מקום הדיון בדין תורה שבין בעל לאשה

פרטי המקרה

בפני ביה"ד תביעות הדדיות של בני זוג. האשה תבעה מזונות וגירושין, והבעל הגיש תביעה להחזקת הילדים, וכן כתב שהוא מעוניין בשלום בית.

בפתיחת הדיון, הבעל העלה טענה לחוסר סמכות מקומית, ובקש שהדיון יתקיים באזור מגוריו ועיסוקו, דהיינו בבית הדין בתל אביב.

בנידון שבפנינו, בני הזוג גרו יחד כמה שנים בצפת, ואח"כ עברו לגור באחד הישובים במרכז הארץ לאחר שהבעל מצא את פרנסתו באותו מקום. לאחר שלשה שבועות של מגורים משותפים בישוב הנ"ל האשה עזבה את ביתם עם שני הילדים לבית הוריה ומבקשת לחזור לדירתם הקודמת ללא בעלה. לדבריה, עזבה את הבית עקב אלימות הבעל כנגדה.

בתביעתו להעברת הדיונים לביה"ד בתל אביב, הבעל הסתמך על תקנה י(1) בתקנות הדיון של בתי הדין הקובעת שתביעה בין בני זוג תוגש בביה"ד שבמקום מגוריהם המשותף האחרון.

עלינו לברר שתי נקודות, מהו מקום הדיון בסכסוך שבין בעל לאשה, מצד עיקר הדין. ומה קובעות תקנות הדיון של בתי הדין.

מקום הדיון בדין תורה שבין בעל ואשתו

בשו"ע חו"מ סי' יד ס"א נפסק שהתובע הולך אחר הנתבע. יש מקום לברר, מה הדין כשמתקיים דין תורה בין בעל לאשתו, מי התובע ומי הנתבע.

בפתחי תשובה אה"ע סי' עה הביא מתשובת ברית אברהם חלק אה"ע סי' צב אות יד שדן בשאלה זו. הברית אברהם כתב -

"בדברי ריבות שבין איש לאשתו אודות מקום דירתם, ובתוך טענות הבעל באה טענה שניה נגד דברי אבי האשה שיבוא לדון לפני בי"ד שבעירו, והאשה היא אצל אביה, כדין תובע הולך אחר הנתבע. והשיב הבעל שלפי דבריו שהיא מורדת ואין עליו איסור חרגמ"ה, ולענין איסור זה הוי איהו הנתבע, אשר על כן מוכרחת שתבא לדון לפני בי"ד שבעירו. ודברינו אלה בתשובתי הלז, וגם מ"ש לקמן אות י"ז דלענין חרגמ"ה לאו היא הבעל דין רק הבית דין, כל זה מסייעים קצת לטענות הבעל בזה. אך שלא היה לי באפשר אז להשיב ... ואמרתי לא אדון אנוכי בדבר הלזה".

ועיין בשו"ת מהרש"ם ח"ד סי' כד שכתב -

"והנה באמת הברית אברהם לא החליט כלל הדין כן, שכתב שדעתו נוטה קצת לדברי הבעל".

בדעת הברית אברהם, נראה שהבעל נחשב כנתבע רק בנידון שם, שהבעל תבע שיתירו לו חדר"ג אם אשתו לא תבוא לדור במקומו ולאחר שתוכרז כמורדת. אבל בנידון דידן שהבעל דורש שלום בית ואינו מבקש לשאת אשה על אשתו, אין הכרח לפסוק בענייננו מכח סברת הברית אברהם.

ועיין בשו"ת אגרות משה חלק חו"מ ח"א סי' ה' שכתב שבסכסוך שבין בעל ואשה, אם הוסכם בין הצדדים על גירושין אך עדיין קיימות תביעות הדדיות העומדות לדיון, בדין תורה כזה התובע הולך אחר הנתבע. אך אם האשה מרדה ועזבה את בית הבעל, והדיון בבית הדין הוא בתביעת הבעל המבקש לעשות שלום ביניהם, במקרה כזה האשה הולכת לדון במקומו של הבעל. האג"מ כתב בזה שני טעמים, ראשית מטעם שמקומו של הבעל הוא מקומה שהרי היא צריכה לדור עמו במקומו. ועוד כתב האג"מ שהסברא בדין תובע הולך אחר הנתבע -

