אי חתימה על חוזה בשיפוץ דירה
הרב רוזנברג ניר
הרב יוסף אלעד שלמה
תיק 5770/2
ש.נ. נגד א.ע.
תיאור העובדות:
א. (להלן: הנתבע) הינו בעל מקצוע בענייני שיפוצים.
בעקבות מספר עבודות שעשה בישוב ועקב איכותן הטובה ומחירן הנמוך הוזמן הנתבע לבצע
עבודות שיפוץ כלליות לחדר האמבטיה אצל ש. (להלן: התובעת).
עבודות אלו נעשו לאחר שנחתם חוזה כתוב ומפורט הכולל
את מרכיבי העבודה, עלותם וזמני ביצועם.
עבודות השיפוץ בחדר האמבטיה בוצעו לשביעות רצון המזמינים
תוך כדי השקעה מרובה של הנתבע הרבה מעבר לתכנון עקב תשתית כללית קלוקלת.
לאחר מכן נתבקש הנתבע ע"י התובעת לתת הצעת מחיר להחלפת 6 דלתות בבית, הנתבע נתן הצעת
מחיר של 250 ₪ לדלת, מחיר הנמוך מהמקובל בשוק, וכן דובר על כך שההובלה תהיה
ע"י הנתבע ללא תוספת תשלום.
כמו כן, ביצע הנתבע מדידות של כל הפתחים ומסר אותן טלפונית לחנות בה הוזמנו הדלתות ע"י התובע, לא סוכמו סדרי זמנים והצדדים נפרדו זה מזה.
לאחר זמן הגיעו הדלתות לחנות ואז יצרה התובעת קשר
עם הנתבע שיביא את הדלתות ויבצע את העבודה. היה קושי רב ביצירת קשר עקב בעיות
זמינות ולאחר שנוצר הקשר הודיע הנתבע לתובעת שהוא חזר לעבודתו הקודמת באבטחה ואין
לו יכולת לבצע את המלאכה והפנה אותה לבעלי מקצוע אחרים, התובעת לא הצליחה ליצור
קשר מעשי עם הראשון שהופנתה אליו והשני לא היה יכול בזמן שפנו אליו.
התובעת ובעלה עמלו קשה בהשקעה רבה של זמן, זמן
עבודה והרבה עוגמת נפש ולחץ ע"מ להשיג בעל מקצוע אחר.
בסופו של דבר איש מקצוע של החנות ביצע את ההובלה
וההתקנה של 5 דלתות תמורת 1850 ₪, ואילו את הדלת השישית לא הצליח להתקין מחמת טעות
של החנות באופן שלא התאימה למשקוף המדובר אע"פ שהמידות שנתן הנתבע היו מדויקות.
לאחר מאמץ רב, לחץ ועוגמת נפש רבה מאד הושג בעל
מקצוע אחר שהרכיב את הדלת תמורת 500-400 ₪ .
סה"כ שולמו 2350 ₪ במקום 1750 ₪ שסוכם
מלכתחילה עם הנתבע.
התובעת דורשת 1200 ₪ כתשלום על פער המחירים ועל
עוגמת הנפש ושעות העבודה שהפסידו עקב ההשקעה בענין.
פסק הדין:
1. הנתבע פטור מכל תשלום.
2. על הנתבע להתנצל על הצער ועוגמת הנפש שנגרמו
בענין.
3. אין צו להוצאות משפט.
נימוקים:
לאחר בירור הטענות הגיע בית הדין למסקנה שישנה
מחלוקת מהותית בהבנת הסיכום הראשוני.
התובעת הבינה שנוצר ביניהם סיכום חוזי בעל פה
הכולל התחייבות של הנתבע לבצע את ההובלה וההתקנה לכשיהיו הדלתות מוכנות במחיר
המדובר.
ואילו הנתבע הבין שיש כאן הצעת מחיר בלבד באופן
שאף אחד מהצדדים לא מחויב.
הנתבע הוכיח דבריו בכך שבכל העבודות האחרות שנעשו
אצל התובעת נעשו בחוזים כתובים, (כגון בפרגולה, באמבטיה ושאר השיפוצים), ואילו
התובעת טענה שרק בשיפוצים הכוללים פרטים רבים נהגו לעשות חוזה כתוב בעקבות מידע
קודם על טעויות שנעשו משא"כ בהתקנת דלת אין צורך בכך.
בית הדין התרשם שנוצרה כאן חוסר הבנה, הנובעת גם
מטוב לבו של הנתבע באופן שקשה לו לדחות ולהודיע בצורה ברורה שאינו מתכוון לבצע את
העבודה דבר שגרם לציפיות לא נכונות וממילא לעוגמת נפש גדולה.
