דמי שימוש ראויים ותשלום על אחסון חפצים של הבעל

ב"ה

בפני כבוד הדיינים:

בני הזוג התגרשו בתאריך כ"ה בשבט התשס"ז, 13/2/2007, לאחר מאבק משפטי קשה וארוך. פרק הגירושין תם, אולם המאבק המשפטי ממשיך במלוא עוזו בנושא משמורת הילדים ובתביעות רכושיות.

לפנינו שתי תביעות רכושיות. הראשונה היא תביעתו של הבעל מהאשה שתשתתף עימו במחצית מהוצאות הבדיקה הפסיכולוגית במכון "אדם נעמן". התביעה השניה היא תביעת האשה לתשלום עבור דמי שכירות בדירה המשותפת, ולתשלום דמי איחסון של רכושו של הבעל, בדירתה של האשה.

א.      תביעת הבעל להשתתפות בהוצאות מכון "אדם נעמן".

מכון "אדם נעמן" מונה לצורך בדיקה פסיכולוגית לאשה וליכולת ההורית של שני הצדדים.

הדרישה לבדיקה זו באה מצידו של הבעל, לצורך בחינת השאלה האם האשה נוהגת בחסכנות בעלת אופי של הפרעה נפשית כרונית שיש בה כדי לשלול את החיים המשותפים של בני הזוג. עילת הבדיקה באה בעטיה של תביעת הגירושין של הבעל, ומשום כך החליט בית הדין בהרכבו הקודם (ביום כ"ו ניסן תשס"ו, 24/4/06) כי עלות הבדיקה תחול על הבעל בלבד. מאחר והבעל הוא זה שתבע את הגירושין, לפיכך נטל ההוכחה מוטל עליו. עם זאת, ולמרות התנגדותו של בא כוחה של האשה, נתבקש מכון "אדם נעמן" על ידי בית הדין לבחון גם את המסוגלות ההורית של הצדדים.

נמצא איפוא שסיבת המינוי של המכון נבע מכוח תביעת הגירושין, אולם מאחר ובית הדין נוכח כי לבדיקה זו תהיה השלכה ישירה לנושא המשמורת, לפיכך נתבקשה גם בדיקה מקיפה של המסוגלות ההורית של שני הצדדים.

כפי הנראה זהו ההיגיון שעמד מאחורי החלטת ההרכב הקודם, (מהתאריך הנ"ל) כי – "במידה והבדיקה תוכיח את טיעוני הבעל והאשה היתה מודעת לכך ובגין אי הודאתה הוצרכה הבדיקה הפסיכולוגית אזי מחצית מעלות הבדיקה תחול גם עליה". כלומר במידה וטענת הבעל בתביעת הגירושין באשר למצבה הפסיכולוגי של אשתו תהיה מוצדקת, הרי שהבדיקה הכוללת למסוגלות הורית היה לה על מה להשען, ועל הצדדים להשתתף בהוצאות בשווה. אולם, במידה ולטענת הבעל לא תמצא הצדקה, הרי שכל העלויות יחולו על הבעל בלבד. אין הצדקה לבדיקה כל כך יקרה של מסוגלות הורית, כשאין לה עילה מוצדקת.

באור זה רואים אנו את החלטת הרכב בית הדין הקודם, וזאת בשונה מהפרשנות שניתן לה על ידי בא כוחו של הבעל. לדבריו, הבדיקה מראשיתה נועדה לצורך בחינת המסוגלות ההורית של שני הצדדים ורק מתוך התחשבות במצבה הכלכלי של האשה הוטלו הוצאות הבדיקה על הבעל בלבד. לטענתו, מאחר ולאשה כיום יש יכולות כלכליות עליה להשתתף במחצית מההוצאות. כאמור, פרשנות זו איננה נראית לנו.

ברם, הדיון בנסיבות הבדיקה מיותר לחלוטין. כיום, במבט לאחור טוב הדבר שכך נעשה. המאבק שניטש בין בני הזוג בנושא המשמורת כבר יצא מזמן מכלל "מאבק משפטי" והגיע זה מכבר לכלל "מלחמה" לכל דבר. ההשפעה הקשה על הילדים, ובפרט על הבן עומר, נתנה את אותותיה. עומר נצרך לטיפול ולמעקב פסיכולוגי. בדיקה מקיפה ומעמיקה היתה חיונית והכרחית. לשם כך אף הוזמנה לחקירה ולמתן עדות – הגב' מיכל אוסין, פסיכולוגית ומרכזת הצוות שבמכון "אדם נעמן". דיון זה התקיים בפני הרכב קמא בתאריך י"ט תמוז תשס"ז, 5/7/07. לאחר מכן נתבקשו והומצאו לבית הדין שתי השלמות לחוות הדעת הראשונית. יש לציין כי כל חוות הדעת נערכו במקצועיות רבה, והביאו בפנינו את התמונה הכוללת והנכונה של מערכת היחסים הקשה בין בני הזוג והילדים, ובאופן ההתמודדות במציאות הזו.

אנו סבורים שעלות הבדיקה תתחלק בשווה על ידי שני הצדדים, להוציא את הבדיקה הפסיכיאטרית אשר נערכה לאשה בעקבות דרישת הבעל בעילה של הפרעות נפשיות, קמצנות כרונית וכיוצא בזה. בעלות הבדיקה הפסיכיאטרית הזו יחויב הבעל לבדו.

לצורך חישוב הבדיקה המדויק, פנינו למכון "נעמן", ובתאריך 2/2/09 קבלנו מהם את פירוט עלויות כל הבדיקות שהם ערכו, וכדלהלן:

1)     בדיקת מסוגלות הורית ראשונה היתה בשנת 2006, בעלות של 8,500 ₪ + מע"מ. סכום זה כולל סך של 1,200 ₪ + מע"מ – שהוא עלות הבדיקה הפסיכיאטרית אשר נערכה לאשה.

2)     השלמת בדיקת המסוגלות בעלות של 3,900 ₪ + מע"מ.

3)     בדיקות נוספות ביולי 2008 בעלות של 3,950 ₪ + מע"מ.

בחישוב כולל, עלות הבדיקה הפסיכיאטרית כולל מע"מ הוא בסך של 1,386 ₪. עלות שאר הבדיקות בסך 17,498 ₪ (כולל מע"מ) יתחלקו בשווה ע"י שני הצדדים. 8,749 ₪ לכל צד. מאחר והתשלום למכון נעמן נעשה ע"י הבעל, הרי שעל האשה לשלם לו סך של 8,749.

ב.      תביעת האשה מהבעל לתשלומי דמי שכירות מהדירה המשותפת.

בבעלותם של בני הזוג היתה דירת יוקרה ("פנטהאוז"), ברחוב ה' , בעיר ה'.

במשך כל השנים דירה זו היתה מושכרת. לפי הערכה מקצועית של מתווך הדירות מר בני רענן, גובה דמי השכירות של דירה זו נע סביב ה- 1,800 דולר (כ-6,300 ₪ בתקופה המדוברת), יצויין כי הערכה זו הנושאת תאריך 9/5/08 הוזמנה על ידי התובעת, וצורפה כנספח לסיכומי בא כוחה. לדברי בא כוחו של הנתבע, בבקשה שנשלחה לבית הדין בתאריך 28/6/07, הדירה הושכרה במשך כל השנים תמורת 1,200 דולר לחודש עד לפברואר 2007, מועד בו פינה השוכר האחרון את הדירה.

הצדדים עצמם התגרשו בתאריך כ"ה שבט תשס"ז 13/2/07. לטענת האשה, הבעל "השתלט" על הדירה, החליף המנעולים ומנע את השכרתה. רק לאחר יותר משנה, נמכרה הדירה ופונתה על ידי הבעל בתאריך 8/7/08. משכך, תובעת האשה מהבעל דמי שימוש ושכירות בעבור חלקה בדירה – החל מיום 1/3/07 ועד למועד הפינוי ביום 8/7/08. יצויין כי חוזה מכירת הדירה נערך בתאריך 15/5/07, ובני הזוג – המוכרים, התחייבו לפנות את הדירה עד לתאריך 1/7/08.

בא כוחו של הבעל, עורך הדין רמי רובין, מודה בכל העובדות הללו, אלא שבדרך אגב, בסעיף 26 לסיכומיו הוא מתקן ומוסיף – "הנתבע כלל לא נכנס להתגורר בדירה בחודש 03/07 אלא רק בשלהי חודש 05/07". עובדה זו לא הוכחשה בסיכומים שהגיש בא כוחה של האשה עורך הדין זאב הבר, אשר הוגשו לאחר הגשת סיכומי הבעל.

כלומר, על הצדדים מוסכם כי העובדות הן כדלהלן:

בתאריך 1/3/07 הוחלפו המנעולים בדירה ע"י הבעל, ונמנעה מאז כניסתה של האשה, או השכרתה לאחרים.

מיום 1/6/07 עד ליום 8/7/08 התגורר הבעל בדירה, לבדו.

נמצא איפוא שהבעל התגורר לבדו בדירה במשך שנה וחודש, וחודשיים קודם לכן הוא החליף מנעולים ומנע את כניסתה של השכרת הדירה וכניסתה של האשה, מבלי להתגורר בדירה. מדגישים אנו את הפרט החשוב הזה מאחר ויש לו משמעות הלכתית חשובה כפי שיתבאר בהמשך דברינו.

יצויין כי במשך כל התקופה הזו שכרה התובעת דירה לעצמה ולילדים. בנוסף הוציאה התובעת צו מניעה כנגד התובע האוסר עליו מלהיכנס לדירה המשותפת. צו המניעה ניתן על ידי בית הדין בהרכבו הקודם בתאריך 11/4/07, והופר על ידי הבעל. הבעל המשיך להתגורר בדירה. ביום 2/12/07 דחה בית הדין את בקשת הנתבע לביטול הצו המניעה, והשאיר את הצו על כנו. למרות עובדה זו המשיך הבעל להתגורר בדירה.

בא כוחו של הנתבע מצטדק וכותב שבמשך חמשה חדשים (!) לא ידע הנתבע בדבר קיומו של צו המניעה. לדבריו, עובדה זו של מגורים בדירה מבלי ידיעת קיומו של הצו – "מחלישה מאוד את כוחו של הצו שלא קוים בהעדר ידיעה והופך אותו לבלתי רלוונטי... וכן התובע אירח שם דרך קבע את ילדיו בהסדרי הביקור שכללו לינה פעמיים בשבוע וכל שבת שניה". (הציטוט מסעיף 32 לסיכומיו).

אנו דוחים לחלוטין את הדברים הללו שיש בהם מתן פרס לעוברי עבירה, ונמצא חוטא נשכר.

באשר להשתלטות הנתבע על הדירה, טוען בא כוחו כי למרות כניסתו לדירה, פעל הנתבע ללא ליאות למכירתה כבר מהרגע הראשון. בנוסף, הוא גילה את דעתו הברורה שברצונו לפרק את השיתוף בדירה ואף הצהיר על כך בדיון שהתקיים בבית הדין ביום 12/6/07, דבר שהיה מקובל גם על התובעת. משכך, כותב בא כוחו - "אמור מעתה: פיו וליבו של הבעל שווים. מתחילה הוא נכנס לדירה רק בשל טובת ילדיו, ולא חלילה כדי ליצור מציאות של 'השתלטות על הדירה', והנצחת מצב של שימוש בלעדי בדירה ללא מכירה וחלוקת התמורה".

באי כוחם של הצדדים הביאו אסמכתאות משפטיות לטיעוניהם. בא כוחה של התובעת הביא את פסיקת בית המשפט העליון בענין ידיד נגד ידיד, ע"א 1411/97, בו נפסק כי לאור חוק יסוד כבוד האדם וחירותו הרי שמניעה כנה ונמשכת של אחד הצדדים תגרור לכך שהצד הנשאר ישלם לשותפו דמי שימוש ראויים בעד חלקו, ובית המשפט יקבע את המועד ממנו יוכל בן הזוג שעזב לקבל דמי שכירות ראויים על פי הנסיבות שלפניו. מעתה, לדברי בא כוח הנתבעת, קל וחומר הוא בעניננו כאשר בני הזוג גרושים וקיימת מניעה הלכתית לעשות שימוש משותף בדירה.

מנגד, מצטט בא כוחו של הנתבע פסיקות אחרות של בית המשפט העליון – בבע"מ 9881/05 'פלוני נגד פלוני', מתאריך 9/4/06, וע"א 1492/90 'זרקא נגד פארס', הקובעות שהשתמשות בלעדית של אחד השותפים במקרקעין אשר מונעת מיתר השותפים מלהשתמש באותה קרקע מחייבת בתשלום דמי שימוש. אולם במידה והשימוש הזה לא נמנע מיתר השותפים, גם כאשר הם לא השתמשו במקרקעין בפועל, אין השותף המשתמש חייב בתשלום ליתר השותפים.

אשר על כן, טוען ב"כ הנתבע בסיכומיו: "אין לראות כאן 'עשיית עושר ולא במשפט' מאחר והתובעת לא הוכיחה את אשמתו של הנתבע במניעת כניסתה של התובעת לדירת בן הזוג" (סעיף 46). ובנוסף לכך – "מאחר והצדדים התגרשו כבר בחודש 2/7 הרי שעל פי ההלכה חל עליהם איסור יחוד. מובן מאליו כי אפילו רצתה הנתבעת (וכאמור, היא לא רצתה) להכנס להתגורר בדירה, שעה שהנתבע נמצא שם, הרי שההלכה היתה אוסרת עליה לעשות כן בשל איסור יחוד. מדובר כאן במניעה אובייקטיבית מצד ההלכה היהודית ולא במניעה סובייקטיבית הקשורה לתובע. לפיכך המסקנה היא גם מזוית ראיה זו כי אין כל אשם הרובץ על התובע בעצם המניעה החלה על האשה להתגורר בדירה". (ציטוט מסעיף 53 לסיכומיו).

הכרעה

יאמר כעת כי ההלכה בתובענה זו היא פשוטה וברורה. על הבעל לשלם דמי שימוש לאשה החל מתאריך 1/6/07 ועד לתאריך 8/7/08, כלומר שנה וחודש. על החדשיים שקדמו לכניסתו של הבעל לדירה, קרי חדשי מרץ ואפריל 2007 בהם לא גר הבעל בדירה אך מנע מהתובעת מלהכנס לדירה או להשכירה, פטור הבעל מלשלם דמי שימוש.

נימוקים

סוגיא ערוכה היא במסכת בבא קמא (דף כ') ש"הדר בחצר (=בבית) חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר". כמה וכמה חילוקי דינים נשנו בהלכה זו:

במקרה והדירה עשויה לשכר, דהיינו שהיא עומדת להשכרה, ודרכו של זה שנכנס לדור בה לשכור לעצמו דירה. במקרה שכזה הוא חייב בתשלום דמי שכירות כדין "זה נהנה וזה חסר" כלשון הגמרא.

דהיינו הבעלים מפסידים וחסרים את דמי השכירות שהפסידו בעקבות פלישתו של זה לדירה ("זה חסר"), והפולש "נהנה" מהדירה בחינם במקום לשכור לעצמו דירה בשכר.

מקרה שני: כאשר הדירה איננה עומדת להשכרה, ברם דרכו של הנכנס לתוכה לשכור לעצמו דירה, ובלשון הגמרא - "זה נהנה וזה לא חסר". ההלכה שנפסקה בגמרא היא שהוא פטור מלשלם לו דמי שכירות. מאחר והנכנס לא חיסר את בעל הבית, ולא הפסידו ממון. זהו דינא ד"כופין על מידת סדום".

מקרה שלישי: "זה חסר וזה לא נהנה". כלומר כאשר הדירה עומדת להשכרה אולם לאותו אדם שנכנס והשתמש בה אין "הנאה" מאחר ואין הוא צריך לדירה הזו (כגון שיש לו דירה משלו ואינו צריך לשכור דירה).

במקרה זה נחלקו 'הראשונים': לדעת בעלי ה'תוספות' (בבא קמא דף כ' ע"א, ד"ה זה), הוא פטור: "מאחר ולא נהנה אע"פ שגרם הפסד לחברו ואפילו אם גירש את חבירו מביתו ונעל דלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא".

כלומר כשם שנעילת דלת בפני בעל הדירה הוא רק "מבטל כיסו של חבירו" שפטור משום גרמא, כך גם כאן, מניעת אפשרות השכרת הדירה על ידי הבעלים בשל פלישתו וישיבתו של זה שנכנס אליה, איננה סיבה לחיוב. רק הנאתו של המשתמש מהווה סיבה לחיוב דמי שימוש. מאחר ואין כאן "נהנה" משום שאין דרכו של זה לשכור, הרי הוא פטור מדמי שימוש.