"הוא מטעם שכתב הגר"א סי' יד ס"ק יח מהא דמאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא, ושמעינן מזה גם דין זה דהוא צריך למיזל להאסיא שיכול יותר לרפאות, וכיון שהוא במקום אחר צריך לילך לאותו המקום שם נמצא הנתבע שהם יוכלו יותר להביאו לדין לפניהם מבי"ד שבמקום המלוה. ולכן לא שייך זה אלא בכל תובע ונתבע שליכא שום נידון קודם שאנו שומעין התביעה, אבל בדבר הידוע שיש נידון עוד קודם ששמעו טענות מהתובע, כמו הכא באשה שנסעה מבעלה ובאה לכאן שהכל רואים שהבעל הוא תובע ממנה שהיא מורדת, והיא נתבעת שצריכה להשיב, שנמצא שאף שלא בא לבי אסיא יודע האסיא, לא שייך סברא זו, אלא יש לדון כדין נתבע שצריך לילך לבית הועד כשרוצה התובע ... אפילו אם בשאר תביעות ליכא דין זה, באשה שמשועבדת לו יש להיות כדין לוה למלוה מטעם זה שהיא כעבד לוה. ואף אם יש לה תביעות שתובעת גם ממנו, הרי לענין תביעותיה לא ידוע עד שתטעון, שלכן הרי היא צריכה לבוא למקום בעלה הנתבע כדין תובע הולך אחר הנתבע כשהן בשני מקומות שצריך לילך למקום הנתבע ... ונמצא שבין מצד תביעתו ובין מצד תביעתה צריכה לילך למקומו", עכ"ל.

אך דברי האג"מ בהבנת הסברא שכתב הגר"א בדין תובע הולך אחר הנתבע, צ"ע. דהאג"מ סבר שהכוונה היא דבעלמא כשאדם תובע את חבירו, אין ידוע שיש ממש בטענתו כל עוד לא הגיש את התביעה והחל הדיון, ובכה"ג אין מקום לחייב את הנתבע לזוז ממקומו, משא"כ בתביעת בעל כנגד אשתו שעזבה את הבית, עוד בטרם הדיון, כבר ברור שיש ממש בתביעה.

אך לכאורה הדברים צ"ע. מפשטות כוונת הגר"א נראה שהסברא היא סברא פשוטה, שמי שכואב לו הכאב הוא צריך ללכת למקומו של הצד השני שלא כואב לו, ושלא ניתן לחייב את הנתבע שלא כאיב ליה כאיבא להגיע למקומו של התובע. אך אין הדבר תלוי כלל במה שידוע עוד קודם הדיון שקיים כאב. ואין נ"מ האם יש ממש בטענה עוד בטרם החל הדיון. ומה שכתב האג"מ שמאחר ובתביעת הבעל לא שייכת הסברא דמאן דכאיב ליה ממילא האשה משועבדת ללכת לבית הועד, יש לדון טובא מנא ליה לומר כן, ומנא ליה להשוות לדין שעבוד הלוה למלוה. אך אף אם נקבל הנחה זו עכ"פ מנלן לחייבה ללכת למקום מגוריו של הבעל שאינו מקום בית הועד.

ונראה שהעיקר תלוי במה דנים, אם דנים בתביעת הבעל והוא כאיב ליה כאיבא, עליו ללכת למקומה, או דנים בתביעת האשה ולה כואב, והבעל מצידו אינו מבקש כל דיון, שבנסיבות אלו עליה ללכת למקומו.

וע"ע בשו"ת אמרי יושר ח"א סי' לח שכתב לדון שבדין תורה שבין בעל ואשה הצד החפץ בקיום הקשר שביניהם צריך לבוא למקומו של החפץ בביטולו, ולפי"ז ה"ה בנ"ד על הבעל להגיע למקומה. ועיי"ש במה שהעלה לדינא. וע"ע בפד"ר ח"ו עמ' 268 ואילך.

לכן נראה שבנידון דידן אם האשה היתה פותחת תיק לתביעת גירושין ומזונות בלבד, היה מקום לומר דמאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא ולתבוע את הבעל במקום מגוריו, אך מכיון שקיימות לפנינו תביעות הדדיות ובית הדין כאן יקיים דיון בתביעת הבעל לשלום בית, הרי שבאותו מעמד יתבררו שאר התביעות. (ולא נאמר להיפך מהטעם המבואר להלן).

ב"כ הבעל הסתמך בטענתו לחוסר סמכות מקומית על תקנות הדיון בהם נאמר בסעיף י(1) -

"תביעה בין בני זוג בענייני אישות תוגש לבית הדין הרבני של מקום המגורים האחרון של בני הזוג".

נראה שהטעם בתקנה זו היא עפ"י סברת המהרשד"ם חחו"מ סי' קג וסי' שפו שאם נעשה עסק בין שני אנשים במקום מסוים, אנו תולים שמסתמא קיימת הסכמה ביניהם שאם יתעורר ביניהם דין תורה בעניין העסק, שידונו במקום העסק. ואף אם הנתבע דר במקום אחר, הוא צריך לבוא לדין במקום בו נעשה העסק. וממילא ראו מתקני התקנות לראות דין תורה בסכסוך שבין בני זוג כדין סכסוך על עסק שנעשה בין שני צדדים שמקום הדיון בסכסוך על העסק הוא המקום בו נעשה העסק, ועיין בספר יביע אומר חלק ב' חו"מ סי' ד' אות ה' ובשו"ת מחזה אברהם ח"ב אה"ע סי' ח'. וע"ע להלן סי' ו' במה שכתבנו באריכות בביאור סברת מהרשד"ם.

