סוכנת נסיעות שמכרה חבילת נופש שלא התממשה - ערעור

בס"ד                                                                                                           יג בתמוז תשע"ו
‏19 ביולי 2016

תיק מס' 75116

פסק דין בערעור

לפסק הדין של בית הדין קמא

א.    הליכים קודמים ועיקרי העובדות

פסק דין בתביעה זו ניתן בבית הדין ארץ חמדה גזית ירושלים ביום ט' בטבת תשע"ו (21.12.2015). התובע הגיש בקשת רשות ערעור על פס"ד זה, ובקשת רשות הערעור התקבלה ע"י אב"ד הרב אהרן כץ, והועברה לדיון בפני הח"מ.

עובדות המקרה תוארו בהרחבה בפסק הדין של בית הדין קמא שדן בתיק זה, אולם נחזור עליהן לצורך פס"ד זה.

בחודש חשוון תשע"ה חיפש התובע מקום על מנת לערוך שבת בר מצווה לבנו, שאמורה הייתה להתקיים בחודש אלול תשע"ה. במסגרת חיפושיו באתרי אינטרנט והשארת הודעה יצרה עמו הנתבעת קשר, והציגה עצמה כחברת "יערות-עד" שהיא חברת בת של חברת נופשים-בארץ [השמות שונו לצורך פרסום]. הוא פגש את הנתבעת בבית הארחה של קיבוץ מסוים (להלן 'הקיבוץ' או 'בית ההארחה') ולאחר שהתרשם מן המקום וממעמדה של הנתבעת בעיני מנהלי המקום, ביקש ממנה להזמין עבורו חדרים לביצוע שבת הבר מצווה. לאחר שקיבל הצעת מחיר סיכמו הצדדים שהוא ישלם מקדמה על סך 30,000 ש"ח שהם כ75% מעלות האירוע והמחיר המלא של האירוע נקבע להיות 40,500 ש"ח.

ביום 25.11.14 (שחל ביום ג' בכסלו תשע"ה) קיבל התובע חשבון מאת חברת יערות-עד ונתבקש להעביר את סכום המקדמה של 30,000 ש"ח לחשבון בנק על שם "הרבה-שפע", ואכן העביר סכום זה לאותו חשבון בנק. התובע ביקש חשבונית - קבלה על הסכום ששילם, והנתבעת הודיעה לו שיקבל חשבונית קבלה לאחר ביצוע האירוח. כשעמד על זכותו לקבל אישור על תשלום המקדמה, הנפיקה הנתבעת ביום 16.12.14 על דף לוגו של חברת יערות-עד מרחוב פלוני בירושלים עם מספרי הטלפון של המשרד ברחוב זה, אישור הזמנה עבור משפחתו לאירוח שבת בבית ההארחה. ניתנה מקדמה של 30,000 ₪. חשבונית מס בסיום מועד האירוח.

לאחר שהנתבעת הודיעה לתובע כי המנהל שלה ברח לחוץ לארץ, התובע הבין שנתעוררו בעיות בחברה, ובירר התובע בבית הארחה האם נרשמה בבית הארחה הזמנה על שמו. התברר לו שלא נרשמה לאורך אותה תקופה שום הזמנה לבר מצווה שלו, ושהחדרים שעלים סוכם עם הנתבעת כבר תפוסים לאירוע אחר. מכתב מאת בית הארחה נכתב ביום כ"ז באדר תשע"ה, בו כתב מנהל בית הארחה כי התובע הזמין דרך חברת יערות-עד 32 חדרים עבור שבת בר מצווה בפרשת ניצבים 11.09.2015, אך לא התקבלה מהנתבעת מחברת יערות-עד או משום סוכן אחר שום מקדמה או תשלום עבור הזמנה זו. לאור זאת נאלץ התובע לשנות את ההזמנה, לבחור חדרים חדשים ופחות מתאימים לצרכיו, ולשלם מקדמה חדשה למלון, וכן לשלם עבור כל האירוע מעל 50,000 ש"ח.

ב.     סיכום התביעה ותשובת הנתבעת

תמצית תביעות התובע היו החזר של 30,000 ₪ ששולמו על ידו לחשבון "הרבה-שפע" לטובת החברה שבה עבדה הנתבעת. לטענת התובע מתוקף מעמדה של הנתבעת כמנכ"ל החברה באחריותה להשיב לו את הכספים שהועברו מידו לידה ולא ניתנה עבורם כל תמורה.

כמו כן בתתה קבלה על הכספים הנ"ל היא לקחה אחריות אישית על סכום הכסף הנ"ל, ומשלא נתנה את התמורה המבוקשת עליה להשיבם.

כמו כן תבע התובע בתיק זה 8,960 ש"ח עבור התוספת ששולמה למלון בשל התייקרות החדרים והטעות של הנתבעת בהזמנה.

החזר הוצאות משפטיות בסך 5,900 ₪.

5,000 ₪ עבור הארגון העצמי של בר המצווה.

הוצאות הדיון בבית הדין - אגרת בית דין בסך 677 ₪ ואגרת ערעור בסך 1,500 ₪.

סך הכל נתבעו בתביעה זו 52,037 ₪.

הנתבעת השיבה כי אמנם הייתה בחברת יערות-עד בתפקיד המנכ"לית אך לא בעלת המניות. כאשר עברה החברה לנופשים-בארץ היא מונתה למנהלת קבוצות וגם התובע ידע שהיא אינה בעלת החברה. החוזה בין הצדדים הוא על ידי יערות-עד מבית נופשים-בארץ וגם כאשר ביקש התובע הנחה היא ניתנה לו רק אחרי אישור מנכ"ל נופשים-בארץ. התוספת של 10,000 ₪ היא בגלל מחיר המחירון שהיה מקבל הנחה אילו העסקה הייתה מושלמת על ידי נופשים-בארץ.

הנתבעת טוענת שהיא לא נהנתה כלל מכספו של התובע והיא אינה צריכה להיות אחראית לכספים שנגזלו ממנו על ידי גורם שלישי שהיא אינה אחראית עליו.

ג.      ניתוח פסק הדין של בי"ד קמא

בפסק דינו קבע כבוד בית הדין קמא כי בכתב הבוררות הסכימו הצדדים כי הם מכירים בעקרון שבתאגיד משפטי חלה הגבלת האחריות של התאגיד, ועל כן תביעותיהם מחייבות שתהיינה כלפי התאגיד ולא כלפי נציגי התאגיד הפועלים בשמו, אלא אם כן בית הדין סבור כי נציגי התאגיד או בעלי מניותיו אחראים אישית לאירועים נשואי התביעה.

עם זאת מכירים דייני בית הדין כי במקרה שבו הוכח כי בעל מניות או נציג התאגיד השתמש בחברה לכיסוי למעשה כעושק כלפי לקוחות החברה או נושיה, או שהנציג נהג ברשלנות כלפי לקוחות החברה - ישאו הללו באחריות אישית כלפי הנפגעים.

אין ספק שזה הוא הנושא שעמד כאן להכרעה במקרה נשוא התביעה: האם גם במקרה שלפנינו אין התובע יכול לתבוע את הנתבעת בתורה נציגת חברת נופשים-בארץ, או שמא היו כאן אירועים חריגים המטילים אחריות אישית של הנתבעת כלפי המעשים שנוהלו על ידה.

לעניין זה אין כל משמעות האם היא הייתה בעלת מניות בחברה או שימשה בה כמנכ"לית.

לדברי בית הדין, במקרה שלנו לא הוכח כלל כי הנתבעת חרגה מהנהלים או מהתנהגות סבירה. לטענת הנתבעת לא היה לה שום מידע מוקדם על קריסתה של החברה שבה עבדה. את דרישת מעבידה לתשלום מקדמה כה גדולה זמן רב לפני האירוע, תלתה בכך שהוא היה זקוק לכסף מזומן לתשלום מזומנים לספקים עבור אירוע גדול בים המלח.

בית הדין דן בהרחבה, בתביעת התובע כי יש לחייב את הנתבעת מדין מזיק. בית הדין נדרש בעניין זה לסוגיית מראה דינר לשולחני, השולחני קבע שהדינר טוב ונמצא רע, שלדעת ר' מאיר יש לחייבו מדינא דגרמי. והרי גם במקרה שלנו סמך התובע על דבריה של הנתבעת לתת סכום כסף גדול כמקדמה. לדעת בית הדין יש לפוטרה מדינא דגרמי משלש סיבות:

א.      ייתכן שפעלה בתום לב ולא יכלה לברר יותר במסגרת תפקידה.

ב.      התובע ידע שהיא נציגת החברה והעברה לחשבון אחר אינו מהווה עבירה על כללי המסחר.

ג.       לא הוכח שמעשה הנתבעת יצר נזק לתובע.

בית הדין דן בעובדה שהנתבעת נתנה לתובע מסמך בו היא מאשרת את התשלום, שלטענתו התברר כמזויף, על מנת להרגיע, ומכל מקום בו ביום היא שלחה לו מייל המודיע שהמעסיק שלה ברח לחו"ל. לא עבר הרבה זמן מן העברת הקבלה ועד שהתובע התחיל לנהל משא ומתן ישיר עם בית ההארחה, ועל כן לא הוכח שמעשיה יצרו נזק ממשי לתובע מעבר לנזק שכבר נגרם לו על ידי החברה שבה עבדה.