הרי"ף והרא"ש והרמב"ם (בפרק ג' מהלכות גזילה הלכה ט') חולקים על ה'תוספות', ומחייבים בתשלום דמי שימוש. וכלשון הרמב"ם:

"ואם החצר עשויה לשכר אף על פי שאין דרך זה לשכור, צריך להעלות לו שכר שהרי חסרו ממון".

וכן כתב הרא"ש שאין לדמות מקרה זה לנועל ביתו של חבירו ולא דר בו שפטור משום שהוא כגרמא בעלמא:

"שהרי לא בא לידו כלום, אבל זה שלא נהנה מאחר והיה מוצא דירה בחינם, מכל מקום יש לחייבו משום שאכל חסרונו של חבירו".

לצורך, ביאור המחלוקת שבין ה'תוספות' והרמב"ם, יש להקדים ולהעיר בדבריו של הרמב"ם.

הרמב"ם קבע את ההלכות הללו בהלכות גזילה, ולא בהלכות שכירות! והלוא לכאורה חיוב תשלום השימוש בדירה הוא מחיובי השכירות – כפי מה שנהנה, ואשר על כן את ההלכות הללו

של "זה נהנה וזה חסר" או זה נהנה וזה לא חסר" היה לו לרמב"ם לקבוע בהלכות שכירות, ולא בהלכות גזילה!

מוכח מזה, שאכן חיוב התשלומין לדעתו של הרמב"ם איננו נובע מדין שכירות אלא מדין גזילה. הלכה פסוקה היא שקרקע אינה נגזלת. מעשה של גזילה לא תופס בקרקע ולפיכך הגוזל שדה מחבירו ונשתדפה השדה, אומר לו הגזלן לנגזל - הרי שלך לפניך, ופטור הוא מחיובי האונסין שקיימים בהלכות גזילת מטלטלין. לדעת הרמב"ם הדין הזה חל בנוגע לגוף הקרקע, אולם בנוגע לתשמיש הקרקע – כאן חל דין גזילה, ולפיכך הדר בחצר חבירו חייב לשלם מדין גזילת תשמישין. משום כך עיקר חיובו נובע מכוח אכילת חסרונו של הבעלים, שהרי זהו הדין אשר מחייב בתשלומי גזילה- חסרונו של הבעלים מחמת הגזילה. אשר על כן כשאין חסרון, לא חל חיוב תשלומי גזילה ולכן ב"זה נהנה וזה לא חסר" הוא פטור, וטעמו משום שאין כאן גזילה, אין חסרון.

לאור ביאור זה תתישב בכך הוכחת בעלי ה'תוספות' מההלכה של מבטל כיסו של חבירו – ומגרש את חבירו מביתו ונעל בפניו שפטור. מאחר והמגרש לא השתמש בבית לפיכך אין הוא נחשב לגזלן, דאין כאן נטילה ואכילת חסרונו של חבירו, ומחיובי מזיק הוא פטור כדין גרמא ככל מבטל כיסו של חבירו.

לעומתם סוברים ה'תוספות' שאף בנוגע לתשמישי קרקע נאמרה ההלכה שקרקע אינה נגזלת, ולפיכך סיבת החיוב בהלכות הללו של "נהנה" הוא מדיני שכירות, ולפיכך הדבר תלוי איפוא בהנאת הדר בבית. כאשר אין למשתמש "הנאה" – (כאשר הוא לא צריך לשכור דירה), אין לחייבו מדיני מה שנהנה ומדיני שכירות.

נחדד ונאמר כי נקודת המחלוקת היא האם ההשתמשות בקרקע או בדירה נחשבת כמי שאוכל "פירות" חבירו שהוא חייב. אף על פי שאין כאן הנאת "נהנה", מכל מקום יש כאן גזילת פירות. או שמאידך גיסא אין לראות זאת כאכילת פירות בעין אלא כגזילת קרקע, וקרקע אינה נגזלת.

נמצא, שמחלוקת זו שבין הרמב"ם ל'תוספות' בדין "זה לא נהנה וזה חסר", נוגעת לעצם הבנת הפטור בדין "זה נהנה וזה לא חסר". לדעת 'התוספות' הפטור הוא מהלכות שכירות ולא מהלכות גזילה, זאת מאחר והחיוב לשלם דמי הנאה ושכירות הוא רק כאשר יש "בעל דין" שיש לו תביעה על הנאתו של זה שהשתמש בנכסיו. כאשר הבעלים לא נחסר כלום הרי שאין הוא בגדר של "בעל דין " לתבוע מן הדר בחצירו את דמי השכירות וההנאה, מאחר והוא לא נחסר כלום מחמת הנאתו. לדעת הרמב"ם, כפי שנתבאר, הביאור אחר: מאחר ואין כאן חסרון אין כאן גזילה שתחייב בתשלומין.

לאור זאת יש להבין גם את מחלוקת בעלי 'התוספות' עם הרמ"ה (הובאו דבריו ב'נימוקי יוסף' בסוגיא שם). לדעת ה'תוספות' בדין זה נהנה וזה לא חסר שפטור, במידה והוא חיסר משהו הוא חייב לשלם בעבור כל מה שהוא נהנה, אף על פי שלא חיסר כל כך. (וכלשון הגמרא "אגב שחרוריתא דאשיתא" – כלומר אפילו שהשחיר במעט את כותלי הבית הלבנים, אגב חסרון זה מתחייב הוא בכל דמי השימוש). הרמ"ה חולק וסובר שאין הוא משלם אלא את דמי החסרון עצמו. ברור הדבר שסברת ה'תוספות' היא בהתאם לשיטתם שהחיוב לשלם הוא בעבור ההנאה, כדמי שכירות, רק שנצרך לשם כך "בעל דין" שיתבע את התשלום. אשר על כן, גם כאשר המשתמש חיסר כל שהוא – על ידי כך נחשב בעל הבית להיות כ"בעל דין" בכדי לתבוע את כל ההנאה ודמי השכירות במילואם. מאידך, הרמ"ה סובר כשיטתו של הרמב"ם שסיבת החיוב הוא דין הגזילה, ולפיכך מסתבר שהחיוב הוא רק כשיעור הגזילה, דהיינו החסרון המועט, ולא יותר.

את המחלוקת וההבחנה הנפלאה הזו מוצאים אנו גם בספרי 'האחרונים'. נחלקו בעל ה"חות יאיר" (בספר תשובותיו, תשובה קנ"א) ובעל "הקצות החושן" (חושן משפט" סימן ש"י סעיף קטן א') . המקרה שבו דן ה'חות יאיר' היה באדם ששכר סוס מחבירו, ואותו סוס היה עומד להשכרה תמורת סך ידוע ליום. השוכר הזה נצרך לרכב על הסוס מהלך של שמונה ימים לצורך סידור עניניו אצל השר. בהגיעו אל השר התעכב שם השוכר בעקבות עלילה אשר העליל עליו השר, ונשאר שם בעל כרחו במשך חודש שלם. השאלה שעמדה לדיון היא האם על השוכר לשלם בעבור הימים הנוספים שבהם היה הסוס מושבת, או לא.

ה"חוות יאיר" הביא בפתח דבריו את דברי התלמוד הירושלמי הידועים שהמבטל כיסו של חבירו פטור משום דהוי גרמא, ולפי זה אפילו כאשר הבעלים תבעו ממנו את המעות והתרו בו שיחזירם מאחר והזדמן לידם להרויח על ידי המעות הללו באיזה עסק, וזה מעכב אותם, בידו אפילו הכי פטור. וכן פסק המהרש"ל והש"ך (סימן רצ"ב ס"ק נ"ד, ודלא כרמ"א שמחייב כאשר הבעלים תובעין). ותמה על כך ה'חות יאיר' מדין הדר בחצר חבירו שלא מדעתו בחצר העשויה להשכיר חייב הדר בה לשלם את שכרו. וכיוצא בזה הלכה פסוקה היא בתוקף ונוטל את ספינתו של חבירו העשויה להשכרה שחייב לשלם לו את שכרו (חושן משפט סימן שס"ג). ותירץ ה'חות יאיר':

"ויותר נראה לי לחלק דבית וספינה שעומדים להשכיר ודרך העולם שאינם עומדים פנויים, דשכיחי טובא שוכרים, ואין צריך בעלים דידהו לשום טורח ועמל להמציא פירותיהם שהם שכרם, דממילא באו. מה שאין כן במעות שצריך התחכמות והתעסקות של קניה ומכירה וחליפין וכיוצא בו. לכן, אפילו אם ידוע וברור שהיה בעל המעות מרויח בהן באם היו מעותיו בידו, מכל מקום פטור זה (פירוש זה שביטל אותו ומנע ממנו), כל שכן כשאינו ברור דמצי למימר מי יימר שהיית מרויח", עד כאן לשונו.

כלומר, בשכירות בתים וספינות שהריווח הוא ודאי ושכיח ובא ממילא, יש חיוב בתשלום דמי שימוש. לעומת זאת בנטילת ממון שהריווח ממנו איננו מובן מאליו הרי הוא פטור מלשלם וכמבטל כיסו של חבירו. (יש לציין כי מבטל כיסו של חבירו איננו אמור בדרך של גזילה אלא גם בפיקדון שבא לידו בהיתר והוא מסרב כעת להחזירו ).

אם כן בנידון השאלה בענין הסוס, כתב ה"חות יאיר" שלכאורה יש לדמות זאת לבית ולספינה בהם הריווח הוא ודאי וברור ואין בהם את ההלכה של מבטל כיסו של חבירו הקיים במעות. אולם במקרה שבו הוא דן, הוא פסק לפוטרו מתשלום דמי שכירות מפני שהסוס היה מושבת באותם הימים ובמקרה שכזה אפילו בבית או בספינה אין לחייבו אלא כשהוא נהנה מאכל חסרונו של חבירו ולא בשנועל דלת בפני הבעלים דהוי כגרמא, והכי נמי אין חיוב שֶבֶת בבהמה.

ה"קצות החושן" חולק על ה"חות יאיר" והשיג על דבריו. ונצטט מדבריו:

"ולבבי לא כן ידמה בכל דבריו בזה. דמה שהקשה מהא דמבטל כיסו על האי דהדר בחצר חבירו שלא מדעתו – טעמו מבואר – דקרקע אינה נגזלת ומשום כך חייב לשלם לו שכר, מה שאין כן מטלטלין שהם נגזלים – וכל הגזלנים אינם משלמים אלא כשעת הגזילה, ושבח גזילה דמטלטלין דגזלן הוא. אבל שבח גזילה דקרקע דנגזל הוא, וכמבואר בטור סימן שע"א – כשם שהקרקע בחזקת הנגזל שיוכל לומר הרי שלך לפניך כן הוא ברשותו לטובתו. דאף על גב דגבי מטלטלין אינו משלם אלא כשעת הגזילה, גבי קרקע אינו כן אלא אם נשתמש ואכל פירותיה צריך לשלם מה שנהנה והובא ברמ"א שם".

כלומר לדעת ה"קצות" נמצא שדין הרווחים וההשתמשות כדינו של השבח. לפיכך אותו החילוק שקיים בדינו של הגזלן בגזילת קרקע ומטלטלין, תופס גם כאן בהלכה הזו של מבטל כיסו של חבירו. משום כך: קרקע שאינה נגזלת לכן השבח שייך לנגזל ולא לגזלן, במטלטלין שנגזלים – השבח שייך לגזלן. כך גם הדין במבטל כיסו של חבירו: בקרקע – דמי השימוש שייכים לבעלים כדין שבח, ובמטלטלין כמו בספינה ומעות – ההשתכרות והרווחים שייכים למשתמש, והוא פטור מלשלם. (וראה שם עוד ב'קצות החושן' במה שכתב לישב את ענינו של התוקף ספינתו של חבירו העשויה לשכר).

נמצא איפוא שלדעת בעל 'קצות החושן' הפטור הזה של מבטל כיסו של חבירו הוא רחב מאוד וכולל את כל סוגי המטלטלין והנכסי דניידי. לעומתו לדעת בעל ה'חות יאיר' נמצא שהפטור הזה מצטמצם רק לאותם דברים כמו מעות וכיוצא בהם, שהריווח בהם איננו ודאי ובטוח.

מהי נקודת המחלוקת שבין ה'קצות' ל'חות יאיר'? – לאור הדברים שנתבארו לפנינו בעומק מחלוקת הרמב"ם וה"תוספות" הנ"ל, הדברים פשוטים. ה'קצות' הולך בדרכו של הרמב"ם הסובר שסיבת החיוב הוא מהלכות גזילה – בתשלום החסרון של הבעלים, ולכן בקרקע שאינה נגזלת הרי מה שנחסר לבעלים היא השימוש ולא הגוף ולכן הוא חייב לשלם על החסרון הזה. לעומת זאת בספינה ובמעות שהמשתמש בהם ללא רשות (גם אם מעיקרא הם באו לידו בהיתר, כפקדון) – הרי הוא גזלן גמור המחסר לבעלים את הגוף עצמו. מאחר וחיוב תשלומי הגזלן הוא על הגוף ולא על השבח לפיכך יש לפוטרו מלשלם עבור ההשתמשות או הרווחים שהרויח במעות וכדין המבטל כיסו של חבירו שפטור.

שיטתו של ה'חות יאיר' תתכן יותר לפי שיטת בעלי ה'תוספות' הסוברים שחיוב התשלום הוא מדין נהנה ומדין שכירות. אשר על כן מחלק ה'חות יאיר' בין הנאה ברורה ומצויה כמו בהנאת שימוש בבית או בספינה העשויים להשכרה בהם הריווח מצוי, ויש להחשיבם כהנאה גמורה המחייבת בתשלום דמי שכירות, לבין הנאת ריווח ההשתכרות במעות שאיננו ריווח מצוי וברור אלא תלוי במעשה האדם, מזלו או חריפותו בעניני משא ומתן. משום כך אין לדון זאת כדין נטילת הנאה מהבעלים שיש לשלם עליה שכירות או לתת לבעלים את הרווחים שהרוויחו מהמעות.

בדרך נוספת בביאור המחלוקת נראה לבאר, שמחלוקת ה'קצות' וה'חות יאיר' תתכן גם לשיטת הרמב"ם. עומק המחלוקת היא כיצד יש לראות את הנאת השימוש בדירה או בספינה. האם הנאה זו נחשבת לשבח או כפירות גמורים ? ה"חות יאיר" סובר כפי שמשתמע מלשון ה"נימוקי יוסף" בבבא קמא שההשתמשות בחצר נחשבת כאכילת פירות גמורים, וזהו ענינו של נהנה מחסרונו של חבירו שהוזכר בדברי הרא"ש, וכפשוטו: הדבר נחשב כאילו הוא אוכל פירות בעין. משום כך מגדיר זאת ה"חות יאיר" ואומר שהנאה בטוחה ומצויה נחשבת כפירות בעין, והמבטל את כיסו של חבירו בענינים אלו – כאילו נטל את אותם הפירות, והרי הוא כמי שגוזל פירות מחבירו.

לעומתו, בעל ה'קצות החושן' סובר שאין לראות בהנאת שימוש – פירות בעין, ואין זה אלא כשבח בעלמא כמו יוקר וכיוצא בו שהוא דבר חיצוני ולא דבר בעין, ומשום כך חלוק דין הקרקע מהמטלטלין כפי שנתבאר. לעניות דעתי הדרך הזו בביאור המחלוקת היא נכונה יותר מהדרך הראשונה.

בסיכומו של דבר, וכפי שפתחנו את הפרק הזה, בנידון שלפנינו מאחר ומדובר בדירה העומדת להשכרה ולבעל יש דין של "נהנה" מאחר והוא אדם העומד לשכור ("גברא דעביד למיגר" בלשון הגמרא), לפיכך קיימת כאן ההלכה הפסוקה של "זה נהנה וזה חסר" שחייב הוא לשלם לאשה דמי שכירות, בעבור השנה והחודש שהוא גר בדירה.

באשר לחדשיים שקדמו למגוריו בדירה, ובהם מנע הבעל מלהשכיר את הדירה, ומנע את כניסתה של התובעת לדירה - זהו דינא דהמבטל כיסו של חבירו כמבואר בפוסקים. מאחר והבעל לא השתמש אז בדירה, הרי זה כדינא דנועל ביתו של חבירו בפניו שפטור מלשלם, מדינא דגרמא. (הפטור הוא בידי אדם אך חייב בידי שמים ככל דינא דגרמא, כידוע).

עד כאן מהפן ההלכתי. ברצוננו להעיר גם בנוגע לפן המשפטי האזרחי, ונאמר כי איננו מקבלים את טיעוני בא כוחו של הנתבע. לדבריו, השתמשותו של הנתבע בדירה לא היה בה בכדי למנוע ולחסום את האשה מלשתמש בחלקה בדירה. לפי פסיקת ענין "זרקא נגד פארס" במקרה שכזה אין לשלם דמי שימוש ליתר השותפים.

