתק ישירות לצד שכנגד) ובהן יתייחסו לשאלות שנשארו פתוחות, בעניין הסכם הפשרה עליו קיבלו בקניין בבית הדין ובעניין הכתובה, כמבואר בפסק דין זה. בית הדין ממליץ לצדדים לנהל ביניהם משא ומתן ולהגיע להסכמות שיוגשו לאישור בית הדין.
6. מזכירות בית הדין תקבע מועד לפי היומן לדיון בשאלות הטעונות עדיין הכרעה.
7. בית הדין ישקול מינוי מנהל עיזבון, אם תוגש בקשה מתאימה.
8. הצדדים זכאים לערער לבית הדין הגדול על פסק דין זה, תוך שלושים יום.
9. מזכירות בית הדין תעביר העתק פסק דין זה גם אל בא־כוח היועץ המשפטי לממשלה במשרד האפוטרופוס הכללי במחוז באר שבע והדרום".
על פסק הדין הנ"ל הוגש ערעור לבית
הדין הגדול. בית הדין הגדול דחה את הערעור ופסק בתאריך 24/10/2012 כדלהלן:
"הערעור נדחה על כל חלקיו, ועל הצדדים לפעול לפי פסק דינו של בית הדין האזורי".
האלמנה הגישה עתירה לבג"ץ
(בג"ץ 1854/13), ולאחר שמיעת טענות ובהמלצת בית המשפט העליון חזרה בה העותרת
מן העתירה, והיא נמחקה.
הנדון שלפנינו כיום הוא סעיף 5 בפסק
הדין של בית הדין האזורי הנ"ל.
בשל מורכבות הנידון כפי שיפורט להלן, בית
הדין ניסה לפשר בין הצדדים בכמה דיונים שהתקיימו לאחר דחיית הערעור ע"י בית
הדין, וכפי שהומלץ לצדדים בפסק הדין של בית הדין האזורי, אולם המאמצים לא נשאו
פרי. לאור כך בית הדין צריך להכריע בנידון שלפנינו.
העובדות הצריכות לענייננו
ביום א' בניסן תשס"ז (20.4.2007) התייצבו הורי המנוח, אלמנתו,
בני משפחה נוספים וכן עד ששמו [נ' פ'] בבית הדין. כמקובל בדיונים בתיקי ירושה
בהסכמה, התקיים הדיון בפני מותב דן יחיד, של הרה"ג אברהם עטייה שליט"א.
הצדדים הגישו לבית הדין מסמך הסכמות שסומן ע"י בית הדין באות א'. וזה לשונו
של המסמך:
"כ"ו אדר תשס"ז
16 במרס 2007
לכבוד
בית הדין הרבני האזורי
אשדוד
א.נ.,
הנדון: הסכמות צדדים למתן צו ירושה
אנו החתומים מטה: [פלונית]
ת"ז[...] מ[רח' כ"ס] אשדוד.
[אלמונית]
ת"ז [...] ממושב [ב"ח].
[אלמוני]
ת"ז [...] ממושב [ב"ח].
הגענו להסכמות למתן צו ירושה של המנוח [פלוני] ת"ז [...] מאשדוד.
לפי החלוקה המוסכמת שלהלן:
1. כל יתרות הכספים ישארו
בידי האלמנה [פלונית].
2. כל תכולת הדירה ב[כ"ס]
באשדוד ישארו בידי האלמנה [פלונית].
3. כל הכספים שיתקבלו מהמוסד
לביטוח לאומי ישארו בידי האלמנה [פלונית].
4. ל[פלונית] ניתנת זכות
מגורים בדירה ב[כ"ס] השייכת ל[אלמונית] ו[אלמוני] ממושב [ב"ח] לכל תקופת
אלמנותה, ללא תשלום שכר דירה. באם תפנה את הדירה זכותה לקבל את שכר הדירה עבור
הנכס במשך 5 שנים מיום הפינוי.
5. כספים שיתקבלו מחברת
הביטוח של [כ"מ] (המפעל המעסיק) יחולקו לאחר תשלום הוצאות המשפט (אגרות,
ושכ"ט עו"ד) בין הצדדים כאשר 500,000 ₪ ראשונים ישולמו לאלמנה [פלונית].
כל סכום נוסף שיתקבל יחולק בין האלמנה [פלונית] לבין ההורים [אלמונית] ו[אלמוני]
שווה בשווה.
דוגמאות:
1. במידה וגובה הפיצוי יהיה
500,000 ₪ – כולו שייך ל[פלונית].
2. במידה והפיצוי יהיה בסכום
של 1,500,000 ₪, מיליון ₪ יהיו שייכים ל[פלונית] ויתרה 500,000 ש"ח שייכים
ל[אלמונית] ו[אלמוני].
6. הנכס ב[מושב ב"ח]
בגוש [...] בחלקה [...] מגרש [...] יועבר לבעלות ההורים: [אלמונית] ו[אלמוני].
ולראיה באנו על החתום:
(־) [פלונית] (־)
[אלמונית] (־)
[אלמוני]"
במהלך הדיון התברר לבית הדין כי
האלמנה זקוקה לחליצה. בית הדין הפנה את האלמנה לפתוח תיק חליצה. לאחר חילופי דברים
עם בית הדין התחייבו הורי המנוח בפני בית הדין, והתחייבותם נרשמה בפרוטוקול, כי
תיערך חליצה כדין ע"י אחי המנוח. הורי המנוח והאלמנה חתמו על פרוטוקול בית
הדין בו צוינה הגשת ההסכמות בעניין הירושה והתחייבות הורי המנוח לעריכת החליצה.