תוספת התשלום שנדרש התובע לשלם לבית הארחה בסך 8,860 ₪ אינם, לדעת בית הדין, נזק ישיר. שכן מזיק הוא אדם הפוגע באופן ישיר בממון חברו, ואלו במקרה שבנידון התביעה הסכום הנ"ל הוא הכסף שהיה אמור התובע לחסוך בהתנהלות הנתבעת בצורה ראויה בניהול ההזמנה שלו .

גדולי הפוסקים כבעל נתיבות המשפט (סימן קפ"ג) וחתם סופר (חלק ה' סימן קע"ח) כתבו שבמקום שאדם קיבל על עצמו שליחות בשכר והתרשל במלאכתו, יש לחייבו על מניעת הרווח שנגרם למשלח כתוצאה מכך שלא בוצעה השליחות. לדברי בית הדין, הסכום הראשוני עליו דברה החברה היה המחיר הריאלי לאירוח מעין זה, והחברה היא שהציעה הנחה על מנת לשכנע את התובע לשלם מקדמה גבוהה, והציעה הנחה שאפשר שהיא למעלה מיכולת החברה. בית הדין קבע שאין לדעת האם החדרים כבר היו תפוסים בזמן ההזמנה המקורית, שאז מחירם לא היה רלוונטי להזמנה ובמילא צריך היה להוסיף כסף עבור החדרים המשופרים. ועוד נימק בית הדין, שחובת ההזמנה חלה על בעלי החברה ואי אפשר להטילה על שליח של החברה, וממילא פסקי הנתיבות והחתם סופר אינם רלוונטיים לאירוע שלפנינו.

בית הדין דחה את התביעה על שירותים שלדעת התובע היו אמורים להתבצע על ידי הנתבעת ובוצעו בסופו של דבר על ידי התובע, שכן אלו לא הוזכרו בהסכם שנכרת בין הצדדים, וכן משום שההסכם הוא בין החברה לתובע ולא בין הנתבעת לתובע.

בית הדין הטיל על הנתבעת מחצית מאגרת בית הדין וחייב בסיכום פסק הדין את הנתבעת בסכום של 338.5 ₪.

ד.     בקשת הערעור 

כתב הערעור הוגש ביום י"ד בשבט תשע"ו 27.01.2016

בכתב הערעור טען בא כוחו של התובע כי הנתבעת שימשה לכל הפחות כמנכ"לית של החברה.

כמי ששימשה כמנהלת בחברה, הייתה זו חובתה של הנתבעת להזהיר את התובע מהעברת כספים לחברה שכבר הייתה במצב של קריסה. כמו כן הנתבעת לא מילאה את חובתה כלפי התובע בכך שלמרות שקיבלה עבור ההזמנה סכום כסף גדול, היא התרשלה בטיפול בהזמנה ולא ביצעה את ההזמנה בזמן. במהלך החודשים שקדמו לאירוע יצר התובע קשר עם הנתבעת מספר פעמים על מנת לברר את מצב הזמנתו המאושרת. הנתבעת מצידה התחייבה בפניו מספר פעמים כי ההזמנה מאושרת וכי מערכת היחסים בינה לבין המלון לא תפגע בהזמנתו המאושרת.

לא זאת בלבד, היא גם לקחה אחריות על תשלום המקדמה ששולמה, וכשביקש אישור בכתב על ההזמנה ביקשה ממנו להתאזר בסבלנות והמשיכה להרגיעו בסיפורים שונים על קשריה עם המלון. רק בבירור שערך עם בית המלון התברר לו שאין כל הזמנה מחייבת על שמו כפי שעולה ממכתבו של מנהל בית המלון מיום כ"ז באדר תשע"ה 18.03 2015. כמו כן נתברר לתובע שהחדרים אותם ביקש להזמין, והיו מתאימים יותר לבר מצווה שלו מבחינת אופי החדרים ומבחינת מחירם - כבר נתפסו לאירוע אחר ושהוא לא יוכל לקבלם.

הטענה העיקרית של בא כח המערער היא שכיון שהתנהלותה של הנתבעת בפני התובע ואף בפני בית המלון היה בכובעה כמנהלת חברת יערות-עד, וכי גם על פי שטר הבוררות אמור בית הדין לבחון האם פעולתם של מנהלי תאגיד או מי מעובדיו היתה בחוסר תום ובחוסר יושרה. במקרה כזה, העובדים לא יוכלו לחסות תחת כנפי התאגיד בבואם לפטור עצמם מאחריות אישית לנזק שגרמו במעשיהם למי שבא לקבל את שירותי התאגיד.

ה.    החלטה לקבל את הערעור ולקיים דיון נוסף בתביעה

בהסכם הבוררות שנחתם על ידי הצדדים ביום ב' באלול תשע"ה, חתמו הצדדים כי הם מכירים בהגבלת האחריות המשפטית של תאגידים... אלא אם כן מנהלי התאגיד או בעלי מניותיו אחראים אישית (סעיף 10).

הצדדים מצהירים כי קראו את סדרי הדין של בית הדין ומקבלים אותם על עצמם ומתחייבים לנהוג על פיהם (סעיף 11).

הצדדים מודים כי קיבלו קניין אגב סודר כדין על פי דין תורה בבית דין חשוב על כל התחייבויותיהם בכל סעיף שבהסכם זה (סעיף12).

בסדרי הדין של רשת בתי הדין ארץ חמדה גזית (כפי שהם מפורסמים גם באתר האינטרנט של הרשת) מוקדש פרק שלם לנושא "ערעור" (פרק ט').

בסעיף הראשון מודגשת העובדה שלצדדים יש זכות ערעור על פסק הדין או על החלטת בית הדין, ובתנאי שהבקשה לערעור תאושר על ידי אחד מאבות בתי הדין של ארץ חמדה גזית.

סעיף 4 של פרק זה קובע שאין ערעור אלא על יסוד הנימוקים הבאים:

א. טעות בהלכה

ב. טעות הנראית לעין בשיקול הדעת או בקביעת העובדות.

ג. פגם מהותי בניהול הדיון באופן המשפיע על תוצאות הדיון.

הבקשה לערעור בנדון זה הוצגה בפני אב"ד הרב אהרן כץ, והונחו בפניו כל החומרים שהיו קיימים בתיק. בהחלטה מנומקת נקבע שיש להעביר את התיק להכרעתם של שלשה מאבות בתי בדין של ארץ חמדה.

בהתייעצות שקיימו חברי בית הדין, קבעו שעל מנת שיוכלו להכריע בתיק זה כראוי, הם מבקשים לשוב ולחקור את הצדדים אודות פרטיו הרבים של מהלך האירועים הנוגעים לתיק זה. מזכירות בית הדין קבעה תאריך לדיון בתיק זה בבית הדין של ארץ חמדה ברמת גן תוך מאמץ ראוי לציון לתאם זמן שיהיה נח לכל הצדדים, ובכלל זה התובע והנתבעת.

לאחר שנקבע זמן לדיון נשלחה הזמנה רשמית לצדדים שעליהם להופיע לדיון בזמן המתואם. כמו כן הובהר במכתב ההזמנה שאם אחד הצדדים לא יופיע לדיון ללא סיבה סבירה יהיה בית הדין רשאי לקיים דיון זה במעמד צד אחד בלבד. כל זה בהסתמך על הוראה מס' 2 בפרק העשירי של תקנות הדיון של רשת בתי הדין של ארץ חמדה, הקובעת ברורות שבית הדין רשאי לפי שיקול דעתו לסטות מסדרי הדין בכדי להביא להכרעה צודקת ומהירה של הסכסוך. ובהתאם להוראות סעיף 15 (א) חוק הבוררות, הקובע כי: "בעל דין שהוזמן כדין לישיבה פלונית ולא התייצב, רשאי הבורר באותה ישיבה לדון בסכסוך בהעדרו; בעל דין שנדרש לטעון טענותיו במועד שנקבע לכך ולא עשה כן, רשאי הבורר לפסוק בסכסוך בהעדרו".

ו.       דיון בערעור שנתקיים ביום כ"ז באייר תשע"ו

בית הדין שבערעור התכנס לדיון בנושא הערעור ביום כ"ז באייר תשע"ו בשעה 13.00, על פי ההזמנה שנשלחה לצדדים. לדיון הופיעו בשעה היעודה דייני בית הדין הח"מ, וכן התובע ובא כוחו עורך דין ע'. הנתבעת לא הופיעה ובית הדין המתין להופעתה במשך שעה תמימה. בכל אותה שעה ניסתה מזכירות בית הדין ליצור קשר עם הנתבעת אך היא ניתקה את הטלפון ולא ענתה לפניות מזכירות בית הדין. לקראת סוף אותה שעה שלחה הנתבעת פקס למזכירות בית הדין ובו כתבה שכיון שהצדדים קיבלו עליהם את בית הדין בקניין אגב סודר לא מקובל עליה שיתקיים דיון נוסף אחרי שכבר ניתן פסק דין בבית הדין שבארץ חמדה בירושלים (לשמירת כבוד הצדדים לא הובא כאן הנוסח המלא והמדויק של דבריה מכיוון שהדברים הנוספים שנאמרו במכתב זה אינם קשורים לגופו של עניין, ואין הם מוסיפים כבוד לשולחם, לא נזכירם כאן ולא נתייחס אליהם).