לדעתנו טיעון זה משולל כל הגיון. מדובר בבני זוג שהתגרשו מתוך מלחמה רוויה יצרי נקם ושנאה. מלחמה שממשיכה עוד היום על גבם של הילדים. תהום פעורה ביניהם. הכיצד יעלה על הדעת שהאשה תעז להכנס למקום מגוריו של שנוא נפשה, ולגור בה?! או אפילו להשתמש או להכנס לדירה?! וכי הבעל היה מניח לה לדרוך על מפתן מגוריו?? והלוא משום כך הוא החליף את כל המנעולים, אפילו את אלו של המחסן! ברור הדבר שמצידה של האשה – עצם המצאותו של הבעל בדירה – כמוהו כמלאך חבלה אשר להט החרב המתהפכת בידו !גם אם היו לה מפתחות מתאימים היא לא היתה מעזה להציג את כף רגלה, בדירתה שלה!

גם הטענה שהעלה בא כוח הנתבע – "מניעת כניסתה של התובעת לדירה היתה מניעה אוביקטיבית מצד הלכות יחוד של ההלכה היהודית ולא מניעה סובייקטיבית אשר קשורה לתובע" – נראית לנו כתמוהה. לא מדובר כאן בבני זוג שומרי מצוות המקפידים על הלכות יחוד לכל דקדוקיהן ופרטיהן. לא בהלכות יחוד עסקינן כאן. במצב גרוע בהרבה עסקינן כאן: כל מעמדה האישי של התובעת היה עשוי להשתנות!

כידוע, אשה שהתגרשה מבעלה וחוזרת לגור עימו תחת אותה קורת גג מפקיעה בכך את מעמדה כגרושה והדבר מצריך אותה בגט נוסף! ללא גט תיחסם דרכה מלהנשא לאיש אחר. משום כך בית הדין מנחה את בני הזוג קודם למתן הגט – להפרד ולשנות את כתובות המגורים שלהם, שאלמלא כן לא ניתן יהיה לבצע את מסירת הגט, כך שלא בדין יחוד בלחוד עסקינן כאן, אלא בשינוי מעמדה האישי. בסיכומו של דבר, מגורי הבעל בדירה היוו מחסום אישי, רגשי, הלכתי, אובייקטיבי וסובייקטיבי גמור ומוחלט בפני האשה, ולפיכך עליו לשלם לה דמי שימוש ושכירות בעבור השימוש בחלק הדירה שהיה בבעלותה.

בפן המעשי בנוגע לתשלום דמי השכירות בהם מחויב הנתבע. בא כוחו של הבעל המציא לנו אסמכתא, שהיא העתק מהסכם עליו חתומים בעלי הדין – בני הזוג, המראה כי הדירה הושכרה על ידם בסך חדשי של 1,200 דולר ארה"ב, לשוכר האחרון אש גר בדירה המשותפת. לפיכך חיוב דמי השכירות שמחויב בהם הבעל יעמדו על סך זה. ערכו השקלי של הסכום יחושב לפי מועד התשלום, דהיינו מועד ביצוע פסק דין זה ע"י הגרוש, מר פלוני.

ג.       תביעת האשה לתשלום דמי אחסון:

בני הזוג גרו פרק זמן ארוך בארצות הברית שם הם רכשו רכוש וציוד רב. עם חזרתם ארצה הביאו עימם בני הזוג את כל הדרוש באמצעות מכולה. מדובר במספר רב של ארגזים גדולים. בא כוח הנתבעת בסיכומיו ציין שמדובר בכ – 300 ארגזים. (אגב, לפני כשנתיים בבקשה שהוגשה על ידו בתאריך 15/3/07 הוא ציין שמדובר רק בכ – 200 ארגזים). בחודש יוני 2006 הודיעה חברת "ט.י.ל" אשר איחסנה את כל התכולה, לבני הזוג, שעליהם לבוא ולקחת אותה. בין בני הזוג שרר חוסר אמון וחוסר שיתוף פעולה. באמצעות צו שיפוטי שניתן בבית המשפט לעניני משפחה בחיפה, במעמד צד אחד, הצליחה התובעת לשחרר את כל התכולה.

לדבריה, נטל התשלום בסך 8,000 ₪ נפל עליה מבלי שהבעל יטול בו חלק. כעת היא דורשת מחצית מהתשלום הזה.

מאחר וכבר אז היו בני הזוג פרודים, פינתה התובעת את כל התכולה לדירה שהיא שכרה לצורך מגוריה, בעיר ה'. דירה זו צרה היתה מלהכיל כמות כל כך גדולה של ארגזים, ובנוסף גם לשמש כמדור נורמטיבי וראוי לה ולילדים. הארגזים נערמו זה על זה עד לגובה התקרה, חסמו מעברים ותפסו שטח רב מהדירה. מרחב המחיה בדירה הצטמצם עד למאוד והקשה על המגורים בה.

יש לציין כי לדברי בא כוחו של הנתבע עשתה זאת התובעת "מרצונה החופשי ומתאות הבצע שלה", כדי לקבוע עובדות ולהיות מוחזקת בכל הרכוש.

עובדה היא שאין עליה חולק: הארגזים נערמו, מרחב המחיה הצטמצם, ונוצר קושי גדול לגור בדירה באופן נורמלי. על עובדה זו אין מחלוקת. בהגדרתה של עובדה זו נחלקו הדעות: לדברי התובעת, הדירה היתה קטנה מדי. קשה היה להשתמש בה כמדור ראוי, ובנוסף גם להשתמש בה כמחסן ארגזים. ולדברי התובע, הדירה גם כן היתה קטנה מדי. קשה היה להשתמש בה כמחסן ארגזים ובנוסף גם להשתמש בה כמדור ראוי ...

התבעת פנתה לנתבע פעמים רבות, ובדרכים שונות, לצורך חלוקת הרכוש המשותף שבארגזים, ולפינוי חלקו של הנתבע ברכוש, מדירתה. לסיכומי בא כוחה של הנתבעת צורפו, כנספחים, תכתובות רבות של דואר אלקטרוני ("מיילים") ששלחה התובעת לנתבע. בנוסף, ביום 22/8/06 פנתה התובעת לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה בבקשה למתן החלטה בדבר פינוי חלקו של הנתבע מדירתה. בית המשפט הוציא החלטה כללית המורה על חלוקתו של הרכוש, ולצורך הביצוע חויב הבעל לתאם זאת בהקדם עם האשה, החלטה זו בוטלה בשל חוסר סמכות שיפוט, זאת משום שסמכות השיפוט בענין הרכוש נקנתה מכבר על ידי בית הדין הרבני.

לדברי התובעת, סירובו העיקש של הנתבע לשתף עימה פעולה נעוץ בכך שהבעל אשר התגורר אז בדירתם המשותפת שבעיר ה', ראה במגוריו אלו כמגורים זמניים בלבד. לדידו, מאחר ודירה זו עומדת להימכר, לפיכך, לדברי התובעת, הוא לא חפץ לבצע שתי הובלות: דהיינו לדירה המשותפת, ולאחר מכן לדירת הקבע שהוא יעבור לגור בה.

כעת, תובעת האשה דמי אחסון בעבור החסנתם של תכולת הרכוש. חלק גדול מהארגזים היו שייכים לנתבע, והם אוחסנו בדירתה של התובעת החל מתאריך 8/6/06 ועד לתאריך 25/7/08, כלומר כשנתיים.

מנגד, מאשים הנתבע את התובעת בחוסר נכונותה לחלוק עימו את הרכוש המשותף ובטרפוד העניין. בא תוקף את התובעת בצורה בוטה וכותב עליה – "יש לה הפרעה נפשית בעלת אופי של קמצנות פתולוגית. הרכושנות החומרנית שלה גרמו לה להשתלט על רכושו של הבעל", (סעיף 59 לסיכומיו). לדבריו, הבעל הוא זה שפנה כל הזמן לתובעת לצורך קבלת רכושו, והאשה היא זו שטרפדה כל הזמן.

כאן המקום להעיר כי בית הדין מביע את צערו על הסגנון המשתלח והבוטה שננקט כלפי הנתבעת. יפה היה אם ניסוח מסכת הטענות היה בעל אופי מעודן ומכובד יותר.

עוד מתפלא עורך הדין המלומד וכותב שלא ברור לו מאיזה דין המשפט האזרחי, או ההלכה היהודית, תובעת האשה דמי החסנה. זוהי תביעה "מגוחכת ותמוהה", כלשונו.

הכרעה

פסק הרמ"א ("חשן משפט" סימן רס"ד סעיף ד'):

"כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה לא יוכל לומר בחינם עשית עמדי הואיל ולא ציויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו".

מקור הדברים הוא בדברי הר"ן במסכת כתובות (דף ס"ג מדפי הרי"ף) בשם הרשב"א. הרשב"א הוציא דין זה מדברי הגמרא בבבא מציעא שהיורד לשדה חבירו ונטעה שלא ברשות שחייב בעל השדה לשלם לו, ואינו יכול לטעון כנגדו שבמתנה נתת לי. ראיה נוספת הביא הרשב"א מדברי התלמוד הירושלמי (ב"מ פרק "איזהו נשך") שהמשרה את חבירו בתוך ביתו בסתם, לאו למתנה נתכוין אלא לשכירות.

בנקודה אחת ומסוימת נחלקו הר"ן והרשב"א – במי שזן את אשת חבירו בסתם ולא אמר לה שהוא עושה כן מחמת המזונות שחייב לה בעלה: האם הוא פטור כדין פורע חובו של חבירו, כסברת הר"ן, או שחייב וככל מי שעושה טובה לחברו כפי שסובר הרשב"א.

סברת הר"ן היא שקיימת כאן אומדנא ברורה שהוא לא נתכוין לזון את האשה בתור מתנה. מאחר וידוע לו שאין לאשה ממה לשלם לו, ואין מקום להפרע אלא מבעלה – הרי שעל דעת חיוב מזונות בעלה הוא ירד, ואין זה אלא כפורע חובו של חבירו שהוא פטור.

על כל פנים בסתם אדם שמפרנס את חבירו או עושה עימו טובה כולי עלמא מודי שצריך המקבל לשלם בעבור הטובה שקיבל.

וכיוצא בזה פסק הרמ"א (חשן משפט סוף סימן רמ"ו):

"האומר לחבירו אכול עימי צריך לשלם לו, ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה. ולכן מי שמאכיל לחתנו עם בתו יותר מהזמן שקצב לו למזונות, צריך החתן לשלם לו מזונותיו כשיתבע ממנו, אבל לא מזונות אשתו. ודווקא דליכא הוכחה דנתן לו לשם מתנה, אבל היכא דמוכח דנתן לו לשם מתנה רק אחר כך נפלה קטטה ביניהם ולכן תובע ממנו – פטור".

מקורו בתשובת ה"תרומת הדשן", תשובה שי"ז. וראה עוד ב"חושן משפט" סימן ר"צ סעיף כ"ה.

בסיכומו של דבר. כל הנאה או פעולה או טובה שאדם עושה או נותן לחבירו יכול הוא לדרוש עבודה תשלום, מלבד במקום שקיימת אומדנא ברורה שהוא עשה זאת כמתנה או כגמילות חסדים.

לפיכך, כתב בספר "הלבוש" (בסימן רמ"ו, י"ז) שאם הוא מאכיל את חבירו כדרך שמכבדין לאורחים, אין הוא יכול לדרוש על כך תשלום. וראה בזה עוד באריכות בדברי בעל ה"קצות החושן" בסימן רמ"ו במחלוקתו הידועה עם המהרי"ט, בחילוק שבין דין "נהנה" לדין "משתרשי ליה" (פי' שהוא משתכר ממילא ע"י פעולת חבירו), ובאריכות רבה במאמרו המופלא והמקיף של הגאון רבי ישראל זאב גוסטמאן בספרו "קונטרסי שיעורים" על מסכת בבא קמא סימן י"ב, בעומק הדברים ובמקורות שצויינו שם.

נחזור לעניננו. הדבר ברור איפוא שאיחסון כל התכולה בדירתה של האשה היא נתינת הנאה וטובה לנתבע. בנוסף, ברור הדבר שהתובעת לא עשתה זאת לשם מתנה או גמילות חסדים. כבר בתחילת הדרך, מהרגע שהתובעת הביאה את כל הארגזים לדירתה היא פנתה אל הנתבע שיואיל לבוא ולקחת את חלקו ברכוש

משלא נענתה היא פנתה לשם כך לבית המשפט האזרחי למתן החלטה בנידון.

גם לאחר ביטולה של החלטת בית המשפט כאמור, פנתה התובעת באמצעות בא כוחה, לבית הדין הרבני מספר פעמים בבקשה למתן החלטה לחייב את הבעל לחלוק עימה את הרכוש וליטול את מה ששייך לו. נסקור מעט את ההליכים: בתאריך 22/3/07, פנתה התובעת לביה"ד שהבעל יבוא ויטול את רכושו. הוגשה בקשה נוספת ביום 18/8/07. מנגד הבעל ביקש צו מניעה מלהוציא את פרטי הרכוש מהדירה השכורה, אל הרחוב, בתאריך 12/2/07. צו המניעה ניתן ביום 15/2/07. נקבע מועד לדיון ליום כ"ד אדר תשס"ז, מועד שנדחה. בד בבד עם הבקשות לבית הדין נעשו נסיונות באמצעות תכתובות רבות של דוא"ל כדי להגיע לידי הבנה ותיאום בין הצדדים. נסיונות שכשלו. גם באי כוחם של הצדדים לא הצליחו בפתרון הבעיה כך שבסופו של דבר קבע בית הדין מועד לדיון, לתאריך כ"ו סיון תשס"ז, 12/6/07. נושא הדיון נקבע לענין חלוקת הרכוש. דא עקא, בדיון עצמו, משום מה, בעקבות הענינים "הבוערים יותר" בנושאי תביעת הגירושין והמחלוקת החריפה סביב משמורת הילדים והסדרי הראיה עימם, נשכח ונזנח ענין פינוי הארגזים, מתוך להט הדיון הסוער. רק בסופו של הדיון 'נזכרו' בכך הצדדים והודיעו לבית הדין שירכזו את הצעות החלוקה ברכוש בתוך 7 ימים.

בסופו של דבר, בהרכבו הנוכחי של בית הדין בתאריך ט"ו טבת תשס"ח, 24/12/07, ניתנה החלטה מתוך הסכמת הצדדים בדבר חלוקת הפריטים. גם בכך לא תם הענין והמשיך להתגלגל. ע"י ב"כ של הצדדים הוגשו תלונות הדדיות, בקשה לנקיטת הליכים בגין בזיון ביה"ד, תגובות הצד השני, תגובה לתגובה, וחוזר חלילה.

בכל הזמן הזה האשימו הצדדים זה את זה בטירפוד החלוקה, באי מתן הדעות חלוקה שיוויונית, וכיוצא בזה. בסופו של דבר החלק הארי של התכולה התחלק ופונה ע"י הנתבע בחודש יולי 2008. יתרת הרכוש נשארה עדיין במחלוקת. נקבע לכך מועד לדיון בתאריך י"ז באלול תשס"ח 17/9/08, ובדיון זה באופן פרטני לפי רשימה מסודרת נערכה חלוקת הרכוש, במפורט בפרוטוקול ובהחלטת בית הדין.

התמונה שעולה לפנינו היא ברורה: התובעת איחסנה כשנתיים את כל התכולה בדירתה. התובעת דרשה מהנתבע כבר מההתחלה את חלוקת הרכוש ואת פינוי חלקו מדירתה. הצדדים ובאי כוחם לא הצליחו להגיע לידי הבנה לצורך ביצוע החלוקה והפינוי במשך השנתיים הללו.

לדעתנו על הנתבע לשלם לתובעת בעבור החסנת רכושו בדירת התובעת. יש בהחסנה זו מתן טובת הנאה לנתבע והתובעת רשאית לדרוש על כך שכר.

עם זאת, חישוב תשלום האיחסון צריך להתבצע לפי ערך שכירות מחסן ממוצע ב"עיר ה'" ולא לפי ערך שכירות דירת המגורים שבה איחסנה התובעת את הארגזים.

סוגיא ערוכה היא במסכת בבא קמא (דף י"ט) בענין חישוב דמי הנאה שיש לחשב אותה כפי ערך ההנאה ולא כפי ערך ההוצאה הריאלי. (מדובר שם בבהמה שאכלה פירות חברו שעל שבעליה לשלם את מה שנהנתה, דהיינו כפי מאכלה בתבן או בשעורים ולא כפי ערך הפירות שהזיקה באכילתה). לפיכך, הנאת האיחסון תחושב לפי שווי שכירות מחסן שהוא בר קיבולת וראוי להחסנת מספר הארגזים השייכים לנתבע.