בהחלטה בתיק הירושה באותו יום קבע בית הדין כי הטיפול בתיק הירושה יימשך לאחר
הופעת אחי המנוח בפני בית הדין ולאחר שיחתמו על הסכמות הצדדים שהוגשו לתיק בית
הדין. בו ביום התקיים דיון בתיק החליצה ובסיומו החליט בית הדין, וזאת לצורך
היערכות לביצוע החליצה, כי על האלמנה ואחי המנוח להופיע בבית הדין ביום ח' ניסן
תשס"ז (27/3/2007). בשולי ההחלטה נרשם על ידי הדיין, הרה"ג אברהם עטייה:
"לתשומת לב! באותו יום לטפל גם בתיק [הירושה] כמבואר שם בהחלטה."
ביום ט' ניסן תשס"ז (28.3.2007) הופיעו
בפני בית הדין כל הגורמים הקשורים לחליצה. נערכה חליצה כדת וכדין, וניתן פסק דין
בתיק החליצה המאשר עובדה זו והמתיר לאלמנה להינשא לכל מי שתרצה חוץ מכהן, כדין.
בתיק הירושה ניתן פסק דין באותו יום, ט' ניסן תשס"ז (28/3/2007), על ידי
הדיין הרה"ג אברהם עטייה שטיפל בתיק, ושם נכתב:
"א. בית הדין נותן תוקף
פס"ד להסכמה האמורה.
ב. קבלו סמכות דיין
יחיד."
עקב עיכובים מנהליים במזכירות בית
הדין ופגרת הפסח, הוקלדו פסקי הדין הנ"ל, בשני התיקים, באיחור. ע"פ
מערכת המחשב של בית הדין, פסק הדין בתיק החליצה שוחרר למסירה רק ביום 18.4.2007.
פסק הדין בתיק הירושה שוחרר ביום 19.4.2007.
והנה, בטרם נמסר פסק הדין בעניין
הירושה, הגישה האלמנה ביום 18.4.2007 בתיק הירושה בקשה, וזו לשונה:
"אני החתומה מטה אלמנת המנוח [פלוני] מבקשת לעצור ולהקפיא את מתן צו
הירושה שנחתם ב[י]ני לבין ההורים של המנוח עד להודעה מצד [פלונית] או מיופה כחה
בתודה!
בכבוד רב ובברכה
[פלונית]"
הבקשה הובאה בפני הדיין הרה"ג
אברהם עטייה, אשר החליט ביום ה' אייר תשס"ז (20/4/2007) להורות על עיכוב
משלוח פסק הדין לצדדים.
ביום 16/5/2007 הגיש ב"כ האלמנה,
עו"ד שמואל כהן קדוש, "בקשה לביטול פסק דין לאישור הסכם חלוקת
עיזבון", אשר בה נכתב:
"1. לפני כ־4.5 שנים נישאו
המבקשת והמנוח [פלוני] ז"ל, בנו של המשיב.
2. למרבה הטרגדיה והצער כ־4
שנים לאחר הנישואין ובעיצומם של טיפולי פוריות רפואיים שעברו בני הזוג לצורך הבאת
ילדים לעולם אירע למבקשת אסון נורא שבו בעלה המנוח נהרג בתאונת עבודה טראגית אשר
הותירה את המשיבה אלמנה צעירה לבדה.
3. כשלושה חודשים לאחר פטירת
המנוח ובעת שהמבקשת־האלמנה היתה עטופה ומכונסת ביגונה, באסונה ובאובדנה הגיש המשיב
לבית הדין הנכבד בקשה למתן צו ירושה בעניינו של המנוח וזאת מבלי ליידע כלל את המבקשת.
בקשתו זאת, נדחתה ונקבע כי על המבקשת בתור אלמנתו של המנוח ליתן תצהיר לתמיכה
בבקשה.
4. המשיב הכין תצהיר ובערב
שבת מספר שעות לפני כניסת השבת תוך הצגת מצגות שוא והעלמת עובדות ונתונים בסיסיים
ותוך לחץ כבד שאם המבקשת לא תחתום על המסמכים היא לא תוכל לקבל עזרה מהביטוח
הלאומי החתים המשיב את המבקשת על התצהיר והבקשה שאליו צורף "כבדרך אגב"
הסכם שהתברר למבקשת בדיעבד כהסכם לחלוקת עיזבון (להלן: "ההסכם") ובו היא
מוותרת הלכה למעשה על החלק הארי של העיזבון המגיע לה כדין.
5. יצוין כי המבקשת לא היתה
מיוצגת על ידי עו"ד ואילו המשיב הודרך כל העת ע"י קרוב משפחתם שהינו
עורך דין.
6. בהסכם זה הביאו המשיב את
המבקשת לוותר שלא מדעת על רכוש שהיה מגיע לה עפ"י כל דין, מחד גיסא ומאידך
גיסא, הציג מצג שווא שכאילו הוא ורעייתו מוותר על זכויות בעיזבון שממילא לא היה
מגיע להם והיה מלכתחילה מגיע למבקשת.
7. בין לבין ניתן למבקשת
להבין כי הליך החליצה ע"י אחיו של המנוח תלוי בהסכמתה למתן הצו.
8. ההסכם הזה הינו, הלכה
למעשה, הסגת גבולה של האלמנה, עשיקתה ורמיסת זכויותיה הכלכליות לאחר שחוותה אובדן
נורא של בן זוג שהיה לה למשענת.
9. יצוין כי המבקשת התייתמה
מאביה בהיותה בגיל רך בשנים ואובדן זה של אביה השפיע עליה קשות כאשר אובדנו של
בעלה המנוח בתאונה הטראגית, שמעצם טיבעו, היווה ומהווה מכה קשה שניחתה בפתע על
המבקשת פתח אצלה פצעים ישנים שנראה היה שנרפאו עם השנים, הפצעים של אובדן אביה
בגיל צעיר.
