הוצאות שהוציאו בני זוג על דירה

ח' אלול תשע"ט

פסק דין ביניים

בעניין שבין:

                     א.         עובדות מוסכמות

בשנת תשס"ד התגרשו מר ט' (להלן הנתבע) וגב' ט' (להלן התובעת) בעיר ס' שבחו"ל. התובעת והנתבע (להלן "הצדדים") חתמו על הסכם בוררות (להלן: "הבוררות") בו קיבלו על עצמם את "בית דין צדק מטעם ועד הרבנים" של קהילת ס' (להלן "בית דין קמא"). בית הדין קבע שיש לחלק את הרכוש בין הצדדים בפסק דין (להלן "פסק דין א'") באופן הבא: הבית: 70% לתובעת ו30% לנתבע. בית דין קמא לא התכוין להשאיר את הנכס מחולק בין הצדדים מסיבות מובנות, ולכן הציע שתי אפשרויות לביצוע חלוקה מוחלטת בין הצדדים:

א. שהתובעת תשלם 30% לנתבע והבית יעבור לבעלות התובעת בלבד. לחילופין, אם התובעת לא תקנה את חלקו של הנתבע, הנתבע יקנה את חלקה של האשה (70%) והבית יהיה שלו.

ב. אם אין הצדדים קונים אחד מהשני, ימכרו את הבית המשותף ויחלקו את הכסף בצורה האמורה לעיל. 70% לתובעת ו30% לנתבע. בית דין קמא הורה שערך הבית יקבע ע"י שמאי שמוסכם על הצדדים או לחילופין ע"י שמאי שממונה ע"י בית הדין, והחלטת הצדדים באמור תימסר לבית הדין ע"י התובעת תוך עשרה ימים מקבלת השמאות. תשלומים לשמאי ישולמו באופן היחסי שהבית בחו"ל חולק ע"י בית הדין. בנוסף לבית בחו"ל, לתובעת ולנתבע יש בית משותף בארץ ישראל (להלן הבית בארץ) בית הדין חילק בית זה באופן שווה 50% לתובעת ו50% לנתבע, ולכן דמי השכירות יחולקו ביניהם ואם ימכרו את הנכס בארץ בעתיד התמורה תחולק בין הצדדים בשווה.

בסיון תשס"ה התקיימה שומה לבית בחו"ל וערכו עמד על 96,000$ (על פי מסמך שהגישה התובעת)

לאחר שנתיים הוציא בית דין קמא פסק דין נוסף הנושא את התאריך 28 ביוני 2007 (להלן פסק דין ב') בו הבהיר כמה נקודות שעלו לאחר פסק דין א'.

יש לציין כאן נקודה כללית מתוך פסק דין ב' והיא (לאור הדברים שהובאו לפני בית דין קמא עד לתאריך ח' אדר תשס"ז 26.2.2007)  שכל חוב עד תאריך י"א סיון תשס"ד 31.5.2004 בטל. כמו כן, למרות טענותיה של התובעת כי הבית בארץ שולם ברובו על ידה ועל יד אביה, לא שינה בית הדין את עמדתו כי הבית בארץ מחולק בין הצדדים בצורה שווה וכמו שכתבו בפסק דין א'.

יצוין שהצדדים חתמו על שטר בוררות בו מקבלים את הפסק של בית דין קמא ושלא יעשו כל ניסיון להכניס עוד גורמים כגון בתי דין אחרים או - להבדיל - בתי משפט כדי לערער על פסק הדין של בית דין קמא.

פסק דינו של בית דין קמא לא יושם ע"י הצדדים והתגלעו טענות נוספות.

בי"ז סיון תשע"ח חתמו הצדדים על הסכם בוררות לפני בית דין צדקה ומשפט.

יובהר כי הנתבע אמר בדיון שאם התובעת לא היתה מגישה תביעה, הוא לא היה תובע דבר ממנה, אבל היות שהיא מגישה תביעה, אז גם הוא יגיש תביעותיו.

בין הצדדים מספר מחלוקות, טענות הצדדים והכרעת בית הדין בכל נושא יפורטו בהמשך.

סך התביעה: 109,360.83$

לדעת הנתבע התובעת חייבת לו 89,578.99$

                                 ב.         נושאים לדיון

א.      היחס לבית דין קמא

ב.      תוקף פסק דין ב'

ג.       בעלות וחוב משכנתא של הבית בחו"ל

ד.      שכר דירה מהבית בחו"ל

ה.     פיצוי על שיפוץ שהעלה את ערך הדירה

ו.        תשלום על השומה

ז.       האם יש לחייב את הנתבע באופן יחסי על כך שהרשה לאדם להשתמש בדירה בארץ

ח.     שכר הדירה מהדירה בארץ

ט.      חוב ארנונה על הבית בארץ

י.        בעלות על הבית בארץ

יא.    שכר לימוד בגובה 5000$

יב.    שכר נסיעה

יג.     פיצוי על חוב מים שפרעה התובעת

יד.    חיוב התובעת בגין הוצאות פינוי דייר ששהה בדירה ללא רשות

טו.    חיוב התובעת בגין חוב מים בדירה בארץ

טז.   תביעת המזוזות

יז.     שני צ'קים לחתימה

יח.   הלואה מהוריה של התובעת לנתבע

יט.    חיוב על שכר אחסון

                                  ג.          היחס לבית דין קמא

בית דין קמא פעל במסגרת סמכותו לדון וכפי שקיבלו הצדדים על עצמם בקנין, בית דין קמא קבע לצדדים מתווה ברור ומלווה בלוחות זמנים, והצדדים היו אמורים לקיים את פסק הדין, חובתם זו של הצדדים לציית לפסק הדין של בית דין קמא בעינה עומדת.

מסקנה: פסק דינו של בית דין קמא חל על הצדדים.

                                 ד.         תוקף פסק דין ב'

הצדדים חתמו על שטר בוררות בו כתוב שהצדדים מקבלים על עצמם את בית דין קמא, ונכללת בזה סמכות פרשנית וסמכות להמשך ניהול התיק - וכך כתבו בית דין קמא בפסק דין א':

Clarification of this decision and agreement, as well as supplemental decisions regarding any of the outstanding issues related to these matters submitted to the bais din, remain in the sole jurisdiction of the bais din. Additional sessions can be convened upon the request of either party, regarding matters between themselves…

על פי סעיף זה, פרשנות והבהרת פסק הדין וכן דיונים בהמשך בנושאים קשורים לתיק זה – הינן בידיו של בית דין קמא, היות שכאמור הצדדים חתמו על הסכם בוררות שמסמיך את בית דין קמא, ובית דין קמא השאיר בידיו את הסמכות לפרש ולהבהיר את פסק דינם, לכן יש לראות את פסק דין ב' כהמשך הליך הבוררות שחתמו עליהם הצדדים ולכן הוא בעל תוקף ומחייב את הצדדים.

יש להבהיר כי בית דין זה היה בקשר עם בית דין קמא לגבי התיק ואף קיבל את הסכמתו לפסק דין זה.