יום לאחר הדיון (03/06) שלחה הנתבעת את ההודעה הבאה:

שלום רב

מרב זעם ותסכול ישבתי כל הלילה ובדקתי במיילים

וב"ה מצאתי את כל ההתכתבות על הבוס איך הוא מבקש ממני לעזור לו 

ולסגור מקדמות דחוף כולל של [התובע]

ביום ראשון אעביר לך את הכל ומבקשת ממך להעביר לנוגעים בדבר

נראה מה הוא יגיד אחרי זה

אולם לא נתקבלו ממנה מסמכים נוספים לאחר מכן.

לגופו של עניין, יש לשוב ולהדגיש שבקניין אגב סודר שקיבלו עליהם הצדדים הם קיבלו התחייבות להיות שותפים להליך המשפטי עד תומו, כולל קיום זכות הצדדים להגיש ערעור על פסק הדין של בית הדין קמא, וכולל חובתם של הצדדים להציג את טענותיהם בצורה ברורה בפני בית הדין. משסירבה הנתבעת להופיע בפני בית הדין, ולמען שמירת כללי הצדק, לא נותרה לפני בית הדין ברירה אלא לקיים דיון במעמד צד אחד, על כל משמעות הדבר בדבר יכולת הנתבעת להבהיר את עמדתה בנושאים ובפרטי האירועים כפי שעלו בתיק זה.

בדיון זה חקר בית הדין את התובע על מהלך האירועים שקדמו לתביעה זו, וניתנה לבא כוחו האפשרות להבהיר את השגותיו על פסק הדין קמא.

בית הדין קמא כתב בפסק דינו ש "ברור שלא ניתן לתבוע את בעלי המניות כיון שבחברה בעירבון מוגבל אין ערבות אישית של בעלי המניות". בהמשך דבריו בפסק הדין כתבו דייני בית הדין: "מן הכלל אל הפרט: ונבחן האם במקרה דנן הוכחה בעלות של התובעת על החברה שתצדיק הרמת מסך או אחריות אישית של הנתבעת לנזקים שנגרמו לתובע".

נושאים חשובים אלה טעונים הרחבת דברים. ובהם נעסוק בפסק דין זה.

ז.       חוק החברות ומושג הרמת מסך בחוק זה

החברה היא אישיות משפטית עצמאית בעלת אחריות מלאה לכל פעולותיה. חובותיה וזכויותיה של החברה אינם שקולים לחובותיהם וזכויותיהם של בעלי המניות בחברה, שכן בין החברה ובין בעלי מניותיה מפריד "מסך ההתאגדות". כאן עולה השאלה המשפטית מי הם האורגנים של החברה. סעיף 46 לחוק החברות קובע שהאורגנים של החברה הם האסיפה הכללית, הדירקטוריון, המנהל הכללי, וכל מי שפועל מכוח התקנון של החברה - רואים את פעולתו כפעולת החברה לאותו עניין.

כמו כן יש להדגיש שאם במהלך פעולותיו בחברה ביצע אדם "עוולה" הוא יישא בתוצאות העוולה, ועצם העובדה שאשיות משפטית אחרת נושאת באחריות לא תפטור אותו מאותה אחריות גופה.

יתירה מזו. כאשר אחד מן המנהלים לקח אחריות אישית לפעולותיו, גם אם הן היו פעולות בגוף החברה, בתנאים מסוימים אותו מנהל יהא אחראי כלפי אותו גוף שעמד מול החברה.

עניין זה מצא את נפקותו בפסק דין מאלף (ע"א 9183/99) פניגשטיין נגד חברת המהפך. מדובר היה בחברה בתחום התשתיות שהפכה חדלת פירעון, והמשיבים באותו ארוע לא זכו לכיסוי חובם. הם הגישו תביעה ובקשה להטיל חובה אישית על מנהל החברה, מכח העובדה שהם פעלו מולו ונתנו בו את אמונם. באותו אירוע טרח בית המשפט להראות שהמנהל מעולם לא נתן למשיבים הבטחה שהוא אחראי לפעילות מולם ולא הייתה כל עוולה בפעילותו מול המשיבים. יתירה מזו - המנהל הבהיר שהוא אינו נוטל אחריות אישית להתקשרות בין הצדדים, ועל דעת כן ביצעו המשיבים את ההתקשרות מול החברה. לכן, לא ניתן היה במקרה זה להטיל אחריות על אותו מנהל.

צא ולמד שאם היה אותו מנהל נותן למתקשר את התחושה שהוא אישית אחראי לתוצאותיה של אותה התקשרות, וכל שכן אילו הייתה עוולה במעשיו, היה בית המשפט מטיל עליו אישית את האחריות לתוצאותיה של אותה התקשרות.

כאמור לעיל, בין חברה לבין בעלי המניות פרוש מסך שחוצץ בין האישיות המשפטית של התאגיד לבין אישיותם המשפטית של בעלי המניות, אך פעמים שנוצר צורך להרים במידה זו או אחרת את הפרגוד והמסך המפריד בין האישיות המשפטית של התאגיד לבין בעלי המניות, וזאת על מנת לעשות צדק ומשפט. למעשה כיום רשאי בית המשפט לייחס חוב של החברה לבעל המניות בה אם מצא כי צודק ונכון לעשות כן, ובמיוחד באותם המקרים שבהם קיומו של המסך נועד להונות אדם או לקפח נושה של החברה .

יתירה מזו, אמנם החבות המשפטית על נזיקין הנה חבות של החברה כאישיות משפטית ולא של מנהליה או בעלי מניותיה, אולם עצם העובדה שאדם ביצע עוולה לא למען עצמו אלא כעובד או שלוח אחר אין בה כדי לשחרר את המבצע עצמו מאחריות נזיקין (דיני תאגידים, דלומי כהן עמ' 34).

ברור שבין התאגיד לבין בעלי מניותיו פרוש מסך החוצץ בין האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד לבין אישיותם המשפטית של בעלי המניות. הרמת מסך ביניהם נועדה למנוע שימוש לרעה בעקרון של האישיות המשפטית הנפרדת, והיא נחשבת מעשה חריג מבחינה משפטית. מאידך אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה לא אמורה בשום פנים לפטור את אחד מאוגניה מכל עוולה שיעשה במהלך פעולתו בחברה.

לסיכום נקודה זו אנו מבקשים להוסיף: דיני החברות והגבלת האחריות הכספית בעירבון מוגבל כל כולם לא נועדו אלא כדי להמריץ את הפעילות הכלכלית, ולהגביר את ההשקעות של אורגני התאגיד לטובתם ולטובת החברה שבה פועל אותו תאגיד, ולטובת כלל האנושות. בעולמה של הלכה התלבטו הפוסקים רבות ביחס הראוי לאורגן המשפטי הזה. אף שגם אנו מקבלים בהחלט, ככתוב בסדרי הדין שלנו ומודגש בשטר הבוררות הנוהג בבתי הדין של ארץ חמדה להכיר בתאגיד המשפטי, הרי יש לומר בו "חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו". הגנה על מנהלי ועובדי חברה שנהגו בתום לב וביושר כן. אך בשום פנים לא ניתן בו הגנה אחרי מעוול, שכשנוח לו הוא מבקש להסתתר תחת שמה של החברה שבה ביצע את עוולותיו. כך הדין במשפט הנוהג במדינה כמו שהובהר לעיל בדברינו וכן הוא במשפט תורתנו הקדושה.

כל זאת נועד להסביר שאין אנו עסוקים במקרה שלנו בהרמת מסך כפי שכתבו דייני בית הדין קמא. במקרה שלנו צריך לדון האם במהלך פעולותיה של הנתבעת בוצעו על ידה מעשים שראויים להיחשב עוולות. וכן האם היא נתנה תחושה ברורה שלמרות היותה מועסקת בחברת נופשים-בארץ היא לוקחת על עצמה את האחריות להשלמת העסקה לשביעות רצונו של המשיב.

ח.    ניתוח האירועים במקרה הנדון לפנינו

מסכת האירועים שקדמה לתביעה בבית הדין היא פרשה חמורה שבה בוצעה הזמנה לאירוח בבית ההארחה שבקיבוץ, שולמה עבורה מקדמה של עשרות אלפי שקלים, סכום שהוא קרוב ל75% מערך ההזמנה, אך למעשה לא בוצעה עבור המזמין שום פעולה להבטחת האירוע אותו הזמין. מעשה זה מהווה מקרה חמור של עוולה ממונית ואולי גם בעל היבטים אחרים שאין ענייננו לדון בהם כלל.

בדיון שקוים בבית הדין ברמת גן נשאל התובע אודות פנייתו לנתבעת:

הרב כץ- מפנה שאלה לתובע, יש לך בר מצוה לאן פנית?

תובע- חיפשתי מידע על שבתות בר מצוה באינטרנט היה מס' טלפון אמרו שיחזרו אלי והיא חזרה אלי יום למחרת.

