צוואת מהיום ולאחר מיתה מול צוואה אחרת - ערעור

בית הדין הרבני הגדול ירושלים

פסק דין

לפסק הדין המקורי

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי מיום מיום 30.1.11 הקובע כי המתנה שנתן המנוח ר' [...] לבנו [אלמוני] (להלן - המשיב) שרירה וקיימת.

להלן תיאור הדברים בקצרה. המנוח ערך בסיון תשנ"ה צוואה ובה הוריש את נכסיו בשווה לכל ילדיו. להלן לשון הצוואה הנוגעת לענייננו:

אני מבטל בזה כל צוואה אחרת שנעשתה על ידי ואין שום תוקף לשום צוואה אחרת מלבד צוואה זו הנוכחית כל זמן שלא אבטלנה או אשנה ממנה דבר מה בכתב ובחתימת ידי וחתימת שני עדים...

כל מה שאני נותן לזוכים או למי מהם ע"פ שטר זה הנני נותן במתנה גמורה מהיום ולשעה אחת קודם פטירתי, ע"מ שלא אחזור בי עד אז.

בתאריך 17.10.05 חתם המנוח בפני עו"ד על תצהיר המעביר זכויות בנכסי נדל"ן בבאר שבע לבנו [אלמוני]. להלן לשון התצהיר:

הנני נותן במתנה גמורה בגמירות דעת מלאה וללא כל תמורה את כל זכויותי במקרקעין כנ"ל לבני...

לאחר מות המנוח קיימו הבנים את צוואתו בבית הדין הרבני, אלא שלאחר מכן התברר להם כי למשיב זכאות לנכסים הנ"ל מכוח שטר המתנה.

שאר הבנים פנו בתביעה לבית הדין הרבני לביטול אותה מתנה ובהמשך פסק בית הדין ביום 30.1.11 כי המתנה שרירה וקיימת.

טענות המערערים הן בשני נקודות:

א.      לדעתם אין תוקף למתנה האמורה. כראיה הם מביאים את דברי השו"ע בסימן סח לגבי שטר מתנה שנעשה בערכאות שאינו תקף.

ב.      לדעתם מאחר והצוואה ניתנה בדרך של מהיום ולאחר מיתה אם כן הוי כגוף מהיום ופירי לאחר מיתה ובאופן זה אינו יכול האב למכור או לתת, ואף שבסעיף הראשון נאמר כי יש לאב אפשרות לשנות הצוואה על ידי חתימת ידו וחתימת שני עדים מכל מקום לא היו כאן שני עדים בהעברה זו.

יצויין כי מבדיקה בתיק האזורי עולה כי הטענה הראשונה לא נטענה בפני בית הדין האזורי, ומשכך אין מקום להביאה במסגרת הערעור. גם לגופם של דברים, יש להבדיל בין שטר העולה בערכאות לבין שטר מתנה שמבוסס על חתימת ידו, וכמבואר בסימן קצא ששטר מתנה אינו צריך עדים.

בנוגע לטענה השניה, לאחר העיון בתיק נראה כי אין מקום לטענה זו של המערערים. צדק בית הדין האזורי כי יש להבדיל בין שינוי בצוואה לבין פעולות רכושיות שרשאי היה המנוח לעשות בנכסיו מכוח ההתניה שבסעיף 2 לצוואתו. משכך יש לייחס לפעולת המתנה בנכס חזרה מהנתינה מחיים הכלולה במסגרת הצוואה.

נטען עוד על ידי המערערים כי אין לייחס כאן חזרה מהצוואה, שכן חזרה שכזו לא נעשתה במפורש וחזרה מכללא יכולה להיות רק במקרה בו נמכרה המתנה בשנית ולא באופן שניתנה בשנית. דברים אלו הם מבססים על דברי הנודע ביהודה שהובאו בפ"ת סימן רנ"ז ס"ק ה, שדן לגבי מתנה שהייתה מהיום ולאחר מיתה בתנאי שלא יחזור והלך הנותן ומכר את המתנה, וכתב הנודע ביהודה כי חלה כאן חזרה מכללא ואין לתלות שלא התכווין לחזור בו ולקחת את המעות ולהיות עבד לווה לאיש מלווה, כיון שביכולתו לחזור בהיתר. מדברים אלו מסיקים המערערים כי ניתן לומר כן רק לגבי מכירה שאז לוקח מעות ומשא"כ לגבי מתנה.

אלא שנראה שעיקר כוונת הנו"ב היא שמאחר שמכר הרי שרואים בכוונתו חזרה, ולאלומי מילתא כתב שאם כן נהפך ללוה ואין לתלות כן בכוונתו. אמנם הוא הדין גם בנותן שיש לתלות בכוונתו חזרה מכללא ושלא התכוין לתת בסתם ולגנוב דעת הנותן באופן שיכול לחזור בו בהיתר.

