צוואה שהמוטב בה השפיע על כתיבתה
הרב רלב"ג מרדכי
הרב גולדברג יוסף
ב"ה
תיק 957797/1
בבית הדין הרבני האזורי ירושלים
לפני כבוד הדיינים:
הרב יעקב אליעזרוב – ראב"ד, הרב יוסף גולדברג, הרב מרדכי
רלב"ג
המבקשת: פלונית
נגד
המתנגדים: פלונים
הנדון: בקשה לצו לקיום
צוואה, התנגדות לצו קיום צוואה
פסק דין
טענות הצדדים
לפני ביה"ד עומדת בקשת המבקשת מיום י' במרחשוון תשע"ד
(14.10.2013) לקיום צוואת אימה המנוחה מיום כ"ט בכסלו תשע"ג (13/12/12).
בצוואה זו נכתב כי הכספים שנתנה המנוחה בחייה לשיפוץ דירתה של בתה, היא נתנה
מרצונה החופשי עוד בחייה. בנוסף לכך ציוותה המנוחה לתת את כל עיזבונה לביתה על מנת
שתשתמש בעיזבון למטרות צדקה וחסד, או תלמוד תורה, לעילוי נשמתה ונשמת בעלה המנוח.
עוד נכתב בצוואה כי המנוחה מודה כי עשתה קניין המועיל על כל האמור בצוואה.
לטענת המבקשת, הצוואה נחתמה ע"י
המנוחה ביזמתה בנוכחות שני עדים שקיימו את חתימתה ובנוכחות עו"ד [ש'] שאליו
התקשרה המנוחה כדי שיערוך לה את הצוואה. עו"ד [ש'] אישר כי המנוחה ידעה את
תוכן הצוואה והייתה בצלילות דעת בעת שחתמה. לטענת המבקשת, המנוחה ערכה את הצוואה
ללא כל השפעה מבתה, ובזמן חתימת המנוחה על הצוואה, ישבה בתה בריחוק מקום מהמנוחה,
כדי שלא תרגיש לחץ מצידה.
עו"ד [ש'] העיד כי המנוחה עשתה
קניין על הצוואה, והוא זה שנתן לה את המטפחת או העט בו השתמשה המנוחה לעשיית
הקניין.
המבקשת טוענת כי הנימוק לכך שהמנוחה
נישלה את בניה מעיזבונה, הוא בגלל הניכור שבו התנהגו בניה של המנוחה כלפיה. עד כדי
כך שאחד הבנים לא דיבר איתה בגלל סכסוך כספי שהיה לו עם אמו. ובן אחר שלא הזמין את
אמו לשמחות שעשה לילדיו, אף על פי שאמו רצתה להשתתף בשמחות.
ב"כ האחים, המתנגדים לקיום
הצוואה, טוען כי הבת בשיתוף עם עו"ד [ש'] יזמו את עריכת הצוואה, והבת ניצלה
את תלותה של המנוחה בה, והחתימה אותה על הצוואה אף על פי שלא ידעה את תוכנה. הראיה
לכך, שהקבלה לתשלום לעו"ד [ש'] נרשמה לטובת הבת, וכפי שהודה עו"ד [ש']
בדיון, כי הבת היא לקוחה שלו.
לטענת ב"כ המתנגדים, לא ייתכן
שאשה זקנה במצבה של המנוחה יכלה לנסח נוסחים המופיעים בצוואה. בנוסף, גם עו"ד
[ש'] הודה כי אינו יכול לומר בבירור שהמנוחה היא זו שהכתיבה לו את נוסח הצוואה. כל
מה שידע לומר שהקריא למנוחה את נוסח הצוואה והיא הקשיבה וחתמה עליה.