הרב גיסר- זה היה אתר אינטרנט של חברת יערות-עד?

תובע- לא פשוט הופיע שם מס' טלפון.

הרב כץ- ידעת לאן אתה פונה?

תובע- לא ידעתי לאן אני פונה, לא היתה לי שום אסמכתא שזה משהו אמיתי עד שהלכתי לבית המלון יחד איתה לקיבוץ, דברנו בטל' על כמה מקומות, והגענו למסקנה שעדיף בבית ההארחה הזה, היא  הראתה לי את המשרד שלה שם,  אני לא יודע אם היא קשורה לקיבוץ. יש לה שם משרד בתוך המלון, התמונה באתר שלה הוא של המשרד הזה בבית ההארחה...

ובהמשך:

הרב כץ- חתמת איתה חוזה? מה הכותרת?

תובע- כן. יערות-עד.

הרב כץ- היתה לך ידיעה אז שהיא עובדת בנופשים-בארץ?

תובע- לא ידעתי, היא הציגה את עצמה בתור מארגנת בר מצוות, כל ההתנהלות שלי היתה רק מול הנתבעת.

ואכן בדיקה פשוטה של אתר האינטרנט שבו פעלה הנתבעת מגלה כי תחת הכיתוב "צור קשר ונשמח לעמוד לשירותכם ולוודא כי תיהנו מנופש מושלם" מצוי ריבוע "לשירותכם [הנתבעת] מנכ"ל" וכתובת הדואר האלקטרוני היא [email protected] אין ספק שכל הפונה לכתובת זו יודע שהוא פונה למנכ"ל חברת יערות-עד, [הנתבעת], ולא לשום כתובת אחרת.

אכן גם דף ההזמנה של בר המצווה מודפס על נייר לוגו של חברת יערות-עד, כשבכיתוב קטן מתחתיו מופיע הציון "מבית נופשים-בארץ".

נזכיר כי חברת יערות-עד הינה חברה שנרשמה ברשם התאגידים ביום ה-16.8.2012 ואלו ביום ה7.10.2013 הועברו כל מניות החברה לווייסווקל ולנופשים-בארץ. אך הנתבעת המשיכה לעבוד תחת השם המקורי של החברה שכבר לא הייתה קיימת ולהציג עצמה בכל המסמכים כמנכ"ל החברה.

דומה שהחמור מכל אירע לאחר שהנתבעת דרשה מן התובע להעביר מקדמה לחשבון אחר שבו המעסיק שלה מבקש לקבל את הכסף על שם "הרבה-שפע". אנו יודעים כיום שהכסף היה מיועד לאירוע אחר שנתקיים בים המלח. הנתבעת נדרשה להוציא חשבונית על התשלום שהועבר כחוק וכמקובל. כאמור התשלום בוצע ביום 25.11.14. על התשלום הזה לא הוצאה כל חשבונית – קבלה אלא מכתב מיום 16.12.14 המודפס על דף של חברת יערות-עד (כאמור - חברה שכבר חדלה מלהתקיים), ובו כותבת הנתבעת: "הריני לאשר הזמנה עבור משפחת [התובע] לאירוח במלון פלוני לתאריך 11.9.15, סך הכל 23 חדרי אירוח. ניתנה מקדמה של 30,000 ₪, חשבונית בסיום מועד האירוח בכבוד רב [הנתבעת] חברת יערות-עד".

קשה להגזים בחומרת המעשה של הנתבעת בהוציאה מכתב זה. על היבטיו המשפטיים החמורים בהיותו מכתב מזויף על מסמך של תאגיד. בהוצאתו של מכתב זה גרמה הנתבעת עוולה מוחלטת כלפי התובע שלא ניתנת לתיקון.

הרי עיקר טענתה של הנתבעת בתיק היא שעל התובע לפנות אל החברה שבה עבדה ואל מנהליה, על מנת שהם ישיבו לו את כספו. הוגש בפנינו מסמך ממשרדו של עורך דין ג' מיום ה11.1.2016 כי חברת נופשים-בארץ בהליכי פירוק מיום 7.12.13 וכי הוא מטפל בין היתר בתביעות החוב של החייבים. אלו היה פונה התובע כהצעת הנתבעת למפרק ומבקש לקבל מנכסי החברה את הכסף ששילם לה היה וודאי נתבע להציג את חשבונית המס להוכחת חובו. כל אשר היה בידו הוא אישור תשלום שהוציאה הנתבעת מחברת יערות-עד שכבר לא הייתה קיימת וכן העברה כספית לחשבון "הרבה-שפע". עורכי הדין כמובן היו דוחים מיידית את בקשת התובע בטענת "לאו בעל דברים דידן אתה". אם כן כיצד סבורה הנתבעת שהוא היה יכול לפנות בכלל לחברת נופשים-בארץ כאשר לא היה לו כלל דין ודברים עם החברה? כל שיש לו דין ודברים עמו היא חברת יערות-עד. הנתבעת היא המנהלת של החברה, ואותה צריך ואפשר לתבוע על השבת הכספים.

גם בית הדין קמא התייחס לעניין ה"קבלה" שמסרה הנתבעת לתובע, בסעיף 5 של פסק הדין.

אלו דברי כב' בית הדין:

בדברי ב"כ התובע שהוגשו לבית הדין ביום 16.11.15 (סעיף 7) עולה טענה חדשה: עצם זה שהנתבעת נתנה לתובע מסמך בו היא מאשרת את  התשלום (שלטענתו התברר כמזויף) מיום 16.12, "על מנת להרגיעו ולא לאפשר לו לפעול בזמן אמת להצלת כספו" וכך לטענתו, גרמה לו נזק.

ותגובת בית הדין:

מן הדין היה להתעלם מטענה זו, אשר לא הוזכרה בכתב התביעה ולא בדיון.

גם לגופם של דברים הטענה אינה מתקבלת. באותו יום שבו הוציאה הנתבעת קבלה עבור התובע, נשלח מייל לתובע המודיע ש'הבוס שלי ברח לחו"ל' (עמוד 7 שורה 19 בפרוטוקול). כמו כן ב 12.1 נערכה שיחה בין התובע לנתבעת בה הוזכר (לפי התמליל שהוגש לבית הדין), שהתובע כבר היה במו"מ פרטי מול בית ההארחה, וכבר ידע את המציאות בה היתה שרויה החברה עוד קודם השיחה עם הנתבעת, כך שגם אם מדובר על חוסר ידיעה או חוסר מעש בגלל מעשיה של הנתבעת, הרי שלא נראה שיש זמן ארוך מהעברת הכסף ועד ידיעת התובע על מצב החברה וחברת האם

לצערנו שגה בזה כב' בית הדין קמא, גם בטענה שלא היה ראוי לדון בהוצאת המסמך. ומה בכך שטענה מסוימת עולה בשלב מאוחר של הדיון הרי לא מדובר כאן בתביעה חדשה אלא טענה נוספת להוכחת התביעה. ובנוסף הנושא עלה בצורה ברורה בדיון שהיה בבית הדין קמא כמתואר בהרחבה בפרוטוקול הדיון עמוד 9. אנו מבקשים להעיר בזה. הרי זו תפארתו של בית הדין של תורה שהוא אינו צמוד לכתבי הטענות בדווקא אלא דן בכל העולה ומוכח ממסכת כל האירועים שקדמו להגשתה של אותה תביעה כל זאת על מנת להגיע לחקר האמת.

אך מעבר לדיון הפורמאלי, ומצידו של בית הדין. כיצד סבור בית הדין שהיה יכול התובע לפעול להשבת כספו ביום המחרת להעברת הכסף כאשר בידיו אין כל מסמך, פרט למכתב מזויף על דף של תאגיד שכבר חדל מלפעול? מדובר במעשה עוולה יסודי שנעשה על ידי הנתבעת, שסגר את כל דרכו של התובע להשבת הכסף הגזול, וכיצד אפשר להתייחס בזלזול למעשה חמור שכזה?

בית הדין קמא התייחס בשוויון נפש לעובדה שהנתבעת דרשה להעביר את הכסף לחשבון "הרבה-שפע" ולא לחשבון החברה שבה עבדה, בטענה שמקובל לבקש מלקוח לשלם לחשבון אחר עבור השרות שיקבל. לא נדון כאן בכללים החשבונאיים של ניהול חברות. הרי ברור שיש כאן תקבולים שלא נרשמים בחברה ואין עליהם עדות בחשבונות החברה על כל המשמעות החמורה של הנושא מבחינת ניהול חשבונות החברה. לעניינינו נעשה פה עוול חמור כלפי התובע שמשעה שביצע העברה לחברה אחרת שאינו מכיר ולא קיבל ממנה שום אישור על העברת הכסף, ממי יוכל לתבוע למשל תשלום במידה והיה מבקש לחזור בו מן העסקה? מחברת נופשים-בארץ? - בחשבונותיה לא רשומה שום העברה על שמו. מ"הרבה-שפע"? - מי יודע מי זו החברה הזאת ומה לה ולתובע?

