פיטורי עובדת בהריון שאינה עומדת בדרישות התפקיד

פסק הדין

בדין ודברים שבין המוסד [להלן "התובעת"] לבין הגננת [להלן "הנתבעת"] אודות פיטוריה, בניגוד לחוק עבודת נשים.

ראשית, יש לציין שעל פי דת תורתנו הקדושה, כל בירור ודין ודברים שבין הצדדים, צריך להיעשות אך ורק במסגרת של בית דין הדן עפ"י ההלכה המסורה לנו ולא בערכאות [כמבואר בשו"ע חו"מ סימן כ"ו]. חשוב לציין ולהבהיר, כי גם בפנייה ל"בית הדין לעבודה" חל איסור של הליכה לערכאות, וכמו שהאריך הגר"א שרמן שליט"א [בספר "שורת הדין" ח"ג עמ' רלז'].

בית הדין מלמד זכות על הנתבעת, שלבטח פעלה בתום לב בפנייתה לגורם משפטי, שאיננו מייצג את ההלכה. מה עוד שהנתבעת חתמה על הסכם עבודה עם הנהלת המוסד שבו נאמר בפירוש [מבוא להסכם סעיף 11]:

"הצדדים מתחייבים, כל תביעה או ברור מצד העובד כלפי הגוף הכלכלי או ההיפך, יעשה בדין תורה בלבד ומקובל על הצדדים, שתהיה בבד"ץ של הרב דינקל בשכונת "נחלה ומנוחה" בבית שמש. הצדדים מתחייבים לקבל ולבצע את החלטת הבד"ץ, שתהיה סופית ומוחלטת".

בית הדין "נתיבות שלום", היה צריך למנוע את עצמו מלדון בענייני הצדדים לאור חתימתם והסכמתם להתדיין בבד"ץ הרב דינקל שליט"א. אולם, רצונם ובקשתם המפורשת של שני הצדדים וחתימתם על הסכם בוררות כמקובל, היה להתדיין בבית הדין "נתיבות שלום" – בית שמש ואשר על כן נענה בית הדין לבקשתם ונכנס לעובי הקורה.

לאחר שמיעת טענות הצדדים, באנו לכלל החלטה ולהלן נימוקיה:

הוראת החוק בנידון שלפנינו היא:

"לא יפטר מעביד עובדת שהיא בהריון וטרם יצאה לחופשת לידה אלא בהיתר מאת שר העבודה והרווחה, ולא יתיר השר פיטורים כאמור אם הפיטורים הם, לדעתו, בקשר להריון; הוראות סעיף קטן זה יחולו הן על עובדת קבועה והן על עובדת ארעית או זמנית ובלבד שהעובדת עבדה אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה ששה חדשים לפחות".

לפי הוראת החוק, אם אכן פוטרה הנתבעת מעבודתה, הרי שהנתבעת צודקת בתביעתה. אולם, בנדון שלפנינו אין הדבר כן, מחמת שלוש סיבות:

א] הנתבעת חתמה על הסכם עם הנהלת המוסד שבו נאמר לה בפירוש [מבוא להסכם סעיפים 1-2]:

"1.  ידוע לי שהעסקתי לשנת הלימודים תשע"א בלבד.

2.  ידוע לי שהארכת ההסכם, אם תעשה, תהיה בכתב בלבד, וכל עוד לא אשרה ההנהלה בחתימתה את ההסכם, לא תהיה לי כל טענה שהמוסד מחויב להעסיק אותי מעבר לשנה"ל תשע"א ואין בכך משום פיטורין, אלא סיום תקופת עבודתי, כפי שסוכם איתי מראש [גם עובדת במצב מיוחד, כגון הריון]".

נמצא אם כן, שהנתבעת, ויתרה מראש על זכויותיה המוענקות לה עפ"י חוק. היות והלכה ברורה היא ש"כל תנאי שבממון – תנאו קיים". ואפילו "המתנה על מה שכתוב בתורה, בדבר שבממון - תנאו קיים", עאכו"כ המתנה על החוק – תנאו קיים [אע"פ שעפ"י חוק, עובד אינו יכול לוותר על זכויותיו הבסיסיות].

