לדון במקרה שיתכן שאין לבית דין סמכות בו

א.    לדון אדם שאינו מציית לדין

ב.    לדון אדם עני שאינו יכול לשלם

חלק ב - דן בשאלת הסמכות של בית הדין, לאור הויכוח שבין התובע לנתבע במקרה שלפנינו. תוכן הפרקים:

א.    שאלת הסמכות לדון

בסיום המאמר נביא את הסיכום והמסקנות ההילכתיות, וכן את פסק הדין במקרה שלפנינו.

* חלק א *

א. לדון אדם שאינו מציית לדין

א) המקור לפטור מלדון מאן דלא ציית דינא

דבר ברור הוא, כי אדם שאינו מציית לדין תורה ואינו מקיים את פסקיו של בית הדין, אין ב"ד חייב להזדקק לטענותיו ולדון בתביעות המוגשות על ידו. וכך מפורש במסכת סנהדרין (כח, ב):

"בני חמוה דמר עוקבא קרובים ונתרחקו הוו (שמתה אחותם אשת מר עוקבא - רש"י), אתו לקמיה לדינא. אמר להו פסילנא לכו לדינא, אמרו ליה מאי דעתיך כרבי יהודה, אנן מייתינן איגרתא ממערבא דאין הלכה כרבי יהודה, אמר להו וכו' דלא קאמינא פסילנא לכו לדינא אלא משום דלא צייתיתו דינא".

ובטעם הדבר שלא היו צייתי דינא, כתב ב"יד רמ"ה" (שם):

"כי אמינא לכו הכי משום דגיסיתו בי ולא צייתיתו דינא".

ב) אם זה רק פטור לדיין, או שהוא פסול מלדון

ומבואר אם כן, כי מר עוקבא היה פטור מלדון את אותם דלא צייתי דינא. אלא שעדיין צריך לעיין, האם כוונת מר עוקבא היא שהוא פסול לדונם מעיקר הדין, או שמא כוונתו רק לדחותם, והיינו, כי אכן פטור הוא מלדונם, אולם אם הוא רוצה רשאי הוא לדונם.

יסוד הספק הוא ע"פ מהלך הסוגיא הנ"ל, שבראשיתה סברו גיסיו שכוונת מר עוקבא היתה שהוא פסול לדונם מכיון שהוא סובר כרבי יהודה שקרוב שנתרחק פסול לדון. לפי הבנה זו, "פסילנא לך לדינא" היינו שהוא פסול מעיקר הדין. אכן לאחר מכן ביאר להם מר עוקבא, כי הסיבה שאינו דנם הינה משום שהם לא מצייתים לדין. ומעתה יש לדון, האם גם בכה"ג פסול הוא מעיקר הדין, או שמא נקט לשון זו רק כדי לדחותם מעליו, אולם מעיקר הדין יכול ורשאי הוא לדונם.

והנה, סוגיא זו היא המקור לדין של "לא ציית דינא", וממנה הסיק ה"אור זרוע" (פסקי סנהדרין פ"ג אות מו) כדלהלן:

"יש לי ללמוד ממעשה דמר עוקבא, דאמר להו לבני חמוה משום דלא צייתיתו דינא הוא, דאע"ג דקיימא לן שהדין (לדון דין תורה) מצות עשה, אף על פי כן במקום שאדם יודע שאינם נשמעים לו פטור הוא מלומר להם הדין, שהרי מר עוקבא לא רצה ליזקק לדין דבני חמוה משום דלא צייתי דינא. ולעיל נמי פ"ק (ו,ב) תניא, רבי יהודה אומר: שנים שבאו לפניך לדין אחד רך ואחד חזק עד שלא תשמע דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם. ושילהי הבא על יבמתו (יבמות סה, ב): אמר רבי אילעא משום רבי יהודה בר שמעון: כשם שמצוה לאדם לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. פירש רבינו יהודה בר נתן זצ"ל: דבר הנשמע - דכתיב הוכח תוכיח למי שיקבל הימנו. רבי אבא אמר: חובה (שלא לומר), שנאמר: אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך".

ובהגהות אשר"י (לרא"ש שם אות כ) הביא את דברי האו"ז בקצרה להלכה, וז"ל:

"ואע"פ שהדין מצות עשה הוא, אעפ"כ במקום שאדם יודע שאינן נשמעין לו פטור מלומר להם הדין, ושמעינן ממר עוקבא שלא רצה להזקק לדין דבני חמוה וקרוב ונתרחק הוה, משום דלא צייתי. מא"ז".

מדברי האו"ז משמע, כי מר עוקבא היה פטור מלדון את אותם דלא צייתי דינא, אולם אם חפץ היה לדונם, הרשות בידו. וכן פסק גם בספר "דעת תורה דרכי שלום" לרבי שלום מרדכי שוואדרון (יו"ד א' סי' ה) ע"פ הגמ' שם.

מסקנא שונה ניתן ללמוד מדברי החיד"א בשו"ת "יוסף אומץ" (סי' מז אות ד), שכתב:

"ועצומים כל הרוגיה - זה שהגיע להוראה ואינו מורה. אע"פ כן, אם יודע הדיין שאין דבריו נשמעים, מותר לו להסתלק עצמו מלדונם. כן יש ללמוד מעובדא דמר עוקבא ריש דף כ"ט בסנהדרין: פסילנא לכו לדינא משום דלא צייתיתו דינא. וכן מצאתיה בהגהות אשרי שם, עכ"ל הרב מהר"ר אליהו ישראל ז"ל בנימוקיו כ"י. ומלשון מר עוקבא דאמר פסילנא לכו לדינא, עד שמזה דנו שפסול משום קורבה, והדר פירש להו דלא צייתי - מוכח דלא לבד שמותר לו לסלק עצמו כמ"ש הרב הנזכר, אלא דחובה עליו להסתלק. הן אמת, דגם לשון אור זרוע שהביא הגהות אשרי הוא במקום שאדם שאינן נשמעין לו פטור מלומר הדין וכו'".

נמצא אם כן, כי החיד"א דייק מלשון הגמרא שלא רק שפטור מלדון את מי שלא מציית לדין, אלא אף חייב להסתלק מן הדין. אכן בסיום דבריו הביא החיד"א את דעת האו"ז שזהו פטור ולא פסול, ועדיין המסקנה למעשה לדעתו אינה ברורה.

שיטה חדשה מצינו בפסקי רבי ישעיה אחרון זצ"ל (ריא"ז פרק ס), שכתב וז"ל:

"וכן בני אדם שאינן שומעין לדין, אתה רשאי שלא להזקק להם עד שלא תדע להיכן הדין נוטה, כמו שמבואר לפנים בפרק שלישי בהלכת קרוב ונתרחק".

