חיוב אשה בדמי שכירות

הנידון:

בעל ואשה שכרו דירה למגורים וחתמו שניהם על חוזה השכירות, לאחר תקופה נפרדו זה מזה הבעל נשאר לגור בדירה עוד מספר חודשים, ואחר כך עזב, בעת העזיבה הודיע למשכיר שהם נפרדו, ועתה הוא עוזב את הדירה, על פי החוזה יש להודיע למשכיר חודש מראש, ועל כן המשכיר תובע את שניהם בתשלום דמי השכירות. הבעל סירב לבוא לבית הדין, והאשה הופיעה, מכיון שכך התנהלה התביעה כנגד האשה. המשכיר טען שהיא חתומה על החוזה ביחד עם בעלה, והאשה טוענת שהחתימה היתה משום שכך נהוג, אבל היות ובעלה חייב לה מדור, אין עליה שום חיוב רק על בעלה.

תשובה:

נראה שהיות והאשה חתומה על חוזה השכירות הרי שהיא שכרה את הבית, ואין היא יכולה להשתמט ולטעון שבעלה חייב לה מדור, שכל חיוב הבעל הוא רק כלפי אשתו ואין לזה דבר עם חיוב האשה כלפי המשכיר.

ומצאתי כדברי בשו"ת מהרשד"ם (חלק אבן העזר סימן קפד), וזה לשונו:

"והעבודה אלמלא דמסתפינא דנראה דבר חדש וזר קצת הייתי אומר, שכפי הדין האשה חייבת בשכירות הבית מנכסים המוחזקין לה בידה ורשותה, והטעם, שהרי כתב הטור ס"ס ע"ז וז"ל איש ואשתו שלוו מא' היא חייב לפרוע החצי מכתובתה כו' עד סוף דבר הרי הם בטענות הללו כשאר לווין שלוו ביחד. והביא הב"י נר"ו שהם דברי בע"ה בשער כ"ד וכתב שכן השיב הרי"ף ע"כ, א"כ מה היה התימה לומר שכיון שהאשה היא עיקרית בדירת הבית שהיא והוא שניהם יחד לוקחים הבית ועל שניהם לפורעה, ואע"ג שכפי האמת הוא חייב לתת לה מדור לפי כבודה והוא מתנאי ב"ד, היינו כשהבית שלו, אבל כשהולכים לדור בבית אחרים, אם הבעל חייב לה המשכיר אינו חייב לה, ודעת המשכיר לגבות השכירות משניהם כמי שלווה לאיש ואשתו, דמה לי הלואת מעות בעין ומה לי דמי השכירות, ואם שאפשר לומר דשאני התם דהיא משתעבדת בפי' משא"כ בשכירות הבית, מ"מ איכא למימר דגם בשכירות הבית הו"ל כאלו היא משתעבדת עצמה לכך בהכניסה מטלטלי הבית בבית והם ערבים לשכירות הבית".

הרי שכתב להדיא, שאין שייכות בין חיוב הבעל למדור האשה, לבין חיוב האשה למשכיר, ואף שהבעל חייב לה מדור אין זה מגרע מחיובה כלפי המשכיר, אלא שהוא כתב דבריו גם כשלא נשתעבדה האשה למשכיר בפירוש, ואפילו בכה"ג היא אחראית לדמי השכירות, אבל במקום שהאשה חתמה בפירוש על החוזה הרי שנתחייבה בפירוש לשלם את דמי השכירות, על זה כתב להדיא שתהיה חייבת לשלם למשכיר, שכתב שזה דומה שאיש ואשה שלוו ביחד שמבואר בסי' ע"ז שגם האשה חייבת לשלם.

והנה המהרשד"ם כתב שהוו כאיש ואשתו שלוו מאחד, וז"ל השו"ע שם סעי' י':

"איש ואשתו שלוו מאחד, היא חייבת לפרוע החצי מכתובתה. ואם הבעל או יורשיו פרעו כל החוב, חוזרים ונפרעים ממנה החצי. ואם הבעל קיים והיא טוענת אתה לקחת כל המעות אלא שאני נכנסתי עמך בשטר, אינה נאמנת, אלא במיגו דפרעתיך. הגה. והרי הם בטענות הללו כב' לווין שלוו ביחד".

ואם כן חיוב האשה למשכיר הוא חצי מסכום השכירות, אלא שבדין השו"ע שאיירי בהלואה כתב שאף אם הבעל שילם את כל החוב יכול לחזור ולגבות מהאשה, היות וחצי ההלואה היא שלה, אבל בניד"ד כיון שהוא חייב לה מדור, לא מיבעיא שאם שילם את כל השכירות לא יוכל לגבות ממנה החצי, אלא אפילו אם הוא שילם חצי והאשה חצי, יכולה האשה לחזור ולגבות מהבעל את החצי ששילמה כיון שכלפיה הוא חייב במדור ועליו חל חיוב התשלום הזה. אכן כאמור כל זה רק בנוגע לבעל אבל כלפי המשכיר החיוב הוא על שניהם בשווה.

ועל פי מש"כ מהרשד"ם שהם כשניים שלוו, יש לדון בנד"ד כמה האשה צריכה לשלם למשכיר, שהרי כתב השו"ע (שם סעי' א) ששניים שלוו מאחד או לקחו מקח מאחד, נעשים ערבים זה לזה, ואם אין לאחד מה לשלם השני צריך לשלם עבורו, ואע"פ שלא התנו שיהיו ערבים מ"מ נעשה כפירשו, ואם כן אם א"א להוציא מהבעל תהיה האשה חייבת לשלם את כל דמי השכירות.

ובנד"ד שהבעל הוזמן לבית הדין וסירב לבוא, הרי שהמשכיר כבר עשה את המוטל עליו בזה שהזמינו לבית דין, וכבר חל חיוב הערבות אפי' שהאשה היא בגדר ערב סתם ולא בגדר ערב קבלן, ויכול המשכיר לתבוע מהאשה את דמי החוב, ואחר שתשלם תתבע את הבעל על ששילמה את חלקו. [אלא שבלאו הכי כבר כתבנו שהוא חייב לה גם את חלקה מכח חיוב מדור].

ואף שהיה מקום לדון בזה, משום שהמשכיר יכול לתבוע את הבעל בערכאות ואף קיבל ע"ז היתר מהבית דין, אם כן מאן נימא לן שאין לו חיוב לטרוח ולתבעו בערכאות, וכל זמן שלא עשה כן אינו יכול לתבוע מן הערב סתם, משום שבערב סתם אינו יכול לגבות עד שימצה את כל תהליכי הגביה מהלוה.

אמנם כבר הארכנו במק"א (נדפס בקובץ עז ואורה ח"ו - תשס"ט) שגם בערב סתם אין המלוה חייב לתבוע את הלוה בערכאות לפני הגביה מהערב, אלא צריך לתובעו בבי"ד ואם בי"ד נתנו לו רשות לתובעו בערכאות מפני שהוא סרבן, די בזה בכדי לגבות מהערב.

פסק דין:

האשה חייבת לשלם למשכיר את כל דמי השכירות, ויכולה לחזור ולתבוע את כל הסכום מהבעל.