שינוי טענות שנכתבו בכתבי הטענות שהוגשו לבית הדין

ב"ה

בפני כבוד הדיינים:

הדיון שלפנינו עוסק בשאלת סמכות השיפוט של בית-הדין לדון בענין מזונות האשה.

בתאריך כ"ה תמוז התשס"ח, (27/7/08), פתח התובע (לקמן יקרא "המשיב") תיק לצורך תביעת גירושין. תביעה זו לא היתה כרוכה מאחר ולא היה לו יצוג משפטי. לאחר מכן בתאריך ב' באב התשס"ח, (3/8/08), הגיש התובע באמצעות באת כוחו, עוה"ד אסנת קוצר, כתב תביעה מתוקן שבו כרך את עניני הרכוש ומזונות האשה.

בסעיף 2 לכתב התביעה נכתב: "כתב תביעה זה כולל את כל טענות התובע בכתבי התביעה מתאריך 27/7 ולפיכך מבוקש לראות בו כתב טענות כולל הבא במקום כתב תביעה הנ"ל".

בתאריך ט' באב התשס"ח, (19/8/08), הגישה האשה (להלן תקרא "המבקשת"), באמצעות בא כוחה, עוה"ד רמי רובין, כתב תביעה לבית-המשפט לעניני משפחה בכפר-סבא, בנושא מזונות אשה ומדור שקט.

טוען ב"כ המבקשת, כי סמכות השיפוט בנושא המזונות קנתה את מקומה בבית המשפט. לדבריו, הגשת כתב תביעה מתוקן מצריך קבלת היתר מפורש מבית-הדין. ללא קבלה שכזו לא יוכל כתב התביעה המתוקן לבוא במקומו של כתב התביעה הראשוני שהוגש בתחילה. מאחר ואין לקבל את כתב התביעה המתוקן, הרי שנותר על כנו כתב התביעה הראשון שבו לא נכרכו עניני הרכוש ומזונות האשה. משמעות הדבר הוא כי ענין מזונות האשה מסור לשיפוטו של בית המשפט ולא לבית-הדין.

כידוע, חובת קבלת הרשות לצורך תיקון כתב תביעה נוהג בערכאה האזרחית לפי תקנה 92 לסדר הדין האזרחי תשמ"ד–1984. לטענת ב"כ המבקשת ענין זה מעוגן גם כן בתקנות הדיון לבתי הדין הרבנים – התשנ"ג, תקנה ע"ח, שכותרתה "ביטול תביעה":

כותב על כך ב"כ המבקשת: "עיננו הרואות, ואין זה חזיון תעתועים, כי בניגוד לפרקטיקה הנפסדת שהתפתחה למרבה הצער בבית-הדין הרבני – חל איסור להגיש "כתב תביעה מתוקן" מבלי לקבל קודם לכם היתר מפורש מאת בית-הדין".

משיבה על כך ב"כ המשיב כי לא מדובר כאן בביטול תביעה אלא בצירופה של תביעת אגב לתביעת הגירושין. דבר שהוא בסמכותו של התובע, לפי תקנה ל"ב לתקנות הדיון:

"במהלך המשפט רשאי התובעת להגיש תביעת אגב, היינו תביעה הקשורה לתביעה העיקרית, או שיש לה יחס אליה".

מכאן בקשתו של המשיב מבית-הדין, כי יראה בתביעת הגירושין המתוקנת כתב טענות כולל שנכרך כדין. לדברי ב"כ המשיב יש ללמוד את הדברים מקל  וחומר: מאחר ורשאי התובע לכרוך את עניני הרכוש והמזונות תוך כדי הדיון, גם בדרך של טענות בעל פה, על אחת כמה וכמה שרשאי הוא לעשות כן בכתב, ואין צורך במתן רשות מיוחדת לשם כך.

