חוזה מודפס שנוספו בו סעיפים בכתב יד

כרך ז, עמ' קפט-קצז, תיק ממונות מס' 198-סא

תיקון בכת״י בחוזה מודפס סטנדרטי כשאחד הסעיפים אחרי התיקון סותר אותו

נושא הדיון 

הרב א׳ השכיר את דירתו לי׳ עפ״י חוזה מודפס סטנדרטי והצדדים הוסיפו בו הוספות בכת״י וחתמו עליו. בין ההוספות: בסעיף המפרט את מחיר השכירות, נכתב: 650$ לחודש כולל ארנונה. בסוף נוספו עוד כמה סעיפים, ובהם, שהמשכיר מרשה לשוכר להרוס את הקיר המבדיל בין שני חדרים בתוך הדירה כדי לחברם לחדר אחד (השוכר ייעד את המקום לכולל לאברכים ונחוץ היה לו מקום מרווח ללימוד). בין הסעיפים המודפסים המפרטים את חובות השוכר נאמר שהשוכר חייב במים, חשמל וארנונה. וכן שהשוכר מצהיר כי קבל את הדירה במצב תקין, ומתחייב להחזירה בתום תקופת השכירות באותו מצב תקין כפי שקבלה למעט בלאי הנובע משימוש סביר. טוען א׳ שחוייב לשלם לעיריה סכום של למעלה מחמשת אלפים ש״ח עבור ארנונה שהשוכר לא שילם, עוד הוא טוען שהשוכר קבל את הדירה מסויידת, וע״כ הוא צריך להחזירה מסויידת, ובמצבה כפי שהיא כיום אינה ראויה לשימוש, כמו כן טוען שעליו לבנות מחדש את הקיר המבדיל בין שני החדרים כפי שקבל.

משיב י׳ שאמנם הסעיף המודפס בחוזה מחייב אותו בארנונה, מ״מ הוסכם ביניהם שהמחיר של 650$ יכלול גם את החיוב שלו לארנונה, וכך נכתב בכת״י בסעיף התשלום של השכירות. ואין סתירה בין הסעיפים, שאמנם חוב הארנונה מוטל על השוכר, אך החוב הזה משולם לבעה״ב בתוך תשלום השכירות. א׳ מודה שאמנם הסכים בתחילה שהמחיר של 650$ יכלול את הארנונה, זאת מכיון שבאותו זמן לא היה כלל חוב ארנונה על דירה זו מפני שהיתה רשומה כחלק מדירה אחרת, וכוונת התוספת ״כולל ארנונה״ היא שכל עוד אין על הדירה חוב ארנונה אין השוכר צריך לשלם עבורה, אבל הוסכם ביניהם שאם תטיל העיריה חוב ארנונה על הדירה, יהיה על השוכר לשלמה. לטענתו זה פירוש הסעיף שאחרי זה המחייב את השוכר בתשלום הארנונה, היינו אם וכאשר יחול חוב כזה על המושכר.

י׳ כופר בטענה זו. לדבריו היה ביניהם מו״מ על מחיר השכירות, כשהשוכר רצה לשלם רק 500$ והמשכיר דרש 700$, לבסוף התפשרו על 650$ שכללו כאמור גם את החוב הבלתי מוגדר של הארנונה.

עוד טוען י׳ שאם היה א׳ תובע ממנו את הארנונה בזמן שקבל את הודעת החיוב מהעיריה, היה י׳ משיג הנחה של 90% בתור עמותה של כולל, וע״כ אינו חייב לשלם את מלוא הארנונה ששילם במקומו המשכיר.

א׳ משיב שהודיע בזמנו לי׳ על חוב הארנונה אך י׳ התכחש לחיובו, וע״כ לא נותרה לו ברירה אלא לשלם זאת במקומו.

על טענת הסיוד במושכר משיב י׳ שכששכר את הדירה היה צריך לסייד את המושכר מפני שלא היתה מסויידת כראוי, והוא אכן סייד אותה בזמנו על חשבונו, ע״כ עתה אינו חייב לסייד אותה שוב. למרות זאת הוא מוכן לחזור ולסייד את הדירה שוב, אם יצא זכאי בדין מתביעת הארנונה. בענין הקיר המבדיל בין החדרים טוען י׳ שכיון שבחוזה נוסף סעיף המרשה לו להרוס את הקיר, אינו חייב להחזיר אותו.