לטענת ב"כ המתנגדים עלו כמה
פגמים מהותיים בצוואה המוכיחים כי אין לתת תוקף לצוואה. בתה של המנוחה נכחה בצמוד
למנוחה בכל זמן ההליך בו נערכה הצוואה. העדים שחתמו על הצוואה, העידו בביה"ד
שלא ידעו או קראו את תוכן הצוואה, אלא רק ראו איך שהמנוחה חתמה על הצוואה. העדים
לא ידעו לומר אם המנוחה הייתה בצלילות דעת כשחתמה על הצוואה. העדים גם לא זכרו אם
המנוחה עשתה קניין על הצוואה, ואחד מהעדים אף לא ידע מה זה קניין אגב סודר.
בנוסף לכך נמצאו סתירות מהותיות בנוסח
הצוואה. כגון: בסעיף 3 בצוואה נכתב "בכפוף לאמור בצוואתי זו, הנני נותנת
את כל עזבוני לבתי [פלונית]". (ההדגשה לא במקור). ואילו בסעיף 5
לצוואה נכתב "אני מורה לבתי [פלונית] להשתמש בכל עזבוני (לרבות הכספים
שיתקבלו ממכירת נכסי המקרקעין) למטרות צדקה, חסד, או תלמוד תורה והכל ייעשה
מתוך כוונה לעילוי נשמתי ונשמת בעלי [...] ז"ל". אולם בסעיף 6 לצוואה
נכתב "אם יטען מישהו טענות נגד דרך הביצוע שתבצע בתי הנ"ל את סעיפים 4
או 5, לא יהא בכך כדי לפגוע באמור בסעיף 3 בו נתתי את כל עזבוני לבתי."
לטענת ב"כ המתנגדים מכל
הנ"ל עולה שהבת ניסתה בעורמה לקחת את כל העיזבון לעצמה במסווה של כאילו עשיית
צדקה בכספי העיזבון, והראיה המוחצת לכך היא, שבסיפא של סעיף 5 לצוואה נכתב
"למניעת ספק, בתי רשאית להוציא כל עזבוני לצדקה, וכו'.. הכול לפי שיקול דעתה המוחלט" (ההדגשה לא
במקור).
דיון
בנוגע לנוכחות הבת בעת עריכת הצוואה וחתימתה בידי המנוחה, ראוי לצטט
את סעיף 35 לחוק הירושה, וז"ל:
"צוואה לטובת עדים [...]
35. הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל־פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד
לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן־זוגו של אחד מאלה –
בטלה."
עולה כי היה מקום לשקול את הטענה כי
הבת השתתפה בעריכת הצוואה, אם הבת אכן הייתה מקבלת מנה בצוואה, אך במקרה דנן כל
הכספים והזכויות אמורים לשמש למטרות צדקה וחסד, והבת מונתה ע"י המנוחה אך ורק
לנהל את עיזבונה ולא זכתה על פי הצוואה במנה כלשהי. כפי שיפורט ויוחלט להלן, העיזבון
ישמש רק למטרות צדקה וחסד לעילוי נשמתה המנוחה ובעלה המנוח, ויחולק ע"י מנהל
עיזבון שימנה ביה"ד כדי לוודא שאכן כספי העיזבון ישמשו אך ורק למטרה זו.
לגבי הטענה כי
העדים כלל לא ידעו מתוכן הצוואה וכו' – בהתאם
לאמור ב־ע"א 142/80 מיקסקי נ' מירסקי לה (2) 155, אין העדים חייבים
לבצע דבר מעבר להוראות המפורשות המוגדרות בסעיף 20 לחוק. דהיינו אין זה מתפקידם של
העדים לאמת נתונים נוספים, לרבות העובדה שהמצווה חתם על הצוואה בדעה צלולה ומיושבת
ומרצונו החופשי.