הטענה של הנתבעת שזאת ההוראה שקיבלה מן "הבוס" צריכה להידחות בשתי ידיים. פשוט וברור שאין שליחות לדבר עבירה לא במשפט הנוהג במדינת ישראל, וכמובן לא במשפט העברי, והאחריות על מעשה העבירה מוטלת אך ורק על מי שביצע עבירה חמורה זו. היא הנתבעת ואינה יכולה להטילה על שום אדם!

ט.    העוולה שבהתנהלות הנתבעת בהזמנת החדרים

הנתבעת שידלה את התובע לשלם לה מיידית את הסכום של 30,000 ₪ על מנת להבטיח את החדרים הרצויים לו ואת המחיר של השבת. גם אם הייתה עובדת שכירה בחברת נופשים-בארץ כמו שמוכח מתלושי המשכורת, היא הייתה מנהלת לקוחות בחברה והיא היחידה שפעלה מול התובע, והיא הייתה היחידה שאמורה לדאוג עבורו להזמנת החדרים.

התובע נשאל על ידי כב' הרב אישון (במהלך הדיון ברמת גן) כך:

הרב אישון: למה שילמת לה 30,000 שקל?

תובע- טעות... המלון הזה הוא מקום מאוד מבוקש, יש לי חבר שרצה לתפוס במלון לעוד שנה ולא הצליח, אני רציתי להשיג את המחיר הכי טוב שאני יכול, כדי להבטיח את עצמי, היא אמרה לי שאם אשלם מקדמה גדולה מראש אשיג סכום יותר טוב. אני לא איש עסקים.

ברור שהנתבעת שהייתה זקוקה לסכום כסף גדול למטרות אחרות שידלה את התובע לשלם 75% כמקדמה עבור השבת שביקש להזמין. אילו הייתה נוהגת במעט יושר והייתה מקדישה חלק קטן מכספו של התובע לפחות להבטחת השבת ולהבטחת החדרים שביקש, לפחות היה מוצא עצמו עם הבטחה לשבת והבטחה לחדרים שבקש. מקובל שסוכני תיירות העובדים בקביעות עם בתי מלון מקבלים אישור מן המלון על החדרים המבוקשים, ורק אחר כך מקבלים מקדמה על חשבון האירוח, כאשר בדרך כלל המקדמה המשולמת מראש גם מבטיחה את מחיר האירוח. אכן במכתב המזויף שהוציאה הנתבעת ביום 16.12.14 מאשרת הנתבעת בשם חברת יערות-עד לא רק את אישור התשלום אלא גם את העובדה שהוזמנו 23 חדרי אירוח לשבת בבית הארחה לתאריך 11.09.15. אין זה אישור של חברת נופשים-בארץ אלא של חברת יערות-עד. אם באותו הזמן היה התובע פונה לחברת נופשים-בארץ, למנכ"ל החברה, ומבקש ממנו לממש ההזמנה או למשל ביטול ההזמנה, היה וודאי מנהל נופשים-בארץ טוען כלפיו 'לאו בעל דברים דידי את', לא מכיר אותך ולא קיבלתי ממך דבר ואין לי כל עסק עמך. וברור לנו היום היטב שהמכתב הוא לא רק מזויף על ידי הנתבעת אלא שיקרי לחלוטין ובית ההארחה לא קיבל שום הזמנה ולא הבטיח לשמור שבת אירוח, והכול הכל היה בדמיונה הפורה של הנתבעת.

בכל שיחות הטלפון המתקיימות בין הצדדים ובמיילים ממשיכה הנתבעת להבטיח "הכל יסתדר ויש לך שבת מובטחת ונפלא" ,כולל בשיחה בין השניים ביום 12.1.15.

נציג כאן דוגמאות מתמלילי השיחות בין הצדדים:

בתאריך 16.12.14

"אני מבטיחה לך שאדבר אתך אחרי החתונה ואתה לא תכעס רק תעריך"

"פשוט אני שאלתי אם פנוי אמרו לי חדרים פנויים בחלומות הכי שחורים לא חלמתי שמישהו סגר לספטמבר ולקח את כל החדרים זה דמיוני כי אם אני רוצה לעוד חודשיים יש חדרים פנויים בכל מקרה אנו נדבר עם הקבוצה ויהיה בסדר".

ברור שמי שקיבלה כחודש ימים קודם לכן כל כך הרבה כסף, על חשבון אירוע שהיה אמור להיערך עשרה חודשים מאוחר יותר, אמורה הייתה לבצע איזו הזמנה של החדרים באותו היום כמצופה ממנה, והייתה מבטיחה את האירוע כמוזמן. כל שאר הדברים שהיא הבטיחה לתובע אינם אלא דברי הבל וכזב ושוב אנו עדים לעוולה קשה של הנתבעת כלפי התובע.

ושוב מתמליל שיחה משונה שבה נדרשה בתאריך 8.12.14 לשלוח קבלה על 30,000 הש"ח ותשובתה המדהימה:

"ברעיון אנו מוציאים קבלה חשבונית בזמן האירוע בכל מקרה אני אבדוק ומאשרת שקיבלתי 30,000".

ושוב לא נעסוק כאן בעניין המשפטי, שהוא עניין לגורמי אכיפת החוק אלא למשמעות החמורה שהדבר גרם ליכולתו של התובע להציל את כספו אפילו למחרת יום התשלום.

מתמלול השיחות אנו למדים שבמשך תקופה ארוכה התחייבה הנתבעת בפני התובע כי הזמנתו מאושרת וכי האירוע שלו מובטח.

י.       הנתבעת מקבלת על עצמה אחריות לקיום האירוע

ביום ה12.01.15 (סוף חודש טבת) בשיחת בירור נוקבת המתקיימת בין התובע לנתבעת מבקש התובע בלשון ברורה לדעת:

תובע: אבל איפה אני נמצא כאן?

נתבעת: "אני אומרת לך האירוע שלך שמור דבר ראשון (הדגשה שלנו).

תובע: הוא שמור אבל את הכסף הוא לא קיבל

נתבעת: אני העברתי לו - אתה יודע לא קשור.

וכאן בא הסבר מפולפל על היחסים בין הנתבעת לבית ההארחה, שבו מנסה הנתבעת להסביר שאין לזה קשר לאירוע של התובע.

אך התובע מקשה:

תובע: אבל אני לא אמור להיות מעורב בדין ודברים

ותשובתה המדהימה של הנתבעת:

אז לכן אני לא התקשרתי אליך.

אנו מתרשמים מהגיונה של הנתבעת, היא מבקשת שנעריך את פעולותיה, שהיא לא מבקשת מן הנתבע שיעזור לה לפתור גם את הבעיות האחרות בינה ובין בית הארחה. ושוב הסבירה הנתבעת :

אתה התקשרת כדי לדעת- אתה את האירוע שלך את ה30,000 ₪ אתה לא משלם נקודה.

ואחרי זה בא הסבר של על רשעותו של *** ויחסו אליה.

אך התובע מקשה:

איך אני יודע שבבוא היום *** יבוא ויגיד טוב [הנתבעת] לא סיפקה את הסחורה (הרבה אירועים נוספים - גם זה כנראה אחריות התובע)

והיא עונה שהם רק בחודש ינואר, בוא נדבר עוד חודשיים.

ובהמשכה של אותה שיחה מרתקת בה הנתבעת חוזרת ומסבירה שהכול בסדר, וזה שהוא שילם עבור צד ג' (המעסיק הנכבד) לצד רביעי "הרבה-שפע" זה בהחלט תקין. והעיקר, כאשר התובע שואל איך יהיו לו בטחונות, תשובתה המרגיעה והברורה: בעוד חודשיים הכל יהיה בסדר.

היה מקום להמשיך ולתאר את השיחה המרתקת שראויה לתואר בלדה לכותבי כזבים ולשקרנים. בסופו של דבר אנו יודעים שבחודש אדר כארבעה חודשים אחרי קבלת ההזמנה ואחרי התשלום של 30,000 ₪ כותב מנהל בית ההארחה לתובע שלא נתקבלה שום הזמנה לאירוע שהוא מבקש לקיים, לא העברה שום מקדמה, לא נרשמה שום מחויבות של בית הארחה כלפי התובעת לקיום האירוע, ובמילים אחרות - כל סיפוריה של התובעת לא היו אלא ילקוט אחד של תרמית ושקר.

מן הבחינה המשפטית התקיימו פה בדיוק התנאים הגורמים לכך שיש להטיל את האחריות המלאה לאירוע ולנזקים שנגרמו לתובע לא על החברה שבה עבדה הנתבעת בלבד, אלא גם על מי שביצע את העוולות הברורות אותן הוכחנו, וגם קיבל על עצמו את האחריות האישית לתמורה המגיעה למערער, הוא התובע שבפנינו. מכיוון שהנתבעת יצרה מצב שיש קושי משפטי משמעותי לפנות אל החברה בה עבדה, ברור שניתן להטיל את מלא האחריות על הנתבעת.

סעיף 54 לחוק החברות מסדיר את אחריות נושאי המשרה בחברה, ביחס לנזקים שהם גורמים לצדדים אחרים:

54.  (א) אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס.

באחריות זו, מכוון המחוקק לחובות המוטלות על כל אדם לפי פקודת הנזיקין, סעיפים 35-36:

רשלנות

35.   עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.