במהלך הדיון, טען י׳ שבתקופת השכירות סבל מקלקולים בדירה שלא תוקנו במשך כמה חדשים, וסבל גם מהשוכרים בדירה הסמוכה, השייכת אף היא להרב א׳, שהם היו פועלים תאילאנדים שהתנהגותם הפריעה מאד להרב א׳ ולכולל שלמד במקום. על טענה אחרונה זו השיב הרב א׳ שאת הדירה הסמוכה הוא לא השכיר לתאילאנדים, אלא לחברה ישראלית המעסיקה את הפועלים, והחברה שיכנה במקום את הפועלים, ולכן לא עליו התלונה.

פסק הדין

א. התביעה נדחית.

ב. מקבלים את התחייבות השוכר לסייד את הדירה.

(-) אברהם דוב לוין, אב״ד   (-) יהושע ווייס   (-) שמואל חיים דומב

השאלות לדיון

א. תוספת בכת״י על גבי חוזה מודפס סטנדרטי, כשאחרי הסעיף המתוקן יש סעיף מודפס הסותר את התיקון הקודם, האם הולכים אחר התיקון, או אחר לשון אחרון שהוא הסעיף הסותר.

ב. הסכים לוותר על הארנונה משום שלא היה חוב ארנונה, ואח״כ הטילו הרשויות חוב זה, האם יכול לטעון שוויתר בטעות.

ג. התחייב להחזיר את הדירה לבעליה בתום השכירות כפי שהיתה בזמן שקבל אותה למעט בלאי של שימוש סביר, והשוכר הרס קיר בדירה בהסכמת בעה״ב, האם חייב לחזור ולבנותו כשמחזירה.

ד. שוכר שנתן מיגורים לגויים בדירה ששכר בירושלים, האם המשכיר עובר באיסור.

תשובה

דיין א.

א. שטר שנכתב אחר שהתנו בניהם, על דעת התנאי נכתב 

בשו״ע סי׳ רז סעי׳ א:

"המקנה לחבירו בין קרקע בין מטלטלים והתנה תנאים שאפשר לקיימם בין שהתנה המקנה בין שהתנה הקונה אם נתקיימו התנאים נקנה הדבר שהוקנה וכו׳".

וברמ״א שם:

"וכן אם התנו תנאי ואח״כ כתבו השטר סתם, ודאי על תנאי הראשון כתבוהו".

וכתב שם במשפט שלום:

"עי׳ בשו״ת פני יהושע להמגיני שלמה ח״ב סי׳ ק בדברי השואל שם שצידד לומר דזה דוקא אם נכתב השטר סתם בלא שום תנאי, אבל אם נכתב בו תנאים אחרים ולא נזכר בו התנאי שהתנו מקודם, י״ל שמחלו תנאי זה. יעו״ש מ״ש בזה. וע״ש בסי׳ קא בתשו׳ הגאון ז״ל שתמה על דברי רמ״א כאן שמקורם מדברי הר״ש כמ״ש בד״מ, ובאמת עיקר הטעם מבואר שם משום דדרך הגויים בערכאות לכתוב הצדא״ק בסתם בלא תנאים וא״כ אדרבא מוכח דאם הדרך לכתוב תנאים בשטר ולא כתב מוכח דמחל התנאי וכו׳. וע״ש בפ״י עוד בסי׳ צז שחוכך בדין אם התנה איזה תנאי בשעת מו״מ אבל בשעת גמר המקח לא הזכירו מזה ולא התנה אותו, ונו״נ בינתיים בפסיקת הדמים וכד׳, דאפשר וקרוב הדבר שאין התנאי מועיל כלום".