דוחה זאת ב"כ המבקשת ואומר כי "תביעת אגב" שהוזכרה בתקנה זו עוסקת בתביעה זוטא בלבד, כגון תביעה לדמי שימוש ראויים (שכירות) וזאת כחלק מהתביעה הרכושית שבין הצדדים. זוהי דוגמא לתביעת האגב שאליה כיוונה תקנה ל"ב. כ"הוכחה ניצחת" (כלשונו) לפרשנות זו מפנה ב"כ המבקשת לפיסקה (2) לתקנה הנ"ל, האומרת כי תביעת אגב זו ניתן להעלותה בעל פה גם במהלך הדיון. לפיכך, "בודאי שאין להעלות על הדעת שניתן יהיה במהלך הדיון להעלות תביעה נכבדה כמו מזונות האשה או עניני הרכוש המשותף מבלי שתהיה כרוכה כדת וכדין של נושאים אלה עוד במסגרת תביעת הגירושין, כמתחייב מחלק מחוק שיפוט בתי דין רבניים. הדיון בנושאים אלה אפשרי רק אם קיימים בפני בית-הדין תביעות נפרדות, עליהן שולמה אגרה כדין ובודאי שאין תביעות אלה נופלות לגדר תקנה ל"ב (2).

לסיכום פרק הטענות נאמר, כי הנידון העומד לפנינו הוא מעמדו המשפטי של "כתב תביעה מתוקן", והפולמוס סביב פרשנותם של תקנות ל"ב וע"ח לתקנות הדיון. נציין בזאת לשבח את סיכומיהם המפורטים של עורכי הדין המלומדים.

דיון

כהקדמה לבירור הענין, יפים הם דברי בית-הדין הרבני בתל אביב, מתאריך א' בתמוז התשס"ז (תיק מס' 1350-21-1, פורסם בנבו). בית-הדין שם דן בשאלה זו ממש: האם הגשת כתב תביעה מתוקן מחייב קבלת רשות כפי שהדבר קיים בבתי המשפט לפי סדר הדין האזרחי. נצטט מעט מדבריהם:

"גישת המשפט העברי שונה בתכלית מגישת המשפט האזרחי לענין כתבי טענות. בעוד שבמשפט האזרחי קיימים כללים נוקשים לענין הגשת כתבי טענות, במשפט העברי קיימת העדפה ברורה לשמיעת טענות בעל-פה. אמנם גם על פי המשפט העברי, הציבור רשאי לקבל על עצמו כללים ותקנות לענין הגשת טענות בכתב, אך מבחינה הלכתית זהו חידוש, וכמו בכל חידוש – אין לך בו אלא חידושו. מעבר לכך, על פי שיטת המשפט העברי, בתי הדין הרבניים נוהגים בגמישות רבה בכל הנוגע לעניני פרוצדורה, ודומה כי מאז הקמת בתי המשפט לעניני משפחה נוהגים כך גם בתי המשפט בדונם בתיקי משפחה. כדיינים הננו רואים כמעט מידי יום התנגחויות בין עורכי דין באשר להגשת מסמכים לתיקי בתי הדין, ולפעמים אנו מתבוננים במחזה די בתמהון – כאילו הכנסתו של מסמך זה או אחר תחרוץ את גורל התביעה או ההגנה. ולא כי: הכנסת מסמך לתיק אין משמעותה כי תוכן המסמך קביל בעיני בית הדין לשמש כראיה. בתי הדין בוחנים כל מסמך וכל ראיה בהקשרם הנכון. במיוחד נכונים הדברים ביחס לכתבי טענות. עם כל חשיבותם, בית הדין איננו חי מפי הכתב אלא מפיהם של בעלי הדין. לאור רציונאל זה, נקבע בסעיף ס"ה לתקנות הדיון בבתי הדין הרבנים בישראל – התשנ"ג, כי:

"מצא בית-הדין שיש אי-התאמה בין כתב-התביעה ובין טענות התובע שבעל-פה, רשאי הוא לקבל את הטענות שבעל-פה או לדחות את שמיעת המשפט כדי לאפשר לתובע לתקן את כתב-תביעתו ולשולחו לצד השני או לבטל את התביעה."

המשמעות היא שאין בעצם העובדה כי התובע משנה את טענותיו במהלך הדיון ללא קבלת רשות לכך, כדי לחסום את כוחו של בית הדין לדון בהן. הענין מסור לשיקול דעתו של בית הדין כיצד לנהוג."

כבר על פני הדברים נראה לכאורה שכל ענינו של כתב תביעה, או כתבי טענות, איננו אלא כאקט טכני בלבד. מעין הכנה לקראת הדיון המתקרב, ותו לא.

לפי ההלכה יש לקבל אך ורק טענות אשר נטענות במעמד שני הצדדים המתדיינים. משום כך טענות הנשלחות ככתבי תביעה או הגנה אין להם משקל הלכתי ומשפטי בבתי הדין הרבניים.

