חיוב בהוצאות כאשר אדם מתעתע בבעל דינו
הרב אדרי דניאל
הרב אושינסקי יצחק
בית הדין הרבני
האזורי חיפה
|
ב"ה בפני כבוד הדיינים: הרב ישראל שחור - אב"ד הרב דניאל אדרי - דיין הרב יצחק אושינסקי - דיין |
|
פסק דין
בפנינו תביעת האשה להוצאות משפט.
להלן הרקע העובדתי:
הצדדים נישאו ביום 20.8.89. הצדדים התגרשו בבית הדין הרבני בחיפה ביום
10.11.09.
הסכם גירושין נחתם בין הצדדים ביום 16.10.09.
בתאריך 21.4.10 הגיש התובע בקשה לצו עיקול במעמד צד אחד. מבוקש צו
עיקול על חלקה של המשיבה בסך 100,000 ש''ח שהוא התשלום האחרון עבור הדירה מרחוב [...]
בעיר [...] (הכספים בנאמנות). מבקש להורות לנאמן לעכב העברת הכספים לאשה.
לטענתו, ע"פ הסכם הגירושין הנ"ל, הדירה תימכר והצדדים יחלקו
בתמורתה. הנכס נמכר. לטענתו, האשה נטלה את התכולה, בניגוד לצו שניתן ע"י בית
משפט השלום. דורש פיצוי כספי בסך 25,000 ש''ח בגין הפרת הסכם, כפי ההתחייבות
המופיעה בהסכם הגירושין (גם בגין הפרת ההסכם בהכניסה גבר אחר לדירת הצדדים,
לטענתו).
מצורף לכתב התביעה בקשה לצו מניעה זמני וצו עשה במעמד צד אחד, שהוגש
לבית המשפט ביום 1.4.10.
ביום כ"ז אייר תש"ע 11.5.10 הוציא בית הדין החלטה לצו
עיקול.
בתאריך 27.5.10 התקבלה בקשת ב"כ המבקשת לדחייה או מחיקה על הסף
של תביעת המשיב כנגד המבקשת. כן מבקשת דחייה ומחיקה על הסף של בקשת המשיב למתן צו
עיקול שהגיש כנגד המבקשת. כן מבקשת לבטל את החלטת בית הדין מיום כ"ו אייר
תש"ע 11.5.10.
בקשה זו נסמכת על הנימוק הבא: לבית הדין סמכות נמשכת לאחר הגט רק
בנסיבות מיוחדות, כגון ביטול פסק דין אשר נמצא פגם בכריתתו, אך בקשה לאכיפת הסכם
בגין הפרה נטענת, איננה בסמכות בית הדין. לאור האמור וביחס לנסיבות תיק זה, טוענת
כי התביעה בגין הפרת הסכם הגירושין בהקשר רכושי ממוני, אינה בסמכות בית הדין, משום
שהוגשה רק לאחר פקיעת נישואי הצדדים.
ביום 7.6.10 הוגשה בקשת התובע למשיכת תביעתו בכללותה כנגד האשה, לרבות
צו עיקול שהוטל. הבקשה מנומקת כך: "מבירור שנערך הובהר לתובע כי צו העיקול
שהוטל על הכספים אצל עו"ד פלוני לא היה אופרטיבי ורלוונטי, היות והכספים לא
היו בחזקתו ו/או בשליטתו, וכך נותר הצו מיותר וחסר ערך". מבקש למחוק את
התביעה ללא צו להוצאות.
ואכן, ביום 8.6.10 נעתר בית הדין לתביעתו למחיקת התביעה לסגירת תיק
הרכוש.
לאור ההתנהלות הנ"ל, בתאריך 23.6.10 הגישה האשה (באמצעות
ב"כ) כנגד התובע תביעה להוצאות משפט, משום שהטריד אותה לחינם בתביעתו זאת.
