הטלת הוצאות על טוען רבני

 בית הדין הרבני הגדול ירושלים

פסק דין

לפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי מתאריך כ"ז אלול תשע"א, בה נקבע כי המערער, ששימש בא-כוח האשה בדיון לפני בית הדין האזורי, ישלם הוצאות משפט אישיות לאוצר המדינה בסך 500 ₪ עקב הפרעותיו לניהול הדיון.

בדיון שהתקיים לפנינו הופיע המערער וטען כנגד חיוב זה. לדבריו לא הפריע למהלך הדיון כלל, ויש בחיוב זה פגיעה בשמו הטוב ובפרנסתו. בנסיבות העניין החלטנו לשלוח את פרוטוקול הדיון ביחד עם טענותיו של המערער שהוגשו לבית הדין הגדול לתגובת בית הדין האזורי.

התקבלה הבהרת בית הדין האזורי, ובה קובע בית הדין כי המערער הפריע למהלך הדיון. לאחר מספר התראות שלא צלחו, החליט בית הדין לחייב את ב"כ האשה ב-500 ₪ לאוצר המדינה, וזאת כאמצעי אשר יאפשר לבית הדין להמשיך לנהל את הדיון בצורה יעילה.

בית הדין הפנה לדברי הסמ"ע (שו"ע חו"מ סימן א ס"ק כא) אשר הביא את דברי תרומת הדשן שמשמע ממנו כי יכול בית הדין לפסוק קנס כדי לפעול לצורך מימוש פסק הדין. בנוסף מפנה בית הדין לשו"ע חו"מ סימן ב, וכוונתו לכאורה להלכה לפיה רשאי בית הדין לקנוס בעניין של צורך שעה.

למעשה ברור כי אין מקום להתערב מבחינה עובדתית בקביעת בית הדין האזורי כי בא הכוח הפריע לדיון, וכי בית הדין אף התרה בו פעמים מספר. לעניין זה הובהר על ידינו למערער כי אין להביא ראיה מכך שהפרעות אלו לא נרשמו לפרוטוקול מאחר שאין כל סופרי הדיינים כותבים בסגנון שווה.

גם מבחינה הלכתית לא מצאנו מקום להתערב בהחלטת בית הדין האזורי. בית הדין האזורי ציין בהבהרתו את דברי הסמ"ע (שם). אמנם עיין בדברי נתיבות המשפט (חידושים ס"ק טז) שכתב בשם בעל האורים והתומים שיש להתיישב בזה, ועיין גם בהגהות אמרי ברוך שהביא בשם שו"ת מהר"י מינץ שאין לקנוס אדם המסרב להישבע שבועת היסת על פי ציווי בית הדין. אלא שנראה לחלק בין הנדון המופיע בסמ"ע לבין המקרה שלפנינו, שכן דבריו של הסמ"ע נאמרו כלפי אדם אשר אינו מציית לפסק הדין, ובאופן זה הרי מבואר בגמ' (ב"ק קיב) והובא בשו"ע (חו"מ סי' יט) שאין באי ציות זה משום אפקירותא דבי דינא. אמנם באופן של אי-ציות כלפי בית הדין עצמו הרי פסקינן שם בגמ' לגבי המסרב להגיע לדין דמנדין מיד, ואפילו אדם המגיע לבית הדין ומזלזל בדיינים הרי משמתין אותו (עיין שו"ע סימן יא סעיף א, ועיין סימן יט סעיף ג ובדברי הש"ך והט"ז שם, ועיין גם בסמ"ע סימן יד ס"ק כב).

והנה בגמרא מו"ק משמע כי באופן שזימנו את הנתבע לבית הדין ולא בא הרי שאפשר גם לקונסו בממונו:

"אמר רבא: מנלן דמשדרין שליחא דבי דינא, ומזמנינן ליה לדינא... ומנלן דאי מתפקר בשליחא דבי דינא... ומנלן דמשמתינן ... ומנלן דמחרמינן... ומנלן דמפקרינן נכסיה – וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה. ומנלן דנצינן ולייטינן ומחינן ותלשינן שיער ומשבעינן... ומנלן דכפתינן ואסרינן ועבדינן הרדפה – הן למות הן לשרושי הן לענש נכסין ולאסורין."