מאחר ומקום מגורי הצדדים היה בעיר ה', וכפי הנראה מדובר בקרוב ל – 100 ארגזים, על הצדדים להמציא לבית הדין שומא מוסכמת של עלות שכירת מחסן בעל קיבולת תכולה שכזו, ב"עיר ה'".

בנוסף, יש לחייב את הנתבע בתשלום מחצית מדמי איחסון המכולה אשר עמדה על סך 8,000 ₪. האשה נשאה בו לבדה וכפי שהובא כנספח בכתב התגובה של בא כוחה של הנתבעת מתאריך 25/3/07. עובדה זו לא הוכחשה ע"י הנתבע, ועליו לשלם לתובעת סך של 4,000 ₪.

 פסק

1. על התובעת לשלם לנתבע סך של 8,749 ₪ כהשתתפות בהוצאות הבדיקות ב"מכון נעמן".
2. הנתבע חיים לשלם לתובעת דמי שכירות עבור 13 חודשים בהם גר הנתבע והשתמש בחלקה של התובעת בדירה המשותפת. לפי שווי של 1,200 דולר לחודש. מחצית מסכום זה ישלם הנתבע לתובעת, דהיינו סך של 7,800 דולר. השווי השקלי יחושב לפי ערכו ביום התשלום.
3. על הנתבע לשלם לתובעת דמי החסנה בעבור חלקו ברכוש, שאוחסן בדירתה של הנתבעת, במשך שנתיים. על הצדדים להמציא לבית הדין, בתוך 21 יום, שומא מוסכמת של דמי שכירות מחסן ממוצע, בעיר ה', בעל קיבולת של כ – 100 ארגזים גדולים. במידה ויש צורך, יש להסתייע לשם כך באיש נדל"ן לצורך המצאת הערכה אובייקטיבית. ההוצאות יחולו בשווה על הצדדים.
4. על הנתבע לשלם לתובעת סך של 4,000 ₪ בעבור אחסון ושחרור המכולה.

(-)        אריאל ינאי, דיין

תביעת האשה מבעלה בעבור אחסון תכולת הבית .

הצדדים שבפנינו הם בני זוג שנתגרשו. לצדדים תכולת דירה אשר הביאו עמם מחו"ל ועדיין לא חילקו תכולה זו.

הצדדים אחסנו את התכולה אצל "חברה" לאחסון בשם ט'י'ל'.

בחודש יוני 2006 הודיעה "החברה" לצדדים שעליהם לבוא לקחת את אשר אחסנו מאחר ועבר הזמן אשר הוקצב להם. בזמן הזה הצדדים היו בעיצומה של מחלוקת סביב הגירושין והרכוש האשה הוציאה את התכולה ע"פ צו שיפוטי [מחוץ לכותלי ביה"ד] והעבירה את כל התכולה לביתה אשר שכרה לה ולילדיה. כל זה עשתה בניגוד לדעתו של האב.

ההוצאות בעבור התכולה בחברה הנ"ל עלו כ-8,000 ₪ ועתה היא מבקשת כי הגרוש ישלם מחציתם.

כמו כן טענה האשה כי מאחר והיא העבירה את כל התכולה לביתה ומחצית מן התכולה שייכת לבעלה ומזה כשנתיים התכולה נמצאת בביתה, היא מבקשת גם תשלום עבור אחסון של מחצית של התכולה השייכת לבעלה לטענתה – התכולה היתה גדולה כ-200 ארגזים.

הארגזים נערמו זה על זה עד גובה התקרה ותפסו חלק מן הדירה כמו כן הפריעו במעברים וזה צמצם את מרחב המחיה בדירה.

מנגד הבעל טוען כי כל הוצאת התכולה ממקום אחסונו היה נגד דעתו ועל דעת התובעת בלבד.

ולכן היא הוצרכה לצו שיפוטי כדי לשחרר את התכולה.

וכל זאת עשתה מ"רצונה החופשי ומתאוות בצע שלה" כדי לקבוע עובדות ולהיות מוחזקת בכל הרכוש.

בין הצדדים נוהל משא ומתן לחלוקת הרכוש אולם זה לא צלח.

האשה מאשימה כי לא הגיעו להסכמות בענין חלוקת הרכוש וזאת מאחר והנתבע [הגרוש] בתקופה זו גר בדירת הצדדים המשותפת [בעיר ה'] וביודעו כי כל מגוריו שם הם זמנים עד פנוי הדירה. לכן התעקש הבעל שלא להגיע להסכמה בחלוקת הרכוש כדי שלא יצטרך לבצע שתי הובלות דהיינו לדירה שעתה הוא גר בה ומשם לדירה שאליה יתפנה.

אולם טוען הבעל כי לא הגיעו להסכמות איך לחלק את התכולה וזאת בגלל קמצנותה הפתלוגית הרכושית והחומרנית שלה שגרמו לה להוציא ע"פ צו שיפוטי להוציא את התכולה כדי להשתלט על רכוש הבעל.

הנה אחר העיון לענ"ד אין שום חיוב על הבעל לשלם דמי אחסון ונבאר הדברים.

חדא – דין זה שורשו בגמ' ב"ק (פרק כיצד הרגל) :

"אמר רב סחורה אמ"ר הונא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר".

ופסק הרי"ף, בחצר דלא קיימא לאגרא אע"ג דההוא גברא עביד למיגר מאי טעמא זה נהנה וזה אינו חסר הוא אבל בחצר דקיימא לאגרא צריך להעלות לו שכרו אע"ג דלא עביד למיגר דהא חסריה ממונא. עכ"ל.

אולם תוס' כתבו בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הרי הוא פטור.

וא"כ, בנידון דידן, הרי התכולה היתה מאוחסנת בבית התובעת שהיא עצמה גרה בו עם ילדיה וא"כ הוי כחצר דלא קיימא לאגרא ואע"ג דהנתבע גברא דעביד למיגר [דהיינו לתכולה] הרי זה פטור דזה נהנה וזה לא חסר. וכמו שפסק מר"ן חו"מ סימן שסג סעיף א'.

ואע"ג דטענה התובעת כי זה גרם לה צפיפות במעברים של הדירה מ"מ זה לא נקרא חסר כי מ"ש חסר דהיינו חסרו ממון כלשון הרי"ף ועיין תשובת מהרשד"ם (חחו"מ סי' תמו) שכתב ג"כ על אשה שאחסנה ארגז על דעת עצמה במקום שלא עביד למיגר דפטורה לשלם. משום דהמקום לא הוי עביד לאגרא.

וא"כ, כ"ש בנידון דידן, שבעל החצר קרי האשה לקחה ואחסנה את התכולה במקום דלא עביד למיגר [שהרי הוא עצמה גרה, שם עם ילדיה]. וזאת עשתה על דעת עצמה נגד רצון האב ודאי דפטורה מושלם.

שנית – כתב רמ"א (סי' שסג) בשם ב"י בשם תשובת תשב"ץ:

"האומר לחבירו דור בחצרי אין צריך ליתן לו שכר".

ופירש שם הרשב"ץ טעמו של דבר – דבאומר לחבירו דור בחצרי סתם דור בחצרי בחנם קאמר מדלא פירש דור בחצרי בשכר. ופירש בב"ח ונראה דלא מבעיא בגברא דלא עביד למיגר אפילו בחצר דקיימא לאגרא אלא אפילו בגברא דעביד למיגר וחצר דקיימא לאגרא נמי פטור והיינו טעמא דהא מה שצריך להעלות לו שכר בעלמא אינו אלא משום דאומר לו אם לא היית דר בו היו באים אחרים לשוברו ועכשיו שראו אותך דר בו לא באו לשוכרו כדכתבו תוס' [כ. ד"ה זה] וטענה זו אין לה מקום אא"כ כשנכנס בה שלא מדעת בעל החצר דהשתא חסריה הדר בו שהרי לא היה יכול להשכירו לאחר מחמתיה וחסריה ואכל חסרונו אבל אם אמר לו דור בחצרי איהו דחסריה אנפשיה.

וא"כ גם בנידון דידן שלקחה את החפצים של הגרוש ושמה אותם עם חפציה בדירתה א"צ לשלם לה דבר דמאי שנא אם אומר לחברו דור עמי שא"צ לשלם לו שכר או אם לוקח חפציו של חברו שידורו עמו שא"צ לשלם לו שכר על אכסונם.

אלא דבב"ח הקשה מדברי מהרא"י בתרומת הדשן סימן שיז שכתב דהיכא דזה נהנה וזה חסר אפילו מדעת הרי הוא אינו מוחל על חסרונו ושכן פסק מהרי"ח בשם רבנו אפרים על מי שאמר לחבירו אכול עמי ואכל עמו חייב לשלם לו דמי מזונות.

וכ"כ בב"י (יו"ד סי' קסו) בשם תלמידי הרשב"א דבחצר דקימא לאגרא והלוהו ודר בחצרו דאע"ג דאבק ריבית הוא ואינה יוצאה בדיינים מטעם ריבית מכל מקום חייב להעלות לו שכר דחסריה ממונא ואפילו ידע בעל חצר שדר בה ושתק לא משמע שיהא דעתו שידור בה בחינם וכן אם אמר לו כשהלוהו דור בחצרי צריך להעלות לו שכר ומסיק בב"ח ונראה לי דבפלוגתא דרבואתא המוציא מחבירו עליו הראיה ואם דר בו מוחזק מצי למימר קים לי כרשב"ץ דדור בחצרי חנם קאמר ופטור מלתת שכירות ואם בעל הבית מוחזק מצי למימר קים לי כמהרי"ח ומהרא"י וכן בהגהת ש"ע שפסק כהרשב"ץ בסתם, א"כ בנידון דידן יכול לומר הבעל קים לי כשיטת הרשב"ץ ודעימה דס"ל דדור בחצרי, היינו בחינם.

אולם בב"ש באה"ע (סי' ע סקכ"ח) לא ס"ל כן. ונבאר הדין, כתב הרמ"א (סימן ע סע' ח) בשם תרומת הדשן סימן שיז:

"ואם אביה עמד ופרנס בתו עם חתנו אפילו הכי אין צריך לשלם לו רק מזונות שלו ולא של בתו".

ופירש שם ב"ש ס"ק כ"ח דהא שצריך לשלם בעד מזונות שלו אע"ג שזן אותו בסת"ם ולא אמר לו שישלם בעד מזונות שלו מדמה. "בתרומת הדשן" דין זה לאומר לחבירו אכול עמי דחייב לשלם לו [כמבואר ברמ"א סימן קמ"ו סעיף י"ז בהגה הוא הדין כשנתן לו מזונות בסתם דחייב לשלם ודומה לאומר שבור את כדי דצריך לשלם [כמבואר בחו"מ סימן שפ סעיף א].

ומקשה בב"ש, מדין דור עמי דפטור [כמבואר בסוף סימן שס"ג סע' י בהגה] ואילו באכול עימי חייב לשלם [כמבואר בחו"מ סי' שס"ג]

ומסיק בב"ש דהעיקר דצריך לשלם לו שהרי הרשב"א [בגמ' נדרים ל"ג עב:] והר"ן [כתובות סג. מדפי הרי"ף ד"ה מתניתין] והמגיד [פי"ב הי"ט] דהזן או המהנה לחבירו סתם חוזר ומשתלם ממנו, ולא אמרינן במתנה יהיב ליה וכן פסק רמ"א (יו"ד סי' קנ"ג סע' ה, ובחֹשן משפט סי' רסד סע' ד) וז"ל:

"וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה לא יוכל לומר בחינם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך אלא צריך ליתן לו שכרו".

ולכן מסיק בב"ש דכאן מוציאין ממנו וא"כ לכאורה בנידון דידן ג"כ לדעת הב"ש יצטרך הבעל לשלם דמי אחסון אולם אחר העיון נראה דאין צריך לשלם.

הט"ז שם (חושן משפט רסד) ביאר דברי רמ"א:

"דמ"ש וכן כל אדם שעושה עם חבירו... הך פעולה או טובה שזכר הרמ"א אינו רוצה לומר שמציל מהפסד דא"כ הוי ליה מבריח ארי מנכסי חבירו אלא שעושה לו טובה בהשבחת נכסיו דבכיוצא בזה כתבו תוס' בפרק הכונס דף כח דאין זה בכלל מבריח ארי וכן הוא בר"ן פרק שני דייני גיזירות [כתובות ס"ג ע"א מדפי הרי"ף] שמשם מקור הדין וקאי אמי שעמד ופרנס חבירו סתם דלא אמדינן למתנה נתכוון".

מבואר מדברי הט"ז דרק היכא שהיתה לו הנאה כגון אכילה או שמשביח נכסיו.

וא"כ, בנידון דידן, לא השביחה את הנכסים וגם לא היתה הנאה כדוגמת הנאה של אכול עמי שהרי אם התובעת לא היתה מוציאה את התכולה מהמקום שהיתה מאחסנת. או שחברת האחסון היתה משאירה אצלה את התכולה או שהיתה מוציאה אותה החוצה.

וא"כ, האשה שאספה חפצים אלו היתה על דעת עצמה דינה כדין שומר חנם שדינו שא"צ לשלם לו.

ואף אם תאמר שדינה כדין המוצא מציאה אף שדינו כדין שומר שכר והיינו פרוטה דרב יוסף מ"מ לא מצאנו שצריך לשלם למוצא מציאה דמי שכירות למקום שבו היתה מונחת המציאה ועיין פ"ת סי' מו סק"ג מ"ש בשם הנודע ביהודה שכתב בנידון דידה במי שזן יתום שזה מההלכות העמומות הדברים סותרים זה לזה בכמה מקומות, ומסיק דאם אין לנו הוכחה ברורה "והכל לפי עיני הדיין..."

ועיין פ"ת סימן שס"ג ס"ך ז שכתב בשם חת"ס סי' קיט :

"אודות דברי הבית.... ומסיק כיון שרמ"א הכריע באומר דור בחצרי א"צ ליתן לו שכר מי יבא אחר הכרעת רמ"א להוציא ממון ועוד לא יהא אלא פלוגתא תשב"ץ יתה"ד כבר הכריע הב"ח וש"ך הממעה ובש"ך משמע דו ואיים לו יותר דברי תשב"ץ"

שלישית – בנידון דידן כל אחסון המטלטלים בבית האשה נעשה נגד רצונו של הבעל שהרי הוצרכה האם לצו שיפוטי [שהוצא מחוץ לכותלי ביה"ד]. כדי שתוציא את כל התכולה וא"כ גרע טובא מדור עמי או אכול עמי שנתרצה לקבל טובה זו. נבאר הדבר הרי מבואר בדברי מר"ן חו"מ סימן שע"ה סעיף א היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעם אם היתה שדה דעשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה לנוטעה ונוטל מבעל השדה.

ובסעיף ב' כתב:

"אמר ליה בעל השדה עקור אילך ולך שומעין לו..."

ובנתיבות ביאורים ס"ק ב ביאור

"אמר לו בעל השדה עקור אילנן ולך - נראה דדוקא בכה"ג שיכול ליקח האילנות כמו שנתן ולכן יכול לומר לו איני רוצה בהנאה זו ואיני רוצה להינות מזה אבל כשאינו יכול ליקח הדבר ההוא כגון שצבע לו בגד ואי אפשר להעביר הצבע מחויב לשלם לו".

מבואר דאף במקרה שמשביח לו מ"מ יכול למחות בו שאינו רוצה בהנאה זו במקום שיכול לקחת מה שנתן. ואם כן, כ"ש בנידון דידן שאין שום השבחה זו דשומעין לו מאחר והבעל אינו רוצה בטובה ובנידון דידן מחה שהרי התנגד להוציא את התכולה מהאחסון והוצרכה להוציא צו כדי להוציא נגד רצון התובע ודאי שא"צ לשלם לה דבר.

תו – אין להקשית ממ"ש מר"ן (סי' קע"ו שם סע' מד -ע"פ תשובת רשב"א סי' שלח).

"אם אחד מהשותפים טען עסק השותפות על בהמתו או נתנו בחנותו בסתם נוטל שכר בהמתו או חנותו תחלה ואח"כ יחלקו הרווח או ההפסד"

וא"כ בנידון דידן האשה והאיש הוו שותפים בכל התכולה ועכשיו ששמה התכולה בביתה הויא כיורד ברשות דהוו כשותפים וא"כ צריך לשלם לה דמי הבית.

זה אינו דבשותפים איירי בבהמה שעומדת כדי לעשות בה שמוש למסחר וכן בחנות עומד למסחר ולכן כשימכר מהנה אותו לכן צריך לשלם לו עבור שכירות בהמתו וחנותו, משא"כ בנידון דידן דליכא אלא בית שאינו עומד לשכירות לצורך אחסון חפצים אלא דרה בו היא עם ילדיה ותו אצלנו לא עשתה זאת כדי לעשות מסחר בכדי שירוויח הנתבע.

