דין הגונב בשוגג, וחובת עדות על הטוען שנוגע

כרך ז, עמ' קפ"ג-קפ"ו, תיק ממונות מס' 249-תשס 

חשד גניבה, ודין עד שמסרב להעיד בטענה שהוא נוגע בדבר

נושא הדיון

התובע, מנהל מוסד, טוען שהנתבע, סוכן של חברה למוצרי חלב, גנב מוצרי חלב של חברה אחרת מהמוסד במשך תקופה ארוכה של עשר שנים, ושווי הסחורה הגנובה מגיע לסכומים גדולים. הוא טוען שחוקר פרטי תיעד את הגניבה שעשה הנתבע.

הנתבע מודה שאכן לקח סחורה מהמוסד, אך עשה כן כחמש פעמים במשך שבועיים וחצי בלבד, ולא במשך עשר שנים כפי שטוען התובע. עוד הוא טוען שלקח את הסחורה מהמוסד עפ״י בקשתו של מנהל המשק במוסד, וזאת כדי להביא את הסחורה לביתו של מנהל המשק. לא היתה לו כל כונה של גניבה, והיה משוכנע שהדבר בסמכותו של מנהל המשק. התובע משיב שמנהל המשק לא היה בעל הבית, ולא היתה לו סמכות להורות על הוצאת סחורה מהמוסד, ולדעתו עשה קנוניה עם הנתבע כדי לגנוב מהמוסד.

התובע מבקש לזמן לעדות את מנהל המשק לשעבר אך הוא כתב לביה״ד כי איננו יכול להופיע מסיבות בריאות. עוד הוא כותב שמאחר שהוא עד פסול - מכיון שפוטר מעבודתו במוסד מבלי ששולמו לו פיצויים, והוא נוגע לענין, מה גם שלטענת הנתבע הוא גנב - אין הוא מחוייב עפ״י דין להעיד. לעצם הדברים שנטענו ע״י הנתבע בביה״ד כותב המנהל לשעבר שאכן אמת שהנתבע עבד בחלוקת מוצרים למוסד רק כשבועיים וחצי.

התובע משיב שחשד הגניבה כנגד העד המבוקש אינו מבוסס, וע״כ אין לפוסלו לעדות משום גנב, וגם משום נוגע אין הוא מבין מדוע ייחשב כנוגע בדבר. ומ״מ גם אם הוא עד פסול הוא מקבל עליו את עדותו. עוד הוא טוען שעפ״י חוק הבוררות מקבלים לעדות גם פסולי עדות. ב״כ העד משיב שמכיון שסילקו אותו בלי פיצויים כדי להשתיק את הענינים שיש כנגדו, אם ההנהלה פותחת אותם מחדש ממילא היא חייבת לשלם לו פיצויים, וע״כ הוא נוגע בדבר ועפ״י ההלכה הוא פסול לעדות. וכדי להכשירו לא די בקבלת התובע כדי להכשירו לעדות, אלא צריך שתהיה גם קבלה מצד הנתבע, וזאת לא היתה.

פס"ד ביניים

מכיון שלטענת העד המבוקש הוא נוגע בדבר, אין ביה״ד מחייב אותו לבוא לביה״ד להעיד, ועל התובע להציג את שאר ראיותיו לבי״ד.

השאלות לדיון

א. גנב בשוגג האם חייב.

ב. עד שטוען שהוא נוגע בדבר ופסול לעדות, האם חייב להעיד מן הדין.

ג. קבלו עליהם בעלי הדין קרוב או פסול לעדות, האם מצווה העד להעיד.

תשובה

א. גנב בשוגג האם חייב

במשנה ב״ק עט א:

"נתנו לבכורות בנו וכו׳ הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים ומת חייב".

ופרש״י בל״א:

"נתנו גנב לבכורות בנו וכו׳ - והם היו סבורים שהוא שלו (נ״י שם בדעת רש״י) ־ מחייב גנב בקנין שלוחיו".

וכתב הנ״י:

דלפי דברי רש״י צ״ל גנב חייב, משום דכהן הוא שלוחו. ואע״ג דקיי״ל אין שליח לד״ע היינו היכא דשליח ידע במלתא דאיסורא, דאיכא למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, אבל הכא ליכא למימר הכי ומחייב שולחו. וכתבו האחרונים ז״ל דאינו נכון וכו׳. ויש שפירשו חייב דקתני ר״ל הכהן חייב לשלם וכו׳, וכתב הרא״ה ז״ל דזה נכון. ע״כ.

