בנייה על בניין משותף ללא הסכמת הדיירים

הוספת חדר על הגג ללא הסכמת הדיירים. בנית מרפסת בבנין משותף ללא הסכמת הדירים.

נמוקים לפס"ד

הקדמה לטענות הצדדים

התובע והנתבעים הם שותפים שהתארגנו לבנית בית משותף לצורכיהם. לצורך זה, הם הקימו עמותה וכן בחרו בהנהלה שתנהל את עסקי העמותה. הנהלת העמותה רכשה קרקע והתקשרה עם קבלן שיבנה את בנין הדירות לחברי העמותה. הוסכם כי כל חבר בעמותה ישא בהוצאות לבנית דירתו, וכן ישא באחוז מסוים מההוצאות הכלליות של הקרקע והבניה. אחוז ההוצאות שכל חבר חויב בו, נקבע עפ"י חלקו היחסי בבניה ברוטו. התובע הוא חבר בעמותה, התובע את העמותה שתחזיר לו סכום כסף שלטענתו חויב לשלם שלא כדין.

טענות התובע:

התובע טען כי בתחילת הבניה פנתה אליו הנהלת העמותה והציעה לו להגדיל את מרפסת דירתם. תמורת הגדלת המרפסת דרשה הנהלת העמותה סכום של 3000 $ דולר. התובע השיב שהוא מעונין להגדיל את המרפסת, אולם הסכום שהוא נדרש לשלם הוא גדול ממה שהוא חייב לשלם על פי תקנון העמותה. הסכום שהוא נדרש לשלם מבוסס על מחיר של 500 $ עלות בניה למ"ר. מחיר זה נקבע לפי תחשיב עלות לכל מ"ר בבנין של העמותה. לטענתו כאשר באים לחשב כמה הוא צריך לשלם עבור בנית המרפסת, אין לחייבו לפי המחיר דלעיל, אלא עליו לשלם רק את מחיר עלות בנית התוספת בלבד. התובע סמך את טענתו על החוזה שיש לחברים בעמותה עם העמותה. בחוזה נאמר שעל כל שינוי או תוספת בדירת החברים, ישלמו החברים לעמותה מחיר עלות בלבד. לטענת התובע הנהלת העמותה השיבה לו שאם ברצונו להגדיל את מרפסת דירתו, עליו לשלם את המחיר שנקבו ,ואם לא ישלם הם לא יבנו לו את התוספת.

עתה, לאחר גמר הבניה, ולאחר התשלום המלא להוצאות הבניה. בא התובע וטוען שחלק מהכספים ששילם עבור המרפסת הוצאו ממנו בכפיה והוא דורש אותם חזרה. הוא מעולם לא הסכים עם דרישת הנהלת העמותה, לתשלום שנדרש. לטענתו אם הוא לא היה מסכים לשלם את מלא הסכום שנדרש הם לא היו בונים לו את המרפסת.

התובע הוסיף וטען שבזמן גמר החשבון לפני שנכנס לגור בדירה הוא שילם את הכסף עבור בנית המרפסת בכפיה. אם הוא לא היה משלם את מלוא הסכום שנדרש לא היו מאפשרים לו להכנס לדירתו. התובע צרף הערכה שמחיר בנית התוספת למרפסת מסתכמת ב- 1500 ש"ח. (שהם 600 $ דולר) ועתה הוא תובע את הסכומים שנגבו ממנו מעבר לכך.

טענות הנתבעים:

הנתבעים השיבו כי זכותם היתה לדרוש את מלא התשלום עבור הגדלת המרפסת בגלל הטעמים הבאים:

א.        הם נתנו לתובע שטח שהיה שיך לכלל העמותה ועבור שטח זה הם זכאים לדרוש תשלום.

ב.        בנית המרפסת כיערה את חזית הבנין וכן שברה את קוי הבנין היפים כפי שתוכננו ועבור זה זכותם לדרוש תשלום.

ג.        התובע קבל שטח נוסף לדירתו ושטח זה ירשם בטאבו על שמו ועל כך הם זכאים לדרוש תשלום.

הנתבעים הסבירו שמה שנכתב בחוזה שבין החברים בעמותה, שהעמותה מתחייבת לבצע תוספות ושיפורים לחברים במחיר עלות. כוונת הדברים לשיפורים ותוספות בתוך דירות החברים. אולם עבור תוספת בניה בשטח השיך לעמותה הם זכאים לדרוש תשלום.