בנקודה זו שונה לחלוטין גישת ההלכה מהגישה האזרחית אשר נותנת להגשת כתבי הטענות משקל זהה לאלו הנטענות בעל פה במהלך הדיון, ואולי אף מעמד עדיף עליהן. משום כך לצורך תיקון או הוספה לכתבי הטענות נצרכת רשות והיתר מיוחד, כפי הוראת סדר הדין האזרחי.

הבדל מהותי זה, כידוע, קיים גם בעניינה של העדאת עדים. לפי המשפט העברי אין לקבל עדות מפי הכתב. עדות שכזו פסולה ולא קבילה, מגזירת הכתוב "מפיהם" ולא מפי כתבם (ראה גמרא כתובות דף כ', "חֹשן משפט" סימן כ"ח). לעומת זאת המשפט האזרחי מכיר בעדות זו כעדות לכל דבר.

לאחר התבוננות מעמיקה יותר בסוגיא זו, נראה כי יש להעיר כאן שתי הערות. הערות אלו יסודיות הן מאוד להבנת הענין.

ההערה הראשונה נוגעת להגדרתו של המושג "טענה". ההערה השניה נוגעת לענין טענה שנטענה מחוץ לכותלי בית-הדין. לאחר התבוננות בהערות הללו, יפתח לנו פתח רחב לצורך הבנת מעמדו של "כתב תביעה" ו"כתב תביעה מתוקן".

הערה הראשונה - מהי "טענה"?

הרמב"ם בפרק ו' מהלכות טוען ונטען הלכה א' כותב:

"בעלי דין שבאו לבית הדין, טען האחד ואמר מנה יש לי אצל זה שהלויתיהו או שהפקדתי אצלו, או שגזל ממני, או שיש לי אצלו בשכרי וכל כיוצא בזה. והשיב הנטען ואמר איני חייב לך כלום, או אין לך בידי כלום, או שקר הוא טוען - אין זו תשובה נכונה, אלא אומרים בית דין לנטען השב על טענתו ופרש התשובה כמו שפירש זה טענתו ואמור אם לוית ממנו או לא לוית. הפקיד אצלך או לא הפקיד אצלך. גזלתו או לא גזלתו. שכרת אותו או לא שכרת אותו, וכן בשאר הטענות".

"ומפני מה אין מקבלים ממנו תשובה זו? שמא טועה הוא בדעתו ויבוא להשבע על שקר, שהרי אפשר שהלוהו כמו שטען, והחזיר זה את החוב לבנו או לאשתו או שנתן לו מתנה כנגד החוב וידמה בדעתו שנפטר מן החוב. לפיכך אומרים לו היאך תאמר איני חייב כלום, שמא אתה מתחייב מן הדין לשלם ואין אתה יודע, אלא הודע לדיינים פירוש הדברים והם יודיעוך אם אתה חייב או אין אתה חייב. ואפילו היה חכם גדול אומרים לו אין לך הפסד שתשיב על טענתו ותודיענו". עד כאן לשון הרמב"ם.

הרא"ש בתשובתו (כלל ע' תשובה ד') כתב להוכיח מדברי הגמרא במסכת שבועות פרק רביעי, שהנתבע איננו צריך לברר את אופן הפרעון – מתי פרע וכיצד. הטור ("חושן משפט" סימן ע"ה) הביא את דעת הרא"ש כדעה החולקת על הרמב"ם.

בנוסף לכך יש לדקדק בלשונו של הרמב"ם שכתב: "אומרים לו פרש התשובה כמו שפירש זה טענתו". והתמיהה בדבריו בוקעת ועולה. הלוא הנתבע צריך לפרש את טענתו מפני "שאנו חוששין שמא הוא טועה בדעתו"  וכו', ולא משום שגם התובע פירש את טענת תביעתו! כמו כן יש לדקדק בלשון הרמב"ם במה שקרא לטענת הנתבע בשם "תשובה", ולא בלשון "טענה". לשון "תשובה" לא נמצאת בדברי הרמב"ם בכל הלכות טוען ונטען! גם דברי הרמב"ם שכתב "ומפני מה אין מקבלין ממנו תשובה זו", צריכים ביאור - מהו עניין "קבלת" הטענות אצל בית-הדין, והלוא ענינה של "קבלה" לא מצינו אלא בעניינה של העדות, ששם שייכת "קבלתה" של העדות ע"י בית-הדין לאחר דרישה וחקירה, והדברים טעונים ביאור.