לפי דעה זו, הרי שניתן שלא להזדקק לדון מאן דלא ציית דינא רק כל זמן שלא ידוע להיכן הדין נוטה, אולם כשידוע להיכן הדין נוטה חייב הדיין לדונו ככל אדם. ואמנם בהערת המהדיר שם העיר:

"ומ"ש עד שלא תדע להיכן הדין נוטה - משוה רבינו זה לדין אחד רך ואחד קשה, דעד שלא יודע היכן הדין נוטה רשאי לא להזקק, אבל כשהוא יודע היכן הדין נוטה אי אתה יכול לנטשו. אע"ג דבזה הטעם משום לא תגורו, ובזה דלא ציית לדינא לא שייך טעם זה, יש לפרש כי כל עוד שאינו יודע היכן הדין נוטה לא חל עליו מצות בצדק תשפוט, אבל אם הוא כבר יודע היכן הדין נוטה, חל עליו מצוה זו של בצדק תשפוט עמיתך. והאור זרוע אינו מזכיר חילוק זה".

נמצא איפוא, כי שיטה זו הינה שיטת יחיד, אולם לדעת שאר הפוסקים - ובפרט לדעת האור זרוע שעליו נסמכים כל הפוסקים בדין זה - אין מקום לחילוק זה.

ג) המסקנא להלכה ולמעשה

והנה, לפי הדעה שיש פסול לדון מאן דלא ציית דינא, ודאי שחייב הדיין להסתלק מדין שכזה. אולם לפי השיטה שזהו פטור ולא פסול, יש להעיר, כי הרי מדין תורה חובה על הדיין לדון, ואף אם הבעל דין הוא מאותם דלא צייתי דינא, לכאורה אין זה מענינו של הדיין, ומה הסברא לפוטרו במקרה שכזה מחובה המוטלת עליו מהתורה.

ובביאור הענין והגדרתו, ראיתי בספר "נעימות נצח" - להרב צבי דישון - (סנהדרין שם) שכתב:

"וצ"ב, דלכאורה מצות הדיין הוא לפסוק הדין, וכעין הוראת איסור והיתר, דמכריע בין הצדדים בעובדא זו שנחלקו ביניהם, ומה להם לב"ד אם יצייתו או לא יצייתו, כיוון דמצות הגדת הפסק-דין נתקיים, ולמה באופן דלא מצייתו אין כאן מצות הדיין לדון, וצ"ב.

אמנם כשנעיין נראה, דבאמת מבואר בכמה דוכתי דקיום הדין בדיני ממונות חלוק מהוראת איסור והיתר, ולא נתקיים בהגדתם הדין לחוד, דהמצוה לדון לא נגמר עד שהבעלי דינים מקיימים אח"כ הפסק דין. ועיין בפסיקתא (רש"י בפרשת שופטים): רבי אלעזר בן שמוע אומר: אם יש שוטרים יש שופטים ואם אין שוטרים אין שופטים. הרי דבמקום שאין כאן יכולת לבצע הפסק דין, אין כאן מצות העמדת שופטים (ועיין באוה"ח הק' ריש פרק שופטים)".

וכך כתב בענין זה ה"אור החיים" שם (טז, יח):

"שוטרים ושופטים תתן לך בכל שעריך - וטעם השוטרים אמרו בפסיקתא וכו', הדברים מוכיחים שאם אין שוטרים אין חיוב מצות שופטים, ומעתה כל שיודעים ישראל שהעם אינם נשמעים לשופטים, והשופטים אינם יכולים לכופם, אין חיוב במינוי השופטים, וכל שהעם נשמעים לדייניהם בלא שוטרים, חייבים למנות שופטים, וקוראים אנו בשופט זה שופט ושוטר".

ב"נעימות נצח" (שם) הוכיח יסוד זה ממקורות נוספים, וכדלהלן:

"וכן מבואר מדברי הרשב"א (ח"א סימן יח) ובמיוחסות (סימן קפט), דהא דלא מברכין על מצות דינים דשמא לא יקבלו בעלי דינים את הדין. ובשו"ת חת"ס (או"ח סימן נד) ביאר כוונתו, דשמא לא ישלמו הבעלי דינים מרצונם ויצטרכו לכוף, ונמצא דהמצוה לא נגמרה בשעת הפסק הדין, דאין המצוה נגמרת אלא בשעה שמשלם, עיי"ש. והיינו דהגמר של הדין הוא רק בזה שהבעלי דינים מקיימים הדין, ואם לא מקיימין לא נשלם הדין.

וע"ע בפירוש רש"י עה"ת (שמות כח-טו), וז"ל: שהמשפט משמש ג' לשונות, דברי טענות הבעלי דינים, גמר הדין, ועונש הדין. הרי דגם עונש הדין הוא בכלל המשפט.

ולפי זה מובן, דבמקום דהבעלי דינים לא יצייתו ואין לבית דין האפשרות לכופם, אינם מחויבים לפסוק הדין, דדיני ממונות לא נגמר עד שהבעלי דינים מקיימים, וחלוק מהוראת איסור והיתר דאינו תלוי אלא במסירת ההוראה, אבל 'משפט' תלוי בקיומו, ובלא קיום אין משפט. ואפשר דנלמד מהפסיקתא הנ"ל, דבמקום שאין שוטרים אין מקום לשופטים. ועיין לשון החזון איש (חו"מ סימן ג ס"ק ב), דכפיית תשלומין הוא גמר דין ע"כ, והיינו כנ"ל".

והנה, כעין הגדרה זו דייק בשו"ת "אבני נזר" (סימן א) מדברי הגמרא, וכך פסק לדינא:

"שהרי בפרק ואלו מגלחין (מו"ק יד, ב) מבעיא לי': מנודה נוהג נידויו ברגל או לא, ופשט מדדנין דיני ממונות במועד, (ופשוט לגמ':) ואי לא ציית דינא משמתינן לי', [ואי ס"ד אין נוהג נידויו ברגל איך משמתינן לי', ודחי ודילמא לעיוני בדיני']. ובתוס' שם דהוה מצי לשנויי דאי לא ציית נחתינן לנכסיה.

העולה מסוגיא זו, דאין דנין אלא באופן שיהי' מוכרח לקיים, או ע"י כפי' ונידוי שמשלם בעצמו, או דנחית לנכסיה".