רביעית – בנידון דידן התובעת אחסנה את התכולה בבית אשר בו היא גרה עם ילדיה – והרי הבעל משלם מזונות ילדים ותוספת של 30% עבור מדור הילדים א"כ נמצא שהבעל משלם בעבור חלק בבית זה בעבור מדור ילדיו וא"כ ודאי שרשאי לאמור חלקו בתכולה מונה בחלקם של הילדים אשר אני משלם בעבורם מדור.

אומנם לא יכול בעל כורחה להכניס חפצים אולם אחר שהיא הכניסה ודאי שיש לו טענה זו הנלע"ד כתבתי, וצור ישראל יצילנו משגיאות אמ'ן.

(-)        מיכאל עמוס, אב"ד

ראיתי את שכתב כבוד אב בית הדין שליט"א לפטור מתשלום דמי איחסון, בהשגתו על דברי ובנימוקיו. עיינתי בדבריו המאירים, פשפשתי ובדקתי בדברי הפוסקים, בינותי בספרים, ואני על דעתי עומד. אם יורשה לי הנני להשיבו על דבריו:

כתב כב' האב"ד שליט"א ארבעה נימוקים. בנימוק הראשון נכתב כי מדובר בחצר דלא קיימא לאגרא, כלומר אין כאן "חסר" שיש לחייב על ידו את ה"נהנה" בתשלום שכירות. למרות הצפיפות והדוחק הרב, מאחר והתובעת בעצמה גרה בבית, ושכרה אותו לצורך מגוריה, לפיכך אין לראות בכך הפסד וחסרון ממון. סיבת השכירות היתה לצורך מגורים ולא לצורך איחסון.

דעתנו שונה. האשה שכרה דירה בת 3 חדרים וחצי ושילמה על השימוש בהם טבין ותקילין. בפועל היא לא יכלה להשתמש בכל החדרים. חלקו הגדול של הנתבע ברכוש מנע ממנה מלהשתמש באותו שטח מהדירה שאותו הוא תפס. צמצומו של מרחב המחיה והשימוש בו חסרון ממון יש בו. גם אם נצא מתוך נקודת הנחה שגם ללא איחסון הארגזים היתה התובעת שוכרת לעצמה דירה בסדר גודל שכזה, אין בכך כדי לשנות את העובדה וההלכה

הנ"ל : אי שימוש בחלק מהדירה בפועל, נחשב לחסרון.

מלבד שהדבר פשוט אצלנו מסברא, מצאתי זאת במפורש בתשובת ה"חות יאיר" (תשובה קס"ה). המדובר שם במקרה שקרה בזמן "מלחמות הצרפתים", (הכוונה למלחמות נפוליאון). מפחד התקדמות הצבא וגייסות החיילים נהגו הרבה מבני הכפרים והפרברים להבריח את רכושם אל הערים והכרכים הגדולים. המקרה המדובר היה בבעל בית אחד שבני הכפרים הכניסו לביתו ארגזים ומטלטלין רבים. לאחר זמן הוא גילה שחלק מהארגזים הוכנסו לביתו ללא רשותו וללא ידיעתו. משכך, הוא השליך את אותם הארגזים אל החצר, והרכוש שהיה בהם התקלקל ונגנב. בתשובתו מפלפל ה"חות יאיר" סביב הגמ' בבבא מציעא דף ק"א בענין "הוא עשה שלא כהוגן לפיכך נעשה עימו שלא כהוגן" וכו', והסיק שם שאין לו רשות לזרוק ולהפסיד אותם אם לא ע"י התראות בעדים. בהמשך הדברים כותב שם ה"חות יאיר":

"מאחר ובעל הבית לא יכול להשתמש במקום הזה שפקדון חבירו מונח, ועוד דדרך בני אדם לקבל שכירות מרוב המבריחין, לא מחייבינן לזה שיפסיד בשביל זה. ואפילו לא בר הכי הוא לקבל (כלומר, שאפילו אם הבעל הבית הזה עשיר גדול ואין דרכו לקבל שכר מהפקדונות ועושה כן לשם גמילות חסדים), מכל מקום לחייבו לטרוח ולהמציא לזה מקום או לחייבו להשאירו שם לסמוך על שיתבע ממנו שכר טובה שעשה, מנא לן. ולא מצינו בשום מקום שחייב להפסיד ממונו אפילו מועט כדי להציל ממון חבירו אפילו מרובה. ולכן אפילו עשה והציל אין לו אלא שכרו כבפרק הגוזל בתרא (ב"ק קי"ח) ובטור וש"ע סימן רס"ד", עד כאן לשונו.

הרי מפורש שגם באדם שאין דרכו להשכיר, נחשב הדבר אצלו כחסרון מאחר והוא מנוע מלהשתמש באותו מקום שהפקדונות נמצאים בו. משום כך גם יש לפוטרו מעיקר הדין אף מהצלת ממון חבירו ואפילו בשווי רב! ובאם עשה כן, רשאי הוא לדרוש דמי שכירות.

ב. הנימוק השני שכתב כב' האב"ד שליט"א סובב סביב דברי הרמ"א והב"ח ב"חושן משפט" סימן שס"ג, שמקורם בדברי ה"בית יוסף" בשם תשובת הרשב"ץ (קע"ד) באומר לחברו "דור עימי", שפטור מלהעלות לו שכר. חידש שם הב"ח שהלכה זו אמורה גם בגברא דעביד למיגר וחצר דקיימא לאגרא. כלומר, גם בזה נהנה וזה חסר, אעפ"כ פטור הוא מלשלם מאחר ובעה"ב בעצמו אומר לו לדור עימו. מאחר והלכה זו עומדת בסתירה לדברי הרמ"א בסימן רמ"ו (שמקורה ב"תרומת הדשן") שהאומר לחבירו "אכול עימו" שחייב לשלם לו, לפיכך זהו ספיקא דדינא ואין להוציא ממון מספק.

הב"ח האריך בדין זה גם בספר תשובותיו (תשובה ל"ט) שם דובר באדם ששכר לעצמו מקום בבית הכנסת, ולאחר מכן אמר לו חבירו בוא ושב במקום שלי, וכך עשה. לאחר שנה הוא בא ותבע ממנו דמי שכירות, בעבור ישיבתו במקומו. הב"ח הסיק לפוטרו, וכן כתב גם המהר"ל מפראג (בתשובה קי"ז, נדפסה בשו"ת הב"ח). הב"ח והמהר"ל תמכו יסודם בדברי התוס' בבבא קמא (דף כ' ד"ה זה), והנימוקי יוסף שם שפירשו בטעם החיוב של "זה נהנה וזה חסר" משום –

"שכל זמן שרואין את זה עומד בביתו, אין מבקשין ממנו להשכיר".

כוונת הדברים היא שאלמלא כן יכול היה השוכר לטעון כנגד בעל הבית שאם היית משכירו לאחרים מיד הייתי יוצא. כנגד טענה זו כתבו התוס' והנמו"י שיכול בעה"ב לטעון כנגדו ולומר, אדרבה, מאחר וכולם ראו אותך דר בבית לפיכך לא ביקשו ממני להשכירו להם. כלומר אפשרויות ההשכרה של דירה פנויה מרובות מזו של דירה תפוסה, וזהו ה"חסר".

דקדקו מכך הב"ח והמהר"ל שיש ללמוד מזה שאם בעל הבית בעצמו היה אומר לו "דור עימי", הרי שיש לראות בכך ויתור על אפשרות ההשכרה שיש לו. כלומר, מאחר ובמקרה שכזה בעה"ב הוא זה שגרם למניעת ההשכרה ולא זה אשר נכנס לתוכה, א"כ אין כאן "חסר", ודינו כדין "זה נהנה וזה לא חסר" – שפטור.

אשר על כן דברי הרמ"א בסימן רמ"ו שמחייב ב"אכול עימי", עומד בסתירה לדין זה של "דור עמי", כנ"ל.

גם ה"כתב סופר" בתשובתו (חושן משפט תשובה כ"א) כתב כדבריהם, אך הוסיף וחידש בישוב הסתירה הזו שיש מקום לחלק בין אכילה לדיור. באכילה ישנו הפסד והוצאת ממון בעין, לפיכך אין לומר בסתמא שדעת בעה"ב היתה לשם מתנה. שונה הדבר בזכות דיור שאין בה הוצאה כספית בעין, רק זכות שימוש השווה כסף, ובזה אמרינן שדעתו למתנה. גם אביו, בעל ה"חתם סופר" (בתשובה חו"מ קי"ט) העלה שהלכה זו של דור עמי הוא ספיקא דדינא והמוציא מחבירו עליו הראיה.

ברם, יש לנו להעיר כאן הערה נכבדה. כידוע, [1]לפני ה"בית יוסף" לא היו מונחות תשובות הרשב"ץ במקורם ובמילואם אלא קובץ מקוצר מתשובת הרשב"ץ שבאו לידי מהעתקת רבו – המהר"י בירב שהעתיקם וקיצרם, ואכן ובכל מקום שה"בית יוסף" מביא מדברי הרשב"ץ הובאה רק תמצית ותוכן התשובה בלבד. גם מדברי כל האחרונים שהוזכרו לעיל, נראה שהיה לפנינהם רק דברי הרשב"ץ כפי שהובאו ב"בית יוסף".

כעת, שזכינו לתשובות הרשב"ץ המלאות, והמקוריות, מהעיון בגוף התשובה נראה בעליל שדינו של הרשב"ץ שהאומר דור עימי פטור הוא אך ורק מפני שהדירה לא היתה עומדת לשכירות או כשבעה"ב אמר לו דור עימי בחינם. הרשב"ץ בתשובתו כותב אודות בעל בית אחד שהיה רדוף לצאת למדינת הים ולא היה בדעתו להשכיר את ביתו לאחרים. בכדי שלא להניח את ביתו שומם הוא אמר לחבירו בוא ודור בביתי. דברים אלו עומדים בסתירה גמורה לדברי הב"ח והמהר"ל מפראג.

כאן גם המקום לציין לדברי הגר"א בסימן שס"ג שהניח את דברי הב"ח בצ"ע, ולדעתו פשוט הדבר שבדור עימי, בחצר דקיימא לאגרא, חייב לשלם לו דמי שכירות.

שוב מצאתי כדברינו בספר "שורת הדין" (כרך י"ג עמ' קט"ז ואילך) במאמרו הנפלא של כבוד הדיין הגר"י גולדברג שליט"א. המחבר האריך שם להביא את דברי הפוסקים שהבאנו לעיל. לאחר מכן הוא ציטט את תשובת התשב"ץ בנוסחה המקורי והמלא, והעיר כי עולה מהם שטעמו של הרשב"ץ הוא משום שאין החצר עומדת לשכירות. המסקנה המתבקשת היא שלא נחלקו הרשב"ץ ותרומת הדשן בדבר, וא"כ דבי הרמ"א בסימן רמ"ו הם להלכה ואין בהם כל מחלוקת.

במאמר הנ"ל ציין המחבר שליט"א שכבר הקדימונו בהערה זו בשו"ת חוקי חיים ל"הראשון לציון" רבי אברהם חיים גאגין בסוף הספר בהערות למסכת בבבא קמא דף כ', ובשו"ת שואל ומשיב מהדו"ת ח"ד תשובה קפ"ו, ובשו"ת מהרש"ג מ"ג סימן ק"ב, שכולם הסיקו שמאחר ואין כל סתירה מדברי הרשב"ץ לפיכך ודאי שהנהנה חייב בתשלומין, גם ב"דור עימי".

למרות זאת, קשה לומר, וכפי שמקובל לומר בתגלית שכזו – שאילו האחרונים הנ"ל היו רואים את דברי הרשב"ץ במקורם הם היו חוזרים בהם. כאן הדבר שונה: האחרונים הנ"ל תמכו יסודם בדברי התוס' והנמו"י הנ"ל, ובפשטות נראה שהלכה זו שנויה במחלוקת.

נראה שהדרך הפשוטה בביאור מחלוקת זו, היא כפי שכתבנו בתחילת דברינו בביאור מחלוקת ה"חות יאיר" וה"קצות": האם זכות שימוש בדירה העומדת להשכרה נחשבת ב"פירות עין"- מאחר והריווח הוא מצוי ושכיח, וכפי שכתב ה"חות יאיר". או שמא דינו כטובת הנאה בעלת ערך ושווי, אך לא כממון בעין – וכפי שסובר בעל ה"קצות החושן". נפקות המחלוקת ההיא משליכה אל המחלוקת הזו – בנוגע לחידושו של בעל "הכתב סופר" – האם יש מקום לחלק בין מזונות בדינא ב"אכול עימי" לבין דין המדור בדינא ב"דור עימי".

למרות כל האמור, לדעתנו כל הנושא הזה איננו רלוונטי לחלוטין בתיק בלפנינו. גם אם נראה ונשפוט את מעשה התובעת בהכנסתה של התכולה והארגזים לתוך דירתה, כמעשה רצוני ולא כמעשה מוכרח, כלומר גם אם נחליט שמרצונה היא החליטה לעשות כן ולא בשל פקיעת הביטוח לדרישת הפינוי של החברה המיבאת, אפילו הכי אין לפטור את הנתבע מכוח הלכת "דור עימי".

הלכה פסוקה היא שאפילו בזה נהנה וזה לא חסר שפטור מלשלם דמי שכירות, מכל מקום באם יאמר לו בעל הבית צא מהדירה או שלם לי שכירות – חייב הנכנס לצאת או לשלם. דין זה קיים אפילו בגברא דלא עביד למיגר וחצר דלא קיימא לאגרא – ראה ש"ע סימן שס"ג סעיף ט' וברמב"ם פרק ט' מהלכות גזילה.

בנידון דידן כבר בראשיתו של התהליך פנתה התובעת בדרישה לחלוקת הרכוש ולהוצאת חלקו של הנתבע מהדירה. היא פנתה לשם כך בדרישה לקבלת צוי סעד מבית המשפט האזרחי, ומבית הדין הרבני. ובמקביל היא פנתה רבות באמצעות דוא"ל ובאמצעות בא כוחה אל הנתבע ובא כוחו, והומצאו לכך אסמכתאות לרוב.

הטיעונים עליהם הסתמך כבוד האב"ד שליט"א, לפיהם האשה נטלה מיוזמתה את כל התכולה שלא מרצון הנתבע, וכן הטיעון בדבר טירפוד החלוקה על ידי התובעת, לדעתנו הטיעונים הללו ראויים לעיון ולבדיקה נוספת ומעמיקה.

התובעת הוכרחה לפנות וליטול את התכולה בעקבות התראה והודעה שנתקבלה מהחברה המיבאת - "ט.י.ל", שהאחריות תמה ומעתה אין הם אחראים לשמירת התכולה. במצב נתון שכזה בו נמצאת תכולה כ"כ גדולה ויקרה ללא שמירה ואחריות, וללא ביטוח, מחייב פינוי מיידי. זהו צו השעה וכורח הנסיבות. לא ניתן להשאיר את התכולה במצב שכזה בשל מחלוקת אישית עם הנתבע, תהא אשר תהא. דומני שאין צורך להאריך כאן בהלכות עביד איניש דינא לנפשיה בהפסד ודאי, או בהלכות שותפין (סימן קע"ו, י') שהמשתתף עם חבירו בסתורה לא ישנה ממנהג המדינה באותה סחורה וכו' – וכמובן שכאן הנוהג הוא לפנות ולא להניח את התכולה ללא שמירה וביטוח, הדברים פשוטים וברורים.

כאן גם המקום לציין כי מעיון בבקשות הצדדים נראה בעליל כי מעולם לא פנה הנתבע או בא כוחו מיוזמתו אל בית הדין בדרישה לחלוק וליטול את חלקו בתכולה, או לחילופין לקנוס את התובעת על החזקת הרכוש שלא כדין. בקשות שכאלו הגיעו רק מצידה של התובעת ובא כוחה. טיעוני הנתבע לפיהם האשה היא זו שטירפדה את החלוקה, לא הוכחה כלל. יתכן מאוד ובשל המחלוקת ואי האמון החריף אשר שרר בין הצדדים היה להם קשה להביא את הענין לידי גמר. יתכן ואמנם שני הצדדים הערימו קשיים זה על זה. יתכן, אולי כבר אמרו חכמינו ז"ל – "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". כדיינים רואים אנו נכוחה כי התובעת היא זו שפנתה תמידין כסדרן לבית הדין בנושא זה, ולא הנתבע, ובצדק: האשה היא זו שסבלה והצטמצמה בדירתה מאותו "מחסן" גדול, בעוד שהנתבע יושב לו בשלווה וברווחה בדירת הפנטהאוז המשותפת שאליה הוא פלש תוך כדי רמיסת צוים שיפוטיים. כפי הנראה, גם היה לו נוח בהשארת המצב כפי שהוא.

בדברים אלו יש בהם גם מענה הולם לנימוק השלישי שכתב כבוד האב"ד שליט"א ענין הפינוי נעשה כביכול נגד רצונו של הנתבע ושלא מדעתו ובשל כך יש לפטור את הנתבע.