נראה שכאן פתח לנו הרמב"ם את פתח הכניסה להלכות טוען ונטען – מהי טענה שיש לדון בה בבית-הדין ומה לא. לשם דוגמה, טענה שלא נטענה בבית-הדין אלא מחוצה לו איננה בכלל "טענה", לא לענין שבועה ולא לענין החזקת הלוה בכפרנות. חידש כאן הרמב"ם שכך הוא גם בנוגע לטענה סתומה. טענה כגון "שקר אותה דובר" וכיוצא בה, אין עליה תורת טענה, ובית-הדין לא יקבל אותה כטענה. לפיכך קורא לה הרמב"ם בשם "תשובה", מאחר ולכלל טענה היא לא הגיעה, ואין לדון בה בהלכות טוען ונטען.

זוהי איפוא כוונת הרמב"ם שכתב – "שאומרים לנתבע פרש התשובה כמו שפירש זה טענתו". ביאורה, מכיון שטענתו של התובע היא מפורשת וברורה, הרי שיש כאן "טוען" הטוען "טענה" והתחיל כאן לפנינו דין תורה. אשר על כן חובתו של הנתבע להשיב על טענתו ולהעמיד כנגדו "טענה" נגדית. "שקר את דובר" או "איני חייב לך כלום", איננה העמדת טענה, אלא רק דיבור בעלמא, הנקרא בשם "תשובה". זהו ענינה של קבלתה של טענה בבית דין.

זהו גם ביאור דברי הרמב"ם שכתב – "ומפני מה אין מקבלין ממנו תשובה זו שמא טועה הוא בדעתו ויבוא להשבע על שקר". כוונת הדברים היא שטענה שבית דין אינם יכולים להשביע עליה אין עליה תורת טענה.

נמצא אפוא שאפשרות השבועה היא המדד והמשקל שבו מודד בית-הדין ושוקל בדעתו האם לקבל את דברי הנתבע כטענה או לא.  במקום שיש לחוש לתקלה של שבועת שקר בגין סתימותה של הטענה, בית-הדין מעיקרא לא מקבל את דברי הנתבע כטענה.

ומובן היטב לפי"ז שהרמב"ם איננו חולק על דברי הרא"ש. גם הרמב"ם סובר כדעת הרא"ש שטענה מפורשת כמו טענת "פרעתי",  או "לא היו דברים מעולם", היא טענה קבילה. ואין לבית-דין להזקק ולשאול את הנטען כיצד פרע ומתי, וכפי שהוכיח זאת הרא"ש מדברי הגמרא במסכת שבועות. דברי הרמב"ם עוסקים בענין אחר, כפי המבואר לפנינו. הרמב"ם עוסק ב"תשובה" שלכלל "טענה" לא הגיעה.

למדנו מדברי הרמב"ם שאפילו טענה אשר נטענה כבר בבית-הדין, נצרכת בה לתורת "קבלה". לא כל טענה נחשבת לטענה שיש לדון בה בהלכות טוען ונטען.

הערה שניה - טענה שנטענה מחוץ לכותלי בית-הדין

הגמרא במסכת בבא בתרא (דף לא.) בסוגית "טוען וחוזר וטוען" דנה באיזה אופן רשאי בעל הדין, אם בכלל, לחזור להוסיף ולשנות את טענותיו בבית-הדין. פרטים רבים נשנו בהלכה זו, עי"ש. וברמב"ם פרק ח' מהלכות טוען ונטען, וב"חושן משפט" סימן פ'.

בגמרא נחלקו אמוראים האם בעל הדין יכול בכלל  לחזור ולטעון מטענת פטור אחת לטענת פטור אחרת. בגמרא שם מבואר, שגם לאותו מאן דאמר שאין הוא רשאי לחזור ולטעון, מכל מקום כאשר בעל הדין טען את טענתו מחוץ לכותלי בית-הדין, קודם הדיון, רשאי הוא לבוא לבית-הדין ולטעון טענות אחרות למרות שהן עומדות בסתירה מוחלטת למה שטען קודם מחוץ לבית-הדין. בית-הדין ידון רק לפי הטענות שנטענו כעת בפניו.