מבואר איפוא, כי ה"אבני נזר" מדייק מדברי הגמרא, שאם לא ניתן לכפות את פסק הדין אסור לב"ד לדון.

סיכום השיטות להלכה אם דנים מאן דלא ציית דינא:

א.     אם לא ניתן לכפותו לקיים את הדין - אסור לדונו (אבני נזר), ואין עליו שם דיין במקרה שכזה (ע"פ הפסיקתא).

ב.     אם הנידון לא יציית לפסק הדין, ורק על ידי כפיה יקיימו - פטור הדיין מלדונו, אולם אם רוצה - רשאי לדונו (או"ז). ויש אומרים, שיתכן שבמקרה שכזה הוא פסול מלדונו (חיד"א).

ד) מקור בתורה לפטור מלדון מאן דלא ציית דינא

למרות שענין זה מקורו בדברי הגמרא, וכמובא לעיל, וכך הוא מובא בספרי הפוסקים ראשונים ואחרונים, אך יתכן וניתן למצוא מקור בכתובים לענין זה, וכדלהלן.

בספר שמות (כא, א) נאמר: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם".

ובמסכת סנהדרין (ז, ב) מובא:

 "אשר תשים - אשר תלמדם מיבעי ליה. אמר רבי ירמיה וכו', אלו כלי הדיינין. רב הונא כי הוה נפק לדינא אמר הכי: אפיקו לי מאני חנותאי, מקל ורצועה ושופרא וסנדלא וכו'".

ופרש"י:

"רצועה, למלקות. מקל, למכת מרדות וכו'. שופר, לשמתא ונידוי וכו'".

וצריך ביאור, לשם מה הכריז רב הונא על הוצאת כלי הדיינים מיד כשיצא לדון (ועיי"ש ברש"י בהמשך שמשמע לכאורה שענין זה הוא בבחינת איום).

יתירה מכך, דהנה על הפסוק בתחילת פרשת שופטים (דברים טז, יח): "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך", פירש רש"י:

 "שופטים - דיינים הפוסקים את הדין. ושוטרים - הרודין את העם אחר מצותן, שמכין וכופתין במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט".

נמצא שישנם שני תפקידים: השופט-הדיין אשר פוסק את הדין, והשוטר שתפקידו לכפות את הנידון ליישם את פסיקת השופט. ומעתה צריך ביאור, הלא רב הונא הוא השופט שתפקידו לפסוק את הדין, וא"כ מדוע כינה את הכלים "כלי חנותי", והרי כלים אלו הם בשימושו ותפקידו של השוטר, ונמצא כי הם "כלי חנותם" של השוטרים ולא שלו.

זאת ועוד, הרי כפי המבואר בגמרא (שם), כלים אלו נלמדים מן הכתוב "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", והרי הפסוק מדבר על המשפטים, ואילו הכלים הללו אינם המשפטים עצמם, אלא רק אמצעיים לכפיית ביצוע המשפטים.

ונראה לבאר על פי המובא לעיל (פרק א) בשם הפסיקתא:

"ר' אלעזר בן שמוע אומר: אם יש שוטרים יש שופטים, ואם אין שוטרים אין שופטים".

 והוסיף האור החיים (דברים שם):

"הדברים מוכיחים, שאם אין שוטרים אין חיוב מצות שופטים. ומעתה כל שיודעים ישראל שהעם אינם נשמעים לשופטים, והשופטים אינם יכולים לכופם, אין חיוב במינוי השופטים וכו'". 

וכבר הכריע ה"אבני נזר" (חו"מ סי' א, הוב"ד לעיל) והוכיח כן מהגמרא במסכת מועד קטן (יד, ב), שאין בית דין דן אלא אם יכול להכריח ולכפות את קיומו של פסק דינו, אולם אם לא יוכל לכפותו, לא דן ולא פוסק מלכתחילה בדין זה.

ונראה כי הסברא בזה היא, כי אמנם בדיני איסור והיתר חובת הרב להורות הלכה מבלי לבדוק אם השואל יקיים את הדין, אולם משפט הנעשה בב"ד אינו כן, כי מאחר ומטרתו להציל עשוק מעשקו ולערוך סדר בעניני ממונות שבין אדם לחבירו, על כן תלוי המשפט בקיומו, וכשאין יכולת לכוף את פסק הדין אין כל טעם למשפט.

נמצא אם כן, כי תפקיד ה"שוטרים" הוא חלק בלתי נפרד מדין ה"שופטים". ומעתה מתבאר היטב שעל כן כשיצא רב הונא לדון הכריז שיוציאו את כלי הדיינים, שאף אמנם שהשוטרים הם שמשתמשים בכלים הללו, אולם השימוש בהם מכריע גם לגבי עצם המשפט, לפי שבלעדיו אין נזקקין לדון כלל.

ומובן לפי זה גם הטעם שכלי הדיינים נלמדים מן הפסוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", כי אכן כלי הדיינים הם המשפט ממש, והרי הם בכלל "המשפטים אשר תשים לפניהם", כי הלא בלעדיהם לא ייערך משפט כלל.

ועל פי המבואר, ניתן לפרש גם את המשך דברי הגמרא במסכת סנהדרין (שם), וז"ל:

 "ואצוה את שופטיכם בעת ההיא (דברים א, טז) - אמר רבי יוחנן: כנגד מקל ורצועה תהא זריז".

וברש"י שם ביאר, כי אזהרת הכתוב לשופטים היא, שיהיו מטילין אימה על הציבור לשם שמים. ובאופן דומה פירשו שם התוס', שהכתוב מזהיר את השופטים שלא להטיל אימה יתירה על הציבור.

ויתכן לבאר בדרך נוספת, על פי המבואר לעיל, כי אזהרת הכתוב לשופטים בפסוק זה היא, שהמשפט תלוי ב"כלי הדיינים", והיינו, שיהא ניתן לכופו למעשה, כי מבלי זאת אין זה "משפט" כלל ועיקר. ומטעם זה הציווי על כלי הדיינים נאמר דוקא על שופטיכם - "ואצוה את שופטיכם", למרות שהם נמצאים בשימוש השוטרים, לפי שהכלים הללו וכפיית הדין המתבצעת בעזרתם, היא חלק בלתי נפרד מהמשפט עצמו.

ב. לדון אדם עני שאינו יכול לשלם

לפי המבואר לעיל, הרי שכאשר לא ניתן ליישם את ביצוע פסק הדין למעשה, פטור הדיין מלדון, ואף יתכן כי אסור לו לדון במקרה שכזה. מעתה לפי זה, אם הנתבע הוא עני שבודאי לא יוכל לשלם אם ייצא חייב בדין, הרי ניתן שלא לדונו מעיקרא.