ובהגהה שם אות יב הוסיף המשפט שלום וציין "לתשו׳ מהרי״ל סו״ס לז דאם דברו מתחילה מאיזה תנאי ובשעת ההלואה לא התנו, אם עסוקין באותו ענין לא נתבטל התנאי, אבל אם הפסיקו באמצע ואח״כ הלוהו בסתם דינו כהא דסי׳ רכא דתליא מי שחזר ובא אל חבירו עש״ה. וכ״ה בתשו׳ הב״ח החדשות סי׳ צ באמצע התשובה. ועי׳ תשו׳ תוע״ר יו״ד סי׳ כט. ועי׳ מהרי״ק שרש קכז באמצע התשובה דפשי׳ דבהתנה קודם בעילה ע״מ שישאנה ואח״כ בעל סתם דתנאי בטל כיון שלא הזכיר מזה בשעת מעשה וכו׳. ועי׳ שו״ת זכרון כהונה ד״ח שהאריך בענין כל העושה ע״ד ראשונה הוא עושה וכו׳, ואם יש סיבה לביטול תנאי הראשון על פי יושר דעת בני אדם וכד׳, ג״כ לא אמרי׳ כן וכו׳. ועי׳ בפת״ש סי׳ קיב ס״ק ב בשם החו״י דבמה שקבל השטר ולא נכתב בו תנאי שדברו בתחילה הוי מחילה". עכ״ל המשפט שלום.

ובנידון דידן ששני הצדדים מודים שהסכימו בזמן חתימת החוזה שמחיר השכירות כולל הארנונה, ומה שהוסיפו בכת״י בסעיף התשלומים היה על דעת שניהם, ולא חזרו בהם בהמשך החוזה, אלא שחלוקים ביניהם האם הסכמה זו היתה לשעתה בלבד ועתידה היתה להשתנות אם יגיע חיוב ארנונה נפרד על הדירה, כטענת המשכיר, או שהסכמה זו היתה קבועה ולא היתה אמורה להשתנות, נראה, שגם אם לא היה מוזכר תנאי זה בחוזה, כיון ששני הצדדים מודים בו, בזה פסק הרמ״א דאם התנו תנאי ואח״כ כתבו השטר סתם ודאי על תנאי הראשון כתבוהו, מה גם שתנאי זה שהמחיר כולל ארנונה נכתב בחוזה עצמו, אלא שאחריו יש סעיף הסותר אותו, וע״כ אפי׳ נדון את התוספת בכת״י כאילו לא נכתבה, אבל מ״מ לא גרעה מתנאי בע״פ שהתנאי קיים אע״פ שלא נכתב בשטר כלל. ואף הפני יהושע להמגיני שלמה לא כתב דמחל התנאי אלא כשדרך לכתוב תנאים בשטר והוא לא כתב משמע דמחל, אבל בנידון דידן הרי כתב בחוזה עצמו שהמחיר כולל ארנונה, ובודאי לא מחל. ומש״כ בזכרון כהונה דאם יש סיבה לביטול תנאי הראשון עפ״י יושר דעת בני אדם לא אמרינן דע״ד ראשונה הוא עושה, בנידון דידן אינו כן, דיושר בני אדם מורה שגם בשעת החתימה בסוף החוזה עמדו על תנאם הראשון.

ב. מתי אומרים שהיה ויתור בטעות   

פסק בשו״ת נבחר מכסף חו״מ סי׳ צב שטעות המבטלת מחילה אינה אלא אם היתה קיימת בשעת המחילה אלא שהוא לא ידע ממנה, אבל אם נתחדשה אחר המחילה אין זו טעות המבטלת את המחילה. עי׳ פסקי דין ירושלים כרך א עמ׳ קסב [צ"ל: עמ' קנב ו-קנד].

ואף בנידון דידן כן, שטוען המשכיר שבזמן הוויתור על הארנונה לא היה קיים חוב כזה, ואילו היה יודע שיהיה ארנונה לא היה מוותר, כיון שהחוב נוצר רק כעבור זמן, אין זה בגדר טעות המבטלת את הוויתור הראשון. וה״ה לטענת השוכר שאילו היה יודע שיחוייב בתשלום ארנונה לא היה מסכים להוסיף על דמי שכירות הדירה, והסכמתו היתה בטעות. כיון שבזמן ההסכמה טרם נוצרה הטעות אין זו טעות המבטלת את ההסכמה.

ג. שבירת קיר ע"פ החוזה, אם נחשב בלאי של שימוש סביר.   

״בלאי של שימוש סביר״ שהשוכר נפטר ממנו, נמדד בשימוש המיועד של המושכר. אם זה בית מלאכה הרי הבלאי נמדד לפי השימוש הסביר של אותו בית מלאכה, ואם זה מיגורים לאנשים, הבלאי נמדד בשימוש הנורמלי של בני אדם. והפטור הוא משום שהמושכר משועבד לשוכר לכל מה שנצרך לשימושו, אך מעבר לכך התחייב משום מזיק, כמבואר בפס״ד ירושלים כרך ד עמ׳ סא.