התובע השיב לטענת הנתבעים, שאם היה רוצה לבנות את מרפסת בבנין רגיל, השכנים היו מסכימים וחותמים לו, ולא היו דורשים תמורה על כך. ועל כן כאן שבנה ע"י עמותה, אין העמותה זכאית לדרוש תשלום על דבר שבבנין רגיל היה משיג ללא תשלום.

תביעת העמותה מהתובע הנובעת מהגדלת המרפסות

הנהלת העמותה הגישה תביעה נגד התובע ובתביעה זו דורשת העמותה לראות בתובע כבעל שטח גדול יותר בבנין, מהרשום בחוזה ההתקשרות של החברים עם העמותה. הגדלת המרפסת הגדילה את שטח דירתו. ועל סמך טענה זו  דורשת הנהלת העמותה לחייב את התובע שישא בחלק גדול יותר בהוצאות המשותפות של העמותה. בתביעה זו מסתמכת הנהלת העמותה על חוזה העמותה שבין החברים. בחוזה נאמר שכל חבר עמותה ישא בהוצאות הכלליות של העמותה באופן יחסי לגודל דירתו. (דהיינו שטח דירתו לחלק בשטח של כל הדיירים בבנין.)

דיון הלכתי בתביעות הצדדים:

א

היות והמקרה שלפנינו נוגע בסכסוכי שכנים השכיחים היום נבאר ענין זה כל צורכו. איתא במסכת בבא בתרא דף נ"ט ע"ב:

"מתני' לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנה בחצר השותפין. בנה עליה על גבי ביתו לא יפתחנה לחצר השותפים, אלא אם רצה בונה את החדר לפנים מביתו, ובונה עליה על גב ביתו, ופותחה לתוך ביתו. גמ': לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנה לחצר השותפין. מאי טעמא מפני שמרבה עליהם את הדרך. אימא סיפא אלא אם רצה בונה את החדר לפנים מביתו ובונה עליה על גבי ביתו והלא מרבה עליו את הדרך אמר רב הונא מאי חדר, שחלקו לשנים. ומאי עלייה, אפתאי".

הנה בבאור המשנה והגמ' ובביאור המלה אפתאי יש מחלוקת ראשונים גדולה ויש נ"מ ביניהם להלכה. ואביא תחליה את פרוש הרשב"ם וז"ל: בפרוש המשנה.

"לא יפתח אדם חלונותיו לחצר - שיש לו בשותפות  משום היזק ראיה וכל שכן לחצר חבירו כדמפרש בגמרא. לקח בית בחצר אחרת - הסמוך לזה החצר. לא יפתחנו לחצר השותפין - דאע"ג דיש לו חלק בחצר אינו יכול לרבות עליהם אכסנאין. לא יפתחנה - שהרי הוסיף דיורין בחצר ומטריח על בני החצר שמרבה עליהן דריסת הרגל. ופותחה לתוך ביתו - דכיון דדרך פתח שלו יוצאין לחצר אין טורח לבני החצר שאינו מרבה עליהן דיורין וכדמפרש בגמרא שלא הוסיף על ביתו כלום אלא חולקה לשנים שהרי כל ביתו יכול למלאות אכסנאין אם ירצה".

וז"ל הרשב"ם בדף ס' ע"א בפרוש הגמ'

"שמרבה עליהן את הדרך - שרוב בני אדם יוצאין ונכנסין עכשיו בחצר יותר מבתחלה וליכא צניעות כדמעיקרא. והלא מרבה עליהן את הדרך - בבנין עלייה זו שלא היתה שם קודם לכן והוא מכניס לתוכה דיורין לבד דיורין שבביתו אע"פ שכולן נכנסין ויוצאין דרך פתח ביתו הרי נתרבו נכנסין ויוצאין בחצר. מאי - בונה החדר דקתני מתני' לא בונה ממש כדקאמרת אלא שחלקו לחדר שלו לשנים שעשה מחיצה באמצעיתו להושיב שם דיורין מרובין דבדבר זה יש לו רשות שיכול למלאות כל ביתו דיורין. ומאי עלייה אפתא - יציע מפרשי לקמן בב"ב (פרק המוכר את הבית) אפתא ואמרינן ג' שמות יש לה יציע צלע ותא ומוכח התם מקראי דהיינו בנין נמוך בצדי הבית או מאחוריו ואינו שוה לגג הבית ומתני' הכי קתני ובונה עלייה על גביו דההוא חדר שלפנים מביתו דהיינו נמי שחלקו בגבהו ועולה דרך ארובה מן החדר לההיא עלייה דהיינו יציע שהרי אחורי הבית הוא והלכך קרוי יציע וגם גבי יציע אשכחן כי האי גוונא תחתיים שניים ושלישים כדכתיב הצלע התיכונה וכתיב ובלולים יעלו על התיכונה ומן התיכונה וגו' (מלכים א ו) והלכך אין כאן תוספת בנין כלל לא בחדר ולא בעלייה דחדר היינו שחלק רחבו של חדר ועשאו שני חדרים קצרים וכן עלייה שבנה מעזיבה באמצעית גבהו של חדר ונמצאת עלייה בנויה מאיליה".