כל הדרישה להצהרת העדים שהמצווה הצהיר
בפניהם שזו צוואתו וחתם עליה באה כדי להעמיד את המצווה ואת העדים על רצינות המסמך
והמעמד, ולהפנות את תשומת הלב של העדים שעליהם לוודא כי המוריש מבין היטב שהמסמך
שעליו הוא חותם הוא צוואתו שלו והוא רוצה בו. (ראה: ע"א 160/80, 851/79 בנדל
נ' בנדל, לה (3) 101; ע"א 347/84 צימט נ' בינמין, מ (4) 118;
ע"א 250/70 שרעבי נ' סוברי, כה (1) 429). (אמנם קיימת פסיקה ישנה של
ביהמ"ש למשפחה (ערכאה ראשונה שאינה מחייבת ואף לא פסיקה מדריכה) בת"ע
(ת"א) 1830/85 שם השיב בית־המשפט בחיוב, וקבע כי לא די בביצועם הטכני של
הוראות החוק בידי העדים, אלא יש צורך "כי מהות הצוואה ותוכנה תהיה מובנת
להם". בהעדר הבנה זו – יש בכך כדי לפגום בצוואה. אולם פסיקה זו אינה מחייבת
כלל ואף עולה שלא הובאה בספרי המלומדים.)
מה עוד, השפעה כשלעצמה לא
"תפסול" צוואה. קיום היסוד הבלתי הגון, ניצול תלותו של מצווה במשפיע,
ניצול חולשתו של המצווה על ידי המשפיע, ניתוקו של המצווה מאחרים ובידודו והעמדתו
במציאות בלתי אפשרית, אשר תגרום לו למצווה בשל כל אלה, לצוות שלא על פי רצונו שלו,
באשר למה ייעשה ברכושו, לאחר מותו, אלה יביאו לפסילתה של הצוואה הנדונה. וכך נפסק
בע"א 5500/94 צבי בלאו ואח' נ' שרה פרידמן ואח', פ"ד נ (3) 384:
"לשם קביעת קיומם של יחסי תלות מהסוג האמור, על בית המשפט לבחון
באופן קפדני אם העובדות מצביעות לכאורה על רצון לגיטימי למול למי שהיטיב עם
המצווה, או שמא הנסיבות מעוררות חשד בדבר היעדר רצון עצמאי בשל אותה תלות. המצב
הפיזי, המנטאלי והנפשי של המצווה, מידת ניתוקו מאנשים אחרים, טיב קשריו עם אחרים ־
כל אלה נסיבות היכולות ללמד לכאורה על השתעבדות רצונו לאדם שהוא תלוי בו".
(להלן: "פרשת בלו").
ובמילים אחרות וכפי שהתבטא השופט צבי
ויצמן בת"ע (כ"ס) 3180/09 תע (כ"ס) 18625־01־11 יהודה אריה דיין
נ' ארמון סבג, כדלהלן:
"אין פסול בניסיון להשפיע על אדם שיכתוב צוואה לטובת המשפיע או לטובת
אחר. הפסול הוא אם מעורב בהשפעה מימד של חוסר הגינות. חוסר ההגינות יבחן ע"פ
המושגים המוסריים של חברתנו ועיקרו ניצול תלותו, חולשתו או חוסר יכולתו של המצווה
לצורך עשית צוואה לטובת הנהנה (ע"א 681/77 מרק נ. שאבי פד"י ל"ג
(1) 7, 11; ע"א 133/84 רכטמן נ. זיסמן ואח', פד"י ל"ט (4) 769,
772; ע"א 718/89 קניפל נ. גוץ [פורסם בנבו] תקדין עליון 949 (3) 91; ע"א
5185/93 היועהמ"ש נ' מרום, פד"י מ"ט (1) 318; ע"א 4902/91
גודמן נ. ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראה ודיינות ע"ש הרב שלמה מוסיוף
זצ"ל, פד"י מ"ט (2) 441, וכן ראה ־ שוחט, גולדברג ופלומין, דיני
ירושה ועזבון, הוצאת סדן, מהדורה שישית, 101; ש' שילה, פירוש לחוק הירושה
התשכ"ה – 1965, מהדורה שניה, עמ' 269)."