הרי לפנינו מחלוקת ראשונים בשליח שגנב ולא ידע שגניבה היא משום שסבר שהוא של המשלח, מי חייב בגניבה, המשלח או השליח. לדעת רש״י המשלח חייב, ובאופן כזה יש שליח לד״ע. ולדעת נ״י והרא״ה השליח חייב ולא המשלח, דגם באופן כזה אומרים אין שליח לד״ע.

והש״ך חו״מ סי׳ שמח ס״ק ו הביא מחלוקת ראשונים זו, והכריע להלכה כהנ״י. אמנם בקצוה״ח סי׳ כה ס״ק א הביא הראשונים הנ״ל ומדבריו מבואר שלא נחלקו אלא לענין המשלח אם הוא חייב או פטור, אבל השליח שגנב בשוגג פטור לד״ה, דלא אמרו אדם מועד לעולם לרבות שוגג כמזיד אלא דוקא גבי מזיק משום רבוי דקרא דכתיב פצע תחת פצע, אבל בגניבה וגזילה לא מרבינן שוגג כמזיד. ולדברי קצוה״ח צ״ל שמש״כ הנ״י שהכהן או השומר חייב, כוונתו דוקא כשהגניבה בידו. ועיי״ש שמ״מ אין לפוטרו כשלא ידע מדין אונס, דהא חזקה כל מה שתח״י אדם הוא שלו, וא״כ לא היה לו ליקח מבית בעליו. ועי׳ דבר אברהם ח״א סו״ס כ שביאר דעת הראשונים שהשליח אינו חייב שכיון שהיה שוגג ולא נתכוין לשם גניבה אינו נעשה גנב אע״פ שמשך (ועי׳ תוס׳ ב״ק צה ב ד״ה בשבח שאם הגזלן אינו מתכוין לקנות אינו קונה).

והנה בברייתא פסחים לא ב:

"האוכל תרומה בשוגג משלם קרן וחומש וכו׳".

ובגמ׳ שם לב א:

"איבעיא להו כשהוא משלם לפי מידה משלם או לפי דמים משלם. כל היכא דמעיקרא שויא ארבעה זוזי ולבסוף שויא זוזא לא תבעי לך דודאי כדמעיקרא משלם לפי דמים דלא גרע מגזלן וכו׳".

וכתב הכ״מ תרומות סוף פ״י דהכא לאו בגזלן עסקינן דהא בשוגג אכלה לתרומה. וכתב המחנ״א שלא נעשה גזלן כיון שאינו מתכוין לקנותה. אמנם לדעת הרמב״ם והנ״י נעשה גזלן גם אם נתכוין בתורת שאלה, כיון שמ״מ נתכוין לקנותה. ועי׳ מרחשת ח״ב סי׳ לב ענף ג אות ב, וברכת שמואל ב״מ סי׳ ט וסי׳ לה.

(ובסברא שהמשלח אינו חייב, עי׳ קהלות יעקב קדושין סי׳ לט אות ג בביאור דברי הריטב״א קדושין מב ב שאם היה השליח שוגג אין שליח לדבר עבירה ואין המשלח חייב לפי שהשליחות היתה בטעות ובטלה השליחות. ועי׳ אבי עזרי מעילה פ״ז ה״ה שהוכיח שכן דעת הרמב״ם).

ובנידון דידן שהנתבע מודה שלקח את הסחורה כמה פעמים והביאה לביתו של מנהל המשק עפ״י בקשתו, אלא שטוען שסבר שאין זו גניבה, אם נכונים דבריו יכול לפטור עצמו כדעת הסוברים שאם גנב בשוגג פטור, וגם לדעת הסוברים שחייב, כפי הבנת המחנ״א, הרי זה דוקא כשנתכוין לקנות הגניבה לכל הפחות בתורת שאלה, אבל במקרה זה היה רק שליח להעביר לביתו של המשלח ולא נתכוין לקנותה, ואין מקום לחיבו. אך אם נכונה טענת התובע שהנתבע עשה קנוניה עם מנהל המשק, גם אם היה שליח שלו לגנוב, אין שליח לד״ע והשליח חייב.