חובה כלפי כל אדם

36.   החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף.

נמצא, שהיותה של הנתבעת עובדת בחברה אינה גורעת מאחריותה להימנע מרשלנות ולנהוג בזהירות.

יא.  אחריות לעוולות הזולת ואחריות אישית

במשפט הנוהג במדינת ישראל למעשה, קיימת גם אחריות של אדם למעשה זולתו. אחריות זו לובשת שתי צורות. אחריות מעביד לעוולות שביצע העובד או השלוח. ובנוסף, פעמים שאכן קיימת אחריות אישית למעשי הזולת, בגין חובת המוטלת על האחראי במקום העבודה כלפי מעשי הנזק שמבצעים עובדיו. במאמר יסודי בנושא זה בחוברת הפרקליט (הפרקליט י"ח עמוד 271 הערה 9) מבואר ששתי צורות הללו של אחריות נבדלות זה מזה בכמה דברים:

1. המעביד או המשלח אינו אחראי לעוולות שנעשו ללקוח, אם עוולות אלו לא נוצרו כתוצאה מפעולת העובד.
2. במקום שבו המשלח או האחראי ביצע בעצמו את העוולות, הוא וודאי יישא את תוצאתן של אותן עוולות.

עם זאת האחריות לעוולות הזולת והאחריות האישית עשויות לדור זו בצד זו, ולכן ניתוח משפטי יכול אכן להביא גם לאחריותו של המעביד, והאחריות של המעביד תקבע בהתאם למעורבות שקיים במעשיו של העובד.

אכן סעיף 12 לפקודת הנזיקין קובע:

כל אדם המשתף עצמו, מסייע מייעץ או מפתה למעשה או למחדל שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה עליהם מרשה או מאשרר אותם יהא חב להם.

(הרחבה בנשא זה בחוברת הפרקליט כ"ח עמוד 59 מאמרו של פרופ' טדסקי).

לסיכום: הכלל במשפט הנוהג במדינת ישראל, כי משדל המורה למשודל לבצע מעשה, אחראי למעשיו של המשודל, בין עשה כן בהוראה מפורשת או בהוראה שהיא מכללא.

נושאים אלה גם נתבררו בפסקי דין, לדוגמא ע"א 358/63 מדינת ישראל נגד שוורץ. או פד"י 2894 ע"א 256/62 רחמני נגד משיח).

כל זה מראה כי ניתוח סוגיית שליחות לדבר עבירה במשפט הנוהג שונה מפרטי הדין בהלכות המשפט העברי.

אלו היינו צריכים לדון בחלוקת האחריות בין הנתבעת לבין מי שקרוי בפיה ה"בוס" היו עומדות לפנינו סוגיות משפטיות נוספות להכרעה.

הוכחנו את העוולות הברורות והקשות שבוצעו בידי הנתבעת בתיק ואת האחריות הישירה שלה לנזקיו.

לעניין זה, טענתה של הנתבעת שהיא עצמה לא נהנתה אישית מן הכסף אינה יכולה לצערנו להצדיק את אחריותה האישית למקרה החמור שלפנינו.

יב.  אחריות המזיק בשליחותו במשפט העברי

כאן המקום להרחיב את הדיון בדין אחריות המזיק בשליחותו במשפט העברי. נקדים ונאמר: המשפט העברי מקבל את עקרון האחריות שיש לשליח במקרים שזה פעל בניגוד גמור ובאופן בוטה לחובתו כשליח.

הגמרא בכתובות (פ"ה עמוד א) בסוגיית "סיטראי", שהיא פחות חמורה מן המקרה שלפנינו, מלמדת אותנו שאם שליח לא דאג למלא את שליחותו של המשלח באופן שיגן על זכויותיו, הדבר מטיל עליו אחריות מלאה לנזק שנגרם למשלח. בספרו של שמשון אטינגר "פרקי שליחות במשפט העברי" מעיר המחבר (פרקי שליחות במשפט העברי עמ' 99 בהערת שוליים) בביאור אותה סוגיה שלפי מסקנת הגמרא השליח חייב גם אם לא הזהירו המשלח במפורש בקשר לדרך מתן הכסף. לפי זה חלה על השליח חובה ברורה לדקדק בטובתו של המשלח. במידה ונהג בכספו שלא כראוי ובברור שלא על פי השליחות שקבל - יש לו אחריות נזיקית, כמו שמסיק שם רב אשי שהמשלח אומר לשליח "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי".

בית הדין קמא, הביא מסוגיית הגמרא במסכת בבא קמא דף ק עמוד א: "רבי מאיר הוא דדאין דינא דגרמי", ושם בסוגייא מתואר:

"ריש לקיש אחוי ליה דינרא לרבי אלעזר, אמר: מעליא הוא, אמר ליה: חזי דעלך קא סמכינא. א"ל: כי סמכת עלי מאי למימרא? דאי משתכח בישא בעינא לאיחלופי לך, והא את הוא דאמרת: רבי מאיר הוא דדאין דינא דגרמי..."

התוספות שם העירו:

"והא דקאמר (מר) חזי דעלך קסמכינא אפילו לא אמר הוה מחייב כמו ר' חייא דאע"ג דלא אמרה ליה הוה מחייב אי לאו משום דלא הוה צריך למילף. ורב אלפס כתב דלעולם לא מחייב עד שיאמרו לו".

היינו נחלקו כאן הראשונים בתוך דברי התוספות, האם אפילו לא היה אומר ריש לקיש לרבי אלעזר "חזי דעלך קסמכינא" היה מתחייב רבי אלעזר, או שמא כשיטת הרי"ף שלעולם היועץ השולחני פטור, עד שיזהירו אותו שהם מחליפים כסף על פי חוות דעתו ואז עליו תהיה האחריות אם יוודע שהעצה לא הייתה הגונה.

בית הדין עמד על העובדה שאכן ברמ"א נפסק מפורש כדעת הרי"ף. שולחן ערוך חושן משפט הלכות אומנים סימן שו סעיף ו:

"המראה דינר לשולחני, ואמר לו: יפה הוא, ונמצא רע, י"א אם בשכר ראהו, חייב לשלם אף על פי שהוא בקי ואינו צריך להתלמד. ואם בחנם ראהו, פטור והוא שיהיה בקי שאינו צריך להתלמד. ואם אינו בקי, חייב לשלם אף על פי שהוא בחנם, והוא שיאמר לשולחני: עליך אני סומך, או שהיו הדברים מראים שהוא סומך על ראייתו ולא יראה לאחרים. ויש אומרים דאפילו סתמא נמי חייב (טור בשם רבינו יצחק והרא"ש). ומכל מקום הסברא הראשונה נראה עיקר".

אך בית הדין קמא לא הסתפק בהוכחת אחריות בדינא דגרמי בהלכה של "מראה דינר לשולחני", אלא ציין גם את מה שנפסק בשולחן ערוך חושן משפט הלכות ערב סימן קכט סעיף ב:

"אמר להם בשעת מתן מעות: הלוהו ואני ערב, נשתעבד הערב ואינו צריך קנין. הגה: ואפילו לא נתערב בהדיא, רק שאומר למלוה להלוות ללוה כי בטוח הוא, ועשאו על פיו והיה שקר, חייב לשלם לו, דהוי כאילו נתערב לו (מהרי"ו סימן פ'). וכן אם בית דין עשו אותו ערב, נשתעבד אף על פי שלא קנו מידו, כגון שהיו ב"ד רוצים לגבות מהלוה, ואמר להם: הניחוהו ואני ערב לכם, הואיל ויש לו הנאה שהאמינוהו ב"ד, באותה הנאה שעבד עצמו".

ובדברי הש"ך שם ס"ק ח:

"כי בטוח הוא כו' חייב לשלם כו' - דלא ה"ל ליעצו על ככה שאין אדם יכול לידע מה שיש לחבירו אפי' אדם לגבי בנו או להיפך אפי' ראה אצלו זהב וכסף ומטבע הרבה דילמא אינו שלו או חייב עליהם אלא בכה"ג שהיה אחיו וידע שנפלה להם בירושה סך חשוב וידע ג"כ שלא היו חייבים מקודם הירושה לשום אדם או שהיה שותפו מקודם בזמן מה ויודע מה שהיה לו בחלק החברותה סך חשוב וגם יודע בבירור שאינו חייב לשום אדם ואח"כ נמצא בהאי שעתא שבא לו סיבה והיזק שירד מכל נכסיו וזה [לא] ידע חשוב כאנוס ופטור אפי' א"ל חזי דעלך קסמכינא ולא צריך לקבל היסת דלא ידע דהא אין טוענו אלא שמא כ"כ מהרש"ל שם, (הג"ה ומכ"ש אם היה בטוח ונתקלקל אח"כ שהוא פטור כיון שנתקלקל אח"כ וכ"כ בסמ"ע ס"ק ז' ופשוט) עיין בפ' גט פשוט בשלטי גבורים דף רמ"ד ע"ב:"

היינו מי שמייעץ חייב לדעת שלא תמיד האינפורמציה שיש בידיו היא אכן נכונה, ואל לו לאדם לייעץ לאחרים להוציא ממון שכן הוא עלול להכשיל את מקבל העצה.