ואולם, בספר "קצות החושן" הסיק להיפך ממש"כ, שכך כתב (סי' ת ס"ק א) בתוך דבריו:

"אבל היכא דהחוב ברור שהוא חייב, אלא שאין לו עכשיו ועני הוא, נמי הבית דין מרשיעין אותו, ובית דין דנין אותו לחייב, ולא תהדר פני דל וכו'".

אכן נראה שיש לחלק בין מאן דלא ציית דינא לבין נתבע עני, כי אף אמנם שלא ניתן לבצע את פסק הדין הלכה למעשה מאחר והנתבע עני, מכל מקום דנים את דינו על הצד שבמהרה ישיג ממון לפרוע את דינו. ואדרבה, מכיון שהסיבה לעיכוב פסק הדין אינו מחמת חסרון שבנתבע, אלא מחמת מצבו הזמני, מדוע יפסיד מכך התובע ולא יהיה בידו פסק דין חלוט שיתבצע בעת ובזמן שיתעשר העני.

הטלת שבועה על נתבע עני

ואמנם בענין נתבע עני שאין לו לשלם, מצינו דיון בפוסקים אם ניתן להשביעו. דהנה בשו"ע חו"מ (סי' צו סעיף ו) נפסק:

"אשת איש שנתחייבה שבועה, משביעין אותה, ואם מסרבת מלישבע כופין אותה כמו שכופין לאיש (הגה, ומזמינין אותה לדין וכו'. ואם אין לה לשלם יכתבו לה פסק שתשלם לכשתתאלמן או לכשתתגרש)".

לפי פשוטם של דברים, דעת השו"ע היא שמשביעין אותה בכל ענין ובכל מצב, גם אם אין שום תועלת כרגע בשבועתה - וכשיטת הקצות החושן הנ"ל - וכך הבין את דבריו הש"ך שם (סק"ז). אולם לדינא חולק הש"ך על השו"ע, שכך כתב שם ביישוב סתירות וקושיות של ה"בית יוסף" על הטור (שם):

"נלפע"ד לתרץ, דמה שכתב הטור בשם רב האי מיירי בענין שאף אם תודה לא תתחייב לשלם, כגון שלוותה וידוע שכבר הוציאה המעות, דאף אם תודה אינה חייבת לשלם מיד רק לאחר שתתגרש וכו', דאף בפיקדון אין משביעין אותה, היינו כשידוע שנאבד, אך לא שתשבע שלא פשעה, על כן מה צורך להשביעה וכו'. ותשובת הרא"ש שהביא הטור סעיף כא מיירי בהדיא שהשאילה (ששאלה), לכן פסק הרא"ש שתשבע שאינם ברשותה הכלים, שאם תודה שהם ברשותה חייבת להחזיר מיד וכו'. ותשובת הרא"ש (לט, ה) וכו' היינו שיש לחוש שיש לה מעות שאן לבעלה רשות בהן וכו'".

נמצא איפוא כי הש"ך חולק על השו"ע, ופוסק שאין להשביעה במקרה שאין תועלת בשבועה זו, שהרי אין לדון כאשר לא ניתן לבצע את פסק הדין. ואמנם במקרים שיש בשבועה תועלת עכשוית, הרי ודאי שמשביעין אותה.

כדעת הש"ך פסק גם ה"אורים ותומים" (שם אורים סקט"ו, ועיין תומים סק"ז), וכן פסק בפרישה (שם סקכ"א).

ואולם דעת הט"ז בהבנת דברי השו"ע אינה כהש"ך, ולדבריו גם השו"ע התכוון בפסקו לדעת הש"ך שכל שאין תועלת בשבועתה אין משביעין אותה, שכך כתב בהסבר דברי השו"ע:

"אשת איש שנתחייבה, פירוש שיש תועלת עכשיו בשבועתה וכו'. ומה שכתב בשם הרא"ש (לט, ה) וכו', שם מיירי בפנויה, ובזה ניחא מה שהקשה ב"י התשובות אהדדי".

נמצינו למדים, כי להלכה - הן לדעת הש"ך והן לדעת הט"ז - אין משביעין כאשר אין תועלת מיידית. מסקנא זו סותרת לכאורה את דברי הקצוה"ח, שכתב בפשיטות שדנים עני אף שאין בידו לשלם בעת פסיקת הדין.

החילוק בין חיוב שבועה לחיוב ממון

ונראה לחלק בין הדינים: דעת הש"ך והט"ז אמורה בדיני שבועה החמורה בדוקא, כי מאחר שהקפידו בה מאד, וחומרת הנשבע לשקר ידועה ומבוארת בגמרא (ראה שבועות לט, ב) ובראשונים, משום כך דחו את ביצועה עד לזמן שבו תהיה בה תועלת מיידית, וכל שאין בה תועלת מיידית אין משביעים את הנתבע.

לא כן לגבי חיוב ממון - וכנידונו של הקצוה"ח בו מדובר על נתבע עני שאין לו לשלם, אולם לא מדובר בו על חיוב שבועה כלל - במקרה שכזה יודו הכל שבודאי דנים אותו אף שאין בזה תועלת מיידית.

חילוק זה ניתן להוכיחו מדברי הרמ"א בחו"מ (סי' פז סעי' כה) וז"ל:

"וה"ה אם אין לו לפרוע, אין משביעין על כפירתו".

וכתב שם הש"ך (סקנ"ג):

"צ"ע, כי ברבינו ירוחם (מישרים נתיב כ"ג ח"ו - שהוא מקור דברי הרמ"א) לא כתב כן בהדיא, רק כתב שם דאשת איש אין משביעין אותה כי אין לה לשלם עד שתתאלמן או תתגרש, וא"כ הרי המחבר פסק לקמן סוף סימן צ"ו דמשביעין אשת איש, וצ"ע. מיהו לקמן וכו' העליתי כדברי רבינו ירוחם וע"ש".

מבואר אם כן, כי דעת הרמ"א - כפי שמבואר בש"ך - היא שלא כדעת השו"ע, ולדעתו אין משביעין כאשר אין תועלת כרגע, וכפי שנקט הש"ך עצמו להלכה.

והנה, הנידון ברמ"א שם הוא בעני שאין לו לפרוע, ובו כתב הרמ"א שאין משביעין אותו כשאין לו לשלם, והקצוה"ח לא השיגו בזה כלום, למרות שכאמור לעיל לגבי עני פסק בפשיטות (בסי' ת) שדנים ומרשיעים עני אף שאין לו עכשיו ואין תועלת בהרשעתו.