ובנידון דידן השימוש בדירה נועד לכולל שהיה צריך חדר לימודים גדול, ולשם כך הוסכם בין הצדדים שהשוכר יהרוס את הקיר המבדיל בין שני החדרים הקטנים, והשימוש בחדר המחובר היה משועבד לשוכר באופן זה. וא״כ נמצא שהבלאי שנוצר לדירה בכך ש״הוקטנה״ לשני חדרים במקום שלושה שהיו בה כתוצאה מחיבור שני החדרים, הוא תוצאה ישירה של השימוש הסביר שהשתמש בו השוכר, והוא פטור מתיקון בלאי זה.

בענין התביעה לסיוד הדירה מחדש, מקבלים את התחייבות השוכר לסייד את הדירה מחדש.

ד. המשכיר דירתו לחברה ונתנה לגויים לגור בדירה

בגמ׳ ע״ז טו א:

"מתקיף לה רב שישא בריה דרב אידי ושכירות מי קניא, והתנן אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכו עבודת כוכבים, ואי ס״ל שכירות קניא האי כי קא מעייל לביתיה קא מעייל וכו׳. מתקיף לה רב יצחק בריה דרב משרשיא ושכירות מי קניא והא תנן כהן ששכר פרה מישראל אע״פ שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה, ואי ס״ד שכירות קניא אמאי לא יאכילנה, פרה דידיה היא, אלא ש״מ שכירות לא קניא".

ובתוס׳ שם:

"הכא מסקינן דשכירות לא קניא, וקשה דבפ׳ הזהב ב״מ נו ב מסיק דשכירות יש לה הונאה מדכתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך ולא כתיב וכי תמכרו ממכר לעולם, אלמא ממכר קרינן ליה. וי״ל דמאי דממכר קרינא ליה לפי שעה היינו דוקא לגבי הונאה דכתיב ממכר מיותר, מיהו בשאר מקומות אמרינן דשכירות הוא דלא קניא". ע״כ.

וכתב בספר התרומה סי׳ קלט דאע״ג דקרוי ממכר מ״מ אינו קרוי בהמתו וביתו של שוכר, כי אם של משכיר. וכעי״ז בחי׳ הרשב״א (הרמב״ן) כתובות נט א קונטרס אחרון בסופו דהא דמסקינן בפסחים ובע״ז דשכירות לא קניא לומר שאע״ג שהיא שכורה ביתו דמשכיר היא וקרינן ביה לא תביא תועבה אל ביתך, ומיהו שוכר נמי כיון דקני ליה גוף לפירותיו יש לו בקרקע. וכן במאירי ע״ז שם שאין אלו קונים אלא לדיני ממונות להשתמש בהם כל ימי שאלה ושכירות, אבל להפקיע שם בעלים מעליהם לענין איסור לא. ובשו״ת הריב״ש סי׳ כד ביאר דאע״פ ששכירות ממכר ליומיה, מ״מ כיון שהן חוזרין בעינם לבעלים והיא ברשותם לענין כחשא ויוקרא וזולא אמרינן בתרווייהו דבכלל וכל בהמתך הם לבעלים וכן לענין אכילת תרומה. ובמרכבת המשנה שכירות פ״ז ה״א כתב דהשוכר לא אלים קנייתו שתהא חשוב נגד המשכיר וכו׳, אבל הא ודאי דשכירות ממכר הוא לכל מילי. ועי׳ מערכת הקנינים להגרש״ש סי׳ יב דקנינו של השוכר הוא ליהנות מהגוף בהנאת הפירות, ובשעת הגעת זמן הנאתו נשלם זכות השוכר ואז הוא נהנה משלו, דזהו קנינו, אבל מקודם אין לו רק זכות בעלמא ליהנות אח״כ, וזכות זו ודאי דלא חשוב חלק בגוף דנימא שהשוכר הוא שותף בגוף, כיון דכל הגוף לא יהיה לעולם שלו.