 מסקנה:  פרשנות ופסקי דין נוספים נתונים בידי בית דין קמא מתוקף שטר הבוררות שעליו חתומים הצדדים.

                                 ה.         בעלות וחוב משכנתא של הבית בחו"ל

התובעת טענה שכיון שהיא זו ששילמה את המשכנתא ואת התחזוקה בבית המשותף בחו"ל לאורך השנים מאז שהתגרשו, בשבט תשס"ד (לפני כארבעה עשרה שנה), לכן התובעת דורשת סך 36,506$ כתשלום על המשכנתא שהיא שילמה, ועל כן יש להעביר את הבית בחו"ל אל התובעת ההוכחות שהוגשו ע"י התובעת הן: א. צ'ק בסכום 6,832.98$ לחברה ששמה אינו ברור (כל הצ'ק אינו ברור) מתאריך מרץ 23, 2014 ב. התובעת הגישה לבית הדין העתק דפי פירוט של החזר המשכנתא בסך 19,699.98$ כלומר לתובעת תיעוד תשלום משכנתא בסך 26,532.96$.

הנתבע משיב כי לפי פסק הדין של בית דין קמא איננו חייב לשלם משכנתא, וגם אם הוא מחוייב, הסכום שהתובעת הציגה אינו נכון, לטענת הנתבע לא יתכן שהסכום שהתובעת שילמה היא 36,506$ כיון שהיא היתה צריכה לשלם רק 70% והמשכנתא על כל הבית בחו"ל הסתכם ב65,000$, ששלושים אחוז מסכום זה הינו 19,500$, והרי לקחו משכנתא ב1989, ומ2004 שהוא מועד הגט עד 2009 שהוא מועד סוף המשכנתא על 5 שנים ולכן הסכום אמור להגיע ל 4,786$ ולא כפי שהציגה התובעת.

תגובת התובעת לטענה זו היא שלגבי סכום המשכנתא המדובר המשכנתא צברה ריבית בגובה 8.5% לכן סכום המשכנתא עלה ליותר מ175,000$ (היום הריבית על המשכנתא ירדה ל2%.)

דיון:

נדון בנושאים הבאים:

א. האם ניתן לקזז חובות

ב. האם הנתבע חייב לשלם משכנתא

ג. האם הנתבע חייב לשלם משכנתא, ואיזה סכום הוא צריך לשלם, בסכום בזמן פסק דין בית דין קמא או לפי המחיר העכשווי.

         א.         קיזוז חובות לפי ההלכה

התובעת מבקשת לקזז את חובו של הנתבע (לטענתה) ע"י העברת חלקו בנכס בחו"ל, נושא קיזוז חובות מובא בכתובות קי, א שם נחלקו האמוראים:

"אתמר: שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה, רב נחמן אמר: זה גובה וזה גובה; רב ששת אמר: הפוכי מטרתא למה לי? אלא זה עומד בשלו וזה עומד בשלו".

ופירש רש"י:

"הנושא שני מרצופין של עור ומשאן שוה מה יתרון לו להפוך של ימין לשמאל ושל שמאל לימין".

ובירושלמי שם פי"ג ה"ט מסיק שמה שאמרו זה גובה חובו וזה גובה חובו לאו דוקא גביה ממש אלא מסלקים חיוביהם בדרך קיזוז, עיין שם. ופסק הרמב"ם מלוה ולוה פכ"ד ה"י וכן בשו"ע סי' פה סעי' ג שנים שהוציאו כל אחד משניהם שט"ח על חבירו וכו' אין נזקקין להן אלא כל אחד ואחד עומד בשלו, (עי' בפס"ד ירושלים חלק ח עמ' כג.)

כמו כן ניתן לראות עקרון הקיזוז מדברי הרשב"א ח"ג סי' כח שהובא בשו"ע חו"מ סימן פה סעיף ז:

"ראובן נתחייב לשמעון מאתיים ושמעון לראובן מנה ושמעון עמד כבר בדין עם ראובן על המנה ונתחייב בבית דין ואמר שמעון אתה חייב לי מאתיים תחסר מהם המנה כנגד מנה זה השיב ראובן אני לא עמדתי עמך בדין על המאתיים וכמדומה לי שיש לי ראיות שאני פטור מהם אם שטרו של שמעון מקויים הדין עמו".

מכאן נראה שמבחינה עקרונית מקזזים חובות.

בית הדין קמא פסק שיש אפשרות שהתובעת תקנה את חלקו של הנתבע (30%), ואם התובעת אינה רוצה לקנות את חלקו אזי הנתבע רשאי לקנות את חלקה היחסי של התובעת.

אם כן, על הצד שאכן הנתבע חייב סכום זהה לערך חלקו בבית בחו"ל – רשאית התובעת לקזז את החוב על ידי העברת חלקו של הנתבע בבית בחו"ל לבעלות התובעת.

         ב.          האם הנתבע חייב לשלם את המשכנתא

ברי כי הנתבע חייב לשלם את חלקו היחסי במשכנתא ששולם כבכל נכס משותף, שהרי מוטל על כלל השותפים לשלם את חלקם בחובות משותפים, אם כי אינו צריך לשלם את העלאת המחיר, כיון שההעלאה הינה תוצאת מעשה התובעת שלא קנתה או מכרה את הבית כפי שפסק בית דין קמא, וכפי שכתוב בחושן משפט סימן קעו סעיף יא  (וכמבואר לקמן)

"לפיכך הנותן מעות לחבירו בתורת שותפות ליקח בהם חטים לסחורה, והלך וקנה שעורים, או לקנות שעורים וקנה חטים, אם פחתו, פחתו לזה שעבר; ואם הותירו, הותירו לאמצע (ועיין לקמן סי' קפ"ג ס"ה). וכן אם הלך ונשתתף עם אחר בממון השותפות, אם הפסיד הפסיד לעצמו; ואם נשתכר, השכר לאמצע".

 כלומר, כששותף מתנהל שלא על פי המסוכם בעסק השותפות וכתוצאה מההחלטה ישנו הפסד, השותף ששינה מהמוסכם יספוג את ההפסד לבדו.

          ג.           האם הנתבע חייב לשלם משכנתא

במקרה שלפנינו התובעת רוצה להוציא בגין פרעון חוב משותף, וכיון שהתובעת היא רוצה להוציא מהנתבע, הרי הדין הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה, והיות שלמעשה לא מצאנו מסמך המתעד עלייה או ירידה בתשלומי המשכנתא מכל סיבה שתהיה, לכן אין לנו אלא ההוכחות שהובאו ע"י התובעת על תשלומי המשכנתא.

על פי הדין האפשרויות הקיימות הן "גוד או איגוד" כמו שמובא בחושן משפט סימן קעא סעיף ו'

"אחד מהשותפים שאמר לחבירו במקום שאין בו דין חלוקה או בדבר שאי אפשר שיחלוקו... מכור לי חלקך בכך וכך או קנה ממני חלקי בשער הזה – הדין עמו, וכופין את הנתבע למכור לחבירו או לקנות ממנו, אבל אם אין התובע רוצה לקנות או לא ימצא במה יקנה אינו יכול לכוף את חבירו לקנות ממנו..."

