פד"ר ירושלים כרך א' עמ' מט- נא תיק 113-נא

פס״ד בענין שוכר בית ועשאו ביהכנ״ס

נושא הנידון

התובע השכיר לנתבע בית דירה בערד, והנשכר עשאו לביהכנ"ס בידיעתו של המשכיר. תחילה היתה השכירות עפ"י חוזה לשנה אחת, ללא זכות של הגנת הדייר, ולאחר שנסתיימה השנה האריך לו את השכירות לשנה נוספת, והמשיך להאריך לו עוד ועוד, תוך שהוא מעלה את דמי השכירות בצורה מדורגת מדי פעם.

הנתבע מספר שעיני ראשי העיר במקום לא היתה נוחה מפעילותו של ביהכנ"ס במקום. גם השכנים הצרו את צעדיו, אך בגלל ותיקותו של ביהכנ"ס לא ציוו על סגירתו, אם כי ציוו להסיר את השולחנות מחצר הבית והרשו את פעילותו רק בתוך הבית.

בשלב מסוים הציע התובע את הדירה לשכירות לחברת עמידר, ולדבריו היתה החברה מוכנה לשלם עבורה דמי שכירות גבוהים בהרבה מאלה שמשלם השוכר, וע"כ הוא תובע מהשוכר להגדיל לו את דמי השכירות בהתאם למחיר שהוצע לו. הנתבע משיב שהגיע להסכם עם חברת עמידר שלא ישכרו את הדירה, משום שע"י כך יביאו לסגירת ביהכנ"ס הקיים במקום.

התובע הודיע לנתבע במהלך הדיון לפנינו שהוא מרשה לו להרוס קירות פנימיים בתוך הבית ולהגדיל בכך את קיבולת ביהכנ"ס, וכי הרשאה זו קיימת כבר מזמן.

פסק דין

ביה"ד פסק כפשרה דמי שכירות שעל הנתבע לשלם לתובע, כשסכום זה יהיה קבוע לעוד שלוש שנים.

המקורות בהלכה

פסק השו"ע באו"ח סי' קנד סעי' ג דהשוכרים בית ומתפללים בו אין לו דין ביהכנ"ס. ומקור הלכה זו הביאה הב״י בשם מהרי״ן חביב, שם כתב דכיון שנשכר לחודש או לשנה אינו אלא עראי ואין לו דין ביהכנ״ס.

ויש לחקור, האם החסרון הוא משום שאין בכח השוכר להקדישו קדושת ביהכנ"ס, דכיון שאין לו בבית אלא שכירות חודש או שנה לא חשיב שיש לו קנין בגוף הבית, שהרי אפי' למ"ד בלוקח לזמן שקנין פירות כקנין הגוף דמי, קנין פירות של שכירות גרע, וכמו שהוכיח השערי יושר שער ה פרק ע עפ"י תוס' ב"ב כז א ד"ה לא, וכן הוכיח בקובץ הערות סי' נג אות א מתוס' ב"ב נ ד"ה המוכר, וביאר שם שהלוקח לזמן משתמש בשלו, שגוף הדבר הוי שלו לענין ההשתמשות, אבל השוכר משתמש בשל משכיר, דגוף החפץ אינו שלו גם לענין ההשתמשות, אלא שיש לו שעבוד על המשכיר להשתמש בחפצו, עיי"ש בקובץ הערות מכמה ראיות, והואיל וקדושת ביהכנ"ס היא קדושה בעצם הבית, אין בכח השוכר להקדישו.

או שנאמר שלעולם כיון שיש לו בבית קנין שכירות, חשיב שיש לו קנין בגוף הבית לאותם ימים לענין הקדשו, דשכירות ליומיה ממכר הוא, כמו שמצינו לענין שביתת בהמה בע"ז דף טו, דאפשר ששכירות קניא ואסור, וכן לענין אכילת תרומה של בהמה שכורה ואיסור הכנסת ע"ז לבית ישראל. ועוד אפשר לומר שבאמת קנין השוכר אינו כקנין הגוף, ושאני שביתת בהמה וכיו"ב שהם דינים התלויים בחפצא של השכירות, וכמו שחילק בשערי ישר שם, אבל דינים התלויים בבעלים אין לו דין בעלים, אבל מ"מ יכול השוכר להקדיש את הבית לפי שהקדש הוא כמו מכר, וכמו שיכול למכור זכותו כך יכול להקדישו, וכ"כ בקובץ הערות שם אות ו. ולפי"ז מה שאמרו שביהכנ"ס של שוכר אין בו קדושת ביהכנ"ס, אין החסרון בכח השוכר להקדישו כי אם בכוונת ההקדש, דכיון שאין לו בבית אלא חודש או שנה לא נתכוין להקדישו קדושה קבועה אלא רק קדושת עראי.

ונראה דהדבר תלוי במחלוקת התוס' ערכין כא א והיש"ש ב"ק פרק ה' סי' לב, דהתוס' שם כתבו בשם התוספתא ששוכר בית מחבירו והקדישו חל ההקדש, דכל זמן שהבית ברשותו חשיב שהוא ברשותו ויכול להקדישו, אבל היש"ש כתב שם שאפילו לזמן שכירותו אינו קדוש, כיון שאין לו בבית קנין הגוף, ועי' שו"ת חת"ס יו"ד סי' רכה שהקשה על היש"ש.

נמצא שלדעת התוס' יש כח לשוכר להקדיש הבית בתקופת שכירותו, וצ"ל לפי"ז שמה שפסק השו"ע שאין לו דין ביהכנ"ס הוא משום שהשוכר לא נתכוין להקדישו כי אם קדושת עראי, אבל לדעת היש"ש החסרון הוא משום שאין לשוכר כח להקדישו.

ונראה שבדבר זה נחלקו האחרונים נו"כ של השו"ע או"ח שם. הלבוש כתב שלאו דוקא כששכרו לחודש או שנה, אלא אפילו שכרו לזמן רב אין לו קדושת ביהכנ"ס, וכתב שם משום שאין הגוף קנוי לשוכר להקדישו, אבל הפמ"ג כתב שדוקא אם שכרוהו לחודש או לשנה אין לו דין ביהכנ"ס, אבל אם שכרוהו לזמן רב יש לו דין ביהכנ"ס, דבכה"ג אינו חשוב עראי. באופן אחר חילק העולת תמיד שהביא באה"ל למ"ב שם, דלא כתב מהרי"ן חביב דקדושתו עראית אלא כששכרו את ביהכנ"ס בהחבא ובהטמנה מאימת המלכות, דיש חשש שיתודע למלכות ויתבטל, אבל כששכרוהו בגלוי וברשות המלכות קדושתו קבועה, דבזמן השכירות כמכורה היא להם, ואע"פ שאפשר שהמשכיר לא ירצה להמשיך להם את זמן השכירות, אין זה נחשב עראי משום כך, כיון שבכל אותו הזמן אין להם קביעות אחרת כי אם שם.