במקרה דנן אילו הבת הייתה דואגת לשלשל
לכיסה ולעשות לביתה ולמשפחתה הקרובה ולא למטרות צדקה וחסד בלבד, אזי היה מקום
לחשוש שאכן הבת ניצלה את תלותה של אימה בה.
ויוער כי כדי להקים חזקה בדבר קיומה
של השפעה בלתי הוגנת שיש בה להעביר את נטל הראיות אל מבקש הקיום, אין די בחשד
גרידא אלא נדרשות ראיות משמעותיות המקיימות תשתית ברורה למסקנה האמורה.
נקודת המוצא כי צוואה שלא נפל בה פגם
פורמלי עומדת בחזקת כשרותה והנטל להוכיח את פסלותה מוטל על הטוען לכך (ע"א
6158/95 שולמית יעקב נ. שרה בראשי פד"י נ"ב (2) 603, דנ"א
1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה פד"י נ"ב (2) 813, 847
ורבים אחרים).
נטל השכנוע לפסלותה של הצוואה מוטל על
שכמם של המתנגדים לה מתחילה ועד סוף. אמנם רק אם יצביעו המתנגדים על נסיבות
המצביעות על השפעה בלתי הוגנת עשוי הדבר להעמיד חזקה לקיומה של השפעה שכזו ולהעביר
את נטל הבאת הראיות (להבדיל מנטל השכנוע) על שכמו של המבקש לקיים את הצוואה אשר
ידרוש לסתור את החזקה תוך שלילת קיומן של הנסיבות הנטענות או שלילת קיומו של אלמנט
חוסר ההגינות בנסיבות הנטענות, עם זאת נטל השכנוע מוטל לעולם לשכמו של המתנגד.
וראה את אשר הביא השופט ויצמן בפסק
דינו הנזכר לעיל:
"כך מצאנו בפרשת מרום – "הנחת המוצא של חוק הירושה היא שהצוואה
כשרה. הנטל להוכיח שהמצווה עשה את צוואתו מחמת השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען
לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, וכל ספק בענין זה פועל לטובתו של מבקש הקיום. כמאמרו של
מ"מ הנשיא זילברג בע"א 190/86 סוטיצקי נ' קלינברוט, פ "ד כב (2)
138, בעמ' 139: 'כל עוד אין ראיה מהימנה על מציאותה של ההשפעה הבלתי הוגנת, הזוכה
הוא מבקש הקיום ולא מבקש הביטול'" (שם, פסקה 9) " (ה.ש – צ.ו; דנ"א
1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה [פורסם בנבו] דינים עליון, כרך נד, 468; וכן
ראה – ת"ע (ת"א) 29820/00 בינדר נ. רייזר, ט.פ [פורסם בנבו]; עז
(ת"א) 4280/00 ב.ש נ' א.ז, [פורסם בנבו] תק־מש־ 2006 (4) 467; ש. שוחט, פגמים
בצוואות, מהדורה שניה, 230־237).
רק כאשר –
"הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחד
בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית, שאפשר להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי של
אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת, כי אז אפשר לומר שעשיה או פעולה שהיא
בעליל לטובתו של זה האחרון היא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת מצדו, אלא אם הוכח היפוכו
של דבר" (ע"א 423/75 בן נון נ' ריכטר, פ"ד לא (1) 372, בעמ'
378)."
היות שבמקרה דנן, ברור כי המנוחה חתמה
על הצוואה, וישנם שני עדים שקיימו את חתימתה, אף על פי שהעדים אינם חתומים בגוף
הצוואה, ואם כן לכאורה עולה השאלה אם הצוואה שהגישה בתה של המנוחה היא הצוואה שאותה
אישרו העדים כי המנוחה חתמה עליה, הרי העדים לא ידעו את תוכן הצוואה כפי שהודו
לפני ביה"ד.