לטענתה, התביעה הוגשה בחוסר סמכות ובלא בדיקת הדברים. בתוך דבריה כותבת (סעיף 4): ".. לא טרח התובע לציין בהודעתו את הסיבה
הטמונה בבקשתו למחיקת התביעה בכללותה". לטענתה, הסיבה למשיכת התביעה הינה,
משום שהוגשה בחוסר סמכות. כראיה לכך מדגישה שהתביעה כללה גם תביעה כספית, וגם היא
נמשכה ע"י התובע, למרות שאין היא שייכת לנימוק שנתן למשיכת תביעתו, ואין
נימוק אחר מדוע משך תביעתו זאת.
למעשה, טענותיה בכתב התביעה להוצאות הן שתים:
1. הגיש תביעתו בחוסר
סמכות, ולכן משך אותה חזרה.
2. ביקש צו עיקול מבלי
לבדוק מראש שצו העיקול אינו רלוונטי.
לטענת האשה, בשל המחדלים הנ"ל נאלצה לשכור שירותיו של עו"ד
ונדרשה להוצאות כבדות, בין היתר להגשת הבקשה למחיקת התביעה.
לטענתה (סעיף 9), התובע, כשיטה, נוהג לטלטל את הנתבעת בין ערכאות
שיפוטיות שונות.
בהחלטתו מיום 6.7.10 בית הדין העביר את התביעה להוצאות והאמור בה
לתגובת הצד השני בתוך 14 יום. בהחלטה ההיא נאמר כי אם לא תתקבל תגובת הנתבע,
ביה"ד ישקול להוציא החלטה לפי החומר שבתיק.
הזמן חלף והתגובה לא התקבלה.
ואכן, בתאריך 2.9.10 התקבלה בקשת האשה לפסיקת הוצאות לאור אי התגובה
מצד הבעל.
נציין כי בפועל לא נערך דיון בתיק.
עד כאן השתלשלות העובדות, עתה נעבור לפסיקת ההלכה.
טרם נימוקי ההלכה נציין כי חוסר תגובתו של הבעל מתפרשת ע"י בית
הדין כהודאת הבעל בטענות המובאות בתביעת האשה להוצאות משפט, שהרי בכל עניני ממון
ידוע הכלל "שתיקה כהודאה", וכך יש להתייחס לשתיקתו גם בנסיבות תיק זה.
בנוסף, איני יכול לקבל את נימוקו של התובע למשיכת תביעתו במה שכתב
"מבירור שנערך הובהר לתובע כי צו העיקול שהוטל על הכספים אצל עו"ד פלוני
לא היה אופרטיבי ורלוונטי, היות והכספים לא היו בחזקתו ו/או בשליטתו, וכך נותר הצו
מיותר וחסר ערך", נימוק זה אינו משכנע כלל ועיקר, שהרי יכל התובע (וב"כ)
בנקל לבדוק מראש נתון זה, טרם הגשת תביעתו כנגד האשה, כולל צו העיקול.
בנוסף, צודקת טענת האשה כי באשר לתביעתו הכספית, לא נימק התובע את
משיכת התביעה הנ"ל.
ועתה לנימוקי ההלכה.
בגמרא בסנהדרין סוף פרק זה בורר דף לא ע"ב מובא:
"כי אתא רב דימי אמר רב יוחנן, התוקף את חברו בדין, אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך למקום הוועד, כופין אותו וילך למקום הוועד".
ומבאר שם רש"י :
"בעל דין קשה ומטריח את חברו ואין רוצה חברו לדון כאן אלא למקום וועד תלמידי חכמים הרבה שיהיה זה בוש מהם".
הנתבע יכול לאלץ את התובע הקשה לבוא להדיין בבית הוועד.
וממשיכה הגמרא שם ומביאה דברי רב אלעזר :
"אמר לפניו רב אלעזר, רבי, מי שנושה בחברו מנה יוציא מנה על מנה? אלא כופין אותו ודן בעירו".
רב אלעזר דוחה בסברא את דברי רב דימי ורב יוחנן שהובאו לעיל, וטוען
שלא יתכן לחייב את התובע ללכת ולהגיש תביעתו בעיר אחרת, משום הסברא שאין הגיון בכך
שהתובע מחברו מנה עוד יוציא מנה בנסיעות כדי לתבוע את כספו, ולכן ודאי שיכול לדרוש
שידונו בעירם ולא ילכו לבית הוועד.