מכיוון שיש כאן הכחשת טענות בין התובעת לנתבע, הדין פשוט שאי אפשר לחייב ככל ברי וברי כמבואר בשו"ע חושן משפט סי' עה סעיף יז:
"מנה לי בידך, אין לך בידי כלום... כיון שכופר בכל, פטור משבועת התורה ונשבע היסת".
ובנידון דידן יש לפטור אף משבועת היסת משתי סיבות:
א. כיוון שנראה שהיה כאן חוסר הבנה בין הצדדים באופן
שנראה שגם לטענת התובעת סביר להניח שהנתבע באמת חשב שלא היה כאן חוזה מחייב, ואם
כן אין כאן הכחשה של עובדות אלא של כוונות, והרי הא דמשבעינן היסת היינו משום
ש"אין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו" (ע"פ בבלי שבועות מ ב), וכאן אפילו אם
התובעת הבינה שיש כאן התחייבות אכתי בעינן לכוונת הנתבע ובזה א"א לתובעת
לטעון ברי.
ב. אין שבועה אלא בדבר המביא לממון שאילו היה מודה היה הנתבע חייב אבל אם היה פטור אפילו הודה אין כאן שבועה כמבואר בשו"ע חו"מ סי' פז סעיף כה:
"כל הטוען לחבירו טענה שאפילו אם הודה לא יתחייב ממון, אף על פי שכפר אין מחייבים אותו היסת. כיצד, אמרת לי ליתן לי מנה, להד"מ, אין משביעין אותו לא היסת ולא חרם, שאף אם הודה, אינו חייב לו כלום".
וכאן אפילו
הודה הנתבע שהתחייב לבצע את העבודה וחזר בו אינו חייב בתשלום כפי שיבואר להלן.
חזרת פועל מביצוע עבודה -
בהנחה שאכן הצעת המחיר הייתה מתוך כוונה אמיתית
להתחייבות הדדית, האם מותר לפועל לחזור בו מביצוע העבודה, אם חזר בו האם חייב
בתשלום כל שהוא ואם נגרמו נזקים מה דינו.
איתא במשנה במסכת בבא מציעא בתחילת פרק ו (עה:):
"השוכר את האומנין והטעו זה את זה - אין להם זה על זה אלא תרעומת. שכר את החמר ואת הקדר להביא פרייפרין וחלילים לכלה או למת, ופועלין להעלות פשתנו מן המשרה, וכל דבר שאבד, וחזרו בהן - מקום שאין שם אדם, שוכר עליהן או מטען".
ובגמרא שם (עו:) בהסבר השני
מבואר דמיירי בשחזרו בהם מלבצע את העבודה, שבכה"ג אין לבעל הבית עליהם אלא
תרעומת כל עוד לא התחילו בעבודה ואפילו התחילו בעבודה יכולים לחזור בהם אלא שאז יש
לחלק בין דבר האבוד לשאינו אבוד.
בדבר שאינו אבוד חוזר בו וידו על העליונה (דהיינו בחישוב השכר שיקבל בפועל, ואכמ"ל) כדאיתא בב"מ י. :
"והאמר רב: פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום... דכתיב כי לי בני ישראל עבדים - עבדי הם, ולא עבדים לעבדים".
והא דיכול לחזור בו אפילו באמצע העבודה היינו בין בפועל בין בקבלן (אלא שבקבלן ידו על התחתונה - תוס' שם).
וכ"פ מרן המחבר בחו"מ סי' שלג סעיף ג:
"התחיל הפועל במלאכה, וחזר בו בחצי היום, חוזר, ואפילו קבל כבר דמי שכירותו ואין בידו לשלם לבעל הבית, יכול לחזור בו והמעות חוב עליו, שנאמר: כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה, נה), ולא עבדים לעבדים" ועעיי"ש בסעיף ד.
והיינו בשהתחילו לעבוד, אך נראה שכאן לא היתה
התחלה כלל שהרי לא הלך למקום העבודה אלא כבר היה שם מחמת העבודות האחרות, ואף
המדידות אינן נחשבות כתחילת עבודה שהרי לא נתבקש תשלום עבורן ולטענת התובע נעשו
כטובה וחסד בלבד.
אמנם תרעומת יש לבעל הבית על הפועלים שנטשוהו כמבואר שם בסעיף א:
"השוכר את הפועלים והטעו את בעל הבית, או בעל הבית הטעה אותם, אין להם זה על זה אלא תרעומת".
ותרעומת איכא אף בלא התחילו לעבוד ולא הלכו למקום
העבודה.
ואמנם אם היה חוזה כתוב, היינו שטר, נחלקו בזה הפוסקים במקרה שעשו קנין, דעת הריטב"א שאינו יכול לחזור בו, הובאו דבריו בב"י וז"ל שם:
"כתב הריטב"א בתשובה (סי' קיז) בשם רבותיו שלא אמרו שפועל יכול לחזור בו אלא בהשכיר עצמו באמירה אבל כל שנשתעבד בקנין לטפויי מילתא אתא שלא יוכל לחזור בו".