10. עוד יצוין כי המבקשת מאובחנת
מזה שנים רבות כסובלת מפיגור שכלי ולוקה בליקויים קשים ביותר בתחום הקוגניטיבי דבר
המונע ממנה להבין על מה היא חתמה וגורם לכך שתאמין לכל אדם ובוודאי למשיב שהיה אבי
בעלה.
11. על רקע המצב הזה ותוך ניצול
קשה של מצבה הנפשי, הרפואי והפסיכיאטרי של המבקשת הוחתמה המבקשת שלא מדעת ותוך מתן
אמון עיוור במשיב על ההסכם שעשק אותה ושניצל אותה, הלכה למעשה, מעיקר זכויותיה ורק
עם קבלת הייעוץ המשפטי הנכון היא הבינה כי היא הולכה שולל באמצעות ניצול מצבה
הנפשי הקשה.
לאור כל האמור לעיל, מבוקש להיעתר לבקשה ולבטל את פסק הדין ואת ההסכם תוך
קביעת מועד לדיון מחודש בבקשה לצו הירושה ולמנוע בכך מעשה שהינו עושק
האלמנה."
דיון ראשון בבקשה לביטול פסק הדין
שנתן תוקף להסכמות הצדדים בעניין הירושה, התקיים ביום י"ב חשון תשס"ה (24/10/2007).
עו"ד כהן קדוש טען בשם האלמנה כי הסכם חלוקת העיזבון פוגע "על
פניו", כלשונו, בזכויות האלמנה ויש בידיו "מסמך לגבי כשרותה של האלמנה
והיות שחתמה בזמן שלא הייתה במצב שיכולה לחתום."
במהלך הדיון הצליח בית הדין להביא את
הצדדים להסכם פשרה שפרטיו לא נרשמו בפרוטוקול. בהחלטה שניתנה נאמר: "ב"כ
הצדדים יגישו הסכם לאישור בית הדין לפי הסיכום שהושג ע"י בית הדין, ובית הדין
יתן פס"ד בהתאם". עיקרה של הפשרה הייתה כי הדירה בה מתגוררת האלמנה,
הרשומה על שם הורי המנוח, תועבר לבעלותה המלאה ויתר פרטי ההסכם יישארו בעינם.
פרטים נוספים אודות תוכנו של הסכם הפשרה מנקודת מבטו של אבי המנוח, ניתן ללמוד
מהודעה שנמסרה ע"י ב"כ אבי המנוח ביום 4/12/2007,
ביום 4/12/2007 הגיש ב"כ אבי
המנוח את תגובתו, שעיקרה הוא כי בהעדר כל ראיה ממשית להיותה של האלמנה פסולת דין,
אין יסוד לטענת ב"כ היועמ"ש לממשלה כי לא היה תוקף להסכמת האלמנה לסמכות
בית הדין, "ואשר על כן מתבקש בית הדין ליתן פס"ד כהסכמת הצדדים בפני בית
הדין, בקניין, (ההדגשה אינה במקור) ביום י"ב חשוון תשס"ח (24/11/07)
לנוסח הרצו"ב". לתגובה צורפה הודעה בלשון זו:
"הודעה לבית הדין מטעם המשיב
1
1. בישיבת בית הדין מיום
י"ב חשון התשס"ח הצדדים הגיעו להסכמות דלהלן:
א. הבקשה לביטול פסק הדין שניתן ביום ט'
ניסן תשס"ז, לפיו אושר הסכם שנחתם בין המבקשת למשיב 1 (להלן: ההסכם) תידחה,
בכפוף לאמור להלן.
ב. המבקשת מצהירה כי חתמה על ההסכם אשר אושר
ע"י בית הדין ביום ט' ניסן תשס"ז מתוך הסכמה וללא כל לחץ וכי חתמה על
ההסכם זה לאחר שתוכנו הוסבר לה והבינה את משמעותו והסכימה לו.
ג. בהמלצת בית הדין הסכימו הצדדים כי ההסכם
ישונה כך שהמבקשת תהיה הבעלים של הדירה ברחוב [כ"ס], אשדוד, הידועה כחלקה
[...] בגוש [...] (להלן: הדירה) אך הזכויות תרשמנה ע"ש המבקשת רק לאחר שיינתן
פס"ד סופי וחלוט בתביעות הנזיקין אשר תוגשנה, הן ע"י העיזבון והן
ע"י האלמנה המבקשת, (להלן: האלמנה) כנגד המעביד של המנוח וכנגד כל מי שאחראי
למות המנוח.
2. אשר על כן מתבקש בית הדין
ליתן צו כדלהלן:
א. יורשי עיזבון המנוח [פלוני] ז"ל,
ת.ז [...] (להלן: המנוח) הנם הורי [אלמוני], ת.ז [...] ו[אלמונית] ת.ז [...]
(להלן: [אלמוני] ו[אלמונית]).
ב. דירת מגורי המנוח הידועה כחלקה [...]
בגוש [...], הרשומה ע"ש [אלמוני] ו[אלמונית], תירשם ע"ש האלמנה כל
ההוצאות והמסים הכרוכים בהעברת הבעלות ע"ש האלמנה יחולו על האלמנה. הזכויות
תרשמנה בפועל ע"ש האלמנה רק לאחר מתן פס"ד סופי בתביעות העיזבון והאלמנה
לפיצויים מהמעביד.
ג. הבית הרשום במשרדי מ.מ.י ע"ש המנוח
בתיק מס' [...] והידוע כחלקה [...] בגוש [...] ירשם בשווה ע"ש [אלמוני]
ו[אלמונית], הוצאות רשום הבית ע"ש [אלמוני] ו[אלמונית] יחולו על [אלמוני]
ו[אלמונית].