הלכה זו יסודה מדינא דגרמי (ולא הלכה בהלכות ערב כמו שאפשר היה להתרשם במבט ראשון) שכן יסודה הוא מדברי המהר"י וויל שכתב בסימן פ:

"ואם ישבע שמעון שלא דבר אלא כדברים האלה בל"א (דו בדרפשט קיין זורג האבן דש קרן אישט גוויש) ר"ל אינך צריך לידאג הקרן הוא בטוח אז הוא פט' מראובן רק שהאמת כך שהחוב היה בטוח בעת ההיא. אבל אם לא היה החוב בטוח בעת ההיא שמעון חייב לפרוע לראובן כיון דראובן קסמך על שמעון מידי דהוה אמראה דינר לשולחני ונמצא רע פ' הגוזל קמא /בבא קמא דף צ"ט/.

היינו שהמהר"י וייל חייב את מי שנותן הוראה להלוות כסף ויוצר מצג שווא שהכסף בטוח מחוייב מדינא דגרמי, כמו הדין של מראה מעות לשולחני, ולא מדיני ערב.

וכן הוא לשון בעל נתיבות המשפט (ביאורים סימן קכט ס"ק ב):

"כי בטוח הוא. עיין ש"ך ס"ק ז'. ומשמע דאין בזה חיוב [מ]טעם ערבות רק [מ]דין גרמי, ונפק"מ למאן דפוטר בדיני דגרמי במת, דס"ל דדיני דגרמי הוא רק קנס ולא קנסו בנו אחריו כמבואר בסימן (שצ"ו) [שפ"ו בש"ך סק"א]".

בהלכה זו של הגורם איבוד ממון של חבירו דנו כבר הפוסקים בהרחבה. רבים הביאו ראיה מדברי הרמב"ם הלכות זכיה ומתנה פרק ו הלכה כד:

"הורו רבותי שאם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לריעיו או יחלק מעות לשמשין ולחזנין וכיוצא בהן ועשה כדרך שעושין כל העם וחזרה בה משלמת הכל, שהרי גרמה לו לאבד ממון וכל הגורם לאבד ממון חבירו משלם, והוא שיהיו לו עדים כמה הוציא שאין זה נשבע ונוטל.

/השגת הראב"ד/ הורו רבותי שאם היה מנהג וכו' עד נשבע ונוטל. א"א איני משוה עם רבותיו בזה וזאת הגרמה דומה לזרעוני גנה ולא צמחו שאינו משלם לו (אלא) ההוצאה, וכללו של דבר אבוד ממון שבעל הממון עושה אותו אף על פי שגרם לו זה פטור עכ"ל".

כבר ביאר שם הרב מגיד משנה, שכיון שהוא נסמך עליה והיא חזרה בה - דין הוא שתשלם ולא כמו המקרה של הראב"ד בזרעוני גינה (דיון נרחב בנושא זה בדברי המהרי"ק שורש קל"ג והמשנה למלך שניתח דבריו בהרחבה כדרכו בקדש).

ובמה שנוגע לנושא שלנו, נראה שוודאי שיש לחייב את הנתבעת כמי שהורתה לתובע להפקיד כסף בחשבון "הרבה-שפע", ולמעשה לאבד את כספו.

בית הדין קמא פטר את הנתבעת משום שהיה סבור שהנתבעת נתנה לתובע את כל המידע שהיה בידה, וכן שהיא פעלה כנציגת חברת נופשים בארץ ולכן אין לחייבה.

אנו סבורים כמו שפירטנו לעיל בהרחבה, שלא רק שהנתבעת לא הבהירה לתובע את משמעות מעשה ההעברה לחברת הרבה-שפע, אלא זו הייתה הוראה לאבד את כספו בידיים, שהרי משעה שהועבר הכסף לגורם שלישי אין בידיו של התובע כל דרך ישירה לתבוע כספו חזרה מן הגורמים שהיו קשורים איתו בחוזה. באם היום יפנה התובע לחברת הרבה-שפע, ודאי שהם לא יהיו מוכנים לדון אתו על הכסף. הדברים נעשו שלא בתום לב מצד הנתבעת. היא פעלה כאן במעשה עוולה ברור וגלוי והיא מחויבת במקרה זה על דעת רוב הפוסקים מדיני דינא דגרמי.

במילים אחרת אנו דוחים את קביעת בית הדין קמא שכתב "לסיכום לא ניתן לחייב את הנתבעת מדין מזיק". אנו פוסקים שיש לחייבה על כל הנזקים שגרמה הנתבעת בפעולותיה.

יג.   פירוט הנזיקין שגרמה הנתבעת לתובע

 אין ספק שיש לחייב את הנתבעת בסכום של 30,000 ₪ שאותם הורתה לתובע לשלם, והלכו לאבדון בהוראתה הישירה.

בית הדין קמא דן בחישוב הנזק שנגרם לתובע בגין אי הזמנת החדרים.

בית הדין קמא קבע שהפרש זה צריך לעמוד על 8,860 ₪.

בית הדין קמא כתב:

יש לציין כי אף שתביעת התובע עומדת על ההפרש בין ההזמנות שלטענתו עומד על 10,300 ש"ח, מחישוב בית הדין עולה סכום נמוך יותר: מהחשבונית שהתובע הציג בבית הדין (חשבונית מספר 48515), עולה שהתשלום הכולל לבית ההארחה בפועל עמד על סך של 50,160 ש"ח, ולפיכך ההפרש בינו לבין הסכום הראשוני שאותו אמור היה לשלם הוא 9,660 ש"ח. מסכום זה יש לנכות את הסכום שהוציאו על חלות ועל מזנון סעודה שלישית בסך 800 ש"ח כולל מע"מ (מתוך החשבונית עולה שסכומי חיוב אלו מחושבים בבית ההארחה כתוספות על הסכום הבסיסי, ושהוגדרו בחוזה שנכרת בין התובע לחברה כ'כל תוספת בהתאם למחירון').

לכן ההפרש אותו תובע התובע צריך לעמוד על 8,860 ₪.

בית הדין קמא דן בשאלה האם יש מקום לחייב את הנתבעת על הנזק שנגרם לתובע בהתייקרות החדרים, וקבע שהנזק שנגרם לתובע בסעיף זה הוא למעשה מניעת רווח.

בית הדין דן כאן במשמעות הגמרא במסכת בבא מציעא דף עג עמוד ב:

"אמר רב חמא: האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא, ופשע ולא זבין ליה - משלם ליה כדקא אזיל אפרוותא דזולשפט. אמר אמימר: אמריתא לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא. אמר: כי קאמר רב חמא - הני מילי ביין סתם, אבל ביין זה - לא, מי יימר דמזבני ליה ניהליה? רב אשי אמר: אפילו יין סתם נמי לא, מאי טעמא? אסמכתא היא, ואסמכתא לא קניא"

על פי דברי רב אשי בסוגיה עולה שיש לפטור את השליח במקרה זה מטעם דין "אסמכתא", היינו שכיון שאין זה בטוח שיסכימו למכור לשליח את היין (ובאותו המחיר) יש לראות בדין זה אסמכתא שאינה מחייבת מצד עיקר הדין. ועל זה יש להקשות, מהדין שמי שלקח שדה לעבדה וליתן לבעלים חלק מן התוצרת, ולא עיבד את השדה חייב לשלם על הנזק שנגרם לבעל השדה. והגמרא מחלקת בין שהדבר בידו של השליח, כמו בעיבוד השדה שבידיו של החוכר או האריס לעבוד את השדה ולהרוויח, לבין מקום שהדבר תלוי בדעת אחרים שאז השליחות עצמה הינה אסמכתא.

ולסיכום נקודה זו, לדעתו של רב אשי שליח שהתחייב לקנות יין ולא קנה פטור אף שלא ביצע את שליחותו, משום שיש לראות בקבלת השליחות "אסמכתא" שלא קנתה למשלח את הזכות, כיון שהשליחות תלויה בגורם שלישי שאינו מחויב לאותה השליחות. אבל במקום שהשליחות תלויה בשליח עצמו חייב אותו רב חמא בגין אי ביצוע השליחות, שהרי אין כאן גורם שלישי שהשליחות תלויה בו.

הרמב"ם פסק בנושא זה בהלכות שלוחין ושותפין פרק א הלכה ה:

"הנותן מעות לשלוחו ליקח בהם חטים או מין ממיני סחורה ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומת"

הלכה זו מקורה הברור הוא דברי תוספתא דבבא מציעא פרק ד', ומביאה בירושלמי פרק איזהו נשך, וכן באלפסי שם בהלכות. בספר נתיבות המשפט ביאר בעניין זה בכמה הגדרות חשובות (ביאורים סימן קפג ס"ק א):

"ועיין סמ"ע סימן ר"ז ס"ק כ"ט, דדוקא במקום פלוני מיקרי לאו בידו, ע"ש. ולפי"ז אם שולח לו לקנות חיטין אתרעא דמשיך, ולא קנה, ונראה משאר כל הסוחרים שקנו תבואה באותו מקום שהרויחו, שחייב לשלם מטעם אם אוביר ולא אעביד. עיין מה שכתבתי בביאורים בסימן קע"ו [סקל"א] ובסימן ש"ו [סק"ו] דשותף או פועל חייב על מניעת הריוח מטעם אם אוביר".