ולכאורה יש להבין, מה שאל רב אלעזר "מי שנושה בחברו מנה יוציא
מנה על מנה" – מדוע הבין שהתובע מפסיד מכך שנאלץ ללכת לבית הוועד ע"פ
רצונו של הנתבע, והרי אם יפסיד הנתבע בדין ישלם לו את הוצאות הדרך, שהרי הוא זה
שהוליך אותו שמה לחינם. אלא מוכח מדברי רב אלעזר שאין חיוב על הנתבע שהפסיד בדין
לשלם לתובע הוצאותיו, ולכן תמה – וכי הגיוני מצב זה שייאלץ התובע להוציא מנה על
הוצאות הדרך למרות שכל תביעתו היא מנה.
כן מדייק גם הרא"ש שם (פרק זה בורר, סי' מ) מהגמרא הנ"ל וכך
כתב לאחר שמקדים ומביא דברי הגמרא:
"מכאן ראיה מי שנתחייב בדין אינו משלם לכשנגדו יציאותיו, אע"פ שהזקיקו לדון בעיר אחרת".
כן איתא גם בתוס' בסנהדרין שם בד"ה ויוציא.
גם המרדכי בסנהדרין סי' תשז מדייק מהגמרא הנ"ל שאין לשלם הוצאות,
ושם מוסיף ומתייחס גם להוצאות שהוציא התובע בכפיית הנתבע לבוא ולדון, וכך כתב:
"מכאן מוכיח ר"י דאם הוציא ראובן יציאותיו כדי לכוף את שמעון לדין, דשמעון לא יפרע ההוצאה אע"פ שראובן זכה בתביעתו, דאם לא כן מאי פריך הכא מי שנושא בחברו וכו' מה בכך מכל מקום הלווה יפרע הכל, אלא ש"מ דאין צריך לפרוע הוצאה".
נראה שסברו הראשונים שאין לחייב את המפסיד בדין לשלם הוצאות דיון לצד
שכנגדו.
כן נפסק גם בשו"ע חו"מ (סימן יד סעיף ה):
"המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו, אע"פ שהזקיקו לדון בעיר אחרת".
העולה מהדברים כי בדרך כלל הנתבע פטור מהחזרי הוצאות משפט לתובע.
אמנם, ביחס לאדם שסירב לבוא לדין, והוציא התובע הוצאות להביאו,
השו"ע (שם) פוסק כרא"ש, שאם היה הנתבע מסרב לבוא לבית דין והוצרך התובע
להוציא הוצאות לכופו לירד לדין, חייב הנתבע לפרוע לו כל הוצאותיו, אך אין אלו
נסיבות המקרה שלפנינו.
אופן אחר לחיוב תשלום הוצאות משפט הוא כאשר סיכמו ביניהם הצדדים לדון
בבית דין מסויים ולבסוף אחד מהם לא הופיע.
במרדכי בסנהדרין, פרק זה בורר סי' תשז (שהוזכר כבר לעיל) איתא בהמשך
דבריו:
"אמנם אם ראובן אמר לשמעון נלך לב"ד הגדול ואמר שמעון ואני אבוא אחריך לאותו ב"ד הגדול, אם יחזור ראובן ויטען על שמעון ויאמר אני פיזרתי מעותי על שהלכתי לב"ד נגדך ולא באת אני שואל ממך יציאותי, רבינו מאיר מחייב את ראובן לשלם כל יציאותיו אע"פ שלא נדר לו, ולא שייך למימר משטה אני בך בדבר הזה וכמה דברים יש שאין צריכין קנין".
המרדכי פוסק שבאופן שהיתה הסכמה בין בעלי הדין להגיע לדיון בבית דין
מסויים ובסופו של דבר אחד מהצדדים לא הגיע לאותו מקום לדון וחברו בא, זה שלא בא
חייב לשלם לבעל דינו כל הוצאותיו שהוציא כדי להגיע שמה.
דין זה נפסק גם ברמ"א חו"מ סי' יד סע' ה. הסבר דין זה הינו
לכאורה דהוי כגרמי ולא כגרמא, ועי' ביאור הגר"א שם סקל"א.