התשובה היא, מכיוון שגם הבן הודה בפני
ביה"ד שכנראה חתימת המנוחה על הצוואה שהגישה הבת היא של המנוחה, ואינה
מזויפת. בנוסף, אחד העדים זכר כי תוספת כתב היד של המנוחה בצוואה, היא כתב ידה של
המנוחה. כמו כן, המנוחה חתמה על הצוואה לפני עו"ד [ש'], והעדים אישרו כי עו"ד
[ש'] אמר להם בעת שקיימו את חתימת המנוחה, כי המנוחה חותמת על הצוואה.
במקרה זה עומדת לצוואה חזקת כשרות,
ששטר הצוואה החתום ע"י המתחייב נכתב כדין, וכפי שכתב רש"י (גיטין ג
ע"א) "דלא חציף איניש לזיופי". ואפילו נניח שאכן המנוחה לא ידעה את
כל הכתוב בנוסח הצוואה, מלבד שנראה מתוספת כתב ידה של המנוחה בסעיף 5 בצוואה (כפי
שהעיד העד החתום על קיום הצוואה) שהמנוחה אכן רצתה ברוח הדברים הכתובים בצוואה,
קרי, חלוקת כספי העיזבון למטרות צדקה וחסד.
בנוסף לכך, השו"ע (חו"מ סי'
מה סעיף ג) פסק כדעת הרמב"ן בתשובות סי' עז מס"ב, וז"ל:
"הודאה בחתם ידו, והשטר בגופן של גויים והדבר ברור שאינו יודע לקרות, ויש עדים שחתם עד שלא קראו, מ"מ מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו". וביאר הש"ך בס"ק ה "כיון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר. שכל הסומך על נאמנות של אחרים, הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר."
וכן פסק השו"ע (חו"מ סא סעיף יג) כדעת הרשב"א בתשובות, וז"ל:
"מי שטען על כתובת אשתו שהיה ע"ה ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים, אין שומעין לו."
וביאר הסמ"ע (ס"ק כג):
"דה"ל לומר כן מתחלה אינני מבינו, תפרשוהו לי ואדע. וכל שתיקה בעניינים אלו ה"ל כקבלה שקיבל עליו לקיים מה שהסופרים נוהגים לכתוב בשטרות ובכתובות ובדקדוקיהן, וע"ל סי' מה ס"ג."
לאור הנ"ל, היות שהמנוחה סמכה על
בתה ועו"ד [ש'] שהכינו את הצוואה, הרי התחייבות המנוחה בצוואה תקיפה, אפילו
נניח שלא ידעה מה תוכן הצוואה.
אולם לאור האמור נראה, שבד בבד עם
הכרעת ביה"ד בדבר תוקפה של הצוואה, יש להכריע בשאלה, אם ניתן להסמיך את בתה
של המנוחה שעל פי שיקול דעתה המוחלט, יחולקו כל כספי העיזבון (כפי הכתוב בצוואה
בסעיף 5). כפי שנרחיב ונבאר להלן.
ב"כ אחים המתנגדים העלה חשש כי
הבת ניסתה בעורמה לקחת את כל העיזבון לעצמה במסווה של כאילו עשיית צדקה בכספי
העיזבון, והראיה לכך היא, שבסיפא של סעיף 5 לצוואה נכתב "למניעת ספק, בתי
רשאית להוציא כל עזבוני לצדקה, וכו', הכול לפי שיקול דעתה המוחלט". (ההדגשה לא
במקור).
אם יחליט ביה"ד לקיים את הצוואה
ככתבה וכלשונה, יש מקום לחשש שהעלה ב"כ המתנגדים, שהבת תנצל את המצב כדי לנכס
לעצמה את כל עיזבון המנוחה. ואם לא יהיה פיקוח על אופן ביצוע הדבר (כפי שנכתב
בסעיפים 5 ו־6 לצוואה). מתחזק החשש שהבת תשתמש בעיזבון לצרכיה ולצרכי בני משפחתה
במסווה של מטרות צדקה וחסד. דבר שלא יעלה בקנה אחד עם רצונה של המנוחה.