ובעצם הדברים מפורשים הם, עיין שו"ע חו"מ סימן סה סעיף יד

"המוצא שטר מתנת בריא או שטר מכר, אפילו אומר הנותן או המוכר שיתנוהו למקבל או ללוקח, לא יתנו לו אלא אם כן פירש במתנה ששייר לעצמו שיוכל לחזור בו כל ימיו, כגון שכתב: מהיום אם לא אחזור בי כל ימי חיי".

ובסמ"ע שם ס"ק מג

"אא"כ פירש במתנה ששייר כו'. ה"ה אם שייר בשטר מכר. והטעם, דאז אם מכר או נתן לאחר אינו יכול להפקיע מידו בשטר זה, דהרי כשמכר או נתן לאחר חזר בו מהראשון".

ורואים במפורש שאם מכר או נתן נחשב הדבר כחזרה לגבי המתנה הראשונה.

בהתאם לאמור דוחים את הערעור.  

הרב אברהם שרמן, דיין

ראיתי מה שכתב ידידי הגר"א שרמן ואיני יכול להסכים עם דבריו.

א.     התצהיר של המתנה. עיון בלשון התצהיר מראה שאין בו לשון הקנאה, וממילא אין בו גדר של שטר או גדר של מתנה. התצהיר מורה רק כי כוונת הנותן ליתן מתנה לזוכה היא כוונה אמיתית ומאומתת בתצהיר. אם באנו לומר שיש בתצהיר משום קנין סיטומתא – כמנהג הסוברים כן, הרי מכיון שמנהג המדינה שקרקע ונדל"נ נקנים רק בשטר מכירה בטאבו א"כ אין כאן מנהג סוחרים של סיטומתא.

ב.      ביה"ד קבע שבמתנה שנותן המצוה לא חלה ההתניה של סעיף 1 בצוואה. כלומר, לא צריך חתימת שני עדים. התוקף של החזרה הוא מכח סעיף ג' בצוואה. בעוד שסעיף 1 בצוואה מדבר על בטול או שינוי בצוואה הרי סעיף 2 בצוואה מדבר על בטול וחזרה מכח הנותן שאינו מתייחס במפורש לצוואה וזה המקרה שלנו. לפי סעיף 2 אין צורך בשני עדים. זו מחשבתו של ביה"ד האזורי והגר"א שרמן קיבל אותה. לדעתי, יש להטיל ספק בהבנה זו כי יתכן בהחלט שסעיף 2 בא להסביר את סעיף 1 בצוואה ולהסביר כיצד נעשה הקנין של הצוואה וכיצד נעשית החזרה ממנה ואין שום הוראה מיוחדת לחזרה שלא מזכירה את הצוואה.

ג.       נראה שגם אם נדון את מה שכתבנו בסעיף ב' וגם סעיף א' לעיל כספק, הרי הספק התיאורטי הוא בין הנותן לזוכה במתנה. אבל הספק למעשה הוא בין הזוכים בצוואה לבין הזוכה בתצהיר, ולגביהם אין חזקת מרא קמא קובעת ושניהם מוחזקים במידה שוה. עד פטירת המוריש יתכן שיש למוריש חזקת מרא קמא, אבל עם פטירתו הספק הוא בין הזוכים בצוואה לבין הזוכה בתצהיר. יותר נראה שסעיף א' לעיל אינו מספק ולכן ההלכה שהזוכים בצוואה זוכים בדין, והערעור מתקבל.

הרב חגי איזירר, דיין

עיינתי בהערותיו של כבוד ידידי הגר"ח איזירר שליט"א על החלטתי בתיק לדחות הערעור.

לאחר העיון בדבריו ובחומר שבתיק, בכתב הערעור ובפרוטוקול, מתברר שטענת כבוד עמיתי שליט"א שתצהיר על המתנה שנותן האב לבנו [אלמוני] אינו מהווה שטר הקנאה כשטר מתנה, ונתינת התצהיר אינו מלווה במעשה קנין המועיל בנתינת נדל"ן. טענה זו העלו המערערים בפנינו בסעיף 18 לכתב הערעור.

בהחלטתי התייחסתי לטענות אחרות של המערערים שדחיתי, ולכן היתה החלטתי לדחות את הערעור. כאמור, לאחר העיון, ולאור הערותיו של כבוד עמיתי שליט"א, אני חוזר בו מהחלטתי לדחות את הערעור ומקבל את עמדתו של כבוד הגר"ח איזירר לקבל את הערעור.

יצוין שביה"ד האזורי, שקבע בסעיף א' בהחלטתו שהנתינה שניתנה בחיי האב לבן שרירה וקיימת, לא התמודד עם השאלה מאיזה תוקף הלכתי נתן לראות בתצהיר המתנה ששטר הקנאה, והאם יש תוקף לתצהיר המתנה ע"פ מנהג המדינה שקרקע ונדל"ן נקנים רק בשטר מכירה בטאבו, ואם יש בו מנהג סוחרים של סיטומתא.

בכפוף לאמור הערעור מתקבל.

הרב אברהם שרמן, דיין

ניתן ביום ד' במרחשון התשע"ב (01/11/2011)