אם כן במקרה שלנו או שהתובעת תקנה הבית בחו"ל,  ואם התובעת אינה רוצה בכך אזי הנתבע יקנה את הבית בחו"ל, וכפי שבית דין קמא קבע שקדימות ניתנת לתובעת, ואם האפשרות של גוד או איגוד אינה ישימה, כלומר, אף אחד מהצדדים אינו רוצה לקנות את הבית האמור, יורה בית הדין לצדדים למכור את הנכס האמור לצד ג' ויחלקו את הריוח ביניהם כפי החלק שלהם שבעים אחוזים לתובעת ושלושים אחוזים לנתבע.

להלן ציטוט מפסק דין א':

If neither party is prepared to buy the other out, the house should be sold and the proceeds divided on the above basis.

 על הצדדים להודיע לבית הדין איזה אפשרות הם בוחרים תוך חודשיים מיום הוצאת פסק דין זה, ואז בית הדין יוציא פסק דין סופי.

מסקנה: בית הדין מקבל את עמדת התובעת שיש לקזז שלושים אחוז מחוב המשכנתא שהוכח שפרעה התובעת שהוא 7,960$. הצדדים יודיעו לבית הדין תוך שלושה חודשים מיום הוצאת פסק דין זה האם בוחרים לקנות או למכור את הבית בחו"ל.

                                  ו.          שכר דירה מהבית בחו"ל

בדיון שהתקיים בבית הדין ב' דרש הנתבע 30% משכירות הבית בחו"ל משעת הגירושין וכן טען בפני בית הדין ובנוכחות התובעת ובא כוחה כי שכר הדירה בבית בחו"ל מוערך ב 1,100$ לחודש (לאחר מכן שלח הנתבע מסמךexcel  'amounts due to--' - ושם העלה את סכום השכירות מ1100$ לחודש ל1500$ לחודש, וכן הוסיף במקום 155 חודשים ל174 חודשים ולכן תובע סכום של 78,300$. התובעת בסיכומיה ובבית הדין הודתה שהיא חייבת שכר דירה ובדיון שתקה לגבי התמחור, אבל בסיכומיה הציעה התובעת כמה אפשריות אחרות לגבי התמחור. כשבית הדין שאל למה התובעת המשיכה לגור בבית בחו"ל ולא השכירה לגוף שלישי השיבה התובעת שהיא היתה חייבת לגור בבית בחו"ל כיון שלפי תנאי המשכנתא הממשלתית שקיבלו אין אפשרות להשכיר את הבית לגוף שלישי ולכן בעצם נאלצה לגור בדירה ולא להשכירו לצד ג'.

דיון:

ידוע שהודאת בעל דין כמאה עדים, וכיון שהתובעת מודה שהיא אכן חייבת לנתבע את שכר הדירה היחסי הרי שבית הדין מקבל את דבריה. לגבי החישוב של החודשים אכן עבר שנה מהדיון בי"ז סיון בתשע"ח עד עכשיו לכן השינוי בענין מספר החודשים כלומר משעת הגירושין שהיה כאמור בשבט תשס"ד עד עכשיו חודש אב תשע"ט ישנם 189 חודשים ולכן חישוב זה מתקבל, אבל לגבי גובה השכר דירה שהנתבע שינה מ1,100$ ל1,500$ אין לקבל העלאה זו אחרי שהנתבע הודיע את הסכום הראשון בבית הדין, ואינו יכול לשנותו ללא הסבר והוכחה שמניחה את הדעת, אם כן מגיע לנתבע לחודש 30% מ1,100$=330$*189=62,370$

מסקנה: התובעת חייבת לתובע 62,370$

                                  ז.          פיצוי על שיפוץ שהעלה את ערך הדירה

טענה נוספת לגבי הבית בחו"ל היא ששווי הבית בתשס"ה נאמד ב96,000$, ולאחר שהתובעת שיפצה את הבית ערכו של הבית עלה לסכום 156,000$, התובעת דורשת שיפוי בגין עלייה זו.

הנתבע השיב כי השיפוצים שנעשו בבית בחו"ל אינם באחריותו של הנתבע כיון שנעשו לטובת התובעת ובעקבות כך שהתובעת לא קנתה את חלקו או שלא מכרה את חלקה בדירה   כמו שנפסק בפסק דין א', לכן יש לראות את השיפוצים שנעשו כתחזוקה בלבד, ולא כתוספת שווי בערך הבית שהוא חייב בו.

כמו שכתבנו לעיל (סעיף ד') שכל מה שכתוב בפסקי דין של בית דין קמא קרי, פסק דין א' וב', מחייבים את הצדדים, לכן, כיון שבפסק דין ב' כתבו בית דין קמא בצורה שאינה משתמעת על שתי פנים כי התובעת אינה זכאית להחזר על השיפוץ, וכדברי פסק הדין האמור:

In the light of the fact that it took a year's time to get an appraisal... and two more years have elapsed since then with no payments made, and in consideration of the fact that during this three year period Mrs.-- has had the exclusive use and occupancy of that home without giving any compensation to mr'--, the repairs she did and had done to the home are to be considered maintenance of her place of residence for which no compensation is due to her.

לכן אין מקום לשיפוי בגין שיפוצים בדירה בחו"ל.

מסקנה: בית הדין מקבל את עמדת הנתבע.

                                 ח.         תשלום על השומה

התובעת דורשת חצי מהאגרה של השומה שנעשתה על פי פסק בית דין קמא. הנתבע משיב כי השומה לא נעשה בתיאום אתו ולכן אינו חייב לשלם.

דיון:

בפסק דין של בית דין קמא קבע בית הדין כי הבית בחו"ל צריך שומה ע"י גוף שמוסכם על הצדדים או ע"י שמאי שממונה ע"י בית הדין קמא. להלן ציטוט מפסק דין א':

In regard to the equity in the marital house at…  road… should be divided… on a 70%\30% basis in her favor. Wife may therefore buy husband out by paying the equivalent of 70% of the equity. If neither party is prepared to buy the other out, the house should be sold and the proceeds divided on the above basis. Equity is to be determined either by a mutually approved appraiser or by an independent appraisal ordered by bais din. Wife shall notify bais din within ten days of receipt of the appraisal whether she will opt to buy the home or permit husband to do so. Payments must then be made within thirty days.

בפסק דין ב' פסקו כי ברירת המחדל של ערך\שווי הבית יקבע לפי השומה שנערכה בתשס"ה אלא אם כן אחד מהצדדים מוכן לערוך שומה חדשה על חשבונו בלבד. כלומר, כל עוד שבית הדין לא מינה שמאי על הצדדים לעשות זאת מובן שהדבר היה צריך להיעשות בהסכמה, אבל במקרה שזה לא נעשה בהסכמה וכטענת הנתבע ברי כי על הצד שלא שילם עליו לשלם מדין יורד לשדה חברו ברשות כיון שסוף כל סוף השומה התבצע והתקבל ע"י בית הדין וכמו שכתבו בית דין קמא בפסק דין ב'.

