המקבל 'לדון' בב"ד פלוני, אם זו התחייבות 'לקיים'

תיק ממונות מס' 123-תש״ס, כרך ז עמ' קע"ג-קע"ה

כתב לבי״ד אחד שמקבל עליו לדון בבי״ד שני האם זה מהווה קבלה והתחייבות למה שיפסוק ביה״ד השני

נושא הדיון

א׳ תבע את ב׳ בבית הדין וב׳ בקש לדון עמו בבי״ד אחר. לבקשת מזכיר ביה״ד כתב לו א׳ שהוא מוכן לדון עם ב׳ בבי״ד אחר. הכתב לא נמסר לב׳ אלא הושאר במזכירות ביה״ד. לאחר כמה שעות בקש א׳ לבטל את הסכמתו משום שלטענתו התברר לו שהיתה בטעות. הוא טוען שנודע לו שאחד מדייני ביה״ד האחר קשור בעסקי כספים עם ב׳ וכן התברר לו מידע נוסף שלפיו הסכמתו לדון בביה״ד האחר היתה בטעות. טרם נערך דיון בבית הדין, ולא הובררו ואומתו טענות א׳.

פסק הדין

א׳ רשאי לחזור בו ממה שכתב במזכירות בית הדין.   

(-)  אברהם דוב לוין, אב״ד  (-)  יהושע ווייס  (-) שמואל חיים דומב

השאלות לדיון

א. כתב התחייבות שכותב א׳ כלפי ב׳, ולא נתנו לב׳ אלא למזכירות בית הדין, האם כתב כזה מחייב את א׳.

ב. התחייב לדון עם חבירו בבי״ד פלוני, האם זו התחייבות ברת תוקף או שאינה אלא קנין דברים. 

תשובה 

א. כתב התחייבות שנמסר לצד שלישי ולא הועבר למכותב

כתב הרמב״ם מכירה פי״א הט״ו:

"המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל, אע״פ שלא היה חייב לו כלום, ה״ז חייב, שדבר זה כמו מתנה הוא ואינו אסמכתא. כיצד, האומר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה או שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה אע״פ שאין שם עדים וכו׳, הואיל ואמר בשטר ה״ז כמי שאמר היו עלי עדים, וחייב לשלם, אע״פ ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה לו אצלו כלום, שהרי חייב עצמו וגמר ושעבד עצמו כמו שישתעבד הערב, ובזה הורו רוב הגאונים". ע״כ.

וכתב הסמ״ע סי׳ לט ס״ק לט עפ״י הריב״ש סי׳ קסא שהביא הד״מ דבשטר אקנייתא א״צ להגיע לידו כלל ודלא כהרי״ף. ועי׳ כסף הקדשים בגליון השו״ע סי׳ מ סעי׳ א דבשטר התחייבות אין החיוב חל רק ע״י מסירה ליד מי שנתחייב לו. וכ״ה לשון הש״ך ס״ק ה ואו״ת אורים ס״ק ג.

ולפי״ז אם כתב שמקבל על עצמו לדון עם בעל דינו בבי׳׳ד פלוני, אם היה מוסר כתב זה לבעל דינו, יש בזה התחייבות לקיים מה שיפסוק לו אותו בי״ד, אך אם לא מסר הכתב לבעל דינו אלא למזכירות הבי״ד הראשון, לדעת כסף הקדשים עפ״י הש״ך והאו״ת לא חלה ההתחייבות, אבל לפי דעת הסמ״ע עפ״י הריב״ש דבשטר אקנייתא חל החיוב אע״פ שלא הגיע לידי המקבל, ה״ה בשטר התחייבות. ועי׳ מהרש״ם ח״ה סי׳ מה לענין שטר בוררות שנמסר ליד שליש.

ב. הצורך בקניין, ולשון הקניין

בגמ׳ סנהדרין ו א:

"והלכתא פשרה צריכה קנין".

ופי׳ בתוס׳ שם שגם אם מחילה בעלמא אי״צ קנין, הכא צריכה קנין, משום דאי לא הוי קנין הוי כמו מחילה בטעות שלא היה יודע שיאמרו למחול כך. ואע״ג דהשתא דאיכא קנין הוי כמו קנין בטעות, מיהו אלימא מילתא טפי בקנין מבלא קנין.