עכ״פ מפורש בגמ׳ דלענין איסור הכנסת ע״ז לדירה ע״י השוכר הגוי, וכן לענין איסור האכלת כרשיני תרומה ע״י השוכר, המשכיר עובר באיסור, כיון דגוף הבית והבהמה שלו. וא״כ ה״ה אין נפ״מ אם השכיר הדירה לגוי או שהשכירה לישראל והשוכר שיכן בה גויים שהכניסו בה ע״ז, המשכיר עובר באיסור כיון שגוף הדירה שלו. וה״ה בנד״ד תשובת המשכיר שלא הוא השכיר את הדירה לפועלים התאילאנדים אלא החברה הישראלית ששכרה ממנו את הדירה, אינה פוטרת אותו מהעבירה, כיון שגוף הבית שלו. ועי׳ פס״ד ירושלים כרך ו עמ׳ קט על איסור השכרת דירה בירושלים לנכרי.

אברהם דוב לוין.

דיין ב.

א. שופרא דשטרא, ויד בעל השטר על העליונה - תגובה לאות א     

במש״כ ידידי האב״ד הגרא״ד שליט״א באות א בשם המשפט שלום יש להוסיף בזה דברים.

דהנה בשו״ת הרא״ש כלל לג סי׳ ב כתב:

"וששאלת רחל תובעת מראובן בעלה לקיים מה שקיבל עליו בשטר הכתובה שכ״ו ושלא יוציאנה ממדינה למדינה וכו׳, והוא משיב וכו׳ כי קודם הנישואין התנה עם אביה ואמה לעשות נישואין במקומה ואח״כ תבא אליו ועל תנאי זה נשאתיה וכו׳, והיא טוענת וכו׳ שאחר התנאי הזה כשנשאה במקומה קבל על עצמו אחריות כתובתה וכו׳. רוצה לומר היינו שכתוב בכתובה שלא יוציאנה ממדינה זו בלא דעתה ובאחריות כתובה זו נמחל התנאי הראשון. ואומר אני שלא נמחל תנאי הראשון כי הכתובה נכתבה כמו שרגילין לכתוב כל הכתובות בארץ הזאת ולא לעקור תנאי שהתנה בפירוש וכו׳. נמצא שאחריות כתובתה אינו עוקר התנאי הראשון כלל ואם אינה חפצה לדור עמו במקומו אינו חייב במזונותיה". עכ״ל.

ולפי״ז בנידון דידן שיש בתחילה תנאי והוספה שהשכירות כוללת גם את דמי הארנונה, אף שאח״כ יש סעיף האומר שהמשכיר חייב בדמי ארנונה, אמרינן שאינו עוקר את התנאי הראשון.

אולם אכתי יש לדון בזה. דהנה הלכה זו הובאה גם בטור אבהע״ז סי׳ עה, ובפרישה שם ס״ק א כתב לבאר וז״ל:

"כי לא נכתב אלא לשופריה דשטרא בעלמא. ולפי״ז יל״ע בנדו״ד, דנהי דכן הוא בכל נוסחאות הרגילין שלוקחים ממתווכים שדמי הארנונה הם על השוכר, מ״מ לכאו׳ זה שכותבים כן אינו משום שופריה דשטרא בעלמא אלא היא התחייבות עצמית, וכדי להקל על השוכרים והמשכירים מכינים נוסחאות של שטרות והסכימו על תנאי השכירות מראש, ולא שייך לומר ע״ז שופריה דשטרא בעלמא, וא״כ יש מקום לומר דכיון שיש סתירה בין שני הדברים תפוס לשון אחרון.  "

אמנם יעויין בכתובות עט א דאמרינן התם:

"הכי אמר ר׳ חנילאי בר אידי אמר שמואל: מורה הוראה אני אם יבוא שטר מברחת לידי אקרענו. א״ל רב לר״נ טעמא מאי דלא שביק אינש נפשיה ויהיב לאחריני וכו׳".

וברש״י:

"ולא גמר להקנותו אלא בעוד שהוא דואג מאחרים שלא יחזיקו בהם".

וכתב הר״ן שם וז״ל:

"וקרעיה ר״נ משום דאומדנא הוא דלא גמרה ואקנייה ולא עשתה כן אלא להבריח נכסיה מבעלה".

וכתב רש״י שבשעת מתנה הודיעה לעדים שאין מתנה זו אלא כדי להבריח זכות בעל מהם וכו׳, כלומר שלא התנתה כן בפירוש אלא שגילתה דעתה בכך. ולא נראה וכו׳, לפיכך נראין דברי הרב בן מיגש ז״ל דגליא דעתה מיקרי כל דאמרה בעינן לאינסובי, ולא גליא דעתה הוא היכא דיהבה סתמא ואנסיבה, ואפ״ה לא קנה משום דמוכח מילתא דלא יהבה להו אלא משום דבעי לאינסובי ולאברוחי מבעל, וקיי״ל כמ״ד מברחת לא קנה וכו׳.