מוכח ומבואר אם כן, כי יש לחלק בין חיוב שבועה לחיוב ממון, ופסק הרמ"א הוא דוקא בעניני שבועה החמורים, ובהם אכן לא עוסקים ואין דנים כאשר לא ניתן לכוף את פסק הדין, אולם לחייב ממון ללא שבועה, דנים אף עני שאין לו לשלם.

ובענין זה אין חילוק בין עני לבין אשת איש, ומקור דין הרמ"א שם (ד"מ סקל"ט) הוא מדין אשת איש, כי גם אשת איש נחשבת כעניה שאין לה ממון כל זמן נישואיה.

הוכחה נוספת לחילוק שבין חיוב שבועה לחיוב ממון: הנה, בבית יוסף (לסי' צו) הביא את דברי רבינו ירוחם בזה"ל:

"ודע, שבמישרים נתיב כג ח"ו כתב תשובת הרא"ש וכו', אם משביעין את אשת איש כשכפרה, כתב הרא"ש בתשובה: אין אני רגיל להשביעה, כיון שאפילו הייתה מודה שהיא חייבת לא דיינינן לה מידי, שאין לה ממה לשלם עד שתתאלמן או תתגרש, השתא נמי כשכפרה לא משבעינן לה, אלא כותבין לבעל דינה פסק דין שנתחייבה לו שבועה, וכשתתאלמן או תתגרש תשבע לו, וכן ראיתי רבותי נוהגים ואני אחריהם".

נמצא, כי אף שלא משביעין אשת איש משום שממילא אין לה לשלם, מכל מקום בית הדין דנים ועוסקים בכל שלבי הדין, שומעים את הצדדים ופוסקים את הדין, ואם דינה להשבע כותבים פסק דין חלוט שיש להטיל עליה שבועה, אולם כשמגיעים לשלב של הטלת שבועה בפועל, נמנעים מלהשביעה עד הזמן שבו תהיה בשבועה תועלת מיידית.

הרי לנו מפורשות, שמלבד הטלת שבועה בפועל, ב"ד דנים ופוסקים בכל הענינים אף במי שלא יכול לשלם, ואף בנתבע עני שאין לו לשלם, וזאת למרות שלא יהיה ניתן לבצע את פסק הדין. ורק לגבי שבועה החמורה ההלכה היא שאין להשביע מי שאינו יכול לשלם.

ג. לדון במקרה שהנתבע לא ציית דינא

לפי המבואר, הרי שעלינו לחזור לכאורה ממסקנתנו לעיל (פרק א) לגבי מאן דלא ציית דינא, שם הבאנו שאם לא ניתן לכפות את הנתבע לקיים את פסק הדין, פטור הדיין מלדונו, ויש הסוברים שאף אסור לדונו.

אולם לפי המבואר לגבי נתבע עני שאין לו לשלם ובודאי לא ישלם, שמ"מ צריך לדונו ולפסוק דינו, ולכשיהיה לו ישלם ויקיים את פסק הדין, א"כ כל שכן במי שלא ציית דינא שחייב הדיין לדונו ולפסוק את דינו, וכי מפני שאינו מציית לדין לא נפסוק את דינו? והרי אם כן מצינו חוטא נשכר.

רמז לזה מצינו בספר "שאילת דוד" - להגאון רבי דוד פרידמן זצ"ל מפינסק - שכתב בהשמטות (ח"ב עו, ע"ד) בזה"ל:

"מכאן יש ללמוד, דמי שרגיל שלא לציית דינא, אין נזקקין לו לדינו אם הוא תובע".

לכאורה הדברים מפורשים: דוקא אם התובע לא ציית דינא - אין נזקקין לדונו, אולם אם הנתבע לא ציית דינא - נזקקין לדונו אף שלא יקיים את פסק הדין, ומסתבר כי הסברא בזה היא שלא יהיה חוטא נשכר (דין תובע דלא ציית דינא, יתבאר להלן בפרק ד).

ואמנם, בענין נתבע דלא ציית דינא - אם חייבים לדונו שלא יהא חוטא נשכר, או שפטור הדיין מלדונו כמובא לעיל (פרק א) באריכות - מצינו בזה דיון בפוסקים. דהנה בספר "עזרת ישראל" (סי' קטו) כתב:

"עובדא בא לפני כמה פעמים, שבאו שני בעלי דינים לדון, וטען האחד שאין ברצונו להתדיין אלא אם כן יעשו תוקף על פי השלשה שיהיה מוכרח השני לקיים. ובעיני גם כן היה קרוב שאם יתחייב השני בדינו ולא יהיה תוקף על פי דיניהם לא יאבה לשמוע, ואמרתי שאין הדיין זקוק לדון להאי גברא דלא ציית דינא אם לא יעשה תוקף. והבאתי ראיה מסנהדרין כ"ט: בני חמוה דמר עוקבא קרובים ונתרחקו אתו לקמיה לדינא, אמר להו פסילנא לכו לדינא, אמרו ליה מאי דעתיך כר"י הא אין הלכה כר"י, אמר להו כו' דלא קאמינא פסילנא לדינא, אלא משום דלא צייתיתו דינא, ע"כ. חזינן מזה, מכיון שהיו מוחזקין בעיניו שלא יצייתו לדין לא היה רוצה להזדקק להן, א"כ ה"נ אם רואים באחד מהבעלי דינים שלא יקיים, הרשות ביד בי"ד לא להזדקק, כי אם שיעשו תוקף דיהיו זקוקין לקיים".

ואולם ב"חידושי ירוחם" לרבי ירוחם ווארהפטיג (הלכות סנהדרין סימן פג) השיג על דבריו:

"ותמה אני, הא אין שום דמיון, דהתם בסנהדרין הא דלא צייתו לדינא הוה החסרון רק בדיין, דרק למר עוקבא לא יצייתו דמעיקרא היה קרוב, וכדפירש הרמ"ה שם - משום דגייסיתו בי לא צייתיתו דינא - וכיון דהחסרון רק בהאי דיינא, אבל לדיינא אחריתא יצייתו, בהאי גוונא ודאי הרשות בידו לא להזדקק להבעלי דינים, דיכולים לדון אצל דיינא אחריתא אשר לו יצייתו, כיון דבעצם הם אינשי דצייתו דינא וכו'.