דין יורד לשדה חברו ברשות מופיע בשולחן ערוך חושן משפט הלכות גזילה סימן שעה:

"היורד לשדה חבירו ברשות, אפילו נטע שדה שאינה עשויה ליטע, שמין לו וידו על העליונה, שאם היתה ההוצאה יתירה על השבח נוטל ההוצאה; ואם השבח יתירה על ההוצאה, נוטל השבח".

ושותפים הם מוגדרים כיורד לשדה חברו ברשות וכמו שמובא בשולחן ערוך חושן משפט הלכות גזילה סימן שעה

"השותף בשדה שיש לו חלק בה, כיורד ברשות הן ושמין להם וידם על העליונה".

וכן מובא בשולחן ערוך חושן משפט הלכות שותפים סימן קעח סעיף ג':

"שותף שירד לשדה המשותף ועבדה, חשוב כיורד ברשות ונוטל כדין אריסי העיר, אפילו בקמה העומדת לקצור, ואפילו בשדה שאינה עשויה ליטע. והוא הדין אם מתעסק בלא רשות בדבר המטלטל המשותף. הגה: ואין השותף נוטל הוצאה, רק כפי השבח שמשביח; ואם לא השביח כלום, אינו נוטל כלום. ואם מיחה השותף השני שלא לעשות, כגון שבנה בנין והוא מוחה בו, אם הוא דבר שא"א מלבנות, צריך חבירו ליתן לו חלקו; ואם אינו צריך לבנות, יכול חבירו לומר לו: טול עציך ואבניך".

אם כן, כיון שהתובעת עסקה בנכס המשותף, ושכרה שומה מקצועית על פי החלטתו של בית דין קמא, על כן מוטל על הנתבע לשלם על פי חלקו היחסי מהנכס המשותף בחו"ל שהוא כאמור 30% מסכום השומה, אולם חשוב לציין כי התובעת טרם הגישה מסמך המתעד את סכום עלות השומה.

מסקנה: על הנתבע לשלם 30% מתשלום השומה עם המצאת סכום על ידי התובעת בצירוף הוכחה מספקת שמתקבלת על דעת בית הדין.

                                 ט.         האם יש לחייב את הנתבע באופן יחסי על כך שהרשה לאדם להשתמש בדירה בארץ

התובעת טוענת שמחודש יוני 2010 עד ספטמבר 2011 השכיר הנתבע את הדירה בארץ לגוף שלישי ללא רשותה, התובעת טוענת כי שילמה חשבון מים בשנת 2010 כשהנתבעים לא היו בדירה, לטענתה חוב המים משמש כהוכחה שנעשה שימוש בדירה בארץ ללא ידיעתה, התובעת דורשת מחצית מהשכירות מיוני 2010 עד ספטמבר 2011: 15 חדשים 15*2000 ₪ =30,000 ₪ או 8,513$. הנתבע הודה שהוא אכן הרשה לאדם לגור בנכס המשותף במעלה אדומים ללא אישור מהתובעת, אולם הוא טוען שהדייר גר שם בחינם וכן לנתבע לא היתה כל ריוח מכך.

דיון:

בענין שותף שעושה שימוש חריג או שינוי מהמקובל בשותפות מובא בחושן משפט סימן קעו סעיף יא:

"לפיכך הנותן מעות לחבירו בתורת שותפות ליקח בהם חטים לסחורה, והלך וקנה שעורים, או לקנות שעורים וקנה חטים, אם פחתו, פחתו לזה שעבר; ואם הותירו, הותירו לאמצע (ועיין לקמן סי' קפ"ג ס"ה). וכן אם הלך ונשתתף עם אחר בממון השותפות, אם הפסיד הפסיד לעצמו; ואם נשתכר, השכר לאמצע".

כלומר, כששותף מתנהל שלא על פי המסוכם בעסק השותפות וכתוצאה מההחלטה ישנו הפסד, השותף ששינה מהמוסכם יספוג את ההפסד לבדו, וכיון שהדירה האמורה עמדה לשכירות (לכן, אין כאן טענה של זה נהנה וזה לא הפסיד, שהרי בדירה העומדת לשכירות, והשכירות אינה מתקבלת – מצב זה מוגדר כהפסד.) והנתבע הודה שהרשה לאדם לדור בנכס ללא אישור התובעת על כן בית הדין מקבל את עמדת התובעת.

מסקנה: הנתבע חייב לתובעת 8,513$ בגין שכר דירה.

                                  י.          שכר הדירה מהדירה בארץ

לגבי השכירות בארץ ישנם שני נושאים:

א.      שכר דירה שהנתבע חייב לתובעת

ב.      שכר דירה שהתובעת חייבת לנתבע

לתובעת תביעה בסך 176,000 ₪ בגין שכר דירה בשל שימוש של הנתבעים החל מ2011 (התובעת מקבלת את דברי הנתבע שהוא גר שם רק מ2011\10) עד עכשיו על פי חלקה היחסי של התובעת בדירה, לפי החישוב של התובעת ששכירות הדירה שווה לערך 4000 ₪ לחודש, ובית דין קמא קבע כי זכותה עומדת על 50% מסכום זה המסתכם ב2000 ₪ לחודש, הנתבע השתמש בדירה בארץ החל מאוקטובר 2011 עד ספטמבר 2019 אם כן יש 96 חדשים  לפי זה 2000*96= 192,000₪ אם כן 50% מ4000 ₪ הוא 2000 ₪ 54,499$.

הנתבע מודה שהוא חייב לתובעת בגין חצי סכום שכר דירה עבור הבית בארץ.

אולם הנתבע אמר שהתובעת היתה אחראית בפועל על השכרת הבית בארץ משנת תשס"ד עד שהוא הכניס אדם לדירה ביוני 2010, והוא טוען שמעולם לא קיבל 50% מהשכירות שמגיע על פי החלוקה של בית דין קמא לתקופה זו. לכן מגיע לו 50% מהשכר דירה מ2004 עד 2010.

דיון:

הדין הוא שהודאת בעל דין כמאה עדים, כלומר, כיון שהתובע הודה שהוא חייב שכר דירה,  הרי שבית הדין מקבל את הודאתו. אבל לגבי טענת הנתבע שהתובעת חייבת לו 50% שכירות מהבית בארץ מ2004 עד 2010 והתובעת אינה מכחישה, מבירור העובדות יוצא שחישוב התאריך המדויק הוא כך: הצדדים התגרשו בתאריך 16.2.2004 למניינם, ב6.2010 נכנס אדם ברשות הנתבע לדירה המשותפת אם כן היו 75.5 חודשים. על כל פנים ללא שהתובעת פרעה מחצית מהשכירות לנתבע 75.5*2000=151,000₪  שהם =42,861$ בית הדין מקבל את עמדת הנתבע, אם כן 54,499$ -42,861$ =11,638$ וזאת כל עוד שהתובעת אינה מוסרת את גרסתה עד א' חשון תש"פ מהוצאת פסק דין זה לגבי תקופה זו (2004-2010)מלווה בהוכחות אם ישנן, לשביעות רצון בית הדין.

