עומק משפטי התורה

עומק משפטי התורה הקדושה

ובו יבואר ההבדלים בין ערכאות לדיני תורה, בדברים דלהלן: א. תנאי שיש בו אסמכתא. ב. העברת בעלות ללא קנין. ג. מערכת קנינים. ד. צוואה. ה. מוסר ומשפט.

הקדמה

כשאנו מתבוננים בין דיני התורה הקדושה לבין החוקים בערכאות אנו מגלים שינויים מהותיים בהרבה מאוד דברים. חלקן שוליים וחלקן יסודיים ביותר. ראינו להבהיר מהו שורש עומק היסוד עליו מושתת התורה הקדושה שממנו נובע חילוק תהומי בין הגישה של התורה הקדושה למשפט בערכאות.

על מנת לעמוד על הדבר, ראינו להציג לדוגמא כמה וכמה הבדלים מהותיים ביותר, בהם יש הבדל גדול בין התורה הקדושה לערכאות.

אסמכתא

ראובן ושמעון חתמו חוזה ביניהם על שותפות עיסקית. באחד הסעיפים כתבו כי במדה ואחד הצדדים יפר את הסעיף הינו מתחייב לשלם מליון שקלים על הפרת הסכם זה. למרות שהצדדים ידעו שהפרת סעיף זה אינה גורמת נזק של מליון שקלים, מכל מקום, כדי להבטיח שהצדדים לא יפרו את החוזה כתבו קנס גבוה מאוד.

ובאמת אף אחד מהצדדים לא עלה על דעתו לשלם קנס זה, וכל צד היה בטוח כי לא יפר את החוזה, ולכן חתם על ההסכם. לימים, מסיבה מסויימת הפר ראובן את החוזה ושמעון תבעו מליון שקל עלים הפרת החוזה. עד כאן העובדה המשפטית.

אין ספק שבערכאות יחוייב ראובן לשלם לשמעון מליון שקל עבור הפרת החוזה אשר חתם עליו כי התחייב לשלם מליון שקל על הפרת סעיף זה.

לעומת זאת על פי התורה הקדושה, לא יחוייב לשלם, כמבואר בשולחן ערוך חושן משפט סימן רז באריכות. בלשון התורה הקדושה נקרא תנאי זה אסמכתא, כלומר מהות התנאי לא נעשת בגמירות דעת, שבאמת גמר בדעתו לשלם אם יעבור על התנאי, אלא שסומך בדעתו שלא יעבור על התנאי ולא יצטרך לשלם.

נמצינו למדים כי תהום פעורה בין הגישות המשפטיות. בעוד שבערכאות אדם שחתם על חוזה והתחייב לשלם עבור הפרת הקנס מתחייב בו ללא ספק כאשר המפר מודה שהחוזה נעשה כראוי ללא כפיה, ומודה שהפרת החוזה אין לה כל הצדקה למעשיו, פשיטא שחייב לשלם על מה שחתם. לעומת זאת התורה הקדושה פוטרת את החותם לשלם על חוזה שחתם בצלילות דעת וללא אונס, מפני שבתוך ליבו סמך שלא יפר את החוזה.

התחייבות על ידי חוזה בעל פה

ראובן מכר את רכבו לשמעון במחיר מאה אלף שקל. הם כרתו חוזה בעל פה ששמעון מתחייב להביא את הכסף תוך יומיים, וראובן מתחייב שלא למכור לאיש את הרכב. לאחר כמה שעות הציע לוי לראובן מאה ועשר אלף שקל, ראובן לא היסס ומכר לו את הרכב תמורת מאה ועשר אלף שקלים. שמעון תבע את ראובן בערכאות על הפרת חוזה. עד כאן ההצגת העובדה המשפטית.

ללא ספק בערכאות יזכה שמעון, אם יודה כי באמת כרת חוזה בעל פה עם ראובן, ויחוייב ראובן לפצות את שמעון על מה שעשה, ואם יודה לוי שידע כי היה כריתת חוזה בין ראובן לשמעון ולא קנה את הרכב בתום לב, יחוייב לוי להחזיר את הרכב לשמעון.