ופירש הר"ח דשאלת הגמרא לגבי הפקר הנכסים קאי על האמור קודם, היינו על המסרב לבוא לבית הדין: ומנ"ל דמאן דמתפקר אבי דינא מפקרינן נכסיה שנאמר וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה.

וכן הוא בריטב"א:

"ומנא לן דמשמתינן. פי' שמנדין למאן דלא אתי לדינא אפי' בלשון שמתא שיש מיתה בו..., וקמ"ל שיש רשות ביד ב"ד להחמיר בנידויו הן בגופו הן בממונו הן להאריך זמן נידויו ולקנוס כל הנטפלים לו ועוזריו."

ועיין בתשובת הרי"ף (סימן קמו):

"שאלה. מי שלא קבל הדין על עצמו ונדוהו בית דין מותר לדבר עמו או לא ואם לא קבל על עצמו לא הדין ולא הנידוי היש מן הדין לכופו ולחבוש אותו או לא... ומי שלא קבל את הנידוי והדין מלקין אותו שהרי מי שנדו אותו וישב עד ל' יום ולא אתא [לב"ד] למשרא שמתיה מלקין אותו וכל שכן מי שלא קבלו עליו כלל וכתיב הן למות הן לשרושי הן לענוש נכסין ולאסורין."

אמנם מדברי הרמב"ם נראה דפירש את שאלת הגמרא לגבי אפשרות בית הדין לכפות משום מיגדר מילתא:

"וכן יש לדיין תמיד להפקיר ממון שיש לו בעלים ומאבד ונותן כפי מה שיראה לגדור פרצות הדת ולחזק הבדק או לקנוס אלם זה והרי הוא אומר בעזרא וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו מכאן שהפקר בית דין הפקר."

והובאו גם הדברים בשו"ע (חו"מ סימן ב):

"כל בית דין, אפילו אינם סמוכים בא"י, אם רואים שהעם פרוצים בעבירות (ושהוא צורך שעה) (טור), היו דנין בין מיתה בין ממון, בין כל דיני עונש... ויש להם להפקיר ממונו ולאבדו כפי מה שרואים לגדור פרצת הדור."

ולכאורה פירוש הרמב"ם מבוסס על הגמרא (יבמות פט):

"הפקר ב"ד היה הפקר, דאמר ר' יצחק: מנין שהפקר ב"ד היה הפקר? שנא': כל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה."

וכן פירש הריטב"א שם בדבריו:

"הפקר ב"ד הפקר שנאמר וכל אשר לא יבא. ופסק הרמב"ם ז"ל דה"ה לכל ב"ד חשוב בכל מקום ובכל זמן וכדאמרינן במס' משקין (ט"ז א) ומנלן דמפקרינן."

היינו דהגמרא שם לומדת מפסוק זה את דין הפקר בית דין הפקר. ולכאורה קשה דאם כן הוא איך שייך ללמוד מהפסוק את הדין שמפקירים ממון בעניין אדם שלא בא לבית דין, והלא הפסוק מדבר בבית דין חשוב שיכול להפקיע ממון ומהיכן נלמד דין אפקירותא שנאמר בכל בית דין. ועיין קרן אורה במו"ק שם שכתב:

"ומנלן דמפקרינן נכסיה, דכתיב וכל אשר לא [יבא] כו'. עיין ביבמות (פ"ט ע"ב) ובגיטין (ל"ו ע"ב) דמייתי מכאן ומקרא דאלה [הנחלות וגו'] ראשי האבות דהפקר בית דין הפקר, ונראה דמהאי קרא לחוד לא משמע, דהא במסרב שאני, אלא דיש לדקדק הכא מאי ראיה מייתי מבית דין הגדול שבכל ישראל לכל בית דין שבעיר, ועיין בזה בחושן משפט סי' ב' ובבית יוסף ורמ"א ז"ל שם."

ולכאורה בדברי הרמב"ם יש ליישב שלכן פירש את דברי הגמרא שלא במסרב כלל אלא מדין מגדר מילתא וכעניין הפקר בית דין הפקר. ולפי זה אמנם בעי בית דין חשוב וכפי שביאר הריטב"א בדעתו. ואם כן הוא הרי שאין מקור מגמרא זו לכפיית ממון לגבי אדם המסרב לדין, אלא שמנגד יתכן גם שהרמב"ם אינו חולק על דין זה אלא שמכוח הגמרא ביבמות למד כי דין הפקר הממון נאמר לגבי מגדר מילתא ומדין הפקר בית דין הפקר.