מסקנה: הנתבע חייב לתובעת סכום של 11,638$. לגבי הסכום של השכירות בין 2004 ועד 2010 על התובעת למסור גרסתה לגבי תביעת הנתבע תוך א' חשון תש"פ מהוצאת פסק דין זה, ובית הדין יכריע בפסק דיו סופי.

                                יא.        חוב ארנונה על הבית בארץ

התובעת טוענת שהיא פרעה חוב לארנונה 905$ כדי להוכיח זאת שלחה התובעת רישום מהבנק על תשלום של התובעת לארנונה בסך התובעת שלחה פירוט של חברת כרטיס האשראי כי היא אכן שילמה סכום כזה לעיריית מעלה אדומים לתשלום מס שלא פורט.

הנתבע טוען שפרע חוב ארנונה בסכום 47,823.45 ₪ והביא לכך הוכחה דף פירוט מהעירייה על תשלום ארנונה.

דיון:

טענת התובעת שמגובה בהוכחה מתקבלת כיון שדף פירוט שהגישה שבו מתועד העברה מהחשבון של התובעת לעירייה, והיא הסבירה שאין העירייה מוכנה לתת לה קבלה כיון שהיא אינה רשומה כבעלים על הבית, לכן חייב הנתבע במחצית סכום זה.

לגבי טענת הנתבע, כאשר מוצגת תביעה והנתבע אינו מגיב – הדין עם התובע, כיון ששתיקתו לטענות כלפיו, מתקבלת כהודאתו לתביעה. על כן בית הדין מקבל את טענות הנתבע, שתובע השתתפות בארנונה אכן נמצא כי התובע שילם סכום של 47,021 ₪ אם כן התובעת חייבת מחצית מסכום זה 23,510.5 ₪ שבדולרים זה 6,673$ -452.5$=6,221$.

מסקנה: התובעת חייבת 6,221$ לנתבע עבור חוב ארנונה.

                                יב.        בעלות על הבית בארץ

התובעת טוענת כי היא זכאית לבעלות בלעדית על הבית בארץ כיון שהוריה שילמו 78% מהבית בארץ. ואין התובעת מוכנה שהנתבע יגור בבית זה וגם אינה מוכנה למכור את הבית בארץ בעקבות דברים שנאמרו ע"י הרב שלה כשנשאל אודות הבית אמר שלא למכרו. התובעת דורשת שהנכס יושכר לגוף שלישי. על הצד שהבית בארץ יוחזר לה, התובעת דורשת שיתקיים בדיקה יסודית כדי לראות שלא נעשה נזק בכוונה, ושהנתבע ישליש כסף שיופקד בחשבון בנק, ומשם ישלם על הנזק אם קיים.

הנתבע טוען כי הבית בארץ יחולק 50% לתובעת ו50% לנתבע על פי פסק דינו של בית דין קמא הנתבע טוען שהוא שיפץ את הבית בארץ בשווי 20,000$.

דיון:

כבר קדמנו בית דין קמא – שכאמור – פעל במסגרת סמכותו לדון ולפסוק כפי שפסק ובית דין זה יכבד את פסק דינו של בית דין קמא, שהבית בארץ מחולק באופן שוויוני בין הצדדים, לכן, כששותפים רוצים לפרק את השותפות האפשרויות הקיימות הן: "גוד או איגוד" וכפי שהוסבר לעיל בסעיף ה' לפסק דין זה, לכן, הבית בארץ יקנה הנתבע או התובעת – קדימות ניתנת לנתבע – הצדדים יודיע לבית דין זה את מסקנתם תוך שלושה חודשים מהוצאת פסק דין זה. אם  האפשרות של "גוד או איגוד" אינה ישימה, כלומר, אם אין אחד מהצדדים שיכול לקנות את הנכס, הצדדים ימכרו את הנכס לצד ג' ויחלקו את הרווחים באופן שוויוני.

בית הדין דן בדברי הרב בכובד ראש הראוי, ולדעת בית דין זה הדברים נאמרו לשעתם, שעה שהזוג היה נשוי, התובעת בסיכומיה לבית הדין כתבה ששותפות בבית אינה ישימה כיון שאין אימון ואין שום תקשורת בין הצדדים, אם כן ברי לנו שבמצב הקיים – לאחר גירושין – אין מנוס מאשר שהצדדים יפרדו באופן מוחלט. והנה בכתובות כח, א מובאת ברייתא:

"ת"ר לוה הימנה בנכסי אביה אינה נפרעת אלא ע"י אחר"

ופירש רש"י:

"אינה נפרעת. הימנו על ידי עצמה שלא יקרבו בדברים".

ויתירה מזו,

"אמר רב ששת: ואי אתו לקמן לדינא לא מזדקקינן להו. רב פפא אמר שמותי משמתקינן להו רב הונא בריה דרב יהושע אמר נגודי מנגדינן להו".

דברים אלו נפסקו בשולחן ערך אבן העזר סימן קי"ט:

"היה לה מלוה אצלו עושה שליח לתובעו"

מדברים אלו ברור שנכון לזוג שהתגרש להיפרד בכל דבר אפשרי ושלא יהיה שום קשר ביניהם גם בדברים ממוניים ולכן בית הדין מורה לצדדים לבחור א' משתי אפשריות א. גוד או איגוד ב. מכירת הנכס לגוף שלישי וחלוקת הריווח באופן שוויוני.

כאמור, על הצדדים להחליט איזה אפשרות הם בוחרים ובתום שלושה חודשים ימים להודיע לבית הדין בכתב. לאחר מכן יוציא בית הדין פסק דין סופי.

בענין תביעת הנתבע על פיצוי בגין השיפוצים והשיפורים שנעשו על ידו בבית בארץ, כיון שבית דין קמא אינו נותן לתובעת פיצוי על שיפוצים שנעשו על ידה, אין זה הוגן לדרוש ממנה לשלם על שיפוצים שנעשו על ידי הנתבע, ויש לראות את השיפוצים שנעשו בבתי התובעת והנתבע המשותפים כתחזוקה ואין לחייב את הצדדים באופן הדדי, אלא כל צד יישא בהוצאות שהוציא על השיפוץ שעשה במקום מגוריו (התובעת בחו"ל והנתבע בארץ)

מסקנה: א. בית הדין דוחה טענת התובעת לבעלות על כל הבית. ב. על הצדדים להודיע בתום שלושה חודשים מהוצאת פסק דין זה אם הם בוחרים גוד או איגוד או למכור את הבית לגוף שלישי. ג. בית הדין דוחה את תביעת הנתבע למחצית עלות השיפוץ שעשה בבית בארץ.

                                 יג.        שכר לימוד בגובה 5000$

תביעה של 5000$ שכר לימוד שבית דין קמא פסק שמגיע לתובעת, הנתבע משיב הסכום 5000$ שנתבע עבור שכר לימוד צריך להיות מלווה בהוכחות על קיומו של החוב כך פסקו בית דין קמא.