ג. כאן מוצא אני לנכון להעיר על ההנחה הפשוטה של כבוד האב"ד שליט"א שהמוחה בחבירו שלא יעשה עבורו טובה, פטור הוא מלשלם עליה. משום כך סובר כבור האב"ד שליט"א שמאחר ופינוי המכולה ע"י האשה היה בעל כרחו של בעלה דאז, פטור הנתבע מלשלם.

בהלכה זו יש מקום להרחיב, ואשתדל לקצר ולתמצת. כבר קדמני בזה כבוד הדיין הגר"י גולדברג במאמר נפלא שנדפס ב"שורת הדין" כרך שני עמ' רי"ח ואילך. בשו"ת "פרי תבואה" סימן נ"ח (והובא בחלקו ב' פתחי תשובה חושן משפט סימן כס"ד סק"ד) חידש שמקבל ההנאה חייב לשלם לחבירו למרות שגילה בדעתו מתחילה שאינו חפץ בה. יש לפלפל בראיות שהביא לכך, וכבר נחלק עליו מהרי"א הלוי חלק ב' סימן קנ"א. והנה ב"חזון איש" בבא בתרא סימן ב' סק"ו, שצידד בתחילה כדעת הרב "פרי תבואה", ברם הביא מדברי הרמב"ן (ב"ב דף ד' בסוגיא דמקיף וניקף) שהסתפק בדבר.

בספר "יד רמה", (בחידושיו לסוגיא שם) כתב בפשיטות לפטור. במאמר הנ"ל הובאו פוסקים נוספים מ"האחרונים" שסוברים לפטור – שו"ת אמונת שמואל סימן ל"ו, מהר"ם מינץ סימן ס"א, שו"ת בית יעקב סימן קמ"ח, ערוך השולחן חו"מ סימן שע"ה, י"ב, ועוד.

נקודת הספק היא האם יש לדון את ההנאה הזו כמתנה, בעקבות מחאתו של מקבל ההנאה, דהיינו שיש כאן מתנת חינם, או שנאמר לאידך גיסא, מאחר וההנאה נחשבת כממון בעין, הרי שיש כאן "פקדון" – וכ"ממוני גבך" – ממוני מופקד אצלך, מאחר וקיימת אצל המקבל מציאות קיימת של הנאה.

נראה לי שבמקרה שלפנינו שבו נטלה התובעת את התכולה בעל כרחו של הנתבע, ואיחסנה אותו בדירתה, אין לראות פעולה זו כמתנת חינם, הפוטרת את הנתבע מלשלם עליה.

כפי שנתבאר, במציאות המורכבת והקשה ששררה בין בני הזוג, נראה שכל מחאתו של הנתבע בתובעת היה מתוך יצר של מחלוקת. פינוי התכולה היה מחויב במציאות מאחר והשארת תכולה כ"כ יקרה ללא שמירה וביטוח היא פשיעה פושעת. במציאות שכזו בודאי שגם כל הפוסקים הפוטרים מתשלום הנאה בגין מחאת המקבל, יודו כאן שיש לחייב כאן בתשלום הנאת האיחסון ואין לראות בתובעת כמי שעשתה זאת בחינם ולשם מתנה.

בנוסף גם קשה לנו לקבל את הנימוק הרביעי שהעלה כבוד האב"ד.

נימוק זה אומר כי הנתבע בעצם משלם את דמי האיחסון באמצעות תשלום דמי המדור שהוא משלם לילדיו. לדעתי אין לקשור את חיוב המדור בחיוב תשלום דמי האיחסון לצורך קיזוז. לא הוכח לפנינו שסך דמי המדור אשר נפסקו בערכאה האזרחית הוא מופרז וגדול באופן משמעותי ממה שמחייבת ההלכה והמשפט העברי.

לדעתנו גם אין להזדקק ולהכנס לתחשיבים הללו, בפרט לא במציאות הקשה וההזויה שעומדת לנגד עיננו. מדובר כאן באב אשר רואה בשיווין נפש את אשתו וילדיו לחוצים ודחוקים בתוך דירה/מחסן – "עם ארגזים ענקיים עד התקרה מתוך סיכון שאחד מהם עלול ליפול על ראשו של אחד הילדים" – כפי שתיאר זאת בא כוחו של הבעל בעצמו (!).

גם לשיטתו של הבעל, שהכנסת הארגזים היתה בניגוד לרצונו, הלוא הוא ידע והכיר במציאות הקשה הזו בה שרויים ילדיו ואף על פי כן הוא לא הזדרז לפנות את חלקו בארגזים, ולהביא את הדבר לכלל גמר.

אשר על כן לדעתנו, יש להבין ולראות אם נכון כי במציאות ובנסיבות המיוחדות הללו, אין זה מן הצדק והיושר לבוא ולהתחשבן חישובים מעין אלו. לבוא ולומר כי מאחר ואין דין "עולה עימו" במזונות ובמדור הילדים ולכן די להם באותו שטח מצומצם אשר השאירו הארגזים לפליטה, כך שתהא בכם עילה לכאורית לקזז את דמי האיחסון מכלל דמי המדור שאולי עודפים על דרישות ההלכה – לדעתינו, הדבר איננו הגון וישר. במקרה שלפנינו ההזדקקות לעריכת תחשיב שכזה יש בה כמתן פרס לעוברי עבירה.

(-)אריאל ינאי, דיין

ועתה בא לידי תגובת ידידנו הרב הגאון אריאל ינאי שליט"א היושב עמנו בדין, וראיתי את דבריו הכתובים בטוב טעם ודעת. אולם, איני מסכים עמו לא בסברא ולא בראיה.

א) חדא – בסברא וכי הבעל ביקש ממנה לאחסן לו את התכולה היא עשתה זו על דעת עצמה ובניגוד לדעתו של הבעל ולכן הוצרכה לצו שיפוטי כדי שתוכל לקחת את התכולה וא"כ אם יש "חסר" הרי היא חסרה עצמה על דעת עצמה בניגוד לרצון בעלה.

• שנית – בפועל כל ארגז היו בו פריטים ששיכים לבעל ופריטים ששיכים לאשה לכן לא ניתן לומר שארגזים אלו שיכים לבעל ומנעו ממנה שימוש במעברים שבדירה ששם היו מונחים ארגזים אלו כדבריה הרי בכל ארגז יש שם גם חפצים שלה.
• שלישית – לא הבנתי איזה חסרון ממון היה לאשה וכי היתה משכירה את הפרוזדורים אשר הארגזים היו מונחים שם לאחרים או שזה גרם לאשה ללכת ולשכור עוד חדר? נכון שארגזים אלו גרמו לכך שמקום המחיה בבית נהיה קטן. אולם כל זה גרמה האשה לעצמה ומדעתה ונגד רצון בעלה ודמיא "לאיולת כסיל תסלף דרכו ועל השם יזעף".

ב) ושוב ידידנו הביא תשובת "חוות יאיר" ושמחתי כמוצא שלל רב, שכל תשובה זו הינה ראיה אחת גדולה לדברינו וז"ל השאלה:

"ברעש מלחמות הצרפתים היו בני הכפרים מבריחין לכרכים איש אצל אחיו ומיודעו ומכירו או בשכירות לזמן והנה בעל בית אחד מבני הכרכים שרבו ההברחות בחדריו עד אשר כמעט מלאו מפה לפה עד אשר הוא עצמו לא היה לו מקום להניח בו דבר ובדק בארגזים והחבילות לידע מי ומי המניחים לשם ומצא חבילה אחת שחקר ודרש של מי היא ולא נודע לו של מי היא והבין שאחד מן בני הכפרים הכניסה בלי ידיעתו ואחר שחקר ודרש של מי היא ולא נודע לו נטל החבילה וזרקה לחצירו ואחר איזה ימים כאשר יצא קול שפלוני זרק החבילה לחצירו בא בעל החבילה ומצא שנגנב הרבה מחבילתו וגם נתקלקלו כמה פריטים מהגשם ותבע בעל החבילה את בעל הבית".

ופסק שם ב"חוות יאיר":

"דבעל הבית לא היה רשאי לזרוק את החבילה שלא מדעת בעל החבילה דנהי דבעל הבית אפילו שומר חינם לא הוי על החבילה זו מ"מ להפסידו בידים ולהשליכה חוצה לא מבעיא אם דרך בעל הבית לקבל פקדונות כאלו בשכר דודאי גם זה שהניחו סמך שבעת שיחזור ויטול יתן לו שכרו אע"פ דלא שפיר עבד שלא הודיעו כשהניח החבילה מ"מ בשל כך אין רשות לבעל הבית להוציא החבילה ולהפסידו אם לא אחר כמה התראות בעדים... וודאי לא מיקרי זה נהנה וזה לא חסר אחר שבעל הבית אי אפשר להשתמש במקום הזה שפקדון חבירו מונח – ועוד דדרך בני אדם לקבל שכירות ויש לרוב בני אדם המבריחין [שמשלמים שכירות] לא מחייבינן לזה שיפסיד זה בשביל זה מ"מ לחייבו לטרוח להמציא לזה מקום או לחייבו להשאירו שם לסמוך על שיתבע ממנו שכר טובה שעשה מנה לן ולא מצינו בשום מקום שחייב להפסיד ממונו אפילו מהמעט כדי להציל ממון חבירו ולכן אפילו עשה והציל אין לו אלא שכרו כבפרק הגוזל בתרא וש"ע (חו"מ סי' רס"ד)". עכת"ד.

תראה כמה רחוקה ואינה דומה תשובת ה"חוות יאיר" לנידון דידן.

• חדא – בנידון ה"חוות יאיר" הכפרי הניח חפציו מבלי ידיעת בעל הבית ובלי רשותו בנידון דידן האשה [קרי בעל הבית] הניח החפצים מדעתה נגד רצון הבעל [הכפרי].
• שנית – בנידון ד"חוות יאיר" איירי שנהגו לשלם שכר על שכירות זאת כמ"ש "איש אצל אחיו ומיודעו ומכירו [שהם עושים בלא שכר] או בשכירות לזמן ועוד כתב שם בתשובה – ועוד דדרך בני אדם לקבל שכירות ויש לרוב בני אדם המבריחים כלומר יש הרבה בני אדם שמוכנים לשלם שכירות בעבור חפצים. ודאי דבנידון דידן באף בית לא עומד הפרוזדור לשכירות. ואף לא ביתה של האשה.
• שלישית – בנידון ד"חוות יאיר" הפסידו ממון כי נהגו להשכיר כה"ג כמ"ש שם התשובה – דודאי זה מקרי זה נהנה וזה חסר כי בעל הבית אי אפשר לו להשתמש במקום הזה שהפקדון של חבירו מונח ועוד דדרך בני אדם לקבל שכירות ויש לרוב המברחים [שמשלמים].
• רביעית – בנידון של "החוות יאיר" –מדובר שכאשר הכפרי הניח החבילה תו לא יכול בעל הבית להניח דבר שם כמ"ש "לא היה מקום להניח בחדרים עד אשר כמעט מלאו מפה לפה עד אשר הוא עצמו לא היה לו מקום להניח בו דבר".

משא"כ בנידון דידן האשה המשיכה לגור עם ילדיה ועם כל התכולה אם כי היה צפוף המקום.

אתה הראת לדעת כי לא דמו כלל וכשל עוזר ונפל עזור.

ג) ושוב כתב ידידנו עתה שזכינו לתשובות הרשב"ץ במלואה מתברר כי הרשב"ץ מדבר דמ"ש בדור עמי פטור איירי בדירה שלא היתה עומדת לשכירות.

הנה מלבד מ"ש שהאחרונים תמכו יסודם בדברי התוס' והנמו"י ובפשיטות נראה דהלכה זו שנויה במחלוקת והממע"ה כמ"ש שביארנו בפס"ד הרי גם אחרי הגילוי כי הרשב"ץ איירי בדירה שלא היתה עומדת לשכירות הרי גם בנידון דידן אין הדירה עומדת לשכירות שהרי גרים בה האשה וילדיה.

ד) עוד כתב חבירנו דהלכה פסוקה היא שאפילו בזה נהנה וזה לא חסר שפטור מלשלם דמי שכירות מכל מקום באם יאמר לו בעל הבית צא מהדירה או שלם שכירות – חייב הנכנס לצאת או לשלם דין זה קיים אפילו בגברא דלא עביד למיגר וחצר דלא קיימא לאגרא – ש"ע [סי' שס"ג סע' ט] וברמב"ם [פ"ט מהלכ' גזילה].

ומנסה ידידנו לתלות אי חלוקת הרכוש בבעל ולענ"ד זה אינו – חדא ראה בפס"ד של ידידנו הגאון רבי שניאור פרדס שליט"א – שהאריך בטוב טעם ודעת להוכיח שחלקה של האשה באי הסכמתה לחלוק את הרכוש היא שמנעה חלוקה זו והסכימה לחלוקה רק לפי הנראה בעינה.

ואף לו הוי ספק מ"מ מידי ספק לא נפקא וודאי שאין להוציא ממון מספק מלבד הטעמים והנימוקים האחרים שכתבנו בפסק דידנו.

ה) גם מה שכתבנו שאף אם הבעל היה חייב בתשלום הרי יצא ידי חובה בתשלום מדור שמשלם בעבור דירה זו שבה גרה האשה וילדיהם – שיכול לומר חפצי נמצאים בחלקם של הילדים שאני משלם עבור שכירות. [מדור].

וכתב חברנו אין זה מן הצדק והיושר לבוא ולהתחשבן..."

לא הבנתי דברים על איזה צדק מדבר – המציאות היא כי הבעל משלם 30% מערך שכירות של הבית הרי על זה אין חולק.

וחלק זה שמשלם הוא מדור לילדיו – ומדור זה כולל לא רק מקום לישון ולאכול אלא גם מקום לשחק ומקום מעברים מחדר לחדר וא"כ איזה חוסר יושר יש כאן שהאב נגד רצונו לוקחים חפציו ושמים אותם במקום שהוא משלם עליו שכירות ואח"כ לבקש ממנו דמי אחסון חפצים הלזה יקרה חוסר צדק או חוסר יושר.

אדם שלא רוצה ללקות פעמים יקרה נוהג בחוסר צדק ויושר אתמה.

ו) גם עיקר יסודו של ידידנו בפס"ד לחייב את הבעל בגלל דין של המהנה חבירו – כבר הוכחנו שם מדברי הט"ז שהוכיח מתוס' ור"ן דהנאה היינו רק כגון אכילה שמחסרו או משביח נכסים מה שאין כן בנידון דידן [ובאורך כתבנו בפס"ד לקחנו משם].

סוף דבר, הבעל פטור מתשלום דמי איחסון וממקום שרצה להביא ראיה לא דמי כלל לנידון דידן ואדם אחראי למעשיו וסוף מעשה במחשבה תחילה ולא אמרינן כל דאלים גבר. [להוציא התכולה ע"י האשה נגד רצון הבעל ע"פ צו שיפוטי מחוץ לכותלי ביה"ד שצו זה נתבטל כשלשה ימים אחר שהוצא משהבין ביהמ"ש כי צו זה הוצא שלא כדין].

הנלענ"ד כתבתי, וצור יצילנו משגיאות אמ'ן.

(-)        מיכאל עמוס, אב"ד

דמי אחסון

אני מסכים לפסק דינו של האב"ד שליט"א. ואצרף נימוקים נוספים כדלהלן.

בתאריך 14/12/06 ששה חודשים לאחר אחסון המטלטלין, פונה ב"כ האשה לב"כ הבעל כי יגיע הבעל לדירת האשה כדי לקחת את חפציו האישיים שנתבקשו על ידו. ב"כ הבעל פונה באותו תאריך וכותב ומבקש להעביר למשרדו רשימה מוצעת לחלוקה סופית של התכולה המשותפת במטרה לפתור בעיה זו אחת ולתמיד.

בתאריך 12/2/07 יום לפני סידור הגט בין הצדדים, בבקשה שהוגשה ע"י ב"כ הבעל שכותרתה "בקשה דחופה ביותר למתן צו מניעה זמני כנגד האשה בענין תכולת המטלטלין", נכתב בסעיף 4: הח"מ פנה בכמה הזדמנויות לב"כ האשה, בבקשה לבצע חלוקה שווה וסופית של המטלטלין בין הצדדים. אולם בכל פעם הביעה האשה התנגדות לכך, והסכימה לתת לבעל רק מספר פריטים מצומצם לפי שיקול דעתה.

בתאריך 1/1/08 פנה ב"כ הבעל לב"כ האשה וכתב: מרשי מבקש לקבל לידיו את פריטי התכולה שאושרו (בשלב זה) בהחלטת כב' ביה"ד מיום 24/12/07, אני מציע לתאם מועד וכו'.