לפיכך הרשות היה ביד מר עוקבא להסתלק מינייהו, וילכו לדון להאי בית דין דעדיפא מיניה דשם יצייתו, מה שאין כן היכא דהחסרון בבעלי דינין, דהנדון הוא אינש אלים ולא ציית לשום דיינא לחובתו, ואם האי דיינא יסתלק מלדון גם לדין אחרינא לא יציית, וליכא לגביה בית דין עדיפא מיניה, בהאי גוונא ודאי זקוק הדיין הראשון לדון להאי אלמא, דאי לא"ה הרי חוטא נשכר, דכל חד וחד יסתלק מלדונו. אמנם יכול לדרוש ממנו תוקף להשליש כדי לקיים את הפסק דין, אבל אם לא ירצה אכתי אין הרשות בידו להסתלק, אלא זקוק לדון לידע מיהו הגזלן ומיהו הנגזל ותו לא, אף אם יודע שלא יקיים".

והוסיף בשו"ת "עזרת ישראל" (שם) להוכיח מסוגיא נוספת את סברתו, וכך כתב:  

"ובימי חורפי שמעתי ממו"ר הגאון ר"י בכרך זצ"ל, שדן גם כן הכי, והביא ראיה מדברי הגמרא מו"ק דף י"ד: מנודה מהו שינהוג נידוי ברגל, אמר רב יוסף: ת"ש, דנין דיני נפשות ודיני מכות ודיני ממונות (ופשוט לגמ':) ואי לא ציית דינא משמתינן ליה. ואי ס"ד אינו נוהג נידויו ברגל, משומת ואתי מעיקרא אתי רגל ודחי ליה, השתא משמתינן ליה אנן? עכ"ל בגמרא. ואם נימא גם במקום שאין יכולים לכופו לקיים הפסק דין מכל מקום מחוייבים אנחנו לדון דינא, אם כן מאי מייתי הגמרא ראיה מזה דדנין ברגל דנוהג נידוי, דילמא משוה"כ אנו דנין דאולי יקוים הפסק דין ברצון, אבל לעולם אם לא ירצה לא ננדה אותו. אלא ודאי מוכח מזה, דכל עוד שאין בידינו להכריח לקיים אין אנו מחוייבים לדונו".

וגם על הוכחה זו השיג בחידושי ירוחם (שם), וז"ל:

"שוב תמה אני, הא לא דמי לנידון דידן, דהתם החסרון לאו בהבעלי דינין - בהא דאין רוצים לקיים הפסק דין - אלא בהדיינין, שהם דנין בזמן שאין בידם לקיים את הפסק דין ולכופו, דבאופן כזה הו"ל לדחות לזמן זה את הדין כדי שיהא ביד הדינים כדי לכופו, כלומר, לדחות לימי החול ולא נדון ברגל. משא"כ היכא דהחסרון בבעלי דינין דאינשי אלמי נינהו, היתכן דמשוה"כ יסתלקו כל הדיינים מלדון דינא דידהו? דבהכי ליכא דיחוי לזמן, כי אם לא לדון לגמרי, דהוה כמו שבארת לעיל שלא יהא חוטא נשכר, דהדיינין ודאי מחויבים לדון ולקיים לא תגורו מפני איש, ולגלות הדין אף אם לא יקיימו. אמנם יש ביד הדיין לדרוש השלשה כדי לקיים הפסק דין, אבל אם לא ירצה האינש אלים להשליש מיהא, להסתלק מלדון אין הדיין רשאי כדבארתי, וזה ברור".

נמצא איפוא כי הסברא הפשוטה היא, שבמקרה שהנתבע לא ציית דינא, אין לבית הדין להמנע מלדונו למרות שבודאי לא יקויים פסק הדין, לפי שאם לא נדונו נמצא חוטא נשכר. על כן חייבים לדונו ולפסוק דינו וליתנו ביד התובע, ולכשיוכל לכפותו לקיים את הפס"ד יעשה כן.

ד. לדון במקרה שהתובע לא ציית דינא

וממוצא הדברים למדנו, שכל הטעם לחייב את בית הדין לדון מאן דלא ציית דינא, הוא רק כדי שלא יהיה חוטא נשכר - והיינו דוקא במקרה שהנתבע הוא לא ציית דינא. לא כן אם התובע לא ציית דינא, הרי במקרה שכזה אם ב"ד ידונו דינו, נמצא שהחוטא נשכר, ואדרבה, אם לא ידונו דינו הרי הוא מפסיד, וכך יאה למאן דלא ציית דינא להפסיד אף את המגיע לו, על כן יכולים ב"ד להשמיט עצמם מלדון בתביעות התובע כאשר הוא לא ציית דינא.

יתירה מכך, מכיון שנתבאר לעיל שנטיית הפוסקים היא לדון גם נתבע שאינו יכול לקיים את פסק הדין, וגם עני שאין לו לשלם, ומכ"ש שיש עליהם חובה לדון את מאן דלא ציית דינא, כמבואר לעיל (פרקים ב-ג). על כרחנו כי השיטות המבוארות לעיל (פרק א) אשר מהן משמע שב"ד פטור ורשאי שלא לדון מאן דלא ציית דינא, וכן הסוברים שאסור לב"ד לדונו, דבריהם מכוונים למקרה בו התובע לא ציית דינא, שאינם חייבים ויתכן שאף אסורים להזדקק לטענותיו, ואף אם יפסיד מכך, הרי הוא חוטא ומפסיד.

והלא כך כבר פסק בעל ה"שאילת דוד", וכפי שכבר הובאו דבריו לעיל:

"מכאן יש ללמוד, דמי שרגיל שלא לציית דינא, אין נזקקין לו לדינו אם הוא תובע".

מעתה בנידון שלפנינו, בו התובעת אינה מצייתת לדין, בזה לפי כל השיטות אין חייבים לדונה ולהזדקק לטענותיה, ושב ואל תעשה עדיף.

סימוכין להחלטה זו, מצאנו בפסק בית הדין הגדול (תיק מספר 798549/5 מיום כ"ז בחשון התשע"א, 04/11/10) שדן בערעור על פסק דין של בית הדין האזורי באשדוד, בנידון אב שלא שילם מזונות ילדיו וכתוצאה מכך חוייב ע"י ההוצל"פ בריבית פיגורים.