ב. הטוען שנוגע בעדות, האם חייב לבוא להעיד

חיובו של עד להעיד בבית דין מפורש ברמב״ם עדות פ״א ה״א ובשו״ע חו״מ סי׳ כח סעי׳ א:

"כל מי שיודע עדות לחבירו וראוי להעידו ויש לחבירו תועלת בעדותו חייב להעיד אם יתבענו שיעיד לו".

ופסק הרמב״ם, טו״נ פ״ה ה״ז, שכופין על דין זה. ובלשון השו״ע מפורש שחיוב זה הוא דוקא בעד שראוי להעידו, אבל עד שהוא פסול לעדות אינו חייב להעיד, וכ״כ רש״י שבועות ל א שקרוב או פסול אינו ראוי להיות עד ואינו בכלל הכתוב והוא עד (ולא כהמרדכי שבועות סי׳ תשס שהביא הרמ״א בשו״ע סי׳ כח סעי׳ ב בדעה ראשונה שגם קרוב חייב להעיד כשיש תועלת בעדותו שבודקים לפיו את טענות הצדדים יפה יפה). ולפיכך נוגע בדבר שהוא פסול לעדות, אם משום חשש משקר לפי דעת הסמ״ע והש״ך ר״ס לז, או משום שהוא קרוב אצל עצמו לפי הנתה״מ סי׳ לד ס״ק א, אינו חייב להעיד. 

ומכיון שהעד המבוקש בנידון דידן טוען שהוא נוגע בדבר, ומנמק את דבריו בכך שפוטר מעבודתו במוסד בלי לקבל פיצויים כדי להשתיק את הענין, ומכיון שהמוסד אינו עומד בהסכם ומוציא את כל הענין החוצה, חוזרת תביעתו מהמוסד לתשלום פיצויים, ונמצא שבעדותו בענין הוא נוגע, ופסול. א״כ לטענתו אינו מצווה בעדות וא״א לכופו להעיד, שגם בענין כזה קיים הכלל שהמוציא מחבירו עליו הראיה, משום ש״הוצאה״ אינה רק הוצאת ממון אלא גם חיוב שרוצים לחייבו לבוא למקום מסויים והוא אינו רוצה לבוא, כדוגמת נתבע שאינו רוצה לילך אחר התובע להתדיין בעירו, שאינו חייב אלא התובע הולך אחר הנתבע, וביאר הגר״א בשו״ע חו״מ סי׳ יד ס״ק יח שהוא מטעם הממע״ה.

ג. קבלו הנידונים עדות הפסול, האם חייב להעיד

ברמב״ן ור״ן שבועות לה א הובאו דברי הירושלמי (שבועות ד הלכה א) שאם קבלו עליהם בעלי הדין עדות של קרוב או פסול אינו עובר באם לא יגיד (ולא כהשבות יעקב ח״א סי׳ קמו שהביא הפת״ש ס״ק א שעובר בלא יגיד), ועי׳ ברכי יוסף סי׳ כח ס״ק ב שקבלת בעלי הדין אינה נותנת עליו שם עד אלא חייב לקיים מה שהעיד [*נדצ"ל: שקיבל] עליו ככל תנאי שבממון. אמנם בקצוה״ח ס״ק ג ונתה״מ ס״ק א כתבו שמ״מ חייב להעיד מצד השבת אבידה.

ולפיכך בנידון דידן שהעד לא רוצה לבוא ולהעיד משום שכנראה חושש שעלול להינזק מעדותו בבי״ד, אי אפשר לכופו להעיד, שהרי לדבריו הוא נוגע בדבר ואינו מצווה באם לא יגיד, וגם על מצות השבת אבידה א״א לכופו לקיים כיון שעלול להינזק ממנה, וכבר כתב הרמב״ן בקונטרס דינא דגרמי שהכובש עדותו פטור מכיון שחיובו להעיד הוא מדין גמילות חסדים ואם אינו רוצה לטרוח ולהציל אינו חייב, עי׳ פסקי דין ירושלים כרך ב עמ׳ עט. ומה שטוען התובע שעפ״י חוק הבוררות מקבלים לעדות גם מי שפסול לעדות עפ״י דין, ואף ניתן לחייבו ולאלצו לבוא ולהעיד, אין בית הדין נזקק לכך, מכיון שעפ״י ההלכה אי אפשר לחייבו.