העולה מפרוש הרשב"ם שאדם שיש לו דירה בחצר השותפות הוא יכול לחלק את דירתו לחדרים קטנים או לבנות יציע ולחלק את גובה דירתו לשנים, ובחדרים הקטנים או בשטח שנתוסף הוא יכול לשכן דיירים נוספים. אבל השותף בחצר אינו יכול לבנות על גבי ביתו עליה אפילו כשאין לעליה כניסה נפרדת. וטעם הדבר שבבנית עליה על גבי ביתו הוא מגדיל את שטח דירתו ודבר זה מאפשר לו להכניס דיורין נוספים לביתו וע"י הוא ומרבה את הנכנסים והיוצאים בחצר. ולדעת הרשב"ם אסור לאדם לבנות מקום נוסף לדיירים אפילו שהם יהיו סמוכים על שולחנו. ולדעת הרשב"ם הסכימו התוס', היד רמה, (פרק חזקת הבתים סימנים יג' רע"ט) ורבינו יונה, והרב אב''ד.

אולם הרי''ף בתשובותיו ח''ב סימן ו' פירש לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו לחצר השותפים שאסור לאדם לפתוח פתח לבית שבחצר אחרת לחצר השותפים שהוא גר בה. והטעם שדיירי הבית שיגורו בבית שלקח, יעברו לביתם דרך חצר השותפים ודבר זה אסור. כי במקרה זה יכול האדם שקנה את הבית בחצר האחרת להשכיר את הבית לאחרים ואסרו חכמים לדיירים מחצר אחרת לעבור בחצר השותפות, משום שמרבה עליהם את הדרך בחצר השותפות. אולם אם רוצה לפתוח פתח לבית שלקח לתוך ביתו רשאי, שמאחר ורשאי למלאות ביתו דיורין  רשאי גם לחבר את ביתו לבית שלקח בחצר האחרת שבאופן יגורו בדירה החדשה שלקח רק דיירים שיהיו סמוכים על שולחנו. וכן את המלה אפתאי פירש הרי"ף ריש פרק המוכר את הבית, שהיא עליה הבנויה על ביתו ופתוחה לתוך הבית. ולפי הרי"ף מותר לאדם לבנות עליה על גבי ביתו אם פותחה לביתו. אך אסור לאדם לבנות עליה על ביתו אם עושה לעליה פתח נפרד לחצר. והטעם שבאופן זה הוא יכול להשכירה העליה לאחרים שאינם סמוכים על שולחנו.

ולדעת הרי"ף הסכימו הרמב"ם, הרמב"ן, הריטב"א והראב"ד בהשגות. להלכה פסק השו"ע בסימן קנד סעיף א' כדעת הרי"ף והרמב"ם. והרמ"א הביא את דעת הרשב"ם, בוי"ח.

(ודע שהטור כתב שדעת הרא"ש שאם לקח בית בחצר אחרת אסור לו לפותחו לתוך ביתו. אך עליה מותר לבנות על גבי ביתו אם פותחה לתוך ביתו. וכ"כ הסמ"ע שם ס"ק ד'. אך עין נתיבות שם בביאורים ס"ק ג' שביאר שדעת הרא"ש כדעת הרשב"ם. וכן נראה עיקר שהרא"ש שם הביא הגמ' כצורתה ובודאי שהסתמך על פרוש הרשב"ם. כי דעת הרי"ף נכתבה בתשובה ואם היה סובר כפרוש הרי"ף היה מבאר. ועוד שבריש פר' המוכר את הבית השמיט הרא"ש את דברי הרי"ף בביאור המילה אפתאי. ועין בחזו"א בב"ב סימן י"ב ס"ק ה' שכתב עוד פרוש בדברי הטור ברא"ש ולפירושו דעת הרא"ש כדעת הרמב"ם. אך נ"ל שהרמ"א תפס בפשטות שדעת הרא"ש כדעת הרשב"ם.