דיון:

נפתח בכך שמפסק הדין של בית דין קמא מחויב הנתבע בתשלום שכר לימוד של ילדיו בצורה מפורשת:

As the primary custodial parent, father will be responsible for the children's support, including tuitions, transportation…

עורך הדין של הנתבע הראה שבית דין קמא בפסק דין ב' כתב שהחיוב חל רק אם יהיו לכך הוכחות סבירות, או שהנתבע יסכים – והוא לא הסכים. לכן עלינו לבדוק את ההוכחות.

התובעת שלחה מכתב\קבלה מבית הספר על קבלת 5000$ מאם התובעת, אולם עולים שלושה דברים שצריכים בירור:

א. האם מגיע לאם התובעת החזר מהנתבע.

ב. האם אמה של התובעת אכן מעוניינת לתבוע.

ג. האם יש לתובעת סמכות לתבוע עבור אמה

         א.         השאלה הראשונה שצריכים לדון בה היא האם הנתבע חייב לפרוע לאם התובעת שלפי המכתב שהוגש לבית הדין פרעה 5000$ לבית הספר, לכאורה מדובר כאן בפורע חובו של חברו, והדין בפורע חובו של חבירו כפי שלמדנו במשנה כתובות קז, ב ולמרות שר"ת סובר שדין פורע חוב חברו נאמר רק לגבי אשה שבעלה הלך למדינת הים וקם אחר ופירנסה, הרי ששולחן ערוך חושן משפט הלכות הרשאה סימן קכח פסק כרוב הראשונים שהבינו שדין פורע חובו של חברו חל על כל חוב:

"הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו, אפילו היה בשטר... אין הלוה חייב לשלם לו... והרי אבד זה הנותן, מעותיו. ואפילו אם היה המלוה דוחקו לפרוע, (שמא) היה הלוה מפייס את המלוה ומוחל לו. הגה: וכן נראה לי עיקר. ודלא כיש חולקין ואומרים דחייב לשלם".

ישנם שני הסברים לדין זה ונביאם בקצרה: א. ר"י בתוספות (כתובות קז, ב ד"ה חנן; מגיד משנה הלכות אישות פרק יב הלכה יט) פורע חובו של חברו שונה מדין יורד לשדה חברו שלא ברשות – שצריך בעל השדה לשלם בכך שהיורד מהנה את בעל השדה בצורה ממשית שלא כפורע חובו של חברו שמנע היזק תשלום החוב. הסבר שני מובא בירושלמי (מובא ברי"ף כתובות סג, ב)

"...הפורע שטר חוב לחברו שלא מדעתו ... הכי מצי אמר ליה מפייס הוינא ליה ומחיל לי..."

כלומר, שהפורע חובו של חברו מנע מהחייב לממש את האפשרות לבקש מהמלוה למחול על כל או על חלק מהחוב.

במקרה שלפנינו הנתבע טוען שלא ידע מהתשלום ורצה לראות הוכחה על קיומו, וכיון שבית דין קמא קבע כי הנתבע הוא האחראי לתשלום שכר לימוד, אם כן אמה של התובעת פרעה חובו של הנתבע מבלי שהלה ביקש זאת, על פי ההלכה שצוטטה פטור הנתבע מתשלום כל שהוא לאמה של התובעת, כיון שייתכן שהיה מפייס את בית הספר למחול לו על החוב.

אבל למעשה נראה שאין להחיל כאן דין הפורע חובו של חבירו, אמנם הרמ''א פוסק שהדין חל גם בבעל חוב דוחק וגם כשמשכון בידו, אבל הרמ''א עצמו מציין לשיטת ר''ת החולקת, ונראה שהסמ''ע (שם, סעיף קטן ג') הולך בדרך זו. וכך נאמר בפסקי דין רבניים ד 191 :

"...אמנם בחו"מ סי' קכ"ח סעיף א' נפסק דהפורע חובו של חבירו שלא מדעתו אפילו היה בשטר ואפילו היה עליו משכון ונטלו זה שפרע, אין הלוה חייב לשלם לו ואפי' אם היה המלוה דוחקו לפרוע. אבל חוץ מה שהסמ"ע בסק"ג סובר לפסוק כהיש חולקים שנזכר ברמ"א שם דס"ל דחייב לשלם והב"ח ס"ל נמי דהו"ל ספיקא דדינא והממע"ה ואי תפס הפורע לא מפקינן מיניה, ובנדוננו הרי הפורע תפוס במעות..."

אמנם בנידוננו אין התובעת תפוסה במעות, אבל תפוסה היא בחלק הבית של הנתבע בחו"ל. ולכן נראה שיש להתייחס לתביעה זו של 5000$, כאילו היא תפוסה ברכושו.

גם לפי הש''ך שחולק על הסמ''ע ומחזק דעתו של הרמ''א יש להחיל כאן את הסיפא של דברי הרמ''א:

"יש מי שאומר שכל זה שלא היה לו משל חבירו בידו, אבל אם היה בידו משל חבירו ופרע חובו, מה שעשה עשה (מהרי"ו סימן קס"ו)"

כלומר, הפורע  בכספו של החייב שבידו, אין לו דין פורע. וכאן התובעת פרעה על חשבון הכספים שהנתבע חייב לה.

יתר על כן, בסופו של דבר הש''ך מסביר שהוא מדין שעבודא דר' נתן, היינו הפורע נושה בחייב, ומשלם את חובו של החייב,  ובכך התכוון שהחייב יפרע לו את חובו, ובודאי לא התכוון להתנדב, וכאן הרי לתובעת יש תביעות על הנתבע, שהוא חייב לה הרבה כסף.

ועוד, כשבית הדין קבע שהתשלום עבור בית הספר מוטל על הנתבע, היה מובן בפשטות, שהתובעת שנמצאת במקום ומחזיקה את הבת, תשלם  לבית ספר על חשבון הנתבע. וכבר הזכרנו שהש''ך (שם סעיף קטן ח') כותב שעיקר הטעם לפטור הוא כי הפורע נחשב כמתנדב, ובודאי שבנידוננו לא התכוונה להתנדב כאמור.

וביחס לאם התובעת, נראה פשוט שהאם נתנה לבתה כמתנה, ובעצם הבת, התובעת, פרעה את החוב, ואם תתעקש ותאמר כי האם שילמה, והיא אינה תובעת, הרי בכגון זה אנו צריכים לבקש מהתובעת הרשאה מן האם לתבוע. ופשוט שהתובעת אינה מעלה על דעתה אפשרות אחרת, ובכגון זה יש לומר - פתח פיך לאלם.

אם כן, כאן ודאי שניתן לפתוח פה לאילם ולשאול את התובעת איך היא מסבירה את העובדה שהיא תובעת למרות שהכסף נפרע ע"י אם התובעת.

         ב.         האם אמה של התובעת מעוניינת לתבוע.

נראה שתביעה זו חורגת מסמכותו של בית הדין כיון שאין לנו כל הוכחה על כוונת אמה של התובעת לתבוע דבר ולא חצי דבר מהנתבע.