בטעם הדבר ביארה הגמרא משום – "דעביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא לבי דינא".

כלומר אין אדם מגלה את טענותיו האמיתיות אלא בבית-הדין ולא מחוצה לו. ופירש שם הרשב"ם –

"כדי שלא ילמד מי שכנגדו ויתן ליבו מתחילה קודם שיבואו לבית-הדין להשיב עליהם. והני מילי טענות בעלמא, אבל עם טען בפירוש בפני עדים חוץ לבית דין 'חייב אני מנה לפלוני' הרי הודה לו ושוב אינו יכול לכפור בבית-הדין".

הרי מבואר שטענה שנטענה מחוץ לבית-דין יכולה לשמש במקרה מסוים, כהודאת בעל דין שתחייב אותו, אבל אין לראות בה כטענה. לפיכך כפי הלכות הודאת בעל דין נצרכת יחוד הדין באמירת "אתם עדי" להודאה זו בכדי שלא יוכל המודה לחזור בו ולטעון כי הודה כן בדרך של שטות ["השטאה או השׂבעה" (בשי"ן שמאלית) – שלא להשביע את עצמו, ראה סנהדרין דף כ"ו, רמב"ם פרק ז' מטוען ונטען].

כך גם כתב הריטב"א שם –

"וכל מה שטוען מחוף לבית דין שלא בדרך הודאה, חוזר וטוען בבית דין לכשירצה ואפילו מחיוב ופטור ואפילו אחר הכחשת עדים,  דלא מגלה טענתיה אלא בבי דינא".

כלומר, כל טענה שנטענה מחוץ לבית-דין איננה בעלה ערך אלא אם כן היא נאמרה בדרך של הודאה גמורה.

מדברי רבנו יונה בחידושיו לסוגיא זו, עולה חידוש, ונראה שהוא חולק בכך על דברי הרשב"ם והריטב"א. רבינו יונה מחדש שגם בטענת פטור שהיא לזכותו אלא שמכלל הטענה אתה שומע ממנה את חובתו – אין הטוען יכול לחזור  אחר כך בבית-הדין ולטעון טענה אחרת, והרי זה כטוען וחוזר וטוען שאינו רשאי [הציור המדובר שם הוא בענין מוחזקות של שלש שנים בקרקע, שהיא חזקה שצריכה טענה, וכשטוען מחוץ לבית-דין 'של אבותי ולא של אבותיך' הרי זה כמי שטען 'לא לקחתי ממך מעולם', דומיא ד'כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי'

"ומאחר שהודה חוץ לבית-דין שלא לקחה ממנו, שוב אינו יכול לחזור ולטעון "ממך קניתי", בהודאה אפילו מחוץ לבית-דין מועילה – "ואע"פ שלא אמר 'אתה עדי' , שהרי לפטור עצמו הוא בא ולא לחייב עצמו". עד כאן לשון רבנו יונה].

חידוש נפלא מבואר ברבנו יונה. גם חובה הבאה מכלל טענת זכות נחשבת כהודאה למרות שאין היא הודאת חיוב מפורשת. אין היא צריכה לכללי הודאת בעל דין – דהיינו לאמירת "אתם עדי", והוא בכלל דינא דאינו חוזר וטוען, אע"פ שהוא טוען את טענתו מחוץ לבית-הדין.

מפשטות דברי הרשב"ם והריטב"א מבואר אחרת. לדעתם רק בהודאת חיוב מפורשת, אין הוא יכול אח"כ לחזור בו ולטעון אחר כך בבית-דין טענת פטור.

נקודת המחלוקת עמוקה היא. יסודה בהגדרתו של הכלל "לא מגלי טענתיה אלא לבי דינא". האם הכוונה שאין בכלל תורת טענה לכל מה שהבעל הדין יוציא מפיו מחוץ לכותלי בית-הדין. דהיינו שבגלל החשש שקיים אצלו מגילוי טענותיו האמיתיות, לכן דרכו לטעון טענות שקריות וכוזבות. לפיכך גם חובה הבאה מכלל טענת זכות, איננה הודאת בעל דין. רק הודאת חיוב בפני עדים ובאמירת "אתם עדי" מחייבת אותו. זוהי שיטת הרשב"ם והריטב"א.