ד. מכל סכום שיפסק בתביעת הפיצויים, הן בפסק
הדין לאלמנה והן בפסק הדין לעיזבון, לאחר כל תשלום הוצאות המשפט ושכ"ט
עו"ד תקבל האלמנה סך של 500,000 ₪ ואלו הסכומים העודפים על סך ־500,000 ₪,
יחולקו כך שהאלמנה תקבל מחציתם והמחצית האחרת תחולק שווה בשווה בין [אלמוני]
ו[אלמונית].
3. בית הדין מתבקש ליתן צו
כאמור בבקשה זו התואמת את הסכמת הצדדים מיום י"ב חשוון תשס"ח."
למרות הסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים
בפני בית הדין וכנראה לנוכח עמדת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, כי בית הדין לא
היה מוסמך לדון בבקשה למתן צו ירושה וכפועל יוצא מכך דין פסק הדין ו/או הסכם חלוקת
העיזבון להתבטל. השיב ב"כ האלמנה ביום 7/1/2008, בלשון זו:
"לאור תגובת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה מבקש הח"מ להודיע
לבית הדין הנכבד כי ההסכמה מיום י"ב חשון התשס"ח אין לה תוקף ואין מנוס
אלא לסגור את התיק המתנהל בפני בית הדין הנכבד מחוסר סמכות כמפורט בתגובתו של
ב"כ היועמ"ש."
סיכום טענות הצדדים
א. כאמור, בית
הדין דחה את עמדתו של ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, ובית הדין פסק כי בית הדין
מוסמך לדון בירושת המנוח בהתאם להסכמות שנחתמו בין האלמנה להורי המנוח על אופן
חלוקת עיזבון המנוח.
לאחר קביעתו של בית הדין, התהפכו
היוצרות בכל הנוגע לטענות הצדדים לגופו של עניין.
ב"כ האלמנה והאפוטרופוסים של
האלמנה תובעים שבית הדין ייתן תוקף להסכם השני שהוסכם ע"י הצדדים וכפי שהודה
ב"כ הורי המנוח בתגובתו לבית הדין מתאריך י"ב חשוון תשס"ח (24/11/07)
ויינתן צו ירושה בהתאם להסכמות הנ"ל.
ב"כ הורי המנוח טוענת כי אין כל
פרוטוקול מדיון שהתקיים בבית הדין המתעד את פרטי ההסכם אותם תובעים ב"כ
האלמנה והאפוטרופוסים של האלמנה לתקן בצו הירושה. בנוסף, אין תיעוד על אישור של בית
הדין להסכמות הנ"ל ועל קבלת קניין על ההסכמות הנ"ל. ב"כ הורי המנוח
אמנם מודה, כי דובר בע"פ על ההסכמות הנ"ל באותו דיון שהתקיים ביום
י"ב חשון תשס"ה (24/10/2007) וסוכם כי הצדדים יערכו הסכם בכתב בהתאם
להסכמות הנ"ל ויביאו אותו לאישור בית הדין למתן תוקף של פס"ד. אולם
מכיוון שאחי האלמנה שהם כיום האפוטרופוסים של האלמנה התנגדו להסכם הנ"ל
ועיכבו את חתימת ההסכם עד להיום, אין כיום הסכמה מצד הורי המנוח לחתום על ההסכם
הנ"ל, ממילא ההסכם הראשון שנחתם בין הצדדים ביום א' בניסן תשס"ז (24/10/2007)
וקיבל תוקף של פסק דין הוא ההסכם היחידי התקף על פי דין, ועל בית הדין להוציא צו
ירושה בהתאם להסכם הנ"ל.
ב. ב"כ האלמנה
תובע את סכום הכתובה שהתחייב וכתב לה המנוח תחת החופה בסך 100,000 ₪ בתוספת הצמדה,
ויש לגבות את הסך הנ"ל מכספי עיזבון המנוח. ב"כ הורי המנוח טענה כי
"אין כפל מבצעים", אין האלמנה יכולה לתבוע כתובה מחד גיסא המגיעה לה
ע"פ דין הלכתי ומאידך גיסא לתבוע זכויות ממוניות שאינה זכאית לה ע"פ
ההלכה. ומכיוון שהאלמנה קיבלה ע"פ הסכם חלוקת העיזבון (הראשון) זכויות מגורים
בדירה באשדוד ובנוסף קיבלה חלק גדול מהפיצויים מתאונת הדרכים בה נהרג המנוח, הזכויות
והכספים הנ"ל עולים בערכם על סכום הכתובה. בכך וויתרה האלמנה על זכותה
לכתובה.
דיון
מסיכומי ב"כ הורי המנוח (סעיף 3) אנו למדים כי אילו היה נחסך
ממרשיה "שנים ארוכות של התדיינויות, כאב לב, עוגמת נפש והוצאות משפט"
היה מקום להסכמות שגיבשו הצדדים בהסכם השני, אלא ש"אין כל מקום להעניק פרס
לחוטאים".
בסעיף 2 מכלילה את האלמנה ואחיה
בקטגוריה אחת "במיוחד כאשה האלמנה ואחיה הם אלו שסירבו לכך". בית
הדין כבר הביעה את הסתייגותו בפסק הדין מתאריך י' באב תשע"א (10.8.2011)
מהטענות שהעלתה ב"כ הורי המנוח כנגד האלמנה, כדלהלן:
רואים אנו להביע כבר עתה את הסתייגותנו מן הטענות שהועלו בתביעה (של
ב"כ הורי המנוח – לא במקור). דומה כי התביעה לבטלות הנישואין הועלתה רק כדי
להמחיש את טענות ההגנה של הורי המנוח מפני תביעת האלמנה לביטול הסכם חלוקת העיזבון,
אך לא מתוך הכרה אמיתית בצדקת התביעה. התביעה לבטלות הנישואין אינה מכבדת את המנוח
ז"ל ואת הוריו לאוי"ט, היא הייתה מיותרת מלכתחילה ויש להצטער על העלאתה.