          ג.          האם יש לתובעת סמכות לתבוע עבור אמה

יש לדון בדין הרשאה, שהרי אדם שרוצה שחברו ייצגו בבית הדין צריך להרשות לאותו אדם להיות בא כוחו, ואז אותו אדם מורשה לדון עבור המרשה, וכמו שכתוב בשולחן ערוך חושן משפט סימן קכב סעיף ד:

"המרשה את חבירו להוציא את שלו מיד המחזיק בו, צריך ליקח לו, בקנין, שהרשהו, וצריך לכתוב לו: דון וזכה ואפיק לנפשך. ואם לא כתב כן, אם ירצה המחזיק לא ישיב לו דברו, שיאמר לו: לאו בעל דברים דידי את..."

במקרה שלפנינו אין לבית הדין זה סמכות לדון כיון שהתובעת לא המציאה הרשאה או מינוי אפוטרופוס מאמה.

מסקנה: טענת התובעת מתקבלת בתנאי שיוגש לבית הדין הסבר שמניח את דעת בית הדין.

                                יד.        שכר נסיעה

התובעת דורשת סכום בסך 127$ בגין דמי נסיעה, הנתבע דוחה את תביעת התובעת ל127$ כיון שאיננו מופיע בפסק דין של בית דין קמא וכן שאין הוכחה על קיום הוצאה מסוג זה.

דיון:

 בית הדין מקבל טענת התובעת מפני שכאמור בית דין קמא בפסק דין א' כתב שהנתבע חייב בנסיעות–

As the primary custodial parent, father will be responsible for the children's support, including tuitions, transportation…

התובעת טוענת בברי והנתבע אינו יודע ולכאורה הוא חייב שבועת היסת, אם כן, כיון שיש כאן רגלים לדבר, כלומר סבירות גבוהה מאוד שהרי ברור שהיו נסיעות בתקופה שאחרי הגירושין, ובמקרה כזה מובא בשולחן ערוך חושן משפט סימן עה, סעיף ט'

מנה לי בידך שהלויתיך או שהפקדתי בידך, והלה אומר: "איני יודע אם הלויתני או אם הפקדת בידי" – ישבע היסת ופטור, ואם בא לצאת ידי שמים ישלם...

לפי זה במקרה שלפנינו התובעת טוענת שהנתבע חייב שכר נסיעה בברי, והנתבע משיב "איני יודע" לכן הנתבע חייב שבועת היסת וכיון שמנהג בתי הדין (עי' בפסקי דין ירושלים כרך ט' עמ' קד שסיכם את השיטות בזה) להמיר שבועת היסת בחיוב שליש מהטענה לכן חייב הנתבע 42$.

מסקנה: הנתבע חייב 42$.

                                טו.        פיצוי על חוב מים שפרעה התובעת

התובעת דורשת פיצוי עבור חוב מים שפרעה בסכום 241.23$ תגובת הנתבע היא שאם הוא חייב עפ"י מה שמופיע בפסק של בית דין קמא, יש לקזז סכום זה עם מה שהתובעת חייבת לו.

דיון:

כאמור, פסק דינו של בית דין קמא תקף, לכן חייב הנתבע סכום זה לתובעת.

מסקנה: הנתבע חייב 241.23$ לתובעת.

                                טז.       חיוב התובעת בגין הוצאות פינוי דייר ששהה בדירה ללא רשות

 הנתבע מעלה שהוא שילם הוצאות משפטיות בסכום 6,974$ כדי להוציא אדם ששהה בדירה ללא רשות למשך שנתיים מתשס"ו ואחריות השכרת הנכס המשותף בארץ היתה של התובעת לכן על התובעת לשלם מחצית מהוצאות המשפטיות 3,487$.

דיון:

הנתבע הגיש קבלה מעורכת הדין י' המתעד חיוב זה, התובעת לא הכחישה תביעה זו וקיי"ל ששתיקה כהודאה, וכמו שמשמע מפסקו של הרמ"א בשולחן ערוך חושן משפט סימן פ סעיף א'. לכן בית הדין מקבל את עמדת הנתבע.

מסקנה: על התובעת לשלם מחצית ההוצאות המשפטיות הנזכרות בסכום 3,487$

                                 יז.         חיוב התובעת בגין חוב מים בדירה בארץ

הנתבע טוען שפרע 20,000 ₪ בגין חוב מים על הבית בארץ.

דיון:

הנתבע פרע חוב משותף והגיש קבלה מהעירייה, אבל עד השנה שנכנס הנתבע לדור בנכס מופיע חוב של כ1,659 ₪ בלבד לכן על פי פסקו של בית קמא שהיחס בין הצדדים לגבי הבית בארץ הוא שווה חצי בבעלות התובעת וחצי בבעלות הנתבע לכן חוב זה יחולק באופן שוויוני חייבת התובעת 830₪ =235$.

מסקנה: התובעת חייבת 235$ לנתבע.

                                יח.        תביעת המזוזות

התובעת דורשת 14 מזוזות שנעלמו מהבית בחו"ל. הנתבע משיב שאינו יודע דבר לגבי המזוזות המדוברות.

דיון:

מובא בשולחן ערוך חושן משפט הלכות טוען ונטען סימן עה סעיף יז:

"כל טענת ספק אין משביעין עליה כלל. כיצד, אמר לו: כמדומה לי שיש לי אצלך מנה, או: מנה שהלויתי לך כמדומה לי שלא פרעתני, פטור אף משבועת היסת, ואפילו לצאת ידי שמים אינו מחוייב, כיון שתובע אומר: שמא, והנתבע אינו מודה לו, ואומר: ברי".

כלומר, במקרה שהתובע אינו טוען טענה ודאית, למרות שייתכן שהוא אכן דובר אמת, כיון שהנתבע דוחה את טענתו בצורה ודאית  - דברי הנתבע מתקבלים. אבל במידה שיש הוכחות נסיבתיות ידו של התובע גובר וכפי שכתב הרמ"א בהמשך הסעיף הנזכר:

"וי"א דמשביעין היסת על טענת שמא כשיש רגלים לדבר, כגון שהיה שמעון בבית ראובן ומצא ראובן תיבתו פרוצה וניטל ממנה מה שהיה בתוכה, והוא חושד שמעון, יכול להשביעו היסת"

אבל הרי שבמקרה לפנינו לא הובא לפני בית הדין הוכחה מכל סוג שהוא, לכן כיון שהתובעת טוענת טענת "שמא" והנתבע משיב שלא היו דברים מעולם ולא הובא לפני בית הדין כל קצה חוט שמראה אם יש רגלים לדבר, לכן אין הנתבע חייב אפילו שבועת היסת.

אולם יש עוד לדון באם הנתבע צריך להישבע שבועת השותפים, וכמו שמובא בשולחן ערוך חושן משפט סימן צג סעיף א:

"אלו נשבעין בטענת שמא: השותפים... כל אחד מאלו נשבע מדבריהם בנקיטת חפץ בטענת ספק שמא גזל חבירו במשא ומתן או שמא לא דקדק בחשבון שביניהם..."