רבנו יונה לעומתם סובר שקיימת תורת טענה גם לטענה אשר נטענה מחוץ לבית-הדין. לדעתו נתחדשה כאן הלכה שיכול הוא לחזור ולטעון אח"כ טענה אחרת בבית-דין. נמצא אפוא, שהכלל  של "לא מגלה את טענתו אלא בבית-דין" משמש רק כאמתלא מבוררת אשר נותנת לו את האפשרות לחזור ולטעון טענות אחרות בבית-דין. סברא זו איננה בגדר של ביטולה של טענה שנטענה מחוץ לבית-דין – כפי שסוברים הרשב"ם והריטב"א, אלא בגדר של אמתלא המאפשרת לטעון טענות אחרות בבית-הדין.

אשר על כן חידש רבנו יונה שבטענה שמכללה אתה שומע את חובתו, יש לראות בה הודאת בעל דין. לדעתו, אין לנו להחזיק טענות אשר נטענות מחוץ לבית-הדין כטענות שיקריות וכוזבות.

מתוך הערה זו, בוקע אור חדש להבנת ענינו של כתב תביעה וכתבי טענות המוגשים לבית דין. הדבר ברור ופשוט שהכלל הזה של "לא מגלי טענתיה אלא בבי דינא" איננו שייך לכתבי תביעה המוגשים לבית-הדין ע"י באי כוחם. אדרבה, זהו כל עניינם ומהותם – גילוי הטענות לצד השני, ולבית-הדין, כהכנה לדיון הקרוב. אולם, כפי שכבר נאמר, לטענות אלה אין שום תוקף הלכתי, מאחר והן לא נטענו מפיו של  בעל הדין בעצמו, בנוכחות הצד השני ובפני הדיינים עצמם.

פשרו של דבר הוא, כפי המבואר לפנינו כעת, ששתי מערכות הן:

מערכה של הודאה - מהלכות הודאת בעל דין, ומערכה של טענה – מהלכות טוען ונטען.

טענה - מצריכה בית דין ונוכחותו של צד שני, בשונה מהודאת בעל דין. בהודאת בעל דין אין צורך לבית דין ובלבד שתהא זו הודאה אמיתית ולא כדרך של השטאה או השבעה. לפי חידושו של רבנו יונה גם חובה הבאה מתוך טענת זכות ופטור – דינה כהודאה. אשר על כן כתבי טענות הכוללים את טענות הצדדים ונשלחות בכתב לבית-הדין, אין להן מעמד של "טענה", אלא לכל היותר מעמד של "הודאה".

כלומר, במידה ומתוך כתב התביעה או ההגנה תתברר הודאה של חיוב, או חובה מתוך טענת פטור – או אז, לא יוכל אחר כך אותו בעל דין לחזור בו ולטעון אחרת ממה שנכתב בכתבי הטענות שלו. הודאת בעל דין כמאה עדים, ואין הוא יכול לחזור מהם.

נראה שכאן גם הריטב"א והרשב"ם שנחלקו על רבינו יונה, יודו לדעתו. מאחר וכל ענינו של "לא מגלי טענתיה אלא לבי דינא" שמובנו, לפי שיטתם, שכלל טענותיו של בעל הדין מחוץ לכותלי בית-הדין הם בחזקת טענות שקריות. ברור הדבר שענין זה משולל לחלוטין בכתבי טענות אשר נשלחים  לבית-הדין ע"י באי כוחם.  גם לדעתם, חובה הבאה מכלל טענת זכות תיחשב כאן כהודאה בעל דין גמורה, כפי שכתב רבינו יונה.

יישום ההערות לענין תקנות הדיון

לאור יסודות אלו, נתבונן כעת בתקנות הדיון המדוברות.

נפתח בתקנה ל"ב העוסקת בתביעת אגב  ותביעת נגד:

"במהלך המשפט רשאי התובע להגיש תביעת אגב. היינו תביעה הקשורה לתביעה העיקרית או שיש לה יחס אליה. וכן רשאי הנתבע להגיש במהלך המשפט תביעת – נגד, נגד התובע".