גם ב"כ הורי המנוח בסעיף 3
הבחינה (בין השורות) בחלוקה בין האלמנה לאחיה, וכפי שכתבה "הליך ארוך ומסורבל
שנקטו אחי האלמנה".
בית הדין מבהיר וחוזר על עמדתו, כי
אין להתעלם מכך שהאלמנה היא בעלת צרכים מיוחדים וכפי שכתב בית הדין בפסק הדין
מתאריך 10/8/14, כדלהלן:
שוכנענו כי האלמנה הינה לקוית דעת. היא אובחנה כלוקה בפיגור שכלי קל
בבדיקה שנערכה לה על ידי משרד הרווחה בשנת 1985.
בהמשך פסק הדין, כתב בית הדין כדלהלן:
ברור כי האשה לא הבינה לעומקם (ההדגשה אינה במקור) את עניין התביעה
נגד המעביד ואת מהות הזכויות שיש בנכס במושב [ב"ח].
לדעת בית הדין, יש להבחין הבחנה ברורה
וחד־משמעית בין חלקה של האלמנה לבין חלקם של אחי האלמנה, בהתמשכות ההליך המשפטי
לאורך שנים רבות.
אין ספק שהאלמנה לא הייתה מעורבת
בפרטי ההסכם, וממילא לא יכלה להתנגד אליו.
נקודת המוצא אליה הגיע בית הדין בפסק
הדין מתאריך י' באב תשע"א (10.8.2011) בשאלת תוקפה של הסכמת אלמנה להסכמות
הממוניות אליהם הגיעו האלמנה והורי המנוח, התבססה בעיקר על 'הסתמכותה' של האלמנה
על אחיה ששימשו "אפוטרופסים למעשה", למרות שכנראה לא הבינה האלמנה את
פרטי ההסכם. אולם היא ראתה באחיה השוחרים בטובתה משענת שהיא יכולה לסמוך עליה.
להלן ציטוט מפסק הדין הנ"ל:
אין לקבל את הטענה כי נפל פגם בהסכמת האלמנה לסמכות בית הדין עקב מצבה
המנטלי. ראשית, האשה אינה פסולת דין ולא הייתה פסולת דין בעת מתן הסכמתה בכתב
לסמכות בית הדין. שנית, מצבה המנטלי הוא כזה המאפשר לאלמנה להבין את משמעות הדרישה
להסכמה על מנת שבית הדין הרבני יוכל לדון בנושא הירושה. שלישית, הסכמת האלמנה
לסמכות בית הדין אושרה במשתמע ומכללא ע"י אחי האשה אשר שימשו בפועל בעת מתן
ההסכמה כ"אפוטרופוסים למעשה" על האלמנה. כזכור שני אחי האלמנה מונו, יחד
ולחוד, כאפוטרופוסים עליה. בעת כתיבת המכתב בעניין העיזבון וחתימת האלמנה עליו
נכחו שני "האפוטרופוסים למעשה" ובני משפחה נוספים ובעת הדיון הראשון
בבית הדין נכח אח ששימש "אפוטרופוס למעשה" ובני משפחה נוספים.
מדברי האשה, כפי שנטענו בבית הדין בתאריך 13.11.08, עולה כי במועד חתימת
האשה על הסכם הירושה הבינה האשה כי ההסכם נערך כדי לאפשר לה להמשיך לגור בדירה
השייכת להורי הבעל. מאידך ברור כי האשה לא הבינה לעומקם את עניין התביעה נגד
המעביד ואת מהות הזכויות שיש בנכס במושב [ב"ח]. אך עולה מדברי האלמנה כי היא
הייתה ערה לכך שאחיה מדברים בשמה עם הורי הבעל וכי חתימתה על ההסכם נותנת תוקף
להסכמות אלו שנעשו בשמה ועבורה. לאור זאת יש לקיים את הסכם חלוקת העיזבון האמור,
שקיבל תוקף של פסק דין, הן מחמת שאחי האשה שימשו שלוחיה לצורך ניהול מו"מ
וסיכום העניין עם הורי המנוח, והן משום שגם אם האשה מתאימה להגדרת
"חסוי", הרי אחיה שימשו "אפוטרופסים למעשה" ואישרו את הסכמתה
לגופה.
אם יש לב"כ הורי המנוח להלין על
התמשכות ההליכים מצידה של משפחתה של האלמנה, אין להם להלין אלא על אחי האלמנה שהם
האפוטרופוסים של האלמנה.
השאלה שלפני בית הדין היא, אם ההסכם
השני בתוקפו.
בתאריך 4/12/07 הוגשה בקשה ע"י
ב"כ הורי המנוח, ובה הודה כי ההסכם השני הוסכם על הצדדים ועשו קניין על
ההסכמות שצירף לבקשה, כדלהלן:
"ואשר על כן מתבקש בית הדין ליתן פס"ד כהסכמת הצדדים בפני בית
הדין, בקניין, (ההדגשה אינה במקור) ביום י"ב חשוון תשס"ח (24/11/07)
לנוסח הרצו"ב."
יש לדון האם יש תוקף להודאת ב"כ
הורי המנוח כדין הודאת בע"ד, אשר מחייבת את הורי המנוח וזאת למרות שאין
פרוטוקול המתעד את האמור בבקשה.
המהרשד"ם בסי' תל"ט דן בשאלה זו, הביאו הש"ך (חו"מ סי' קכ"ד) וז"ל:
"עוד פסק שם (המהרשד"ם) דאם מינה הנתבע מורשה ועמדו בדין התובע ומורשה הנתבע ונתחייב המורשה על שהודה לדברי התובע, מצי הנתבע למיהדר ביה. ואין דבריו נכונים לפע"ד, אלא העיקר כמ"ש הריב"ש סי' שצ"ב שהודאת מורשה הנתבע הודאה היא לכ"ע ע"ש."
