חשד לגניבה מאוצר ספרים על ידי מחזיק מפתח
הרב אליהו אהרון
הרב אילוז שלום
תשס"א/1
שבין: התובע: א'.
לבין הנתבע: ב'.
בנושא: חשד גניבה מאוצר ספרים.
תיאור המקרה:
א' מנהל אוצר ספרים, את הפדיון היה שם בקופה ובערב לוקח הביתה, לפעמים היו נשארים בקופה כסף מטבעות גם בסכומים גדולים, ב' עבד בהתנדבות כעוזר לא' ורק להם היו מפתחות של האוצר.
טענות הצדדים:
התובע: היו כמה גניבות מהקופה וחשדי נפל על ב' היות ורק הוא, היו בידו מפתחות, כל פעם נעלמו סכומים וסך הכל אני מעריך שנגנבו כחמשת אלפים שקל. לפני מספר חודשים לקחתי את המפתח מידי ב', פעם חשדתי במישהו אחר, שהוא חברו והתברר שאין מקום לחשד. יכול להיות גם שנכנסו דרך החלון מאולם סמוך אמנם זה די מסובך, ואולי זה כדי להסוות שלא יחשדו בו, כי היו סימנים של כניסה דרך החלון, הזיזו חפצים מאדן החלון.
הנתבע: אני מכחיש מכל וכל כל החשדות, אילו רציתי לגנוב הייתי גונב סכומים קטנים שלא ירגיש, או לוקח ספרים ומוכר ולא היה מרגיש כלל.
בירור הדין
טענת ברי עפ"י רגלים לדבר
יש לנו כאן טענת שמא של התובע, הוא אינו טוען בוודאות שב' גנב, אלא מתוך הנסיבות מסיק מסקנה זו. ולפי פסק הרמב"ם והמחבר, אם התובע טוען שמא אז אין אפילו חיוב שבועת היסת על הנתבע, וכן אינו חייב אפילו לצאת ידי שמים, שו"ע חו"מ סי' ע"ה סע' י"ז. אמנם הרמ"א שם פוסק שאם ראובן טוען על שמעון, גנבת ממני כי רק אתה היית בבית והתיבה נמצאת פרוצה, שמעון חייב שבועת היסת, ע"ש. ולכאורה גם כאן לפי הרמ"א יש מקום לשבועה. אולם לאחר העיון אין הנושאים שווים, שם טוען ראובן 'אף אחד לא היה בבית אלא רק אתה', אבל בנידון דידן יכול להיות שמישהו לקח את המפתחות של האוצר שלא בידיעת המחזיקים בהם ונכנס לאוצר. לכן גם לפי הרמ"א לא נראה שיש מקום לחייב אפילו שבועת היסת, ולכן אין בית הדין רואה מקום לחייב את הנתבע אפילו שבועת היסת.
לסיכום: הנתבע פטור מתשלום התביעה.