בפסק זה כתב הגאון רבי חגי איזירר שליט"א, לאחר שהביא את דברי הגמ' במסכת סנהדרין ואת דברי האור זרוע הנזכרים לעיל:

"העולה מזה לדינא, שכאשר הדיין רואה שלפניו איניש דלא ציית דינא, אין כלפיו מצות עשה לדון, ובזה אין נפקא מינה אם נכנס לדין או לאו. נראה ג"כ, שאם נראה לדיין שבנדון זה יהיה הדין לטובת האיש שאינו מציית לדין שגם אז הוא פטור מלדון. כאשר הדיין רוצה להסתלק מחשש שמא הבעל דין ירדפהו או יזיק לו, נפסק בשו"ע שאם היה ממונה לרבים חייב להזקק להם, זה משום שהממונה לרבים אינו יכול להסתלק, אבל אם סבור שלא ישמע לו ויהיה זילותא דבית דין, נראה שאין הבדל בין ממונה לרבים או לאו, אדרבה, כשהוא ממונה לרבים ולא ישמע לו יש זילותא דבית דין טפי.

אמנם משמע מכל הנ"ל, שיש פטור מלומר להם הדין, אבל אם בית הדין האזורי בחר לומר להם הדין, אין אנו יכולים לבטל מפני כן את פסקו, ולכן עלינו להכנס לגופו של ערעור".

כלומר, מעיקר הדין נפסק כדברי האו"ז, שבית הדין פטור מלדון מי שלא ציית דינא, וכך גם היה נוהג בית הדין הגדול. אלא שלאחר שבית הדין האזורי נחת לדין ולפסוק, ואף שהוא פטור מכך, אך רשאי הוא לדון בזה, לכך נזקק בית הדין הגדול לרדת לגופו של הערעור.

[יצויין בנוסף, שבית הדין האזורי באשדוד בפסק דינו בדעת הרוב, האריך לבאר על פי דעת הרמב"ן, שהנידון בנשוא התיק שם (הדומה לתיק שלפנינו) - בענין ריבית פיגורים שמושתת ע"י הרשויות בעל כרחו של החייב שלא פרע חובו בזמן - לדעתם אינו שייך כלל לדיני ריבית, אלא לדיני גזל ולשאלת "דינא דמלכותא". עיי"ש].

* חלק ב *

כאמור, הצדדים חלוקים בשאלת סמכות בית הדין לדון בתביעה. לכאורה אין עלינו להדרש לסוגיא זו במקרה שלפנינו, שכן התובעת לא מצייתת לדין תורה, וכאמור אין חובה לב"ד להזדקק לטענותיה.

ואולם, כיון שטענה זו עלתה בדיון, על כן מצאנו לנכון להביא סוגיא זו, מאחר שיש בה השלכה והיבט הילכתיים ביחס לחובת בית הדין להזדקק לדון במקרים הללו (וכפי שיבואר להלן בפרק ב).

א. שאלת הסמכות לדון

מקרים דומים למקרה שלפנינו נידונו בבתי המשפט ובערכאות השונות, בהם עלתה לדיון השאלה: האם ניתן לחייב ריבית שנקבעה על ידי ההוצאה לפועל, כשחיוב זה עומד בסתירה להצמדה אשר קבע בית הדין הרבני בפסק דינו.

פסיקת בית המשפט במקרים הללו אינה חד משמעית, והשופטים עצמם חלוקים בשאלת הסמכות לבית הדין לדון בהחלטת ההוצאה לפועל, אף במקרה שבפסק הדין הראשון לא ציין בית הדין מפורשות כי אין לגבות ריבית האסורה על פי ההלכה. נמצא איפוא, כי השאלה  האם להוצאה לפועל יש סמכויות משפטיות, או רק סמכויות מנהליות וביצועיות, נותרה בעינה.

סוגייא זו נידונה בכנס הדיינים התשס"ט, ומן הראוי לצטט חלקים מדברי עו"ד הרב ש. יעקבי, היועץ המשפטי לשיפוט הרבני (עדכוני פסיקה וחקיקה, כנס הדיינים - התשס"ט, עמ' 74, 86):

"ראוי לציין, כי בעת החקיקה המקורית של חוק פסיקת רבית, תשכ"א-1961, היה זה ח"כ ד"ר זרח ורהפטיג, שכיהן מטעם המפד"ל, שהציע לציין במפורש כי 'רשות שיפוטית' לענין אותו חוק כוללת 'בית דין'. מעיון בפרוטוקולים של דברי הכנסת ודיוני ועדת החוקה חוק ומשפט נראה, כי המחוקקים דאז סברו שאין בהסמכת בית הדין הרבני לפסוק ריבית לפי שיקול דעתו, משום חיובו לפסוק כן על פי אמות המידה של בתי המשפט האזרחיים.

ואכן ב-בג"ץ 713/86 הררי נ' ביה"ד הרבני הגדול (לא פורסם), סבר בית המשפט העליון כי שאלת הריבית היא ענין שבהלכה, ומסורה לשיקול דעתו של בית הדין...

ב-בג"ץ 11226/03 צביה ימין בן עמי נ' בית הדין הרבני גדול ואח', עלתה שוב שאלה זו. התייצבנו לדיון, והעמדנו את בית המשפט על ההבחנה בין ענין זה לבין ענין פרשת בבלי, ובית המשפט סירב למעשה לדון לגוף העתירה מטעמים פרוצדורליים. העתירה נמחקה על ידי העותרת בהתאם להמלצת בית המשפט. השאלה עלתה שוב ב-בג"ץ 3791/06 פלונית נ' פלוני ואח', והעתירה נדחתה בלי לדון לגוף סוגיית פסיקת ריבית על ידי בתי הדין, תוך שבג"ץ מציין: "[...] לא מצאנו גם בהחלטת בית-הדין הנכבד משום קביעת עמדה באשר לדינים החלים במסגרת הליכי ההוצאה-לפועל. החיובים הכספים הנוגעים להליכים אלה יקבעו בלשכת ההוצאה-לפועל, וההשגות על קביעות אלה צריך שתובאנה בפני ערכאת הערעור המתאימה".

הנה כי כן, שאלת סמכות בית הדין להידרש לתביעת התובעת אינה פשוטה כל עיקר. גם אם בית הדין יסבור כי על פי דין תורה אין לגבות ריבית בגין האיחור בתשלום חיובי התובעת - ויודגש, כי בנסיבות המקרה לא שקלנו את השאלה ההלכתית לגופה, האם אכן החיוב האמור הוא בגדר ריבית אסורה - עלולה פסיקת בית הדין להתבטל ע"י בג"ץ, או כל ערכאה אחרת.

כאמור, הענין החוקי בנידון הובא במאמרנו זה, מהסיבה שיש לו השלכה ונפקא מינה הילכתית, וכדלהלן.

ב. ענין הסמכות משליך לעניין ההלכתי

כאשר קיימת מניעה חוקית לדון על פי דין תורה, אזי נחשב כדבר שלא יוכל לבוא לידי מיצוי הדין, ואין לדון בו אף לפי דין תורה, וכדלהלן.