ובקצות החושן ס"ק א, הביא את דעת
הש"ך, וחילק כדלהלן, וז"ל:
ולי נראה דהיכא דהעמיד הנתבע מורשה ושם דבריו בפיו כך וכך תטעון וכך וכך תודה אמרינן שליח של אדם כמותו והוי הודאה גמורה, כיון שהודה ע"י שלוחו שהוא כמותו, אבל אם העמיד מורשה לטעון עבורו ולא שם הודאתו בפיו אלא שהוא הודה מעצמו, בזה לא מהני הודאת מורשה.
במקרה דנן, שב"כ הגיש את הבקשה
מתאריך 4/12/07 על דעת הורי המנוח, כאשר לפי הנוהג המקובל, בכל בקשה המוגשת לבית
הדין, מתואם בא־הכוח עם מרשו לגבי תוכן הבקשה. ודאי לפי שיטת הש"ך (שהוא פוסק
אחרון), ונראה שגם לפי דעת הקצות החושן יש להודאה שהוגשה לבית הדין במסגרת הבקשה
הנ"ל, תוקף של הודאת בע"ד.
וכדי לחדד את דברינו נבאר את הסברה
שבחילוק שחילק קצות החושן. בא־כוח שמודה על עובדות שאינן ידועות לו מהנתבע, ההודאה
לא נחשבת להודאת הנתבע, כיון שהנתבע כלל לא מודע לכך שב"כ הודה לפני בית הדין,
וכל התוקף של הודאת בעל דין היא כשהיא נאמרת ע"י הבעל דין בעצמו, כיון שאפילו
אם העובדות אינן מדויקות כפי שהודה, בכל דבר הנוגע לממונו של אדם זכותו לחייב את
עצמו ע"פ הודאתו. אבל במקרה שהנתבע מודע להודאת בא־כוחו והוא מסכים לכך, הרי
זה כאילו שהוא עצמו הודה, כיון שיפוי־הכוח שנתן לב"כ הוא גם לחייב את שולחו
שהוא הנתבע ע"י הודאתו.
ה"ה במקרה דנן, שברור הדבר שהורי
המנוח היו מודעים לתוכן הבקשה, ובייחוד בתיק זה שמעורבותו של אבי המנוח בתיק הייתה
מעורבות יתר, מהנהוג ומקובל בשאר תיקים, ובמקרים רבים אף הציג אבי המנוח מסמכים
רבים לבית הדין למרות שהיה מיוצג ע"י ב"כ. לכן קובע בית הדין שיש תוקף
להודאת ב"כ הורי המנוח על שההסכם השני שנחתם בין הצדדים נעשה בקניין. וממילא
מתבקשת המסקנה לפיה ההסכם השני תקף ומבטל את ההסכם הראשון.
ולתוספת חיזוק, כדי לבסס את התובנות
שמתבקשות במקרה דנן מכוח ההלכה של "הודאת בעל דין, כמאה עדים דמי", יש
לציין שהדיין הרב מיכאל צדוק (שיושב במותב בית הדין דנן) וישב במותב בית הדין
באותו דיון בו הסכימו הצדדים על ההסכמות שבהסכם השני, זוכר כי אכן הצדדים קיבלו
עליהם בקניין את אותם הסכמות, וזאת למרות שאין על כך תיעוד בפרוטוקול הדיון.
ובסיום הדיון הוסכם על הצדדים כי הם יעלו את הסיכום שבע"פ על הכתב ויגישו את
ההסכם לאישור בית הדין. מאחר שהדברים נכתבים רק לתוספת חיזוק, אין צורך לדון
בסוגיית נאמנות דיין אחד.
אלא שיש לדון בשאלה אחרת שעוררה
ב"כ הורי המנוח בסעיף 3 בסיכומיה:
'בעיתו היה מקום להסכים לפשרות כדי לחסוך שנים ארוכות של התדיינות, כאב
לב, עוגמת נפש והוצאות משפט..., שעה שלא נעשה הדבר בעיתו, והגענו למצב בו ניתן
בפסק דין סופי בו זכה אבי המנוח ולא פוצה בהוצאות משפט על הליך ארוך ומסורבל שנקטו
אחי האלמנה בחסות מדינת ישראל – אין כל מקום להעניק פרס לחוטאים'.
אין ספק שטענה זו היא כבדת משקל: הטענה היא שקיים אומדן דעת ברור (המוגדר לפי ההלכה, דברים שבלבו ובלב כל אדם) ביחס להסכמות שהסכימו עליהם
הורי המנוח, לאור הטענות הנ"ל. שההסכמות ניתנו על דעת כך שהסאגה המשפטית
אליהם נקלעו הצדדים בנסיבות הטראגיות תסתיים מהר, נכון לאותו זמן בו נערך ההסכם.
אולם לאור התמשכות ההליכים לתקופה כה ארוכה של למעלה משמונה שנים שהיו כרוכות
בהוצאות מרובות ועוגמת נפש מרובה, על כך לא הסכימו הורי המנוח, וממילא אין תוקף
כיום להסכמות הנ"ל.
אולם יש לברר בשל מי נגרם כל הנ"ל. אין ספק מחד גיסא, שאחי האלמנה הם
היו הגורם לכך, ומאידך גיסא, אין ספק שלאלמנה לא
היה יד ורגל בכך. וכפי שחיווינו את דעתנו לעיל, יש להפריד בין האלמנה המסכנה
שבנוסף לטרגדיה שעברה באובדן בעלה, אין להשית עליה אשמה שלא קשורה אליה. לבין אחיה
שאמנם הם האפוטרופוסים שלה אבל הם אלו שגרמו לכל מה שנטען ע"י ב"כ הורי
האלמנה. והשאלה שעליה יש לדון היא, האם נכון שהאלמנה תפסיד את ההישגים של ההסכם
השני, בגין התנהלות מוטעית של אחיה, האפוטרופוסים שלה. מבחינה משפטית והלכתית יש
לדון האם יש לאפוטרופוסים סמכות לנקוט בצעדים משפטיים שעלולים לגרום נזק לאלמנה.