בנוגע לתקנה זו, בודאי שצדקו בזה דבריה של באת כוח המשיבה עוה"ד אסנת קוצר. כוחו של ה"קל וחומר" שהוזכר בתחילת הדברים – מתעצם והולך. לאור היסודות שנתבארו לעיל, ברור הדבר כי הוספת תביעות או טענות בכתב קודם שנפתח הדיון, קלות ופשוטות בהרבה מאשר הוספת טענות בתוך מהלך הדיון. העלאת טענות חדשות בתוך הדיון נופל תחת גדרי הלכות "טוען וחוזר וטוען", אימתי יכול לחזור ולטעון ומתי לא.

הדבר שונה בתכלית בטענות אשר הומצאו ע"י כתבי טענות. כתבי טענות אינן נכללות "במערכת הטענות" אלא ב"מערכת ההודאות". לפיכך רשאי בעל הדין להוסיף ולטעון כפי שיחפוץ. להגיש "כתבי טענות מתוקנים", לטעון לחזור ולטעון. לכרוך ולחזור ולכרוך. לטענות אלו אין מעמד של טענות אלא של הודאה  במידה ותתברר מהן, לאחר מכן, ענין של חובה.

בדרך זו יש להבין תקנה ס"ה מתקנות הדיון, העוסקת באי התאמה בטענות:

"מצא בית-הדין שיש אי התאמה בין כתב התביעה ובין טענות התובע שבעל פה, רשאי הוא לקבל את הטענות שבעל פה או לדחות את שמיעת המשפט כדי לאפשר לתובע לתקן את כתב תביעתו ולשולחו לצד השני או לבטל את התביעה".

הכוונה ברורה. לעיתים אי התאמה עלולה לשמוט לחלוטין את הטענה שנטענת כעת בעל פה בפני הדיינים, מאחר ומכתב התביעה מתבררת הודאת בעל  דין המנוגדת אל הטענה שנטענת כעת. ומאידך גיסא, במידה  ואין כאן רק הוספה של טענה, יוכל בית-הדין לקבל ולשמוע את הטענה.

ברם, אין כוונת התקנה הנ"ל – "רשאי לקבל" כפי שהבין בא כוח המבקשת, כי נצרכת לכך רשות והיתר מפורשים כפי שקיים בערכאה האזרחית על פי סדרי הדין שלה, אלא במובן של "קבלת טענה" כפי שהאיר את עינינו הרמב"ם בפרק ו' מהלכות טוען ונטען, ונתבארו דבריו למעלה בהערה הראשונה.

נעבור מכאן לתקנה ע"ח לתקנות הדיון העוסקת בביטול תביעה:

"בעל דין הרוצה לבטל בכל שלב משלבי הדיון תביעה או בקשה שהוגשה על ידו – יגיש בקשה בכתב לכך לבית-הדין שלפניו הוגשה התביעה או הבקשה".

תקנה זו איננה שייכת כלל וכלל לנידון שאנו עוסקים בו.

ביטולה של תביעה אכן מצריך את שיקול דעתו של בית-הדין מטעמים אחרים לגמרי. פעמים וענין התביעה איננו מצטמצם רק לתביעת הגירושין והסכסוך האישי של בני הזוג מתדיינים, אלא למרבה הצער, פעמים וקיימות בו השלכות קשות בנוגע לממזרות, איסור נישואין לבועל במקרה של ניאוף, וכיוצא מהן. דברים אלו אינם מסורים לרצונו של התובע לביטול התביעה, אלא לשיקול דעתו הרחב של בית-הדין.

הכרעה

לאור האמור, יש לציין כי באופן כללי צודקת ב"כ המשיבה, עוה"ד אסנת קוצר.

אין שום דופי בהגשת כתב תביעה מתוקן, בהוספת תביעות חדשות ובכריכתן בתביעת הגירושין הראשית. לשם כך אין צורך בקבלת היתר מיוחד. אולם בדבר אחר לא דייקה ב"כ המשיבה, ושגתה בו.  אין לראות בכתב התביעה המתוקן כמי שבא לבטל או להחליף את כתב התביעה הראשון, וכפי שכתבה זאת בסעיף ב' בכתב התביעה המתוקן שהגישה. הענין משולל מיסודו. כתב התביעה לא נכנס למערכת ה"טענות",  מאחר והטענות טרם נטענו בעל פה בפני בית-הדין, לפיכך אין מקום ל"בטל" טענות שמעולם תורת "טענה" לא חל בהן. ואם נאמר ש"טענות" אלו נחשבות ל"הודאה" - באופן שקיימת חובה או חובה הבאה מכל טענת זכות לבעל הדין, הכיצד ניתן לבטלן? והלוא כבר חלה בהן הודאת בעל דין!