כיוצא בזה כתבו בפד"ר [חלק ח' פס"ד בעמוד 78] וזה לשונם:

"וכשם שאפשר להתנות מראש להעסיק אדם מבלי לשלם לו שכר כלל או פחות מהשכר המקובל, כך בודאי אפשר להתנות מראש שלא יקבל פיצויים, ואף אם קיים חוק שאינו מכיר בהתנאה מראש לאי – תשלום פיצויים, ודאי שאין להתחשב בו, הואיל והוא נוגד את דין התורה".

וכן בספר "שורת הדין" [ח"ג עמ' רע"ו רפ"א] העלה הגר"י יפרח שליט"א וזה לשונו:

"אם התנה המעביד לפני התחלת העבודה עם העובד וכו' – הכל לפי תנאו וכו' ואין מנהג המדינה יכול לבטל תנאו".

ב] עד כאן הוא בהנחה ואכן הנתבעת פוטרה מעבודתה, אולם מעיון בחוזה [מבוא לחוזה סעי' 1] שנערך בין הנתבעת והמוסד בו עבדה כמורה, עולה, כי הובהר לנתבעת שמשך העסקתה הוא אך ורק לשנת תשע"א. ובסעיף 2 הובהר לנתבעת כי, המשך העסקתה מותנה באישור מפורש וחתום ע"י ההנהלה – דבר שלא נעשה. נמצא אם כן שאין בהפסקת עבודתה "פיטורין", אלא סיום תקופת העבודה, כפי שסוכם מראש.

ג] זאת ועוד. מהדין ודברים שהתנהלו בבית הדין, שמיעת טענות הצדדים ובירורן היטב, בית הדין התרשם כי הפסקת עבודתה של הנתבעת, נעשה בשיתוף פעולה מלא עם הנתבעת, ברצונה ובהסכמתה לאי יכולתה לעמוד במחויבות התפקיד שבו היא עבדה. הנתבעת, הסכימה אפוא כי התפקיד דורש ממנה השקעה שלאור מצבה המשפחתי איננה מתאפשרת לה. הנתבעת מצידה, הגיעה לכלל מסקנה, כי מוטב לה למצוא עבודה חילופית, המתאימה יותר למצבה המשפחתי.

רק לאחר תחילת שנת הלימודים, כאשר הנתבעת נותרה ללא עבודה כרצונה, היא עשתה חושבים מחדש והחליטה כי שווה לה לחזור למקום עבודתה הקודם במוסד בו עבדה [ולעשות ככל יכולתה לעמוד במחויבות התפקיד].

החלטה

לאור שלושת הנימוקים הללו, בית הדין אינו רואה לנכון לחייב את המוסד להחזיר את הנתבעת לעבודתה לאלתר. [מה עוד שהחזרתה לתפקיד הקודם, יבוא על חשבון עובדת אחרת, דבר שאינו הגון ואינו ראוי].

כמו כן, תביעתה של הנתבעת לזכויותיה הממוניות המגיעות לה עפ"י חוק, נידחית, לאור העובדה שהנתבעת חתמה על חוזה עבודה שבו הובהר לה בפירוש שמשכורתה תשולם כפי התנאים שנקבעו איתה וכי אין לה שום טענה בגין תנאים/מענקים המקובלים במוסדות אחרים, כדין "כל תנאי שבממון – תנאו קיים" וכנזכר לעיל באות א.

מאידך גיסא, בית הדין דוחה את תביעתם של התובעים לפיצויים, בגין פנייתה של הנתבעת ללשכה המשפטית ודרישתו של העו"ד מטעמם. היות ופנייתה של הנתבעת היתה בתום לב וללא כל כוונה להזיק. כמו כן, אין הנתבעת חייבת בהוצאות הדין, היות והנתבעת האמינה באמת ובתמים בצדקת טענתה, כמבואר בשו"ע חו"מ סי' י"ד.

בית הדין שב וקורא לנתבעת שלא לערב גורמים שאינם אמונים על ההלכה. צעד שכזה יוכל אולי לזכות אותה על פי ערכאותיהם, אך לפי דת תורתנו הקדושה יהא בכך משום הרמת יד בתורת ישראל [כמבואר בחו"מ סימן כ"ו] וחמור מכך, עוון גזל החמור.

הרב שלמה בן שמעון שליט"א        הרב מנחם קרוייזר שליט"א           הרב אייל גיאת שליט"א

אב בית הדין                                        דיין                                              דיין