בספר "סדר הדין בבית הדין הרבני" (תשע"א, עמ' 430) מאת פרופ' שוחטמן, הובא מקרה בו הוגשה לבית הדין הרבני בחיפה תביעה להחזקת ילדים לאחר שבני הזוג כבר התגרשו, ונושא החזקת הילדים לא נכרך בתביעת הגירושין. בית הדין החליט לדחות את התביעה לאחר שהנתבעת התנגדה לסמכות בית הדין, ועל החלטה זו הוגש ערעור. בדחותו את הערעור פסק בית הדין הגדול לערעורים:

"כי מאחר שלפי המצב הקיים ולפי נסיבות הענין, כל פסק דין שיינתן על ידי בית הדין בנידון, לא יהא נתון לביצוע בכפיה על פי דרכי ההוצאה לפועל הנהוגים, ומאחר והטענה על חוסר סמכות מורה שלכל הפחות אחד מהצדדים אינו מוכן לציית דין תורה בלי כפיה - הרי שהדיון בבית הדין יתכן שיהא במקרה זה רק בבחינת אטרוחי בי-דינא ובעלי הדין בכדי, לכן צודק בית הדין הרבני בסרבו... להזקק לדון בענין זה".

מקור דבריו שם (הערה 50) בערעור תש"ל/102 שלא פורסם - פסק דין מיום כ"ו בכסלו תשל"א, מאת כב' הרבנים הגאונים: י"ש אלישיב, א' גולדשמידט וש' ישראלי.

בערעור אחר (תשכ"ט/75; לא פורסם), אישר בית הדין הגדול את החלטת בית הדין בירושלים שלא להיזקק לתביעה שהוגשה על ידי גוי נגד יהודי, לאחר שהיהודי לא נתן את הסכמתו להתדיין בבית הדין (פסק הדין ניתן ביום ט' בסיוון תשכ"ט. ישבו בדין הרבנים: י"ש אלישיב, ב' ז'ולטי וא' גולדשמידט).

במקרה אחר (ערעור תשנ"ב/06; לא פורסם - החלטה מיום י"א באב תשנ"ג, מאת הרבנים הגאונים: ש' דיכובסקי, א' הורביץ, וצ' אלגרבלי) הוגשה לבית הדין הרבני בחיפה תביעה למזונות של ילדה. בהסכם הגירושין שנערך בין הצדדים, הוסכם כי נושא המזונות של הילדה יהיה בסמכותו של בית משפט. למרות היעדר סמכות לבית הדין הרבני, החליט בית הדין לדון בתביעה. על החלטה זו הוגש ערעור, ובית הדין הגדול החליט לקבלו. בהחלטתו, קובעו בית הדין בין היתר:

"יש אפוא בהסכם קבלה מפורשת של הצדדים והתניה ברורה למתן סמכות לבית המשפט המחוזי בלבד. בנסיבות אלו, חושבני שאין טעם להוציא החלטה שונה, שלא תעמוד במבחן משפטי. וזאת, על אף ההשקפה הברורה בדבר חובת ההיזקקות לדין תורה בכל התחומים. וכבר כתב הרמב"ם שאין בידנו כוח להעמיד משפטי הדת על תילם, ומשום כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, ושלא יעמוד בפני מבחן משפטי".

כך גם נפסק בערעור תשנ"ה/327 - ביחס להחלטת בית הדין האזורי לדון במזונותיו של קטין שנולד לאחר הגירושין, ובשאלת החזקתו, כשהצדדים לא כללו נושא זה בהסכם הגירושין שלהם, ועל כן העניין לא היה בסמכותו של בית הדין בלא שהצדדים הסכימו על כך (החלטה מיום י"ט באדר א' תשנ"ה. בדין ישבו הרבנים הגאונים: ש' דיכובסקי, א' הורוביץ וש' בן שמעון).

לסיכום: מהעובדות ופסקי הדין הללו מתברר באופן חד משמעי, כי חוסר הסמכות של בית הדין על פי חוק, אשר מחמתו אין בידי בית הדין לכפות את קיום הפסק לכשינתן, הרי זה בבחינת טרחה מיותרת, וכפי הכלל המובא בגמ' (ב"ק פט, ב): "אטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן". אשר על כן, מעיקר הדין, אין לבית הדין להזדקק לדון במקרים הללו ושכמותם.

סיכום ומסקנות

א. המסקנות ההלכתיות שבמאמר זה

א.   בית הדין פטור מלדון בדיני ממונות תובע שאינו מציית לדין תורה.

ב.   כאשר הנתבע אינו מציית לדין - חובה לרדת לדין כדי שלא יהיה חוטא נשכר.

ג.    כאשר הנתבע ציית דינא, אך הינו עני שלא ניתן לבצע את פסק הדין נגדו, בית הדין חייב לרדת לדין.

ד.   כשהנידון הוא הטלת שבועה, בית הדין יורד לדין, פוסק את חיוב השבועה, אלא שאינו מבצע את השבועה בפועל עד שתהיה בה תועלת מיידית.

ה.   כאשר אין סמכות חוקית לדון בדין תורה בענין מסוים, אזי אף על פי ההלכה אין לדון בו, שכן "אטרוחי בית דין בכדי לא מטרחינן", ומצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע.

ב. פסק הדין במקרה שלפנינו

א.   כערכאת שיפוט על פי דין תורה, הרי שעמדתנו ברורה לגבי גביית ריבית האסורה על פי ההלכה - זאת מבלי לקבוע עמדה באשר למעמדה ההלכתי של גביית רבית פיגורים על ידי לשכת ההוצל"פ, אשר יתכן ואיננה כלולה באיסור זה.

ב.   למרות כל האמור, איננו מקבלים את טענות התובעת. במקרה דנן הוציא בית הדין פסק דין חלוט לעניין חיוביה של התובעת, אולם היא לא צייתה לפסק הדין, ובכך נתנה אצבע בין שיניה. המשמעות בזה היא כי בית הדין אינו נזקק לדון בתביעותיה.

ג.    בנוסף לכך, גם אם בית הדין היה רואה צורך לדון דין זה, אולם בנסיבות העניין ועקב מורכבות שאלת הסמכות של בית הדין, ולאור פסיקת בית הדין הגדול בתיק (רבני גדול - הרב איזירר) 798549/5 פלוני נ' פלונית בענין "לא ציית דינא" שהובאה לעיל, נראה לנו שאין לבית הדין להידרש לתביעה.

ד.   לסיכום - התביעה נדחית.