הטור שם הביא את דברי הרמ"ה וכתב שכן גם דעת רבינו יונה. והב"י פירש שדעת הרמ"ה נוטה לדעת הרמב"ם. אך בדרכי משה הארוך ביאר שדעת הרמ"ה הוא כדעת הרשב"ם. וכן הוא ביד רמה שלפנינו בסימנים שציינתי לעיל. ועוד שהרמ"ה החמיר יותר מהרשב"ם, שכתב שלאדם שיש לו חדר גדול אסור לו לחלוק החדר לשנים שע"י כך מרבה בדיורים. וכתב שם שמה שהתירה המשנה והגמ' לעשות אפתאי הכוונה לבית אוצרות, אבל מקום לדיורים אסור. וכן הוא דעת רבינו יונה לפנינו.)

והנה פשטות הגמ' היא כדעת הרשב"ם, ועין ביד רמ"ה סימן רעט שהאריך לבאר כן. ברם הרמב"ן הביא תוספתא כדעת הרי"ף. ונראה שהרשב"ם יפרש התוספתא כדברי הנתיבות ס"ק ג' או שהם סבורים שמאחר והגמ' לא הביאה את תוספתא, אין התוספתא זו עיקר להלכה.

ולהלכה נראה דהוי ספיקא - דדינא. וצ"ע מי חשוב מוחזק. ועין ש"ך סימן קנ"ג ס"ק יא'. וע"ע נ"י בב"ב דף ד' בדפי הרי"ף ד"ה הלכך נראה בעני וכו')

והנה בבית משותף שיש לאחד הדיירים פנטאוז דהיינו קומת גג ורוצה בעל הפנטהוז להוסיף חדר על הגג. לכאורה נראה שאלה זו תלויה במחלוקת הרי"ף והרשב"ם. ולפי מה שכתבתי לעיל הוי ספיקא דדינא, ובעל הפנטאוז אינו יכול לכוף את הדיירים שיחתמו לו כדי שיקבל רשיון לבנות. (ועיין לקמן שבבית משותף ישנם בעיות נוספות על הדברים שנדונו בסוגיא דלעיל).

ב

והנה עפ"י המבואר עד כאן הגדלת מרפסת שאינה יכולה לגרום לרבוי נכנסים ויוצאים, הרי שפשוט שבעל הדירה יכול להגדיל את המרפסת בלי ששכניו יוכלו למחות בו. וזה לדעת כל הראשונים דלעיל.

אולם בעיון חוזר נראה שאין המקרים דומים כלל. כי כל מה שדברנו עד כה, מדובר באדם הרוצה לבנות בשטח שלו, אלא שעל ידי הגדלת דירתו הוא גורם לרבוי הדרך בשבילים ובדרכים של חצר המשותפת. אבל במקרה שלנו התובע בקש להגדיל את דירתו על קרקע המשותפת. ובאופן זה אין דייר רשאי להגדיל את דירתו כלל, בלי לקבל את רשות הדיירים. ובמקרה שלנו לפי חוזה השותפות של חברי העמותה, הנהלת העמותה היא היתה המוסמכת לתת את ההיתר לצורך הגדלה.

בפועל הנהלת העמותה לא נתנה היתר להגדיל את המרפסת בלא תמורה. ולפי מה שביארנו היא היתה רשאית לכך כי מצד הדין שטח הגדלת המרפסת הוא ממון השותפות. ובמיוחד במקרה שלנו שהנהלת העמותה טענה בביה"ד כי תמורת התשלום זכה התובע בשטח שירשם על שמם בטאבו. וזו זכות ממונית שקיבל התובע בפועל, ודבר זה לא יכל התובע לדרוש לקבלו חינם.

התובע טען כי אם היו גרים בבנין משותף הרי שהדיירים היו חותמים להם חינם ומדוע כשבנו ע"י העמותה הם צריך לשלם. לפי מה שבררנו גם בבנין משותף אין הדיירים חייבים לתת לאחד השכנים היתר להגדיל חדר או מרפסת. ואמנם זכותם לדרוש תשלום על כך.