נראה כי גם הנידון שלפנינו בכלל דין זה, שהרי התובע הטיל על האשה
להוציא הוצאות כדי להגיב על תביעתו, ולבסוף נסוג בו מהתביעה, מבלי סיבה הנראית
לעין שלא יכל לצפות אותה מראש, והרי זה כמי שזימן את חברו לדין, הטריחו להגיע,
ולבסוף התובע לא הופיע.
אופן נוסף לתשלומי הוצאות משפט הוא כאשר תבע את חברו כדי להטריחו
ולצערו.
עי' בספר ישועות יעקב (חו"מ סימן יד) וכך כתב שם:
"נראה במלוה שכפה ללווה לילך לפני ב"ד הגדול ונמצא ששיקר בתביעתו, דחייב לשלם לדברי הכל ההוצאות, שהרי זה כפאו וע"פ דיבורו הוצרך לעשות הוצאות."
וממשיך שם:
"אבל במקום שנתברר שתואנה הוא מבקש ובעלילה בא עליו כשכפאו המלוה ודאי חייב לדברי הכל ההוצאות".
דבר זה יכול להתברר באופן שהביא הנתבע עדים להצדיק את טענותיו ולסתור
טענות התובע.
כן איתא גם בספר תשובות והנהגות ח"ד סי' שג לאחר שמביא דין
הוצאות כפיית המסרב לבוא לדין ודין האומר "לך ואבוא אחריך" (שהוזכרו
לעיל):
"ונראה עוד דבכל מקום שניכר שהתובע ידע בעצמו שאין ממש בתביעתו, ובמזיד רצה לצער ולגרום נזק להנתבע, שיהיו להנתבע הוצאות עורך דין וכדומה, מחייבין אנו אותו בהוצאות".
וכך מסיים שם בהמשך דבריו:
"שנתברר שהתובע ידע מעיקרא שדבריו הם שקר ואין לו סיכוי לזכות בדין, רק רצה לצער ולהזיק את הנתבע, כה"ג מחייבין אותו בשילום ההוצאות מן הדין".
נמצא א"כ לדבריהם שבכגון זה שנראה לב"ד שיודע התובע שאין
סיכוי לתביעתו ואין בה ממש ואף ע"פ כן תובע כדי להטריח את הצד שכנגדו ולגרום
לו הפסדים לחינם, מחייבים אותו בהוצאות משפט שהוציא בעל דינו.
לא אכחד כי נלע"ד לקבל את תביעתה של האשה שכתבה (סעיף 9 לכתב
התביעה להוצאות) כי התובע, כשיטה, נוהג לטלטל את הנתבעת בין ערכאות שיפוטיות
שונות. משכך, הרי זה בכלל המובא לעיל אודות תובע שיודע שאין סיכוי לתביעתו ואין בה
ממש ואף ע"פ כן תובע כדי להטריח את הצד שכנגדו ולגרום לו הפסדים לחינם,
שמחייבים אותו בהוצאות משפט שהוציא בעל דינו, וכך יש לנהוג בנסיבות תיק זה.
נימוק זה מצטרף לנימוקים המובאים לעיל לחיוב התובע הוצאות משפט לטובת
הנתבעת.
מסקנה
א. לאור האמור, תביעת האשה להוצאות משפט מתקבלת. התובע חייב לשלם
לנתבעת דמי הוצאות משפט.
ב. באשר לסך שיש להשית על התובע, בית הדין מעריך זאת ב 600 ש''ח.
ג. על התובע (הנתבע, בתביעה להחזרי הוצאות משפט) לשלם את דמי ההוצאות
הנ"ל לאשה בתוך 10 ימים.
(-) יצחק אושינסקי, דיין
מצטרף למסקנה.
(-) הרב ישראל שחור, אב"ד
מצטרף למסקנה.
(-) הרב דניאל אדרי, דיין
החלטה:
על התובע לשלם לנתבעת החזר הוצאות בסך 600 ש''ח, בתוך 10 ימים.
ניתן ביום כ"ג באלול התש"ע
(02/09/2010)