לפיכך צריך ביה"ד להכריע אם אפשר
למנות מנהל עיזבון חיצוני ע"מ שייפגש עם כל ילדי המנוחה ויציע לביה"ד מתווה
לחלוקת העיזבון למטרות צדקה לעילוי נשמת המנוחה ובעלה המנוח.
מינוי מנהל עיזבון כנ"ל, לא
יסתור את התוצאה שעליה הצהירה הבת בדיונים לפני ביה"ד ובסיכומיה, כי השימוש בעיזבון
המנוחה ייעשה למטרות צדקה וחסד בלבד.
הוראות סעיף 81 לחוק הירושה (להלן:
החוק) קובעת:
"81. קבע המוריש בצוואתו אדם שיבצע צוואתו או שינהל עזבונו, ימנה
בית המשפט או הרשם לעניני ירושה, לפי הענין, אותו אדם כמנהל עזבון,
זולת אם אינו יכול או אינו מסכים לקבל את המינוי או שבית המשפט או הרשם לעניני
ירושה משוכנע, מטעמים מיוחדים שיירשמו, שיש סיבות מיוחדות שלא למנותו."
(הדגשות לא במקור).
כלומר במינוי מנהל עזבון מכוח הסעיף
הנ"ל, ימנה בית־המשפט או הרשם לענייני ירושה, לפי העניין, את האדם שנקבע
בצוואה למנהל עיזבון (בין אם קיימת התנגדות למינוי מצד הנהנים ובין אם קיימת
התנגדות מצד צדדים שלישיים), זולת אם אינו יכול או אינו מסכים לקבל את המינוי או
שביהמ"ש או הרשם לענייני ירושה משוכנע, מטעמים מיוחדים שיירשמו, שיש סיבות
מיוחדות שלא למנות.
על פי הוראה זו, קיום רצון המוריש
בצוואתו, באשר לזהות מנהל העיזבון שימונה, הוא הדבר הרגיל אלא אם כן נמצאו סיבות
מיוחדות להורות אחרת (וזאת בכפוף לקביעה קודמת של ביהמ"ש או של הרשם לענייני
ירושה, כי יש הצדקה למינוי מנהל עיזבון בכלל).
במילים אחרות, החוק קובע אפוא בהוראת
סעיף 81 הוראת איזון. על־פי איזון זה יש למלא אחר הוראת המנוח למינוי מנהל עזבון,
אלא אם נמצאו סיבות מיוחדות להורות אחרת:
" זולת אם... או שבית המשפט או הרשם לעניני ירושה משוכנע, מטעמים
מיוחדים שיירשמו, שיש סיבות מיוחדות שלא למנותו."
לאור האמור, ככלל, בתי המשפט ובתי
הדין משתדלים ליתן להוראה של המוריש בצוואה "את הכבוד המגיע לה" ונזהרים
מלמנות מנהל עיזבון בניגוד לרצונו המפורש של המנוח (ראה ע"א 2/94 הברי ואח'
נ' נגר, תק־על 94 (1) 53).
זאת ועוד, נראה שביהמ"ש יעדיף
למנות את מנהל העיזבון המיועד בצוואה על פני מנהל עיזבון אחר גם אם האחר מתאים לכאורה
יותר לתפקיד, ובלבד שמנהל העיזבון המיועד מתאים אף הוא, וזאת גם אם יש בקרב
"הנוגעים בדבר מתנגדים למינוי של מנהל העיזבון המיועד (ראה: בר"ע
206/70 ישיבת פורת יוסף נ' חומי, כה (1) 57).