ברם יכול התובע לטעון שאף שכל הדיירים הם הבעלים על הקרקע המשותפת, אך מכל מקום היה להם זכות להגדיל את המרפסת בלא הסכמת השותפים. כי במקרה שלהם זה נהנה וזה לא חסר, כי אף אחד משאר הדיירים לא יכל להשתמש במקום זה. ובאופן זה ההלכה היא שכופים על מידת סדום. אולם טענה זו אינה נכונה. דכבר כתב הנ"י בב"ק (בדפי הרי"ף דף ח' ע"ב) וזה לשונו:

"כתב הרא"ה אע"ג דקי"ל בעלמא דזה נהנה וזה אינו חסר כופין אותו על מדת סדום. הני מילי בקרקע של שניהם שאין משתמש בשלו כלל, (הכוונה שאין משתמש בשל חברו) אלא שיכול לכפו ממדת הדין שלא לעשותו. וכגון (נ"ל שכוונתו לגמ' בב"ב דף ז.) הבונה כנגד חלונו של חברו והלה מעכב עליו שלא לסתום אורה שלו, והלה יכול לעשות לו חלונות במקום אחר שלא יפסיד מן האורה כלל. כגון זה אמרינן כופין. אבל להשתמש בשלו, כלל לא אמרו שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שלא יכוף את חברו על כורחו ע"כ. וכן דעת הרא"ש והריטב"א ז"ל בכה"ג לא אמרינן כופין על מידת סדום". עכ"ל הנ"י.

וע"ע בהגהות אשרי בב"ק פר' ב הלכ' ו' אות ב' מה שכתב בשם ר"י. וכבר האריך בענינים אלו המהרשד"ם חלק חו"מ סימנים תס"ג תס"ד ע"ש. [וע"ע פ"ת חו"מ סי' שס"ג ס"ק ג'].

והנה לכאורה אפשר לטעון כי מה שבנו המרפסת באויר אינו בכלל זכויות השכנים ואין בזה דין שהמקום שייך לשכנים. ובאופן זה אם אינו מזיק לשכנים יכול לבנות מרפסת כרצונו. ובמקרה זה כן כופין על מידת סדום. אולם אין הדברים נראים כי גם האויר שמחוץ לכותלי השכנים שייך לכלל דיירי הבנין. ועיין חו"מ סימן קנ"ג סעיפים א'- ז' בענין זכויות אויר בשכנים. ברם אפשר לטעון כי דין שנאמר שם זה בשכנים אבל לא בשותפים ועין שם סעיף ה'. אולם נ"ל שאין הדבר כן אלא שכוונת הסעיף שם שבשותפים אמרינן שהשותפים משתתפים על דעת כן שכל מה שיכולים להשתמש באופן שאחד אינו מזיק את חברו מותר לו להשתמש שעל דעת כן השתתפו. אבל אם לא השתתפו על דעת שמוש מסוים, אין שותף יכול לעשות שמוש ברכוש המשותף אף אם אין הדבר מפריע לשותף אחר. ואין אומרים בזה זה נהנה וזה אינו חסר וכופין על מידת סדום. וכפי שכתב המהרשד"ם בסימנים הנ"ל. וע"ע מהרשד"ם סימן תס"ב. וכבר ידוע שבזמן הזה מנהג המדינה שהשכנים מקפידים ואין שכן יכול להוציא מרפסת בלא הסכמת וחתימת כל השכנים. ועל כן אם השכנים אינם מסכימים לא אמרינן בזה כופין על מידת סדום.

ג

מאחר והזכרתי לעיל את השאלה בענין אם בעל פנטהאוז רוצה לבנות חדר על הגג נבאר ענין זה. לפי מה שבארתי עד כאן נראה שבעל הפנטהאוז אינו יכול לבנות חדר נוסף על הגג בלא הסכמת השכנים, מהסיבות הבאות.

א. מאחר ובעל הפנטהאוז רוצה להשתמש ברכוש השותפות לצורך הבניה, שבונה על גבי קרקע השותפות וכן משתמש בעמודים בבנין השותפים, יכולים השותפים למונעו, מהטעם דלעיל שמרבה עליהם את הדרך בשמוש בחדר המדרגות, וכן מרבה הדרך בשמוש החצר ע"י יותר אנשים. (וזה לכל הדעות).

ב. יתכן שיכולים לסרב אף בלא סיבה כי בשמוש בנכס של חברו לא נאמר, זה נהנה וזה אינו חסר, ואין כופין בזה על מידת סדום.