בתאריך 15/3/07, שנים עשר חודשים לאחר האחסון, הגיש המבקש וב"כ לבית הדין בקשה שכותרתה "בקשה דחופה למתן צו לחלוקת ביניים של תכולת המיטלטלין בין הצדדים".

ובה נאמר: "ביה"ד הנכבד מתבקש בזה ליתן צו לחלוקת ביניים של תכולת המטלטלין המשותפת של הצדדים המצויה כולה בתוך הדירה בה מתגוררת האשה, ברח' ז' עיר ר'. בתאריך 13/2/07 נערך סידור הגט. בתאריך 15/2/07 ניתן צו מניעה האוסר על האשה לבצע בתכולת המטלטלין המשותפת דיספוזיציה.

כעת מתבקש ביה"ד הנכבד לצוות על חלוקת התכולה בין הצדדים, יען כי המבקש מעוניין להתגורר בדירה משל עצמו (עד כה התגורר אצל הוריו), ולהעביר את התכולה לשם."

 ובסעיף 6 נכתב: "למרות עובדות אלו, ולמרות חששות האם – המשיבה ממשיכה בסירובה העיקש לחלוק התכולה באופן שווה, הוגן וסופי."

ובסעיף 7 נכתב: "המבקש מתעתד לשכור לעצמו דירה למגוריו והוא זקוק לתכולה". ובסעיף 8 נכתב: "הבעל ביקש מהאשה לאשר לו לקחת, לפחות מספר פריטים אך גם לרשימה זו התנגדה האשה.

אשר על כן מבוקש מביה"ד הנכבד ליתן צו על פיו תחויב האשה להעביר לידי הבעל לפחות את הפריטים הדחופים וכו'". ע"כ.

תכולת הדירה הועברה מהנמל לביתה המושכר של האשה ב 8/6/08.

לאמר, הזוג התגרש ב 13/2/07.

בתאריך 15/3/07, תשעה חודשים לפני מועד החלטת ביה"ד על החלוקה המעשית במטלטלין ( שנערך בתאריך 24/12/07), מבקש הבעל את חלוקת התכולה!

בתאריך 26/5/08 הגיש ב"כ האשה בקשה שכותרתה "בקשה למתן החלטה בענין פינוי המטלטלין", בה נכתב: "כבוד בית הדין מתבקש בזאת להורות למשיב לפנות את חלקו במטלטלין בהתאם להחלטת כב' ביה"ד וזאת בתוך 48 שעות ואם לא יעשה כן להורות כי המבקשת זכאית להוציא את המטלטלין מפתח ביתה לכל מקום בו תחפוץ וכי תהיה פטורה מכל אחריות בענין זה. כמו כן מבוקש להורות שהמשיב ישלם לידי המבקשת דמי אחסון יומיים בסך 500 ₪ וזאת מיום מתן החלטת ביה"ד על חלוקת המטלטלין ועד פינוי בפועל."

ובנימוקי הבקשה סע' 1-2-3 נכתב: "כב' ביה"ד הורה על חלוקת המטלטלין בין הצדדים וזאת במסגרת בקשות אשר הגישו הצדדים. נזכיר, כי המשיב הגיש בעצמו בקשות בהולות בענין חלקו במטלטלין. מני אז פונה המבקשת למשיב אין ספור פעמים וכו'. בתאריך 1/1/08 אף הודיע המשיב כי הוא מתעתד להגיע ליטול לידיו את המטלטלין אך מני אז סירב בתוקף לבצע את חלוקת המטלטלין.

לטענת המשיב הוא לא נטל את המטלטלין בשים לב לניתוח הראש אשר עברה האשה בחודש 1/08 אך החל מחודש 2/08 חייב היה לקחת המשיב את המטלטלין ולמרות פניות בע"פ ובכתב סירב לעשות זאת."

בתאריך 17/6/07 נתקבלה "הודעה" מטעם האשה וב"כ בענין תביעה אחרת בתיק בדבר דמי שכירות במגורי הבעל בדירת הצדדים, ובה נכתב: "האשה מתנגדת למגורי המשיב בדירת הצדדים מבלי לשאת בדמי שכירות ראוים לאשה. באשר אין חולק, כי עסקינן בנכס משותף והאשה עותרת לחיוב המשיב בשכ"ד בסך 800$ המהווה מחצית מגובה שכר הדירה בעבור הנכס וזאת החל מחודש מרץ ועד לפינוי וכו'."

הבדל מהותי ומשמעותי ישנו בין הבקשות – התביעות השונות. בתביעה בענין מחצית שכר הדירה אותו תובעת האשה, התביעה הינה מחודש מרץ שהוא כניסתו לדירה, ואילו בתביעה דאז לדמי אחסון, הינה רק מיום החלטת ביה"ד (זמן של שבעה חודשים) ולא תחילת האחסון!

בתאריך 22/6/08 בתגובת ב"כ הבעל שכותרתה "תגובה לבקשה בענין פינוי המטלטלין" נכתב:

1. ברח' ז' בעיר ה' – ניתנה בעבר החלטה מפורשת של כב' ביה"ד המפרטת כיצד תתבצע החלוקה בפועל.
2. המשיב ביקש לבצע את ההחלטה ככתבה וכלשונה ופנה טלפונית בענין זה למבקשת. זו טענה שהיא "נמצאת בצפת ואינה יודעת על ההחלטה", אולם "תטפל בכך למחרת בבוקר", כך לפי דבריה. שיחה זו בוצעה ביום 31/12/07, או בסמוך.
3. למחרת היום פנה המשיב בשנית למבקשת בענין זה. זו בתגובה דיברה במכוון על נושאים אחרים, וזאת למרות התעקשות המשיב שתענה לו בנושא המדובר. השיחה הסתימה בלא כלום.
4. באותו יום, בתאריך 1/1/08, בשעות הערב הודיעה המבקשת למשיב שהיא נכנסת לאשפוז דחוף בבית חולים, וביקשה לעכב את הכל עד להחלמתה המלאה. המשיב הסכים לכך כמובן מטעמים אנושיים.
5. משקמה המבקשת ממיטת חולייה ושוחררה מבית החולים במהלך חודש 2/08, קבעו הצדדים להיפגש בדירתה של המבקשת, במטרה לקחת את "חפציו האישיים" כשלב ראשון טרם החלוקה המלאה.
6. במפגש שהיה במקום, וזאת בנוכחות צד ג', לקח המשיב את חפציו האישיים. (בגדים, כלי גילוח, בשמים וכיו"ב).
7. הצדדים קבעו מפגש נוסף, כשבועיים אחרי, לצורך ביצוע החלוקה של יתרת התכולה. על המשיב היה לתאם מראש הזמנת מוביל לדירה, שכן מדובר במספר רב של ארגזים.
8. מפגש זה, שהתרחש במהלך חודש 3/08, בנוכחות צד ג', הן מטעם המשיב והן מטעם המבקשת, הסתיים עוד לפני שהתחיל וזאת בעטיה של המבקשת אשר רצתה למנוע מהמשיב לקחת את הפריטים שהופיעו בצו ביה"ד. היינו: כבר בארגז הראשון (של הדיסקים) עמדה המבקשת על כך שיש לחלק גם ארגז זה, וזאת בניגוד לצו ביה"ד, בטיעון חדש "חלק מהדיסקים נרכש אחרי החתונה…."
9. המפגש "התפוצץ". לא היה כל טעם להמשיכו בנסיבות אלה. המשיב עזב את המקום.
10. מאז נדברו הצדדים פעמים נוספות בסוגיה זו. המבקשת עמדה על התעקשותה שיש לחלק גם את הדיסקים…
11. המשיב מוכן בכל עת לקבל לידיו את התכולה השייכת לו, והמפורטת בצו ביה"ד. זהו אינטרס של המשיב לקבל את המגיע לו. בנדון הרי פנה המשיב בעבר פעם אחר פעם לכב' ביה"ד במטרה לקבל את תכולתו, שהוחזקה כבת ערובה בידיה של המבקשת.
12. אשר על כן ועל מנת לפתור סוגיה זו אחת ולתמיד – מבוקש לצוות על שני הצדדים להיפגש בדירת המבקשת, עד סוף חודש 7/08, כאשר שני הצדדים מקיימים אחר הצו של כב' ביה"ד, ככתבו וכלשונו. היינו: ללא פרשנויות כלשהן, אלא רק מה שכתוב בצו. ודברים מכוונים למבקשת.

ביה"ד בהחלטתו מיום כ"א בסיון התשס"ח (24/6/08) כתב: "על "ארגז הדיסקים" וכו' בשאר הרכוש אין מחלוקת. על האב לקבל לידיו את התכולה ששייכת לו וניתן צו לכך וכו'."

בתגובת האשה מתאריך 4/9/08, נכתב בין השאר, בסעיפים הבאים כדלהלן:

סעיף 6 : "המשיבה פנתה אל המבקש אין ספור פעמים ואף המציאה לכב' ביה"ד בקשות בנושא פינוי המטלטלין, אך המבקש טמן את ראשו בחול ופעל על פי משאת ליבו ופרשנותו ולא על פי החלטת כב' ביה"ד. המבקש למעשה הפר ביודעין החלטות כת"ר בענין זה".

סעיף 8 : בהתייחס לסעיף 16 בבקשת הבעל: "המפגש התפוצץ". לא היה כל טעם… המשיבה תכחיש טענה מופרכת זו ותטען, כי לא סירבה לחלוקת הדיסקים. המשיבה הציעה, כי חלוקת הדיסקים תבוצע בסופו של יום.... והמשיבה הותירה למבקש לקחת את שחפץ בו".

נזכיר, כי במהלך חודש 3/08 המבקש הגיע לבית המשיבה בליווי חברתו ולא עם המובילים. מה שמראה, כי כוונתיו לא רציניות ובבואו עם בת זוגו לבית המשיבה לא היתה כל כוונה לקחת אל כלל מטלטליו.

סעיף 9 : בהתייחס לסעיף 21: "ואכן הגיזרה התחממה והחלו להווצר עימותים…." בתאריך 25/7/08 המבקש הגיע בליווי אחיו אל בית המשיבה בכוונה לקחת את שאר מטלטליו. בן זוגה של המשיבה שהה באותו זמן בביתה. אחיו של המבקש דרש באלימות מילולות, כי יתיר לו להכנס לבית המשיבה. המשיבה באדיבותה הסכימה, כי אחיו של המבקש אורן, יכנס לביתה על אף שזו אינה חובתה התירה את כניסתו וזאת לשם סיום כולל של לקיחת המטלטלין. או אז, החל, אורן, אחיו של המבקש להתחצף ולגדף את בן זוגה של המשיבה. בן זוגה של המשיבה הזמין את המשטרה (מספר קריאה 58 ושם השוטר יוסי אהרן אשר שהה בבית המשיבה בעת חלוקת המטלטלין).

סעיף 16 : אשר על כן בשים לב להתנהגות הגזה והדורסנית וההפרה הבוטה של החלטת כב' ביה"ד מבוקש להורות על השתת הוצאות איכסון על המבקש בגין אחסנת מטלטלין בדירת המשיבה מתאריך 08/06/2006 ועד 25/07/2008 כל זאת מבלי לגרוע מיתר זכויותיה וטענותיה של המשיבה.

בבקשה זו (4/9/08) האשה וב"כ דורשים דמי איחסון מתאריך 8/6/06 ולא מזמן החלטת ביה"ד מתאריך 24/12/07, כפי שביקשו בם עצמם בתאריך 26/5/08, 4 חודשים קודם לכן.

בהחלטתו של ביה"ד מתאריך ז' באלול התשס"ח (7/9/08) נאמר בין השאר "שכל צד מאשים את הצד השני בעיכוב ובטרפוד".

בסיכומיו כותב הבעל וב"כ (סעיף 57 ואילך) היה זה צו ביהמ"ש למשפחה בחיפה שניתן במעמד צד אחד אשר איפשר לאשה לשחרר את תכולת המטלטלין, שהיתה מרוכזת כולה בקונטינר ענק בנמל חיפה. מיד כשנודע דבר הצו לתובע הוא עתר לביטול הצו בטענה שהנתבעת אינה יודעת מה היא עושה ותכולת הענק לא תוכל בשום פנים ואופן להכנס לתוך דירתה. בשלב זה עוכב הביצוע של הצו ע"י ביהמ"ש. דא עקא: הנתבעת כבר הספיקה להעביר את כל התכולה אל דירתה.

תכולת הענק חסמה את כל דירת הנתבעת...

למרות המצב התנגדה בכל תוקף וזאת במשך תקופה ארוכה ביותר לחלוק עם הנתבע בתכולה.

..... התובע פנה לנתבעת עשרות פעמים ... ע"מ לבצע את פעולת החלוקה של התכולה הנתבעת סירבה .... מצ"ב מכתבים ואסמכתאות.

באסמכתאות צורפו המכתב מב"כ האשה לתגובת הבעל וב"כ מ 14/2/06 שהובא לעיל.

כמו"כ המכתב מתאריך 1/1/08 מב"כ הבעל שהובא לעיל.

כמו"כ מכתבו של ב"כ האשה מתאריך 1/4/08 בו פונה היא לב"כ האשה, בכתבו: "בניגוד להסכמת הצדדים טרם פינה מרשך את המטלטלין אשר נמצא בדירתה של מרשתי. מרשתי מודיעה כי היא רשאית לעשות במטלטלין ע"פ שיקול דעתה וזאת בתוך 7 ימים מהיום."

ובתגובת ב"כ הבעל נאמר: "מרשתך תהיה בקשר ישיר עם מרשי לצורך ביצוע ההחלטה האמורה. כל הגורמים בתיק זה חיכו בסבלנות להחלמת מרשתך מהניתוח הקשה שעברה. עכשיו, עם החלמתה, שתתאזר אף היא בסבלנות ולא "תאיים" על אף אחד."

כמו"כ צרף את מכתב ב"כ הבעל מתאריך 5/8/08 בו נכתב: "ברוח שיתוף הפעולה המבורך המתהווה ביננו לאחרונה ובהמשך למפגש שנתקיים בין הצדדים ביום שישי האחרון לצורך חלוקת התכולה המשותפת פנה אלי מרשי וטען כי חלק מהתכולה וכו' לא קיבל לידיו..."

האשה וב"כ בסיכומים כתבו (סעיף 21 ואילך): בשעה שמרשך בחר שלא ליטול את המטלטלין כמצוות כב' ביה"ד והותיר בדירתה השכורה של המבקשת ערימות של ארגזים הרי שנגס מתוך שטח הדירה השכורה......

כבר בחודש יוני 06 החברה אשר אחסנה ... ובתשלום... הודיעה למבקשת כי עליה לפנות מיידית את המטלטלין שכן תם הביטוח של התכולה המאוחסנת. החל מתאריך זה בקשה המבקשת מן המשיב כי יגיע עמה להבנות בענין פינוי המטלטלין, אך מאז ועד לחודש יולי 08 הוא סירב לעשות כן. למעשה המטלטלין אוחסנו מיום 8/6/06 ועד ליום 25/7/08".

אגב, גם בדבריה אלו ניתן להבין כי היו חוסר הבנות בענין הפינוי, והצדדים לא הגיעו להבנות. אין אנו יודעים מי אשם בטרפוד הדבר, ובאם יש אשמים כלל, שכן "חוסר הבנות" הוא גם ענין לגיטימי ואוביקטיבי כאשר לכל אדם יש את ההבנה שלו ואת גישתו ודעתו.

ובהמשך שם הוסיף ב"כ האשה "המבקשת פנתה למשיב אין ספור פעמים בכתב ובע"פ בבקשה כי יפנה את המטלטלין... מצ"ב לדוגמא מיילים..."

מעיון במיילים נמצא שכלם עוסקים מתאריך 23/4/08 ועד האחרון 3/7/08, כולם כחודשיים וחצי לפני הפינוי בלבד, אך לא צורפו מיילים וכיו"ב בתאריכים קדומים יותר. באם מבקשת האשה דמי איחסון על תקופה של למעלה משנתיים! מדוע צירפה לתביעה זו מיילים הנושאים תאריכים רק לאחר החלטת ביה"ד מ 24/12/07, ובאם נדייק יותר – מאוחר יותר ואף רחוק מזמן שחרורה מבית החולים. ענין זה אומר דרשני.

תוכן המיילים הוא כדלהלן:

 "אני מעוניינת שתוציא את כל הקרטונים שלך"

"התחננתי בפניו שיפנה אותם"

"תשלח לי מועדים אפשריים מבחינתך השבוע ובשבוע הבא"

"לצערי עדיין לא קיבלתי תשובה ממך"

"(פלוני) עדיין לא הגיב להודעות"

לאמר, כי האסמכתאות המצורפות בסיכומי האשה וב"כ להוכיח את תביעתם על דמי אחסון מתאריך 8/6/06 ועד לתאריך 25/7/08 מועד הפינוי - משך שנתיים, הינם על חודשיים וחצי אחרונים טרם מועד הפינוי, בלבד!