ופסק בשו״ע סי׳ יב סעי׳ ז:

"אע״פ שנתרצו הבע״ד בפשרה בבי״ד, יכולים לחזור בהם כל זמן שלא קנו מידם, דפשרה צריכה קנין אפי׳ בשלושה וכו׳".

וכתב בסמ״ע ס״ק טו והובא בש״ך ס״ק יא:

"אפילו התובע דנתרצה לוותר עם הנתבע ולמחול לו מקצת תביעות, ומחילה א״צ קנין, שאני מחילה דעלמא דמעצמו ומרצונו מחל לו, משא״כ במחילה דעפ״י הדיינים מוחל לו, וכדי שלא יטעון אח״כ הדיינים הטעו אותי בדבריהם, משו״ה בעי קנין".

וברמ״א שם:

"וקנין לאו דוקא אלא ה״ה אם נתן שטר עליו וכו׳".

וכ״פ בשו״ע להלן שם סעי׳ יג:

"פשרה בלא קנין וקבל הנתבע גזירתם ועשה שטר הן בלשון הודאה הן בלשון חיוב אינו יכול לחזור בו".

וכתב הסמ״ע ס״ק יח:

"והוא שיכתוב בשטר אפילו בלא עדים הריני חייב לך עד סך כך וכך כפי אשר ימצאו הפשרנים בינינו, דבזה נתחייב לו אפי׳ בדבר שאינו חייב לו מעולם, דאלימא מילתא דשטרא".

וכתב בדברי מלכיאל ח״ג סי׳ קעא שלפי מה שמפורש בש״ע צריך להקנות גוף החפץ כדי שלא יהא קנין דברים, אמנם מהני גם אם קבלו בקנין בלשון חיוב, שמתחייבים לקיים כאשר יאמרו הפשרנים, כמש״כ בסמ״ע שם. ואם לא עשו כן הוי רק קנין דברים בעלמא. והקשה מדברי הש״ך סי׳ כב ס״ק ד בשם הראב״ן שאם קנו מידו לעשות כמו שיעיד או ידון זה הפסול, מהני, ולא הוי קנין דברים, הרי מבואר שאף שלא אמר בפירוש שמתחייב לעשות כן מ״מ הוי זה כלשון חיוב, וכ״ה משמעות הלשון, ודוחק לומר שהוא קיצור לשון בראב״ן וכוונתו שיאמר שמתחייב לעשות. וכתב הדברי מלכיאל דאם קנה לעשות כמו שיפשרו הוי כאומר שמתחייב לעשות כן, והטעם כיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה, וכוונתו שמחייב את עצמו לעשות כן. והביא כמה ראיות לזה. ומה שהצריכו הפוסקים בפשרה שיקנה גוף החפץ, היינו משום דאף בחיוב אינו קונה גוף הדבר רק שמחוייב לתת לו חפץ זה והוי שעבוד הגוף, כעין מש״כ בקצוה״ח סי׳ שלב, ולזה כתבו שצריך להקנות גוף החפץ שיהא לו קנין גמור בו. ועוי״ל דאיירי כגון שקנה שלא יחזור דהוי קנין דברים, או אי קנה סתם הוי ג״כ קנין דברים, אבל כשאומר בפירוש בשעת קנין שקונה לעשות כאשר יפשרו הנבררים ה״ז לשון חיוב ונתחייב לקיים ככל אשר יאמרו. ע״כ. ועי׳ פד״ר כרך ד עמ׳ 347.

ובפס״ד שכתב ביה״ד בחיפה בראשות הגר״י קלופט זצ״ל, הובא בפס״ד ירושלים כרך ב עמ׳ סו נאמר:

"הואיל ומקובל בכל רחבי הארץ לקיים בוררות בפני בורר אחד או יותר בלא קנין, אי לכך יש בזה משום דין סיטומתא והבוררות לכן היא בתוקף". ע״כ.

אמנם בניד״ד שלא כתב התחייבות לקיים פסק הבי״ד האחר, אלא שמתחייב ללכת לדון לפניהם, נראה שאינו אלא קנין דברים, ויכול לחזור בו.