חזרת שוכר משכירות על ידי שליח לפני תחילת השכירות

נימוקי פסק הדין

א.      היות והתובע פנה אל הנתבע קודם סגירת העסקה ותאר בפניו בפרוטרוט, "ברחל בתך הקטנה", את הדירה ומצבה והנתבע אישר את העסקה כפי שהיא, ולא הציב תנאים או הגבלות, באשר לסוג המיטות או בהגדרה ברורה מהי דירה "משופצת" עבורו – שליחותו של התובע הגיעה אל סיומה והמיטות הושכרו לו.

חזרתו של הנתבע מהעסקה – איננה פוטרת אותו מתשלום סך השכירות שהתובע שילם בגינו עבור שכירות המיטות.

אף אם נניח שבשעת חזרתו של הנתבע מהעסקה, היה די זמן למצוא שוכרים הגונים חילופיים – הרי שנטל הדאגה לכך רבץ על כתפיו של הנתבע ולא על כתפי התובע.

אין בעובדה שלפנים משורת הדין התובע ניסה למצוא שוכרים חילופיים, בכדי להשיל מעל הנתבע את האחריות למציאת שוכרים. והיות וכן, על הנתבע לשאת בהוצאות השכירות.

ב.      בין התובע והנתבע ישנה הכחשה באשר לסך השכירות של כל מיטה. לטענת התובע נאמר לנתבע בפירוש שסך שכירות כל מיטה עומד על 330$. ואילו לטענת הנתבע, נאמר לו שסך שכירות של מיטה עומד על 300$.

הנה אע"פ שלטענת הנתבע אין הוא חייב כלל בתשלום השכירות [באשר היה כאן מקח טעות לטענתו] – דינו כדין המודה במקצת הטענה, שבכדי להפטר מיתרת החוב שעליה הוא אינו מודה – עליו להישבע שבועת התורה, כמבואר בשו"ע [חו"מ סימן עה סעי' ה] וז"ל:

"מנה לי בידך מהלואה פלונית ומנה מהלואה אחרת שהלויתיך בזמן אחר כך וכך, והנתבע משיבו אין לך בידי כלום לפי שמהלואה ראשונה פרעתיך כך וכך ומהלואה שניה פרעתיך כך וכך, ומתוך טענתם הכירו הבית דין שעדיין חייב לו מאותם שתי הלואות עשרים דינרים, הוה ליה כשנים מעידים אותו שיש בידו חמשים, שהרי הבית דין עדים במה שהודה שנשאר עליו, וישבע שבועה מן התורה על השאר".

וכתב הש"ך [ס"ק יט] וזה לשונו:

"ולפעד"נ, דאם נתחייב על פי ב"ד, אף על פי שלא הודה בכלום, חייב שבועת התורה, דהיאך יעלה על הדעת דחיוב על פי ב"ד יגרע מהעדאת עדים, והא בכל דוכתא ב"ד חשיב טפי מעדים, וגם כל הקלים וחמורים דילפינן בש"ס [ב"מ ג' ע"ב ד' ע"א] העדאת עדים מפיו, שייכי טפי בב"ד" ע"ש.

לפיכך, בנדון שלפנינו, אע"פ שהנתבע לטענתו בקש לפטור עצמו בטענת מקח טעות, היות וכפי הנראה לביה"ד – אין במקרה שלפנינו בכדי לבטל את העסקה והמקח קיים, נמצא שלפי  טענתו של התובע הנתבע מחויב סך 660$ ולטענתו של הנתבע הוא אינו מחויב אלא סך 600$.

היות ובזמן הזה, אין בתי דינים נוהגים להשביע את המחויב שבועה, ותמורת השבועה מחייבים את המחויב שבועה שליש מסך הכפירה, כמבואר בשו"ת אגרות משה [חו"מ ח"א סימן לב] וזה לשונו:

"והנה אין אצלי ספרי רבותינו האחרונים לידע בברור מנהג דיינים לפשר, אם יש חלוק בין שבועה דנפטר לשבועה דנוטל. אבל, כמדומני שנוהגין לפשר בנכוי שליש בעד שבועה בין נפטר בין נוטל, אבל כיון שאין לזה מקור גדול מגמ' ופוסקים הראשונים אין זה ענין מוחלט והכל לפי ראות עיני הדיין, כי לפעמים ניכר שאינו רוצה לישבע משום שהוא שקר ובזה צריך לפשר ליתן יותר, ולפעמים ניכר שהתובע מאמין להנתבע אך רוצה להטיל עליו שבועה משום שיודע שלא ישבע ויתרצה להתפשר בזה יש לפשר ליתן פחות לכן תלוי בעיני הדיין אבל אם לא ניכר כלום כמדומני שנוהגין בנכוי שליש בעד שבועה בין נפטר בין נוטל".

בנדון שלפנינו, התרשמותו של ביה"ד כי אין לחשוד את הנתבע שמשקר בטענתו וכן אין לחשוד את התובע ומאוד יתכן שנפלה טעות בהבנת מי מהצדדים באשר לסכום השכירות המדויק, לפיכך, על הנתבע להוסיף על סך הודאתו 20$ בגין השבועה שנחסכה ממנו.

[ויש להעיר, כי אע"פ שהנתבע בתחילת דברו טען כנגד תביעתו של התובע, שלדבריו היה מקח טעות וכו' אך הוא לא התכחש לעובדה שהתובע טען שסך השכירות עמד על 330$ למיטה – אין בכך בכדי לתפוס אותו כמי ששתיקתו מהווה הודאה, היות ומסתבר שהנתבע לא ירד לכך, באשר לטענתו לא היה מקום לתביעה כלל. רק כאשר ביה"ד ניסה לפשר בין הצדדים והוא בא חשבון, הוא טען בלהט שסך השכירות שהוסכם עמו היה 300$ למיטה].

ג.      השוכר הסכים להשכיר לנתבע שתי מיטות, אע"פ שבכך הוא אינו יכול להשכיר את המיטה השלישית, לפיכך, אין מקום לחייב את הנתבע על שכירות המיטה השלישית וזה פשוט.