והנה מצינו דברי הרמב"ן בסוף בבא בתרא שדן דגם למאן דסבר ששעבודא לאו דאורייתא הרי שניתן לרדת לנכסיו של האדם ולגבותם:

"ולדידי לא קשיא דאנן הכי קאמרינן כיון דפריעת בעל חוב מצוה מן התורה וכופין על מצות עשה אף אנו יורדין לנכסיו ומקיימין לו מצות עשה שלו בעל כרחו, והא דכתיב מיטב שדהו ישלם, היינו שמצוה אותו הכתוב לשלם נזקו במיטב, וכיון שהוא חייב לעשות כן אם לא רצה ב"ד יורדין למיטב שלו ומקיימים לו מצותו."

ודברים אלו של הרמב"ן הביא בקצות החושן (סימן לט) ודן שם ליישב בהכי גם את דברי הרמב"ם לגבי מתנות עניים. ולכאורה דברים אלו של הרמב"ן ניתן לפרש בשתי דרכים, האחת, דמאחר והתורה מחייבת את האדם לשלם ויכולים אנו לכופו לשלם על ידי כפיית גופו ומטרת המצווה היא שהממון ישתלם, אם כן יכולים אנו לכופו על דרך לקיחת הממון בצורה ישירה דבכך ניתן למעט את הכפיה וטוב הדבר גם לחייב עצמו. וכך נראה שלמד הריטב"א בבבא בתרא שם בביאור דעת הרמב"ן

"והנכון דהתם בכתובות הכי אהדר ליה רב פפא דכיון שכופין על מצות עשה בשוטים עד שתצא נפשו סברא הוא דכפייה בכאן לירד לנכסים, והא טבא לתרווייהו ועד שאתה כופהו בגופו כפהו בממונו. מפי מורי הרב בשם רבו זצ"ל."

ובחידושיו (קידושין יג) כתב: "פירוש הכא נמי כופין אותו ועד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו כיון דמצוה דממון היא." ומשמע מדבריו כי ניתן לכפות בממון לא רק ככלי אכיפה אלא שמאחר ועיקר המצווה נאמר ביחס לממון הרי שטוב לכל הנוגעים בדבר שהכפיה תהיה ישירות לממון והא טבא לתרוויהו, אמנם אין מכאן ראיה לעניין דין כפיה כללי בממון שאינו חייב בו.

אמנם עיין בדברי הר"ן על הרי"ף (כתובות דף נ עמוד א):

"ומיהו למ"ד שעבודא (לאו) דאורייתא משום פריעת בעל חוב מצוה כופין אותו כדאמרי' לעיל [דף פו א] דה"ל כאומר לולב איני נוטל סוכה איני עושה דהא נמי מצוה דאורייתא היא ואפשר דמתורת כפייה נמי יורדין לנכסיו דעד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו אלא דלמאן דלית ליה שעבודא דאורייתא כל היכא דליתיה קמן אין יורדין לנכסיו אבל בדאיתא היו כופין אותו בין בגופו בין בממונו דמצוה דאורייתא היא."

ובדברי הר"ן לא נאמר שדין זה הוא דין הנובע מגביית ממון זה בדווקא אלא שמאחר ויש כאן מצווה דאורייתא ניתן לכפות הן בגוף והן בממון. ועיין שו"ת זית רענן (כרך ב סימן לט) והובאו הדברים גם בחידושי רעק"א (כתובות צא):

עיין ר"ן [מס' כתובות] בפרק מי שהיה נשוי דף צ"א גבי קטינא [נ, ב מדפי הרי"ף ד"ה אבל אמרו], וז"ל, ואיפשר דמתורת כפייה נמי יורדין לנכסיו, דעד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו אלא דלמאן דלית ליה לשיעבודא דאורייתא, כל היכא דליתיה קמן אין יורדין לנכסיו, אבל בדאיתיה כופין אותו בין בגופו בין בממונו דמצוה דאורייתא הוא, עד כאן לשונו... וחד מחבריא פירש כוונת הר"ן בזה טעם מספיק, דכשם שניתן רשות לב"ד לכפותו עד שתצא נפשו, אף שכל הכאות ורדיות הללו היו למגן כל כמה שלא אמר רוצה אני, הכי נמי רשות לאבד ממונו עד שיאמר רוצה אני, וכיון שנוכל לאבד ממונו על מגן אזי מוטב שיתנו לאיש אשר נשה בו, כן שמעתי כד הוינא בצוותא חדא עם יד"נ הגאון אב"ד דפוזנא מו"ה שלמה איגר ז"ל ודפח"ח."