ג. היות והיום מנהג המדינה שאדם אינו יכול לשנות בבנין משותף בלא הסכמת השכנים הרי שלכתחילה על מנת כן השתתפו ואינו יכול לשנות לכל השיטות.

ד. יתכן שאדם המגדיל את דירתו על קרקע השותפות, זוכה בחלקים גדולים יותר בקרקע המשותפת, וזאת אף אם לא נרשמת ההגדלה בטאבו. כי אם יבואו למכור את הקרקע יטען בעל הפנטהאוז, כי חלקי ברכוש המשותף גדול יותר ממה שרשום על שמי כי בפועל. יש לי זכות השתמשות גם בשטח ההגדלה. והנני זכאי הוא לקבל חלק גדול יותר במחיר הקרקע. וע"כ יכולים השותפים להתנגד לבניתו כדי שלא יזכה בחלק גדול יותר בזכות השימוש בקרקע.

לאור האמור לעיל דין התביעה להדחות .

תביעת העמותה הנובעת מהגדלת המרפסת

לעיל כתבתי שהנהלת העמותה הגישה תביעה נגדית נגד התובע, וטענה שיש להכיר בתוספת הבניה של התובע כהגדלת חלקו ברכוש המשותף. ובהתאם לכך עליו לשלם בהוצאות הכלליות של השותפות לבנית הבנין.

נראה לי לדחות תביעה זו, כי החוזה שנעשה בין השותפים לגבי חלקם ברכוש המשותף, וכן הסכמתם בחוזה כמה כל שותף ישלם בהוצאות הכלליות הוא בתוקף. כיון שכל שנוי בחוזה זה צריך להעשות ע"י משא ומתן והסכמת כל הצדדים לשנוי. במקרה שלנו מנהלי העמותה הציעו לתובע הגדלת המרפסת תמורת סכום מסוים ולא התנו את ההגדלה הזו בהגדלת חלקו בהוצאות הכלליות. ע"כ חלקו של התובע בהוצאות הכלליות של השותפות ישארו כבעבר.

נחום גורטלר דיין

נימוקים ב':

ראיתי את דברי חברי הרה"ג נ. גורטלר ואני מסכים עם נמוקיו הקשורים למקרה זה ובאתי רק להוסיף שתי הערות.

הערה א

שלדברי הנתבעים התובע הסכים על המחיר בהסכמה מלאה. וגם התובע לא הכחיש שבישיבה המסכמת עם העמותה לא התנה תנאי מפורש שאינו מותר על זכותו לתבוע. והיות שלא מדובר כאן בכפיה מהסוג שיש לפחד מפני האנס (ולשתוק) הרי זה כמכר בהסכמה במחיר שנקבע, ללא אונס מוכח וללא מודעה. ויש בכך ויתור על התנאי שלדברי התובע יש לתת לכל חברי העמותה את התוספות לפי מחיר עלות.

גם טענת אונאה ובטול מקח אין להם כי נראה שגם לדבריו ידע בזמן ששלם שהמחיר של העלות הוא 1/5 מהמחיר ששלמו. (ואע"פ שבהפרש כזה יש ביטול מקח גם בקרקעות מ"מ ידע ומחיל) הודה התובע שבשעת הסכום "מלמל משהו" הרי מה שטען שידעו שעומד לערער וכי סמך על כך ששמורה לו זכות לערער אין זה משנה העובדה שבשעת העסקה היתה הסכמה ללא תנאי. גם אם נחשוב זה כספק הרי במצב הנוכחי הנתבעים מוחזקים. אמנם בעתיד כשיגבו מסי ועד והוצאות משותפות תחזור המוחזקות לתובע.

הערה הב':

לגבי תביעת העמותה, אותה טענה של שתיקה וחוסר התניה קימת גם לגבי תביעתם וסכמו שתמורת הזכויות של העמותה יקבלו 3000 דולר ולא יותר, כך שאם היינו פוסקים להפחית המחיר מעלות של 500$ למ"ר היו אולי יכולים לטעון טענתם, אבל במחיר שנקבע אם אנו משאירים אותו בתוקפו אין להם זכות לתבוע יותר. אמנם לגבי חובות שמכאן ולהבא (הכוונה לגבי מיסי ועד בית במקום שמשלמים לפי שטח הדירה) יש מקום לחייב את התובע בהשתתפות בהוצאות יחסית לשטח דירתם המוגדלת.

חגי  איזירר אב"ד