השו"ע (חו"מ סי' רצ סעיף ב)
פוסק:
"היה לאדם תביעה אצל היתומים, אין לאפוטרופוס לטעון בשבילם לדון עמו, שמא יתחייב בדין. אבל אם ירד עמו לדין וטען בשבילם וזכה, הדין קיים."
ומוסיף הסמ"ע (ס"ק לג):
"ואם יתחייב יחזיר, דהא שלא כדין תבעו וק"ל."
המסקנה ההלכתית בדין אפוטרופוס היא,
שאין לו סמכות לחוב ליתום (קטן פחות מגיל שלש עשרה שנה). ויתרה מכך מבואר
בסמ"ע שם, שאע"פ שלקתה מדת הדין, שאם האפוטרופוס זכה ליתום ע"י כך
שירד לדין עם התובע, הדין קיים וזכה היתום, אולם אם התחייב בדין, הדין בטל והיתום
לא הפסיד. הסיבה לכך היא, שאין האפוטרופוס מוסמך להפסיד ולהזיק ליתום, וכלפי מקרה
שכזה שהפסיד ליתום אין לו מינוי של אפוטרופוס והוא נחשב לאדם זר, וממילא אין לו
סמכות לחייב את היתום והדין בטל.
ה"ה במקרה דידן, שאחי האלמנה שהם
האפוטרופוסים שלה, אינם מוסמכים להפסיד לה. ואע"פ שהם גרמו לכל הנטען
ע"י הורי המנוח, אין הם נחשבים לידה הארוכה של האלמנה להפסידה, אלא הם נחשבים
לאנשים זרים ביחס לכך. ממילא אין האלמנה צריכה להפסיד בשל התנהלות מוטעית של אחיה.
בפסק הדין מתאריך 10/8/11 הביע בית
הדין עמדה מרומזת כי יש לצדד לקיים את ההסכם השני כדלהלן,
לא ניתן להתעלם מן החליצה שנערכה לאלמנה. מדובר בחליצה שבוצעה ללא קשיים
מיוחדים על רקע הסכם מפורש בכתב שהסדיר את חלוקת עיזבון המנוח ואשר קיבל תוקף של
פסק דין. אמנם לא מצאנו בסיס ממשי לטענת ב"כ האלמנה, כי "ניתן למבקשת
להבין כי הליך החליצה ע"י אחיו של המנוח תלוי בהסכמתה למתן הצו", אך יש
לשער שלולא ההסכם המפורש לעניין העיזבון, לא הייתה החליצה נערכת בתאריך שבו נערכה.
יתכן כי קרובי המנוח היו מבקשים לקשור במידה זו או אחרת את הסדר החליצה עם חלוקת העיזבון.
אכן, אין זה ברור כי בקשה כאמור הייתה מתקבלת, אך ברור שהיה מתעורר צורך לקיים
דיון בנושא, לשמוע טענות, לנסות להביא את הצדדים לידי הסכם, ובהעדר הסכם – לשמוע
ראיות ולתת פסק דין.
דהיינו, הורי המנוח קיבלו 'תמורה' (השימוש
בביטוי זה הוא מכוח הכרח לא יגונה) מסוימת, והיא החליצה, לוויתורים שהם ויתרו מצדם
כדי שהחליצה תתקיים מהר ככל הניתן. בכל ספרים הדנים בעניין חליצה מובא, שמעשה החליצה
גורם מנוחה ונחת לנפטר, ולכן המנהג הוא לסדר את החליצה סמוך ככל האפשר לפטירת
המנוח.
אולם מצד שני, אין להתעלם מהתמשכות
ההליכים, ההוצאות הכרוכות בכך ועגמת נפש, שנגרמו להורי המנוח שהם הצד השני שבהסכם.
הכרעה
ההסכמות בהסכם השני לא נכתבו בנוסח סופי, אלו היו הסכמות שבעל־פה
שנעשה קניין הלכתי ע"י הצדדים הנותן להסכמות גושפנקא הלכתית המבטאת גמירות
דעת של הצדדים להסכמות שביניהם. כמו"כ יש לציין שבית הדין עדיין לא נתן תוקף
של פסק דין להסכמות הנ"ל. בית הדין בהחלטתו מתאריך 24/10/2007 הורה כדלהלן:
"ב"כ הצדדים יגישו הסכם לאישור בית הדין לפי הסיכום שהושג ע"י בית
הדין, ובית הדין יתן פס"ד בהתאם."
בתקנות הדיון (התשנ"ג), פרק יא
תקנה קי נכתב כדלהלן,
'באו הצדדים לידי הסכם של פשרה, מכתיב בית־הדין את הפשר לכל פרטיו, אם לא
הוגש על־ידי בעלי־הדין עצמם. בית־הדין מקריא את הפשר בפני הצדדים, ואם ראה צורך
בכך מחתים את הצדדים עליו ומקבלים קניין, אם יש צורך לפי הדין בקניין.
בית־הדין מאשר את הפשר, כולו או חלקו, ככל שניתן לאשרו לפי הדין, ובאישורו
מקבל הפשר, כולו או חלקו, תוקף של פסק־דין'.
לאור האמור, אין צורך בחתימת הצדדים
על ההסכמות כדי לאשר אותם אלא רק אם בית הדין ראה צורך בכך.
במקרה דנן, בית הדין לא ראה צורך
שהצדדים יחתמו על ההסכמות הנ"ל. הראיה, שעל סמך ההסכמות הנ"ל שהוסכמו
בהסכם השני, קיימו הצדדים את טקס החליצה, וזאת כנראה בגלל שלבית הדין היה די
בקניין שעשו הצדדים על ההסכמות הנ"ל.