ואילו הש"ך פליג וכתב שם (ס"ק יד):
"ולפע"ד נראה ששאר כל הפוסקים שלא חילקו בכך לא ס"ל הכי וכן נלפע"ד עיקר וגם מטעמא ד"לי בני ישראל עבדים" ולא עבדים לעבדים משמע דבכל ענין יכול לחזור בו".
עכ"פ בנידון דידן אין נפ"מ ואכמ"ל.
עוד יש לדון די"א שאם חוזר בו כדי לעבוד בעבודה אחרת אינו יכול לחזור בחצי היום דאכתי עבד הוא, כ"כ הרמ"א שם סעיף
ד, אך עיי"ש בפת"ש ס"ק ד דמביא
כמה אחרונים שחלקו ולכן יכול לאמר קים לי ואין לכופו אפילו חוזר כדי לעבוד אצל אחר
וע"כ לכו"ע אם עדיין לא התחיל לעבוד יכול לחזור בכל ענין אלא שיש עליו
תרעומת.
כל הנ"ל בדבר שאינו אבוד אבל בדבר האבוד וחזר בו יכול בעה"ב לשכור פועלים אחרים אף ביוקר וינכה משכרו של הראשון את ההפרש,
ואם גרמו לו הפסד פסק המחבר שפטורים מלשלם והרמ"א הביא את תרה"ד
דס"ל שחייבים לשלם, וביאר קצוה"ח (ס"ק ג) את דעת המחבר דודאי
התכוונו להשתעבד רק עד שכרן ולא יותר עיי"ש.
כל האמור לעיל במידה ואין פועלים אחרים זמינים שישלימו מלאכתן ואז יכול לשכור אחרים ביוקר על חשבון הפועלים, אבל אם יש בנמצא פועלים אחרים שיכולים להשלים את העבודה אין לשכור ביותר כדפסק המחבר שם סעיף ז:
"במה דברים אמורים, שאין שם פועלים לשכור בשכרן להשלים המלאכה. אבל אם יש פועלים לשכור בשכרן, ואמר לו: צא ושכור מאלו והשלם מלאכתך, בין שכיר בין קבלן, אין לו עליהם אלא תרעומת".
ובנד"ד הנתבע הציע שני בעלי מלאכה שיחליפוהו באותו מחיר
ולכן אין לשכור ביותר על חשבונו.
ועוד דהכא לא חשיב דבר האבוד כלל דהא נקיט בתלמוד
כדוגמא פשתן הנתון במשרה שאם לא יוציאוהו מיד יתקלקל כולו ואילו כאן למרות הטרחה
וחוסר הנוחות אין שום קלקול מיידי אלא עיכוב בעלמא.
היוצא מהנ"ל שאפילו היה סיכום ברור ואפילו תחילת עבודה יכול היה הנתבע לחזור בו ללא חיוב תשלומין, וא"כ עתה שמכחיש שהיתה התחייבות כלשהי א"א להשביעו כלל כמובא לעיל.
לסיכום:
הנתבע פטור מתשלומין או שבועה, ואף אם היתה התובעת
פונה לביה"ד בטרם התקנת הדלתות ע"י אחרים א"א היה לחייב את הנתבע
לבצע את העבודה.
אך מכיוון שלדעת התובעת היה סיכום ברור לביצוע העבודה רשאית היא שתהיה לה תרעומת על הנתבע אע"פ שלטענתו לא היה כל סיכום ואף תרעומת
אין עליו.
ועוד דאיתא במשמרת שלום (הובא בפתחי חושן ח"ד עמ' רסב) דפועל עני ליכא תרעומת עליו, ולכן נראה שבנד"ד אף תרעומת ליכא מכיוון שהנתבע חזר בו משום שהוצעה לו
עבודה קבועה המוציאה אותו מדוחקו, ועוד שעבר זמן רב מאד מאז נפרדו זמ"ז ועד
להגעת הדלתות ואין לצפות שאדם יוותר על עבודה קבועה בשביל לחכות לעבודה קטנה כזו
וחשיב קצת כאונס שאף בדבר האבוד יכול לחזור בו.
על כן, אין לחייב את הנתבע בתשלום כל שהוא, אמנם
ראוי שיתנצל על עוגמת הנפש שנגרמה בשל חוסר ההבנה בין הצדדים.
מכיוון שהיה בסיס אמיתי לתביעה, אין כאן תביעה
קנטרנית ולכן אין לחייב הוצאות משפט ואף פוטר ביה"ד את התובעת מלשלם אגרת
ביה"ד.
יה"ר שיתברכו כל הצדדים בכל מילי דמיטב והאמת
והשלום אהבו.