כלומר, חכמים תיקנו ששותפים יכולים להשביע אחד את השני גם בטענה שאינה ודאית, אם כן אולי ניתן לטעון שהנתבע צריך להישבע כשותף?

אבל בסעיף ו' מובאת הגבלה לדין הנזכר:

"חלקו השותפים... ונתגרשה האשה... והביא לו השליח סחורה שקנה לו או מעות שמכר לו בהם ושתק והלכו להם ולא תבעם מיד אינו יכול לחזור, אבל אם היתה לו טענת ודאי משביעו עליה ומגלגל בה כל מה שירצה..."

במקרה שלפנינו עבר זמן רב מאז זמן קורות ההתרחשויות עצמן, לכן נראה שאין כאן מקום לחייב שבועת השותפים, וכן אין מקום לטעון שיש משהו משותף שלא ידוע ערכו (וכמו שמובא בסימן הנזכר סעיף ח') כיון שבית דין קמא חילק את הנכסים בצורה ברורה.

מסקנה: הנתבע פטור מתביעה זו.

                                יט.       שני צ'קים לחתימה

התובעת טוענת כי ישנם שני צ'קים שהם יתרה מחשבון escrow שנפתח לצורך תשלום המשכנתא על הבית בחו"ל שצריכים חתימה משניהם, לטענת התובעת בית דין קמא פסק שכסף זה מגיע לתובעת, התובעת דורשת מהנתבע לחתום. הנתבע משיב שאינו מכיר דבר בנוגע לצ'קים ומבקש לראות פסק בית היכן בפסק דין קמא חויב לחתום על הצ'קים האמורים.

דיון:

מפסק דינו של בית דין קמא עולה כי בהינתן הפסק דין הסתיימו כל תביעה ממונית שלא נידון בצורה מפורשת בפסק הדין. התובעת לא המציאה שום מסמך שמתעד הימצאות צ'קים אלו וכן שהצ'קים אמורים להיות שלה, לכן תביעה זו נדחית.

מסקנה: תביעה זו נדחית

                                 כ.         הלואה מהוריה של התובעת לנתבע

התובעת טענה כי הוריה (אביה ז"ל ואמה תיבלח"א) הלוו לנתבע סך של 10,000$ והלה טרם פרע, התובעת טוענת כי אמה מבוגרת ואינה מסוגלת לתבוע עצמה לכן התובעת מבקשת לתבוע בשמה.

דיון:

כבר דנו בעניין (לעיל סעיף יג) אדם שרוצה שחברו ייצגו צריך להרשות לו להיות בא כוחו, וכמו שכתוב בשולחן ערוך חושן משפט סימן קכב סעיף ד

"המרשה את חבירו להוציא את שלו מיד המחזיק בו, צריך ליקח לו, בקנין, שהרשהו, וצריך לכתוב לו: דון וזכה ואפיק לנפשך. ואם לא כתב כן, אם ירצה המחזיק לא ישיב לו דברו, שיאמר לו: לאו בעל דברים דידי את..."

במקרה שלפנינו אין לבית הדין סמכות לדון בנושא זה כיון שהתובעת לא המציאה הרשאה או מינוי אפוטרופוס מאמה, וגם אם אכן היתה מורשית לטעון בשביל אמה, התובעת לא המציאה כל הוכחה לקיום הלואה כלשהו בין הוריה לנתבע, וכיון שכלל בידינו המוציא מחבירו עליו הראיה, ולבית הדין לא הוגש שום ראיה, נדחית טענת התובעת.

מסקנה:  תביעה זו נדחית.

                               כא.       חיוב על שכר אחסון

התובעת דורשת שכר על כך שהנתבע השאיר חפצים בבית בחו"ל 330$ לחודש *18 חדשים=5,940$

הנתבע משיב כי התובעת לא יצרה קשר אתו בענין הזה בזמן הגירושין, ושהוא לקח את החפצים שלו שהיו במרפסת הבית המשותף בחו"ל, הנתבע אף טוען כי לא קיבל שום חפצים מהתובעת, ואם אכן התובעת השליכה את חפציו של הנתבע הרי שהתובעת צריכה לפצות אותו על חפצים אלו. בנוסף הנתבע תמה על כך שהתובעת דורשת שכר על 18 חודשים.

דיון:

לגבי אדם העושה דבר מה עבור חברו, נשאלת השאלה: מה ברירת המחדל, האם ניתן להניח שעשה כן בחינם, או שמא זכאי לתשלום מחברו, על זה בשולחן ערוך חושן משפט סוף סימן רסד כתב הרמ"א:

"וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה, לא יוכל לומר: בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו"

אם כן מבחינה עקרונית ניתן להניח שהנתבע אמור לפצות את התובעת בתשלום עבור האחסון של חפציו לאחר הגירושין, אולם בית דין קמא כתב שלא יהיו שום חיובים בין הצדדים לאחר מתן פסק הדין, וכן לא הוגש כל סכום או פירוט מצד התובעת, לכן הנתבע פטור מתביעה זו.

מסקנה: הנתבע פטור מתביעה זו.

                               כב.       סיכום

הנתבע חייב סכום של 28,394$ התובעת חייבת 72,313$ אם כן התובעת חייבת לנתבע סכום 43,919$.

                                כג.        הוצאות

כמקובל בבית הדין כאשר הצדדים נהגו בהגינות בניהול הדיון, האגרה מתחלקת בין הצדדים, לכן הנתבע חייב 100 ₪ = 28$ בנוסף לסכום הסופי זה יקוזז מחובה של התובעת.

                               כד.       החלטות

א.      על התובעת למסור את גרסתה מלווה בהוכחות, אם ישנן, ביחס לתביעת הנתבע לשכר דירה על הבית בארץ מ 2004 - 2010 עד א' חשון תש"פ, וכן על התובעת להגיש הסבר שמניח את דעת בית הדין בענין תביעתה עבור פרעון של 5000$ בגין שכר לימוד למוסד החינוכי.

ב.      הצדדים יודיעו לבית הדין תוך שלושה חודשים מיום הוצאת פסק דין זה האם בוחרים לקנות או למכור את הבית בחו"ל, כאשר הקדימות לתובעת, או למכור לצד שלישי ולהתחלק ברווחים 70% לתובעת ו30% לנתבע.

ג.       הצדדים יודיעו תוך שלושה חודשים מהוצאת פסק דין זה אם הם בוחרים לקנות  או למכור את הבית בארץ, כאשר הקדימות לנתבע, או למכור לצד שלישי ולהתחלק ברווחים 50% לתובעת 50% לנתבע.

ד.      אם בית הדין לא ישנה את דעתו על פי האמור בסעיף א' מההחלטות תהיה התובעת חייבת סכום של 43,891$ לנתבע או לחילופין ינוכה סכום זה ממחיר הבית בארץ, תוך שלושה חודשים מיום הוצאת פסק דין זה.

פסק הדין ניתן ביום ח' אלול תשע"ט, 08.09.2019

בזאת באנו על החתום