ועיין כיוצא בזה בקובץ שעורים (בבא בתרא אות תרסח):

"ומ"ש הרמב"ן דיורדין לנכסיו משום כפיה, דעד שתכפנו בגופו תכפנו בממוניה, וצ"ע איך אפשר לזכות בנכסים אם לא אמר רוצה אני, ומה תועיל המצוה שיהא לו כח לזכות בנכסי אחר, כיון דאי לאו המצוה לא נחתינן לניכסיה משום החוב, ושמא כונת הרמב"ן כיון שנתנה תורה רשות לכפותו בגופו מזה נלמוד דאפשר לכפותו בממונו, דלא מסתבר לומר שנתנה תורה רשות לכפותו בגופו ולא בממונו."

וכיוצא בזה ראה גם בשו"ת אבני נזר (חלק יורה דעה סימן קכו).

ולפי זה הרי שבמקום שיש אפשרות כפיה מדין קיום המצוות הרי שגם ניתן לכופו בדרך של קנס הממון כפי המבואר, ונכונים הדברים גם לגבי מקום שהאדם מזלזל נגד מצוות בית הדין ואינו מקיים, שיכול בית הדין לכופו על דרך ממונו.

ועיין גם בשו"ת חיים ביד (סימן צג) לרבי חיים פאלאג'י:

"גם ראיתי בתשו' מוהר"מ ב"ב ק"ק סי' ץ' שכתב על מי שסירב מלקבל את הדין שפסקו הב"ד של ג' כתב וז"ל וכל ג' שנתמנו ב"ד על ישראל הרי הוא כב"ד של מש"ר שאם היה רוצה לילך אחר ב"ד של מקומות אחרים היה צריך לבקש בסוף העולם וכ"ש וכו' ויש מן הדין לקונסו ממון ורידוי הגוף."

ונראה לומר שדברים אלו הם בעצם המקור לדינו של בעל תרומת הדשן שהובא בסמ"ע שניתן למאן דלא ציית דינא על ידי כפיית ממונו ודברים אלו נכונים לגבי אדם המסרב לקיים את דברי בית הדין ככלל. אמנם לגבי אדם שאינו מקיים בסתם את פסק הדין, הרי אין כותבין עליו שמתא מיד עד שיתרו בו כמבואר בסימן יט (סעיף ג), וזה מאחר שאין הדבר נחשב לאפקירותא אלא שמחפש הוא ממון לשלם, ולפי זה הרי שגם לא ניתן לכפותו על ידי ממונו ובדרך קנס, ואפשר שזה כוונת האורים והתומים שכתבו על דברי הסמ"ע שצריך להתיישב בזה, היינו דצריך שיגיע לשלב שניתן לפסוק נידוי ואז ניתן גם לחייבו בדרך ממון אמנם אם טרם התרו בו כאמור הרי שאין מקום לקונסו. ואם כן הוא הרי שתשובת המהר"י מינץ אינה חולקת על דברים אלו דשם איירי לעניין שבועת היסת ומבואר בגמרא דאין עושין כפיה לשבועת היסת, ומכאן שגם אין מקום לכופו על ידי קנס. ויוצא אם כן כי במצב דברים בהם מפריע אחד הצדדים להתנהלות בית הדין, ומתרים בו ואינו שומע, יכול בית הדין לקונסו בממונו כדין מי שנוהג אפקירותא בבית הדין.

בהתאם לאמור, דינו של הערעור היה להידחות.

אולם על אף האמור לעיל, מכיוון שמדובר בטוען-רבני ותיק ומנוסה, אנו מוצאים לנכון לדונו לכף זכות, שבלהט הדיון לא שם לב שהתפרצויותיו עברו את גבול הטעם הטוב. ומכיוון שלא הקנס הוא העומד לנגד המערער אלא שמו הטוב, וכבר הוציא הוצאות רבות לטהר את שמו והצטער רבות על זה, אשר על כן קובע ביה"ד שעל המערער לכתוב מכתב התנצלות לביה"ד קמא, ועם קבלת העתק המכתב, נחליט בהתאם.

ניתן ביום כ"ב בחשון התשע"ג  (07/11/2012).