ולהלן שם בד״ה הא בכולן, כתב הר״ן:

"ואמרו בשם הרב רא״ה דדינא דמברחת דוקא בשלא כתבה לו מתנה גמורה, מתנה חלוטה, מתנה עולמית, אבל אם כתבה לו כן קנה לגמרי. וכתב הרשב״א ז״ל שיש לדקדק לפי דבריו ״עכשיו שהכל כותבין כן״ אם נדון אותו ״לשופרא דשטרא״ עד שיכתבו וכך אמרה לנו בפירוש כדרך שעושין בתנאי נאמנות ועל הנאמנות בפירוש. ואני למד מדברי מורי הרב ז״ל שכתב בב״ב מ ב גבי כתבוה בשוקא, ״דכיון דהכל מורגלין לכתוב כן בזמנינו זה, אינו צריך לומר כן בפירוש״, ואילו רצה לנסותה היה מצוה שלא לכתבה בפרהסיא ושלא לכתוב בשטר כן, שהרי הוא יודע שכך הם כותבים וכאילו צוה בפירוש כתבוה בשוקא הוא, ואפשר לדון כאן כן, ״ונראין הדברים שהכל לפי ראות הדיינים״ שא״א לומר באשה שתדע בנוסח השטרות שכותבי השטרות מורגלים לכתוב. ועד שיעידו שכך אמרה להם בפירוש לא קנה, ואם רואים שידעה ולא מיחתה אע״פ שלא אמרה להם בפירוש, אפשר לומר שתהא מתנתה קיימת. עכ״ל הרשב״א ז״ל".

הרי דהרשב״א דן בזה אם דברים ״שעכשיו הכל כותבין כן״ אם נדון אותם לשופרא דשטרא. וכתב בסוף דבריו ״ואפשר לדון כאן כן״. ויש להסתפק אם כוונתו לפסוק כן למעשה. ועי׳ בשו״ע אבהע״ז סי׳ צ סעי׳ ח ובח״מ ס׳׳ק כו ובב״ש ס״ק לד שהביאו דברי הרשב״א הנ״ל בסתמא דאם נוהגין לכתוב כן הוי ״שופרא דשטרא״.

ברם עדיין יש מקום לומר דכל מה שדנו אם הוא שופרא דשטרא מכיון שרגילין לכתוב כן, כל זה כשהכל כתוב בנוסח של שטר בעלמא ויש שכותבין כן בנוסח השטר ויש שלא, ואם אח״כ הורגלו לכתוב בזה יש לדון. אולם בחוזה שכירות, התחייבות זו של דמי הארנונה היא אינה בנוסח השטר, אלא היא כתובה בנוסח של סעיפים, בזה יש מקום לדון דאינם שופרא דשטרא אלא התחייבות חדשה.

אולם מ״מ בנדו״ד מכיון שלפני כן יש תנאי שהוסיפו בכת״י שהשכירות כוללת דמי ארנונה, וע״ז גם המשכיר חתם בצידי ההוספה, הוי כתנאי בגוף השטר, וא״כ אף שלהלן בסעיף חיובי השוכר נכתב בין כל שאר החיובים גם חיוב ארנונה, וזהו מהנוסח המקובל, אמרינן דהוא שופרא דשטרא.

ועדיין יש לבע״ד לבא ולומר כיון שבאותו סעיף נכתבו גם חיובי מים וחשמל, וכן חיוב ארנונה, לא שייך לומר פלגינן דחלק הוי מחיובי השטר וחלק הוא שופרא דשטרא.

אלא דבזה י״ל דנהי דהכל כתוב באותו סעיף, מ״מ הם התחייבויות שונות, וע״כ יש לומר בזה פלגינן. ויש להאריך בזה בסוגיא דגיטין ח ב עבד שהביא גיטו ובראשונים שם, ואכ״מ.