עם זאת, יש על ביהמ"ש ובענייננו
על ביה"ד להפעיל את שיקול דעתו ולא למנות מנהל עיזבון את מי שיש לו לגביו
ספקות קשים באשר ליושרו או לכושרו לנהל את העיזבון, גם אם מדובר במנהל עיזבון
מיועד בצוואה (ראה: ת"ע (ת"א) 7457/96 מנדל נ' לרר־שולמן, דינים מחוזי
לב (6) 847) או במקום שיש חשש לניגוד אינטרסים בין מנהל העיזבון המומלץ או המיועד
לבין טובת העיזבון או במקום שכל שיתוף פעולה בין מנהל העיזבון המומלץ או המיועד
לבין המעוניינים בדבר, שהם בדרך כלל היורשים, נדון לכישלון בשל חוסר אימון בסיסי
שקיים כך שכל פעולה שלו תביא לחיכוכים ולמעורבות יתרה של בית המשפט.
במקרים שכאלה, בכפוף להוראת סעיף 81
לחוק, ראוי לביהמ"ש למנות מנהל עיזבון ניטרלי תוך מתן עדיפות למינוי עורך דין
לתפקיד בשל מיומנותו המקצועית (ראה על"ע 2156/93 פלוני נ' הוועד המחוזי של
לשכת עורכי הדין בתל אביב, מח (2) 177).
בענייננו, אמנם ע"פ האמור
בסעיפים 4 ו־5 לצוואה, הורתה המנוחה כי בתה [פלונית] "רשאית להוציא את כל
עיזבונה לצדקה וכו' הכול לפי שיקול דעתה
המוחלט", דהיינו המנוחה הפקידה ובטחה אך בבתה (ולא בבניה המתנגדים לצוואה)
ונתנה לה את כל הכוח והמנדט לעשות כרצונה ולהשתמש בעיזבונה למטרות צדקה וכו' ללא
תלות באדם נוסף גם אם הוא נמנה עם אחד מבניה או מי מקרוביה.
משכך, על פניו נראה שלאור המתווה
המשפטי לעיל, לכאורה, ולפי סעיף 81 לחוק נראה לכאורה שיש לביה"ד למנות את הבת
כמנהלת עיזבון אימה המנוחה, ולו בשל הדוקטרינה של כיבוד רצונה של המנוחה המעוגנת
בסעיף לעיל, שהוא עיקרון־על במשפט הירושה.
ואולם, כידוע וכפי שהעלנו, כבוד המת
אינו זכות מוחלטת אלא זכות יחסית. ולכן אם לאחר שביה"ד שמע את הצדדים ולאחר
שביססו טענותיהן בראיות שקיימות סיבות מיוחדות שלא למנות את הבת, ובין היתר
מחמת שהתעוררו ספקות קשים באשר על יושרה או על כושרה לנהל את העיזבון, וביה"ד
שוכנע בכך שקיים חשש סביר לכך, אזי רשאי ביה"ד לאחר שהפעיל את שיקול דעתו
ומטעמים שירשמו למנות אחר כמנהל עיזבון המנוחה.
הכרעה
במקרה דנן, יש לשטר הצוואה חזקת כשרות, היות ששני הצדדים מודים
שהמנוחה חתמה על הצוואה, וישנם שני עדים שקיימו את חתימתה, וכן העידו כי עו"ד
[ש'] אמר להם באותו זמן שקיימו את חתימת המנוחה, כי המנוחה חותמת על צוואתה.
המנוחה חתמה על הצוואה לפני עו"ד [ש']. גם הבן של המנוחה (המתנגד לקיום
הצוואה) הודה בפני ביה"ד שכנראה חתימת המנוחה על הצוואה שהגישה הבת היא של
המנוחה, ואינה מזויפת.
במקרה זה עומדת לצוואה חזקת כשרות
ששטר הצוואה החתום ע"י המתחייב נכתב כדין, וכפי שכתב רש"י (גיטין ג
ע"א) "דלא חציף איניש לזיופי."