לעומת זאת על פי התורה הקדושה, חוזה בעל פה אין לו כל תפיסה ואינו מחייב כלל, כיון שלא היה קניין התחייבות כלשון השולחן ערוך חושן משפט הלכות מקח וממכר (סימן קפט סעיף א)

"אין המקח נגמר בדברים; שהאומר לחבירו: היאך אתה נותן לי חפץ זה, ואמר ליה: בכך וכך, ונתרצו שניהם ופסקו הדמים, יכולים לחזור שניהם, אפילו היה הדבר בפני עדים ואמרו להם: הוו עלינו עדים שמכר זה ושלקח זה, הרי זה אינו כלום עד שיגמור המקח. כל דבר ודבר כראוי לו; קרקע לפי קניינו, ובעלי חיים לפי קנינם, ומטלטלים לפי קניינם. ולאחר שנגמר המקח, כל אחד לפי קניינו" עד כאן.

גם כאן תהום פעורה בין הגישות, שהרי מודה ראובן שכרת חוזה עם שמעון, ומודה שהפר את התחייבותו ללא כל הצדקה, ולמרות זאת התורה הקדושה מצדיק את מעשיו.

שטר בקניית מטלטלין

ראובן סיכם עם שמעון כי הוא נותן לו את המחשב במתנה עבור הכרת הטוב אליו זמן רב. המחשב נמצא בביתו של ראובן, ולכן כתב ראובן לשמעון בפתק: "אני נותן לך את המחשב שבביתי במתנה". ונתנו לשמעון. לאחר כמה ימים חזר בו ראובן מהמתנה.

הוא מודה בערכאות שנתן לו את השטר, ומודה שלא כתב זאת בטעות או באונס אלא בגמירות דעת. הוא גם מודה שלא קרה שום דבר חדש שהביא לו להרהר שוב במתנה, אלא שטוען שרוצה לחזור בו מסיבה אישית, כי אינו רוצה לתת את המחשב לאיש.

ברור שבערכאות שמעון זכה במחשב, כפי המבואר בלשונם (חוק המתנה סעיף 2) "מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה". ובסעיף 6 "בעלות בדבר-המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו". אבל בדין תורה לא יגמר מקח מטלטלין בשטר. 

גם פה רואים חילוק עצום בין התורה הקדושה לערכאות בדרך הקנאת מטלטלין בשטר.

קניין סודר

ראובן נתן לשמעון מערכת של שולחן וכסאות במתנה. לקיום המתנה נתן שמעון לראובן את הסודר שלו להגביהו, ובתמורה הקנה לו את השולחן והכסאות. לאחר מכן רצה ראובן לחזור בו.

בדין תורה הפסיד ראובן כי הודה שהיה קניין סודר, ונקנה המקח לשמעון. אבל בערכאות זכה ראובן כיון שלא מסר את המתנה, ולא מסר לשמעון מסמך שזכאי למתנה.

מלבד זאת, כל מהות קניינים ובפרט קנין סודר אינו קיים כלל בערכאות. גם בזה אנו רואים שינוי עצום בין התורה הקדושה לערכאות.

צוואה

ראובן כתב בשטר לפני מותו: "אני מצווה לתת לאחר מותי ביתי למר כהן". לאחר פטירתו תבעו ילדי ראובן את מר כהן לדין תורה בטענה כי לא חלה הצוואה, והם יורשי אביהם. ילדי ראובן זכו בדין תורה, כיון שמהתורה אין כח וזכות לאדם לצוות מה יעשו בנכסיו לאחר מותו, לפיכך צואה זו בטלה, וזכו בני ראובן בנכסי אביהם. מר כהן פנה לערכאות, וזכה בביתו של ראובן, מאחר שהצוואה נעשתה כחוק. גם בזה אנו רואים שינוי מהותי בין התורה הקדושה לערכאות, האם יכול אדם לצוות מה שיעשו בנכסיו לאחר מותו.