ואולם בנידו״ד הרי לפי דברי התובע כל מה שכתב בתחילה שזה כולל את הארנונה, הוא משום שלא היה לו עד כעת חיוב ארנונה, אבל אם יהיה בעתיד חיוב הרי בזה קיים הסעיף שכתוב אח״כ שמחייבו, ולפי דבריו אין לכאורה סתירה בין שני הדברים. ומאידך לפי דברי הנתבע יש לכאורה סתירה בין שני הדברים, ועדיף לכאו׳ לקבל דברי התובע מאשר דברי הנתבע בכדי שלא תהיה סתירה בשטר.

אמנם נראה דאינו כן, דבמקרה כזה היה מן הראוי שיכתב באותו סעיף שכתוב בו חיובי ארנונה שזה דוקא אם יש חיוב ואם לא אינו חייב, ולא בתחילת השטר כשדובר על גובה שכר הדירה.

זאת ועוד גם הנוסח היה צריך להיות פרטני יותר ומן הראוי היה שיכתב אף אם נכתב בתחילה, והוא שדמי השכירות כוללים את הארנונה בגלל שאין כעת חיוב, ולכך נוסח ותוספת זו שכתוב בה שדמי השכירות כוללים את דמי הארנונה נותנת כח ומשקל לטענת הנתבע שזה היה תנאי ופשרה בין תביעתו ששכר הדירה יהיה 500$ לתביעת המשכיר ל־700$, והיתה פשרה ל-650$ כולל דמי הארנונה. וא״כ תוספת זו היא המחייבת, ומה שנכתב בסעיף החיובים נצטרך לומר שהוא ״שופרא דשטרא״, וכמשנ״ת. ומכיון שכן נראה דהנתבע הוא מוחזק וא״א להוציא ממנו דמי השכירות. וביותר שהרי טוען דאם היה חיוב היה מוציא פטור ע״ז.

והנה כיון שיש לפרש משמעות השטר הן לטובת התובע והן לטובת הנתבע, ואף אי נימא דהמשמעות נוטה קצת יותר לתובע שהוא בעל השטר, דהרי לפי דבריו אין סתירה בין שני הסעיפים, ואילו לדברי הנתבע יש סתירה, ונצטרך לומר דהסעיף השני הוא ״שופרא דשטרא״ וכמשנ״ת, וא״כ יש לדון אם בזה אמרינן יד בעל השטר על התחתונה.

והנה בב״י חו״מ סי׳ מב (יג) הביא בשם המהרי״ק שכתב כשהלשון תלוי ומסופק יד בעל השטר על התחתונה, ואפי׳ כשהלשון משמע קצת כדברי בעל השטר. וראה בשער המשפט שם ס״ק ו שהביא דהכנה״ג כתב בשם הרשב״א שרק כשמשמעות השטר שוה לשניהם אז יד בעל השטר על התחתונה, אבל כשמטין דברי השטר לסייע לתובע, אז יד בעל השטר על העליונה. ויעוי״ש שהביא ראיה למהרי״ק ממנחות קח א. וראה גם בלבושי יו״ט חו״מ סי׳ ה בזה. ועי׳ בברכת שלמה (להגר״ש טנא) חו״מ סי׳ יד אותיות ר-יא באריכות בענין לשונות השטר מש״כ בזה.

ב. מתי הייתה הבקשה לשבירת הקיר - תגובה לאות ג.  

במש״כ באות ג יש לדון בזה, שאם בקשת שבירת הקיר היתה מיד בשעת השכירות, ובתוך המו״מ של השכירות, א״כ נחשב ששכר דירה בלא קיר, אולם אם זה נעשה אח״כ ואח״ז הוסיפו את זה כסעיף בשכירות שיש לו רשות להרוס את הקיר, א״כ קבל דירה עם קיר ורק ניתנה לו רשות להרוס בגלל נוחיות של שימוש, במקרה כזה יש מקום לומר שחל עליו הסעיף האומר שצריך להחזיר את הדירה כבמצב הקודם. ולפי החוזה הרי בסעיף 8 מוזכר שצריך להחזירה במצב תקין, ולהלן בסעיף 18 הוא הוספה בכת״י שהמשכיר מסכים לשבור את הקיר לעשותו חדר גדול, ואח״כ ישנם עוד שני סעיפים שגם הם הוספה בכת״י, ואחרי זה באה חתימת יד המשכיר והשוכר, הכל נעשה בשעת השכירות. ולפי״ז קיבל את הדירה ללא הקיר. וכבר נאמר ע״י הצדדים בדיון שהשוכר שבר את הקיר על חשבונו.