בנקודה זו יפים הם דבריו של ב"כ המבקש עוה"ד רמי רובין (בסעיף 10 לסיכומיו) שכתב: "גדול כוחו של כתב תביעה מקורי אשר נכתב ונוסח ע"י בעל הדין עצמו, מכתב תביעה אשר נוסח ע"י עורכי דין מלומדים ומקצועיים אשר "עיבדו" את הטענות כפי הבנתם. אדם המשיח לפי תומו עדיף".

אכן, נכונים ויפים הם הדברים, אולם אין הן רלוונטיים כלל וכלל. בודאי שיש להשאיר את כתב התביעה הראשוני – "המשיח לפי תומו" –  על כנו. אולם יש להשאירו כפי שהיה עד כה – במעמד של "הודאה" ולא במעמד של "טענה". הודאה, באם היתה בכתב התביעה, לא ניתן לבטל. טענות, ודאי שניתן להוסיף. בודאי ובודאי להוסיף על טענות שעדיין לא הגיעו לכלל מעמד הטענות אשר נתקבלו בבית-הדין ע"י הדיינים.

כאן אנו מוצאים לנכון להעיר גם על סגנון דבריו של ב"כ המבקשת. כותב הוא בסגנון נוקשה כי – "בבתי הדין הרבניים התפתחה פרקטיקה נפסדת של הגשת "כתב תביעה מתוקן", מבלי לקבל כל היתר. ו'לית דין ולית דיין'" (סעיף 16 לסיכומים). ובהמשך: "אין כל  הצדקה להקפיד קלה כחמורה בערכאה האזרחית ולא להקפיד (שלא לומר: לזלזל) בערכאות בתי הדין. רק בדרך זו יתוקנו אותם מנהגים נפסדים שהשתרשו עם השנים".

צר לנו על דברים אלו. יסודותיו ואושיותיו של עניני הטענות במשפט העברי הובהרו כעת לפנינו, במקצת, ויש בהן מענה הולם לכל טיעוניו. אין להקיש מסדרי הדין האזרחי – למשפט העברי התורתי, ולהלכה הצרופה המסורה לנו ממשה רבנו, מסיני.

גם בית המשפט העליון, שמי כמוהו אמון על סדרי הדין האזרחי ואכיפתו, הכיר והכשיר במספר פסיקות את הכריכה שבדרך אגב גם תוך כדי דיון. גם אם הכריכה נעשתה בעל פה. לצורך הענין נצטט מדברי הנשיא (לשעבר) השופט ברק ב-בג"ץ 5679/03 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו):

10.     סעיף 3 לחוק השיפוט מרחיב, איפוא, את סמכות בית הדין הרבני לכל עניין הכרוך בתביעת גירושין, אפילו אם עניין זה כלל אינו מענייני המעמד האישי, ובלבד שהעניין נכרך בפועל על ידי אחד המתדיינים ושההכרעה בו דרושה לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים זה מזה. ...

13.     לטעמי, אין חשיבות של ממש לשאלה כיצד ובאיזו דרך באו לעולם הליכי הכריכה, אם על-ידי ציון הדבר בכתב התביעה ואם במהלך ההתדיינות בפני בית הדין הרבני. כריכה אינה חייבת להיעשות בדרך פורמלית מוגדרת

סוף דבר, סמכות השיפוט מסורה לבית-הדין. כריכה מאוחרת באמצעות הגשת תביעה מתוקנת, קבילה לכתחילה בבית דין רבני.

בקשת בא כוח המבקשת, נדחית.

אין צו להוצאות.

(-) אריאל ינאי

דיין

אנו מצטרפים להחלטת כב' הרה"ג ר' אריאל ינאי שליט"א.

(-) מיכאל עמוס  (-) שניאור פרדס

אב"ד            דיין

אנו מחליטים כאמור.

ניתן ביום כ"ז תשרי תשס"ט (26/10/2008)

(-) הרב מיכאל עמוס, אב"ד            (-) הרב שניאור פרדס, דיין            (-) הרב אריאל ינאי, דיין