למדנו שאם הסוחרים האחרים קנו תבואה באותו מקום חייב השליח על נזקיו. ועוד לימדנו בעל הנתיבות שם ובמקורות המצוינים בדבריו, שאם עשה כן בתורת פועל ולא שליח סתם הרי חייב הפועל על נזקי המשלח.

כבר ציין בית הדין קמא לכך שהלכה זו כפי שפסקה בעל הנתיבות הוזכרה בדברי הפוסקים האחרונים כמו בעל הישועות יעקב (חו"מ ג) וכן החת"ם סופר חלק ה' תשובה קע"ח .

בתשובת החת"ם סופר הנ"ל שעסקה בהרחבה בדיני שליח לקנות הובאו סיכומי ההלכות בנושא זה ואלו דבריו שם:

"ה' הנותן מעות לשלוחו ליקח לו פירות או סחורה וישב והלך לו ולא קנה כלום וביטל כיסו אם אין הזיקו של זה ברור אין לו בו כלום אבל אם הזיקו של זה ברור והשליח הי' יכול על זה בודאי ופשע ולא עשה מבואר מהריטב"א הנ"ל שחייב לשלם ולפע"ד כל הפוסקי' מודים לו מ"מ הואיל ולא מצאתי כן להדי' וכן במרדכי דב"ק סי' קט"ו לא משמע קצת כן על כן כשיבוא לידי אראה לפשר ולבצע עכ"פ".

מכל הברור הזה כבר היה עולה שמקרה שלפנינו יש לחייב את הנתבעת בכל ה8,860 ₪ שהיא גרמה נזק לתובע באי מילוי השליחות.

יד.  טענת בית הדין קמא לפטור הנתבעת בנזקי השליחות

כתב בית הדין קמא בפסק דינו (עמוד 9):

על מנת לחייב את הנתבעת בתביעה זו היה על התובע להוכיח כמה דברים:

א.  הסכום אותו הציעה החברה מראש היה ריאלי. שהרי, יתכן שמעסיק הנתבעת אישר את ההנחה משום שידע כבר באותו זמן שהוא מתכנן לברוח, ורצה לעודד את התובע לשלם בהקדם...

ב. החדרים שאותם התחייבה הנתבעת להזמין עבור התובע, לא היו תפוסים כבר בשלב ההזמנה. אם האמת כפי שטענה הנתבעת, בזמן שבו התובע שילם על הזמנתו החדרים כבר היו תפוסים, הרי שגם אם התנהלות הנתבעת לא היתה הוגנת, אין בכך משום לחייב אותה, כיון שמעולם לא היתה אפשרות לשכור את החדרים.

ג. על מנת להטיל אחריות אישית על הנתבעת היה על התובע להוכיח כי חובת ביצוע פעולה זאת היה מוטל על הנתבעת (ולא על חברת האם), ושהיא התרשלה במילוי חובתה....

ובסיכום כתב כב' בית הדין קמא כי תביעה זו (סעיף ב' בתביעה נדחית).

לצערנו שגה כב' בית הדין בכל הנחותיו.

הנידון שלפנינו הוא חמור יותר ממה שדברו בו הפוסקים בקטע שדנו בו בפרק הקודם וגם לדעת בית הדין קמא היה מחייב את פיצוי הנזק. סוכנות המשווקת נופש, חופשות או טיסות וכד' אינה שלוחה של המזמין אלא שלוחה של בעלת החברה המספקת את השירות, ובמקרה שלנו בית ההארחה. היא אמורה למכור עבור בית ההארחה מוצר מוגמר ובאחריות. כמקובל באופן ברור בענף זה, המבקש לרכוש חדרים למלון או לנופש אחר ואפילו לטיסה בחברת התעופה, הסוכן לא ימכור את המוצר אלא לאחר שבירר אצל החברה המשווקת אם החדרים פנויים או אם יש מקום בטיסה. ואם ימכור את אחד המוצרים ואז יתברר שהמלון כולו תפוס הרי זו האחריות המלאה של הסוכן לפצות בצורה ברורה על כל הנזקים שנגרמו לו כתוצאה ממכירה שגויה זו.

יתירה מזו. מקובל בענף שאם לאחר היצע השירות הוברר שהיו פגמים בשירות, על הסוכן לפצות את המזמין על הפגמים שנתעוררו בשירות. הסוכן יהיה אמור במקרה זה להתדיין עם נותן השירות. המחיר שנותן הסוכן הוא המחיר הסופי של העסקה, והוא באחריות הסוכן. ואם יתברר שבעל השירות מבקש מחיר גבוה יותר יצטרך הסוכן להתדיין עם נותן השירות ואין זה כלל מעניינו של המזמין. בתקלות שהינן מצד נותן השירות, כמו בית המלון או חברת התעופה, סוכן הנסיעות אינו מתחייב באחריות לאותה תקלה. וכן אם היו תקלות בשירותי הטיסה, וזה על סמך סעיף מפורש בחוזה שבין הסוכן והמזמין. אילו למשל לא הייתה מוגשת אחת הארוחות על ידי בית הארחה היה מקום לפנות על פי אותו חוזה בתביעה כלפי בית הארחה. מעבר לכך קיומה ותוקפה של ההזמנה היא באחריות מלאה של מי שהיה אמור להזמין את העיסקה כולה, במקרה שלנו חברת יערות-עד.

לאחר שהנתבעת המוצגת בכל הפרסומים כמנכ"ל וכמנהלת הקבוצות מסרה לידי המזמין קבלה של ההזמנה על כל פרטיה, ורשמה אותה על דף ההזמנות של החברה, היא אחראית על כל ההזמנה כולל המחיר המוסכם, כולל פירוט החדרים שהוזמנו, המזון שהיה אמור להיות מוגש על ידי בית הארחה בהתאם לאותה הסכמה, וכן על טיב השרות.

שגה אם כן כב' בית הדין שעל התובע היה להוכיח דבר מן הדברים שהוזכרו בפסק הדין. גם אם הייתה מבצעת את ההזמנה מיידית כמו שמצופה מסוכן המקבל 10% מן התשלום של ההזמנה, ואחר כך היה מתברר שיש בעיות עם ההזמנה, היא הייתה נושאת באחריות. במקרה שלנו התובע כבר שילם לסוכנת את הרוב המוחלט של הכסף עשרה חודשים לפני האירוע. הסוכנת במזיד ובעוולה שלא תתואר, כולל שקרים ברורים כלפי התובע כאילו כל הזמנתו מסודרת ולא הזמינה דבר, ולא השתמשה באגורה מן הכסף עבור האירוע, ולכן היא אינה יכולה לטעון טענות משונות כאלה כפי שמבקש כב' בית הדין. אין אלא לשאול יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא.

מן הטעם הזה אנו פוסקים שעל הנתבעת לכסות את מלוא הנזק שגרמה לתובע היינו סך של 8,860 ₪.

טו. פיצוי על הוצאות נוספות

לתובע נגרמו הוצאות נוספות ישירות ועקיפות בגין רשלנותה והעוולות שבהתנהגות הנתבעת.

התובע מבקש לקבל גם סך של 5,000 ₪ עבור איבוד זמנו בביצוע הדברים שהיה עליה לבצע.

שכר הטרחה שנאלץ לשלם לעורך דינו בסך 5,900 ₪ בהגשת התביעה.

סך של 2,177 ₪ עבור אגרות בית הדין.

בעניין ההוצאות שנגרמו לתובע בגין איבוד זמנו הרי שאלו הוצאות שהן בבחינת גרמא בנזיקין פטור. ולכן אין אנו מחייבים את הנתבעת בהוצאות אלו.

בעניין שכר הטרחה של עורך הדין נפסק להלכה בשולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן יד סעיף ה:

המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו, אף על פי שהזקיקו לדון בעיר אחרת. וה"מ דלא מסרב למיקם בדינא, אלא שרוצה לדון בעיר אחרת. אבל אם היה מסרב לבא לב"ד, והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד לדין, חייב לו בכל הוצאותיו.

פרטי ההלכות של דיני הטלת הוצאות התביעה הנן מורכבות בהלכה, אך המקובל הוא שכאשר הנתבע אינו סרבן לדון אין משיתים עליו את הוצאות התובע. על כן אילו הייתה הנתבעת מסרבת לדון עם התובע והיה עליו לפנות לערכאות לתובעה הייתה מתחייבת גם בתשלום הוצאות אלו, אך בהסכמתה לחתום על שטר הבוררות בפנינו פטרה עצמה מהחובה לשלם גם את הסכום הזה.

לא נוכל להימנע בזה לשוב ולמחות על העובדה שהנתבעת סירבה להופיע בפנינו בבית הדין ברמת גן.

טז. החלטות

א. הנתבעת, גב' פלונית, תשלם לתובע סה"כ של 38,860 ₪ .

ב. סכום זה ישולם לתובע בתוך 60 ימים מהוצאת פסק דין זה.

פסק הדין ניתן ביום יג בתמוז תשע"ו, 19 ביולי 2016.

והאמת והשלום אהבו

בזאת באנו על החתום