אמנם י״ל דאילו היה זה נכתב אח״כ וכתוספת, מן הראוי היה שיכתבו בפירוש שנתן לו רשות להרוס את הקיר ע״מ שיבנהו בחזרה בגמר השכירות, ומדלא נכתב כן יש בזה הסכמה ומחילה, מכיון שבלי הריסת הקיר אינו ראוי לשימוש למטרה שהושכר. ובאופן כזה אם היה מן הראוי היה לשאול מתווכים איך הנוהג בזה כששוכרים דירה ויש הכרח להרוס קיר אם חלה חובת הבניה על השוכר בגמר השכירות.

ולאחר בירור שנעשה הן אצל מתווך והן אצל עו״ד התברר שהנוהג הוא שאם נותנים רשות לעשות שיפוצים ״כותבים מפורש׳׳ בחוזה שבזמן החזרת הדירה יש להחזיר למצב שהיה לפני השיפוצים או התיקונים. ולא מסתמכים על הנכתב כרגיל בשטרי השכירות שיש להחזיר את הדירה כתיקונה במצב השכירות. ולפי״ז בניד״ד שלא כתב כן, יד בעל השטר על התחתונה וא״א לחייב את השוכר לבנות את הקיר.

שמואל חיים דומב.

דיין ג - תגובה לדיין א.

מתי טעות מבטלת מחילה, ומהו בלאי משימוש סביר (אותיות ב, ג)

מש״כ ידידי האב״ד שליט״א דלא שייך לומר הכא מחילה בטעות עפ״י מש״כ הנבחר מכסף שטעות מבטלת מחילה אינה אלא אם היתה קיימת בשעת המחילה והוא לא ידע ממנה, אבל לא כשנתחדשה אחר המחילה. נראה דיש לדון בזה, דבניד״ד טוען י׳ שאם היה יודע שיש עליו, או שיהיו עליו תביעות כספיות כל שהן לא היה מוותר, וא״כ אף אי נימא דהתביעה של הארנונה לא היתה קיימת, אבל התביעה לבניית הקיר כשיצא מהדירה היתה אלא שהוא לא ידע ממנה, וא״כ אפשר דלא דמיא למש״כ הנבחר מכסף.

ומש״כ עוד שמכיון שהשימוש של הדירה נועד ל״כולל״ הרי מה ״שהוקטנה הדירה״ ע״י הריסת הקיר משלושה חדרים לשנים היא תוצאה של השימוש הסביר שהשתמש בה השוכר, והוא פטור מתיקון ״בלאי זה״. ע״כ. יש לדון בזה ולומר שמטעם זה לא היה פטור, שהרי הביאור המילולי של ״בלאי״ הינו מה שהדבר משתחק ומתקלקל מחמת השימוש בו, היינו ״לאחר השימוש״ בו. ובנידון דידן שהוסכם מראש בשעת עשיית החוזה על הריסת הקיר לצורך השימוש בו עבור הכולל, וההריסה היתה קודם שנכנסו ללמוד בו, ודאי לא שייך לומר שההריסה היא ״בלאי״, שהרי נעשה לפני השימוש בו.

אולם יש לפטור את השוכר מלבנות את הקיר מטעם אחר, שמכיון שהוסכם מראש על הריסת הקיר, נמצא שהשוכר קיבל את הדירה ללא קיר, ו״כפי שקבלה״ במקרה זה היינו ללא קיר. כשם שזה פשוט שאם השוכר היה מתנה ומחייב את המשכיר להרוס הקיר מראש, ודאי שלא היה מקום לומר שהשוכר חייב לבנות את הקיר כשיצא מהדירה לאחר גמר השכירות. כך י״ל שה״ה אם הוסכם מראש שהשוכר יהרוס את הקיר כדי שיוכלו ללמוד שם ולעשותו לכולל. דההריסה נחשבת עבור המשכיר, וכאילו ״קבלה״ ללא קיר ומחזירה ללא קיר ״כפי שקבלה״. וצ״ע.

ועוד, מדלא הוסיף תנאי זה שיחזור ויבנה הקיר בחוזה עצמו, אינו יכול לחייבו על כך היום. ועכ״פ מספק אין להוציא ממנו.

יהושע ווייס