אפילו נניח שהמנוחה לא ידעה את כל
הכתוב בתוכן הצוואה אולם מכיוון שסמכה על בתה ועו"ד [ש'] שערכו בשבילה את
הצוואה, ונראה גם מהצוואה שהוסיפה עליה המנוחה בכתב יד בסוף סעיף 5 (שחלוקת
העיזבון יהיה גם לעילוי נשמת בעלה), שהמנוחה ידעה ורצתה ברוח הדברים האמורים
בצוואה, לפיכך די בכך כדי לתת תוקף לצוואה. וכפי שהורחב לעיל ע"פ מה שפסק
השו"ע (חו"מ סי' מה סעיף ג, סא סעיף יג).
אולם מכיוון שקיים חשש שהבת ניצלה את
תלותה של האם בה, כדי לנכס לעצמה את כל עיזבון המנוחה. ויש חשש שהדבר נעשה בערמה
עד כדי הטעיית המנוחה כי העיזבון ישמש למטרות צדקה וחסד, ואם לא יהיה פיקוח על אופן
ביצוע הדבר (כפי שנכתב בסעיפים 5 ו־6 לצוואה) קיים חשש שהבת תשתמש בעיזבון לצרכיה
ולצרכי בני משפחתה במסווה של מטרות צדקה וחסד, בייחוד בשל הנוסח המעורפל שמגלה טפח
ומכסה טפחיים. דבר שלא יעלה בקנה אחד עם רצונה של המנוחה, כפי שמוכח מכתב היד
שהוסיפה המנוחה בצוואה.
כדי ליצור איזון בין שני הנידונים,
להגיע לנוסחה שתקיים את רצונה של המנוחה בצוואתה, ביה"ד ימנה מנהל עיזבון
חיצוני שייפגש עם כל ילדי המנוחה ויציע לביה"ד מתווה לחלוקת העיזבון למטרות
צדקה לעילוי נשמת המנוחה ובעלה המנוח.
ביה"ד יבחן את הצעת מנהל
העיזבון, ויחליט אם לאשר את המתווה.
לאור הנ"ל מוצע לפסוק כי יש
לקיים את הצוואה ולמנות מנהל עיזבון חיצוני. מנהל העיזבון ייפגש עם כל ילדי המנוחה
וינסה לגבש הסכמות בין הילדים על אופן חלוקת העיזבון למטרות צדקה וחסד, ויציע
לביה"ד מתווה לחלוקת העיזבון למטרות צדקה לעילוי נשמת המנוחה ובעלה המנוח
ז"ל.
על כל בני המנוחה להגיש לביה"ד
תוך שלושים יום שם של מנהל עיזבון פוטנציאלי מוסכם. אם לא יגישו שם מוסכם בתוך
התקופה הנ"ל, ביה"ד ימנה מנהל עיזבון חיצוני, לפי שיקול דעתו.
ביה"ד מתיר את פרסום פסק בית
הדין כולל הנימוקים ללא שמות ופרטים מזהים של הנוגעים בדבר, כולל שמות באי כוח
הצדדים.
הרב מרדכי רלב"ג
לאחר העיון בחומר המצוי בתיק כולל סיכומי הצדדים, ולאחר שהוצעה לצדדים
הצעת ביה"ד (לפי האמור בנוסח פסק הדין), וב"כ הצדדים אמרו בדיון שישקלו
את ההצעה –
ביה"ד פוסק כי יש לקיים את
הצוואה ולמנות מנהל עיזבון חיצוני. מנהל העיזבון ייפגש עם כל ילדי המנוחה וינסה
לגבש הסכמות בין הילדים על אופן חלוקת העיזבון למטרות צדקה וחסד, ויציע
לביה"ד מתווה לחלוקת העיזבון למטרות צדקה לעילוי נשמת המנוחה ובעלה המנוח
ז"ל.
על כל בני המנוחה להגיש לביה"ד
תוך שלושים יום שם של מנהל עיזבון פוטנציאלי מוסכם. אם לא יגישו שם מוסכם בתוך
התקופה הנ"ל, ביה"ד ימנה מנהל עיזבון חיצוני, לפי שיקול דעתו.
ניתן ביום