לאור הנ"ל נראה להכריע, כי יש
לתת תוקף של פסק דין להסכם השני שהוסכם על הצדדים ככתבו וכלשונו המופיע בבקשת
ב"כ הורי המנוח מתאריך 4/12/2007. ניתן להניח שקיימת אומדנא דמוכח, שהורי
המנוח היו מסכימים לה גם היום אילו היו מפעילים שיקול דעת נכון, ומפרידים בין
האלמנה שהסיבה אושר ונחת לבנם המנוח וגם להם בתקופת נישואיה לבנם המנוח, לבין אחיה
של האלמנה.
כשנעמיק בשורשם של סעיפי ההסכם השני,
ובייחוד בהסכם הראשון, אפשר להבחין שהקו המנחה בהסכם הוא, הדאגה לרווחתה של
האלמנה, כדי שתוכל לחיות את שארית חייה ולהקל מעליה ככל האפשר מהעול הכלכלי המוטל
עליה, בייחוד בשל צרכיה המיוחדים בשל מגבלותיה.
הכרעה זו גם נותנת מענה משתי סיבות
לתביעת האלמנה לכתובתה.
הסיבה האחת, נראה לומר שהאלמנה במתן
הסכמתה על סעיפי ההסכם ויתרה האלמנה על זכותה לכתובתה. ישנה אומדנא ברורה שהסכם זה
סיים ונתן מענה לכל המחלוקות הרכושיות והכספיות שבין הצדדים, וממילא גם על זכות
האלמנה לכתובתה.
הסיבה השנייה, יש לקבל את עמדת
באת-כוח הורי המנוח כפי שהיטיבה לנמקה כדלהלן:
'מכיוון שהכתובה היא "מוסד" משפטי של הדין העברי, אין ראוי לתת לה
יותר תוקף משהדין העברי נותן לה. לפיכך אם האלמנה נוטלת חלק בירושת בעלה מטעמים
כלשהם (שאינה זכאית להם על פי הדין העברי) הרי היא ממצה את זכותה על ידי כך ואין
היא זוכה עוד בדמי הכתובה'.
היות והמניע לאילוץ הורי המנוח להגיע
להסכמות עם האלמנה הכוללות ויתורים רכושיים, הוא בעיקר בגין חרב האיום המשפטי
שנופפו בה אחי האלמנה, בדמות של תביעת האלמנה למימוש זכותה כיורשת על פי החוק (בניגוד
למשפט העברי). בכך מיצתה האלמנה את זכותה בעיזבון המנוח שערכה הכספי גדול יותר,
ואיבדה את זכותה על פי המשפט העברי לכתובתה שערכה הכספי קטן יותר.
לאור הנ"ל יש לפסוק:
א. לאחר שניתן צו ירושה הקובע כי
הזוכים בעיזבון המנוח הם האלמנה והורי המנוח ועל יסוד ההסכם השני שהוסכם בין
הצדדים יחולק עיזבון המנוח כדלהלן:
1. דירת מגורי המנוח
הידועה כחלקה [...] בגוש [...], הרשומה ע"ש [אלמונים, תירשם ע"ש האלמנה.
כל ההוצאות והמסים הכרוכים בהעברת הבעלות ע"ש האלמנה יחולו על האלמנה.
2. הבית הרשום במשרדי
מ.מ.י ע"ש המנוח בתיק מס'[...] והידוע כחלקה [...] בגוש [...] ירשם בשווה
ע"ש [אלמונים], הוצאות רשום הבית ע"ש [אלמונים יחולו על [אלמונים].
3. הצדדים ישתפו פעולה
בביצוע ההעברות הנ"ל. אם יתעורר צורך, יגישו הצדדים לחתימת בית הדין נוסחי
צווים פורמליים לצורך המצאתם לרשם המקרקעין ולמנהל מקרקעי ישראל.
4. אם יהיה צורך,
הצדדים רשאים לחזור ולפנות לבית הדין בעניינים שנותרו במחלוקת בנושא חלוקת
העיזבון.
ב. דוחים את תביעת האלמנה לקבל את
כתובתה בנוסף לאמור לעיל.
א. לאחר שניתן צו ירושה הקובע כי
הזוכים בעיזבון המנוח הם האלמנה והורי המנוח ועל יסוד ההסכם השני שהוסכם בין
הצדדים יחולק עיזבון המנוח כדלהלן:
1. דירת מגורי המנוח
הידועה כחלקה [...] בגוש [...], הרשומה ע"ש [אלמונים, תירשם ע"ש האלמנה.
כל ההוצאות והמסים הכרוכים בהעברת הבעלות ע"ש האלמנה יחולו על האלמנה.
2. הבית הרשום במשרדי
מ.מ.י ע"ש המנוח בתיק מס'[...] והידוע כחלקה [...] בגוש [...] ירשם בשווה
ע"ש [אלמונים], הוצאות רשום הבית ע"ש [אלמונים יחולו על [אלמונים].
3. הצדדים ישתפו פעולה
בביצוע ההעברות הנ"ל. אם יתעורר צורך, יגישו הצדדים לחתימת בית הדין נוסחי
צווים פורמליים לצורך המצאתם לרשם המקרקעין ולמנהל מקרקעי ישראל.
4. אם יהיה צורך,
הצדדים רשאים לחזור ולפנות לבית הדין בעניינים שנותרו במחלוקת בנושא חלוקת
העיזבון.
ב. דוחים את תביעת האלמנה לקבל את
כתובתה בנוסף לאמור לעיל.
ד. מותר לפרסם את פסק הדין והנימוקים,
לאחר השמטת פרטים מזהים.
ניתן ביום
הרב יקותיאל כהן – אב"ד הרב
מיכאל צדוק הרב
מרדכי רלב"ג