ולפי זה, אמנם מגורים של ימים ספורים אינם נחשבים כעסק שיש לדון עליו, מאחר וכשבאו לגור לימים ספורים לא ראו את המגורים כעין פתיחת עסק משותף במקום חדש, אבל כשבאו לגור לתקופה ארוכה, וכבר גרו יחד באותו מקום שלושים יום, ברור שאלו הם מגורים שיש לראותם כעסק בין בני זוג ויש לדון בתביעות ההדדיות במקום העסק.

היה מקום לומר שבפרק זמן שאינו שלושים יום, ועל פי הדין אינם נחשבים כיושבי העיר, לענין כמה הלכות בתורה, כגון לענין יושבי עיר הנידחת דמפורש בפסוק "הכה תכה את יושבי העיר ההיא", ולענין המודר הנאה מיושבי העיר, (עיין מסכת סנהדרין דף קיב.), על כן מאחר ואינם בגדר יושבי העיר ממילא הם רק בגדר אורחים, וביחס לבני זוג שהם בגדר אורחים, אין הסכמה לראות את המקום בו הם מתארחים כמקום העסק. אלא אם כן קיימת הוכחה אחרת שהם קבעו מקום זה כמקום מגוריהם, וכפי שיתבהר להלן עפ"י תשובת הר"ן.

אבל לאחר ל' יום שהם בגדר "יושבי העיר", נראה שמקום זה בו דרו שלושים יום הוא מקום הדיון. ומה שהוזכרו י"ב חודש במסכת ב"ב דף ז:, היינו לעניין שיחשב כאחד מ"בני העיר", וכשותף מלא בעיר ולשאת עמם בעול, ולהיות מחוייב בחיובי הממון ההדדיים של כל אחד מבני העיר, אבל בגדר "יושבי העיר" הוא נחשב כבר לאחר ל' יום. ואף ביחס לגדר "בני העיר" עיין בשו"ע סי' קסג ס"ב ברמ"א, אך אכמ"ל בזה, מאחר שברור שאין צורך בקביעות כזו היוצרת חיובי ממון כלפי בני העיר. עכ"פ מאחר ובתקנות הדיון לא נכנסו לחילוקים, על כן כל שיצאו מגדר אורחים, ודרו בעיר שלושים יום, התקנה חלה עליהם. ובמקרה הנוכחי שגרו יחד באותו מקום רק שלשה שבועות, אין להורות על מקום הדיון במקומו של הבעל אלא אם ימצא טעם לדונם כיושבי אותה העיר מפני מעשה המוכיח שבכוונתם להשאר במקום זה, וכמו שיבואר להלן עפ"י תשובת הר"ן, ואמנם יתכן שבנידון שבפנינו קיימת הוכחה מתאימה.

למרות זאת בנידון שלפנינו מצבה הבריאותי של האשה אינו תקין, גם אם היה מקום לקבוע את מקום הדיון בת"א, הרי שלפי סעיף י(2) וסעיף כ' בתקנות הדיון יש מקום לחריגה מהכלל במקרים מסוימים, ויש לראות בסעיפים אלו תקנה המאפשרת לחרוג מן הדין מכח תקנה. וכבר מצינו שמתחשבים במי שהדרך יותר קשה עליו, עיין בפת"ש חחו"מ סי' יד שמהר"י העשיל אשכנזי פסק שהאשה צריכה ללכת למקום בעלה, ואחד הטעמים שכתב הם דטלטולי דגברא קשים מדאיתתא, ואמנם רבו החולקים על מסקנתו, עיין בערוך השלחן חו"מ סי' יד סעיף ד', ובעוד פוסקים, והדין עמם מאחר ולפי דברי מהר"י העשיל לכאורה הדין כן בכל איש התובע אשה, גם כשאינם בני זוג, ודבר זה לא אמר אדם מעולם, ובע"כ שאין זו הלכה בכל דין תורה שבין איש לאשה, בלא לבחון את מצבו המיוחד של כל אחד מהם, (וסברת "טלטולי דגברא" וכו' התבארה אצלינו בדרך אחרת, עיין סי' לב, שהיא סברא קלה הבאה כהכרעה בין כוחות שווים, ואינה עניין להלכה העוסקת בקביעת מקום הדיון, שעל פי סברא זו נחייב צד אחד לצאת ממקומו), אך עכ"פ אנו רואים שהיה מקום לשקול סברא כזו של קשיי טלטולי הדרך. אף שלהלכה דעת מהר"י העשיל אשכנזי לא נתקבלה כהלכה בכל בני זוג, אך בנידון שבפנינו מאחר שידוע לנו שהנסיעה קשה מאד עבור האשה, עקב מצב רפואי מוכח, יש מקום להתחשב במי שהטלטול קשה מאד עבורו, מאחר וכאמור, דבר זה מעוגן בתקנות הדיון.

מסקנת הדברים - הדיונים בין בני הזוג יתנהלו בבית הדין בצפת.

להלן החלטה אחרת, שכתבנו בבית הדין בטבריה, המתייחסת לזוג שגרו יחד זמן קצר במקום אחד.