לאחר החלטת ביה"ד מתאריך 24/12/07, דרך ניתוח הראש הקשה שנערך בחודש 1/08, דרך הבראתה של האשה במהלך 2/08 או בתחילת 2/08 (כפי שצורף מאוחר יתר טופס השחרור מביה"ח.

כאשר הילדים תחת חזקתו ושמירתו של האב בתקופה זו, ומאז בתקופה של חודשים אחדים נהלו הודעות ומכתבים בענין פינוי המטלטלין.

יש להוסיף ולציין (וכפי שצוטט לעיל גם מאחת מבקשותיו של הבעל), כי ההזמנה וההתארגנות של הובלה ביחס לגודל התכולה, גם הם זוקקים זמן והערכות.

ובהמשך (סעיף 25) כותב ב"כ האשה בסיכומיו: "המשיב מודה בחקירתו כי כבר בחודש יוני 06 בקשה המבקשת להגיע להבנות בענין חלוקת התכולה".

אולם כאמור "הבנות" הוא עניין ונושא של שני צדדים וכל זמן שלא הגיעו להבנות האשמה או חוסר האשמה מוטלת על שני הצדדים או שלא מוטלת על אף אחד.

זו יכולה להיות גם מחלוקת לגיטימית ועניינית, כל זמן שלא יוכח אחרת, וכאמור.

בסיכומי האשה נאמר בהמשך :

המבקשת מעולם לא סירבה לחלוקת הדיסקים נהפוך הוא, המבקשת הציעה, כי חלוקת הדיסקים תבוצע בסופו של יום. ברם, המשיב לא שעה לדבריה. והמבקשת הותירה למשיב לקחת את שחפץ בו.

בתאריך 25/7/08 המשיב הגיע בליווי אחיו אל בית המבקשת בכוונה לקחת את שאר מיטלטליו. בן זוגה של המבקשת שהה באותו זמן בביתה. אחיו של המשיב דרש באלימות מילולית, כי יתיר לו להיכנס לבית המבקשת.

41. אולם, כאשר ביקשה המבקשת מהמשיב, כי ייטול את שאר מיטלטליו המשיב טען, כי מכיון שהדירה המשותפת עתידה להימכר, טען המשיב שהוא לא רוצה לעשות שתי הובלות (לדירה המשותפת בה גר המשיב ואח"כ לדירה שאליה יידרש לעבור).

באחד ממכתביו המצורפים לסיכומים נספח י"א סעיף 45 כותב ב"כ האשה לב"כ הבעל בתאריך 14/7/08, בסעיף 6: "נזכיר כי כב' ביה"ד החליט בסוגיא זו ובה נאמר כי מרשך ייטול מטלטלין עד סוף חודש יולי 08".

לאמר, כי גם האשה וב"כ מודים כי ביה"ד נתן זמן ואפשרות לבעל, תאריך יעד, לפינוי המטלטלין שהוא סוף יולי 08, דבר שהתקיים למעשה ב 25/7/08 מועד בו פונו המטלטלין, והרי כי גם לדעתם והודאתם נתן ביה"ד "זמן בית דין" סביר לדעתו, לפינוי במטלטלין.

בבקשה שכותרתה "בקשה דחופה ביותר למתן צו מניעה וכו'" מתאריך 12/2/07 כותב ב"כ הבעל: "חשוב לציין כי כאשר ההרשאה ביום 6/6/06 להעביר את תכולת המכולה לדירת האשה לא נלקח בחשבון נתון אחד מהותי שלא היה כלל בידיעתו של כב' ביהמ"ש: תכולת המכולה היתה בת 200 ארגזים חלקם בגובה 1.5 מטר, בארגזים היו מאוחסנים, פריטי מטלטלין רבים, חלקם גדולים וכבדים שהיו שרועים ע"פ 500 מטר רבוע בבית הפרטי של הצדדים בארה"ב.

רק משהיסב הבעל את שימת לבו של כב' השופט להיקפה העצום של התכולה ביום 8/6/06 עיכב כב' השופט את ההחלטה על העברת התכולה לדירת האשה, אולם הדבר היה מאוחר מדי, מכיון שיומיים קודם, עוד ביום ההחלטה מיהרה האשה ובעזרת חברת סבלות דאגה לרוקן את התכולה מתכולתה העצומה ולהעבירה לדירתה. הח"מ פנה לבצע חלוקה שווה וסופית של המיטלטלין בין הצדדים, אולם בכל פעם הביעה האשה התנגדות לכך..."

לאור האמור והמצוטט, נראה כי עולה ספק מה הטעם והסיבה שהאשה הוציאה צו מבית המשפט (שיצא כנראה בטעות) לשחרר את תכולת המטלטלין מן הנמל, מיד כשהודיעו שהביטוח פג. לא ברור כיצד הוצא צו שכזה ללא עירובו של הגרוש שהיה בעלים ושותף שווה בתכולת המטלטלין.

מכל מקום, הרי לשם הוצאת התכולה, נזקקה האשה לצו שיפוטי. לאמר, כי לא ניתן היה להוציא את התכולה באופן מיידי ללא צו שיפוטי. נמצא כי לא היה חשש שמיד עם תום הביטוח, הנהלת הנמל תזרוק את התכולה לרחוב. הדבר נעשה לפי חוק וסדר.

נראה לכאורה כי אם האשה היתה מיידעת את הבעל על הודעת הנמל על כי הביטוח פג, אזי במקום להעביר את כל התכולה לביתה, היו הצדדים מחלקים את התכולה כדי לא לסכן את התכולה, ומתוך ההכרח והלחץ היו הצדדים מחלקים את התכולה. אולם משנחפזה האשה לאחר שהוציאה צו שיפוטי, ונטלה את כל המטלטלין לרשותה, אז החל המאבק והויכוח.

מהמצוטט לעיל נראה כי יש ספק שקול מי מהצדדים אשם בטרפוד החלוקה, או שיתכן שאין כלל אשמים אלא שנוצרה פלוגתא בענין חלוקה צודקת של המטלטלין.

כל צד המציא אסמכתאות מתאריכים שונים במשך התקופה הרלוונטית לרצונו לחלוקה. נראה כי הצדדים לא הגיעו להסכמה על החלוקה. לא ניתן להצביע ולהאשים את הגרוש בטרפודה של חלוקה זו.

ב"כ האשה בבקשתה ותביעתה הנוספת לענין מחצית שכירות דירת הצדדים, תבע את תביעתו מראשית ומתחילה - מחודש מרץ (1/3/07) ועד מועד הפינוי 8/7/08, אולם לענין תביעת דמי איחסון שהחל בתאריך 8/6/06 עד לתאריך 25/7/08, תבע ב"כ האשה בציטוט שהובא, רק מתאריך החלטת ביה"ד על חלוקת התכולה 24/12/07 ועד למועד הפינוי המעשי ולא בתחילת האחסון. ואף הדגיש בבקשתו מתאריך 26/5/08 שעוסק בענין תביעת דמי האחסון, "וזאת מיום החלטת ביה"ד ועד למועד הפינוי המעשי."

ענין זה "אומר דרשני", מאיזה טעם בחרה האשה לתבוע את דמי האחסון דוקא מיום החלטת ביה"ד ולא מיום האחסון עצמו, זמן רב קודם לכן. כאשר תובעת את דמי שכירות הדירה במלואן מתחילת כניסתו של הגרוש לביתם המשותף. ענין זה אולי מגלה קמעא כי גם צד האשה הבין שעל תאריך מוקדם מהחלטת ביה"ד, אין עילה לתביעה.

בבקשת ב"כ האשה מתאריך 4/9/08, ובסיכומיו מהתאריך 2/12/08 נזכר לתבוע את דמי האחסון מבראשיתם.

גם בזמן שלאחר החלטת ביה"ד, ע"פ הודאת האשה וב"כ בעצמם, אין תביעה על זמן אשפוזה בביה"ח. גם על הזמן שלאחר התאוששותה, שהוא תקופה של כמה חודשים, ישנה מחלוקת בין הצדדים מי אשם בטרפוד החלוקה, מלבד זמן ההתארגנות להובלה שגם בגינו לא ניתן לתבוע דמי אחסון.

לדעתי, בתגובה לדברי חברי, אין נידון זה דומה למה שנאמר בש"ע חו"מ כאשר אדם דר ברשותו של השני בבחינת זה נהנה וזה לא חסר ובעל הבית אומר לו צא, שוב מתחייב הדייר בדמי שכירות.

נידון דנן לא נחשב כ"אומר לו צא", שהרי ישנה מחלוקת על חלוקת התכולה ומשלא הגיעו הצדדים להסכמה, האשה לא היתה מוכנה לשחרר את התכולה כל זמן שלא תהיה הסכמה.

לסיכום, יתכן שטענת האשה צודקת שהבעל טרפד את החלוקה, אולם יתכן גם להפך, ומשכך לא ניתן להוציא ממון במצב של ספק.

סוף דבר, כי לא ניתן לחייב את הבעל בדמי איחסון.

דמי שכירות ראויים

בענין תביעת "דמי שימוש ראויים" שהם תביעת האשה לדמי שכירות על הדירה המשותפת, מתאריך 1/3/07 ועד לתאריך 7/7/08 בסך 900 דולר.

בהחלטת ביה"ד מתאריך י"ב במרחשון התשס"ח (24/10/07) בסעיף ה' נכתב: "בענין הבקשה לתשלומי שכירות ראויים לאשה, יוציא ביה"ד החלטה בנפרד לאחר שהצדדים יגישו את טענותיהם וחוו"ד של מתווך דירות (מכל צד) או הערכת שמאי לשווי שכ"ד ברח' הטווס".

האשה המציאה מסמך ממתווך בני רענן מתווך "הוד נכסים", הנושא תאריך 9/5/08 המעריך את שכר הדירה בכ–1,800$.

ולפיכך מבקשת האשה סך 900$, מחצית סך הנ"ל.

והנה, בתאריך 17/6/07 נתקבלה הודעה מטעם האשה וב"כ בה נכתב: "האשה מתנגדת למגורי המשיב בדירת הצדדים מבלי לשאת בדמי שכירות ראויים לאשה.

כאשר אין חולק, כי עסקינן בנכס משותף והאשה עותרת לחיוב המשיב בשכ"ד בסך 800$ המהווה מחצית מגובה שכר הדירה בעבור הנכס וזאת החל מחודש מרץ ועד לפינוי".

נמצא שהאשה מודה שמחצית גובה שכר הדירה איננה 900$ אלא 800$. הרי כי לפי הודאתה שכר הדירה המעשי אינו תואם את הערכתו התיאורטית של המתווך.

יש להבהיר ולציין שביה"ד בהחלטתו הנזכרת במטרה לגלות את שכר הדירה האמיתי והריאלי קבע שמתווך מכל צד רגיש את הלכתו או ששמאי מקצועי יעריך את הדבר.

אמנם האשה הגישה הערכה שכזו, והאיש לא הגיש.

אך דא עקא, שביה"ד לא הגיע למסקנה ולהערכה אמיתית, מה עוד שהערכת המתווך מצד האשה אינה תואמת את גובה שכר הדירה המעשי בפועל לפי הודאתה עצמה וכאמור.

הבעל וב"כ בסיכומיהם טענו שהדירה הושכרה בפועל בסך 1,200$ בלבד.

ביה"ד דרש מהבעל וב"כ להמציא הערכת מתווך מצידו וכן אסמכתאות על שכירות הדירה על סך 1200 $.

בתאריך 2/3/09 בסיכומי התשובה של התובע סעיפים 9-11 הגיש הבעל מסמך בו חילקו הצדדים ביניהם את דמי השכירות שקיבלו מהשוכר לשנה מראש לתקופה המתחילה ביום 1/3/06 ועד 28/2/07, ובמסמך המצורף נכתב בפירוש ששכר הדירה לחודש היה על סך 1200$. עד ל-3/07 כשנה בלבד לפני המסמך שהוגש ע"י המתווך. לאור זאת אין לנו צורך במסמכים נוספים.

לאור זאת סך השכירות החודשית שעל הבעל לשלם לאשה הוא בסך 600$, מחצית הסכום הנ"ל.

משלהי 5/07 (לפי סיכומי הבעל סעיף 26, דבר שלא הוכחש ע"י האשה וב"כ) נכנס הבעל לדירה ושהה בה עד לתאריך 8/7/08, שהוא מועד הפינוי, שהוא זמן של 13 חודשים ולסיכום, ובהכפלת 600$, סכום חיוב הבעל במחצית שכר הדירה, הינו בסה"כ 7,800 דולרים.

לפיכך נפסק:

א. הבעל חייב בדמי שכירות על הדירה ברח' טווס בסך 7800$.

ב. הבעל חייב בסך 4000 ₪, תשלום מחצית הוצאת התכולה מהנמל.

ג. לא ניתן לחייב את הבעל בדמי האיחסון, מחמת הספק.

(-)שניאור פרדס, דיין

ראיתי את מה שכתב עמיתי כבוד הדיין הגרש"ז פרדס שליט"א. דבריו נכתבו ביסודיות רבה, כדרכו, ברם אינני מסכים לנימוקיו לפטור את הנתבע מתשלום דמי האיחסון.

חלק מנימוקיו הוזכרו בדבריו של כב' האב"ד שליט"א, וכבר השבתי עליהן.

כאן ברצוני להתיחס לנימוקיו האחרון של עמיתי שליט"א שכתב בסיום דבריו – " לסיכום, יתכן שטענת האשה צודקת והבעל טירפד את החלוקה, אולם יתכן להיפך, ומשכך לא ניתן להוציא ממון במצב של ספק. סוף דבר לא ניתן לחייב את הבעל בדמי איחסון".

אינני מסכים לנימוק זה. אין לראות כאן ספק ממון של ספק חיוב – שדינו לפטור ככל המוציא מחבירו עליו הראיה. להיפך, יש כאן ספק ממון של ספק פטור מחבות מבוררת – שדינו לחיוב, והבא לפטור את עצמו מחיובו, עליו הראיה.

ובלשון ההלכה זהו "ספק פרעון" ולא "ספק חיוב". (ראה "חשן משפט" סימן ע"ה, ורמב"ם פרק ג' מהלכות טוען ונטען).

כפי שכבר כתבתי, חיוב הבעל בתשלום דמי איחסון הוא חיוב ברור וודאי מדין "נהנה". שחרור התכולה מחברת ההובלות היה כורח המציאות. איחסון והעברת התכולה למקום אחר היא תוצאה הכרחית שנגזרת מכך, ויהא מקום האיחסון אשר יהא. עוד מוסכם שהתובעת שילמה על איחסון התכולה בדירתה באמצעות דמי השכירות ששילמה עליה.

כלומר, יש כאן חיוב ממון מבורר של "נהנה". הספק שנולד לאחר מכן בשאלה מיהו האחראי לטירפוד החלוקה והפינוי – ספק שלא נתברר לנו – אין בו בכדי מלפטור חיוב מבורר. כל עוד והנתבע לא הוכיח לנו באופן חד משמעי וברור שהתובעת, ורק התובעת, היא זו שמנעה ממנו מליטול את רכושו, הרי שחיובו במקומו עומד.

אשר על כן, אף אני בדעתי עומד, ועל הנתבע לשלם דמי איחסון לתובעת.

(-)אריאל ינאי, דיין

לאור הנימוקים דלעיל אנו פוסקים:

א.         על מר פלוני (להלן "הגרוש") לשלם לגב' פלונית (להלן "הגרושה") סך 4,000 ש"ח בעבור שחרור התכולה מחב' ט'י'ל.

ב.         על הגרושה לשלם לגרוש סך 8,749 ש"ח על חלקה בהוצאות מכון "נעמן התמודדות".

ג.          על הגרוש לשלם לגרושה סך 7,800$ (בשווים בש"ח) בעבור חלקה בדמי שכירות הדירה המשותפת, וזאת בסך 600$ (בשווים בש"ח) לחודש בעבור 13 חודשים בהם דר הגרוש בדירה, והשתמש גם בחלקה בדירה.

ד.         על התקופה שלפני כניסתו לדירה, קרוב לשלשה חודשים בהם מנע הגרוש את כניסתה של הגרושה לדירה, פטור הגרוש מדיני אדם וחייב מדיני שמים, מדין גרמא בנזיקין.

ה.         תשלום בעבור אחסון תכולת המטלטלין, דעת הרוב, שהגרוש פטור. לדעת המיעוט - הגרוש חייב בדמי שכירות האחסון.

אנו פוסקים כדעת הרוב.

ניתן ביום כ"ג אדר תשס"ט (19/03/2009)

(-) הרב מיכאל עמוס, אב"ד                  (-) הרב שניאור פרדס, דיין        (-) הרב אריאל ינאי, דיין