משפטים בל ידעום

על מנת להבין את מהות התורה הקדושה, עלינו להקדים מאמר חז"ל על הכתוב (איכה פרק ב, ט) "מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵה'" ע"כ. ואמרו חז"ל (איכה רבה פרשה ב, יג)

"מלכה ושריה בגוים אין תורה, אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמן, הדא הוא דכתיב (עובדיה א) והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו. יש תורה בגוים, אל תאמן, דכתיב מלכה ושריה בגוים אין תורה, נביאיה אלו נביאי שקר, גם נביאיה אלו נביאי אמת, אלו ואלו לא מצאו חזון מה'" עכ"ל.

וצריך להבין מה כונת חז"ל שחכמה יש בגויים ותורה אין בגויים, הרי התורה כולה חכמה, ומה ההבדל בין חכמה לתורה. והביאור בזה כי חכמה הוא השגת מדעי העולם הקיימים, אבל תורה היא הבנה פנימית של חוקים ומשפטים שנתנו מסיני, וכל התורה הינה הבנה פנימית עמוקה, ולא חכמה לגילוי הנמצא בעולם בכל מיני חכמות. והנה דוד המלך ע"ה כותב בתהלים (פרק קמז, יט-כ) "מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל: לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם הַלְלוּ יָהּ". הנה נוקט דוד המלך שלושה דברים: דבריו, חוקיו, משפטיו.

וצריך ביאור: א. מה ההבדל בין דברים, חוקים, משפטים. ב. מדוע נוקט לשון יעקב על דברים, וישראל על חוקים ומשפטים. ג. מדוע כופל בסוף הכתוב וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם, והרי כבר כתב לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי. אבל הביאור בזה, שהנה בתורה יש שלוש סוגים של מצוות: א. מצוות שיש להם הבנה פשוטה, ואלו נקראים "דברים". ב. מצוות עמוקות מאוד הנקראים "חוקים". ג. דיני ממונות הנקראים "משפטים". וכידוע מדרגה של יעקב פחותה ממדרגה של ישראל. לכן לגבי מצוות רגילות נוקט דוד המלך ע"ה בשם יעקב, ולגבי חוקים ומשפטים נוקט לשון ישראל. והטעם שדוד המלך חוזר ומסיים וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם, להדגיש כי אע"פ שיש משפט בגויים ויש להם חוקים משלהם לדון דיני ממונות, באמת, אינם יודעים עומק המשפט. הנה ראינו כי מרומז בתהילים שמשפטים שוים בעומקם לחוקים, ויתרה מהם, כי אפילו הגויים שיש להם משפטים, נחשבים כמשפטים בל ידעום.

 עומק התורה הקדושה

לאור זה יש לבאר מהו עומק התורה הקדושה עליו אמרו חז"ל שתורה בגויים אל תאמין ומשפטים בל ידעום. ונראה בזה, דהנה שורש האמונה היהודית, הוא, שהאדם אינו יצור גשמי כבעל חי, אלא יש בו נשמה יהודית גבוהה, וכל מטרת ביאתו לעולם באה לתקן נשמה זו.

והנה כשם שהאדם הינו פנימי, הרבה הרבה יותר מהנראה כלפי חוץ, כך גם כל קניניו הממוניים אינם דברים חיצוניים בלבד, וכשקונה אדם שולחן ונעשה בעלים עליו, הרי שגם נשמתו קשורה בקניניו. זו לא הסכמה חברתית כי הוא בעלים על השולחן, אלא משהו פנימי שנפשו בעלים על השולחן. כך כל הקנינים הממוניים הינם פנימיים מאוד מאוד.

וכאשר נפרד האדם מהעולם הזה ונשמתו חוזרת למקומה, לא תתכן כל פעולה ממונית מהאדם שלא חי על נכסיו שהיו לו בחייו, כי בזמן שנפרד מהעולם, מתנתק מכל קניניו בעולם הזה.

עומק הבנת אסמכתא

ובזה מובן עומק הבנת האסמכתא שאינה חלה על פי התורה הקדושה, כי אע"פ שכתב וחתם תנאי זה, מכל מקום כיון שאנן סהדי שבעומק נפשו לא התכוון לזה, לא תתכן חלות התנאי, שכדי שיחול התנאי צריך להיות משהו פנימי שיחול, ולא מועיל במשפט ההעברי 'הסכמה חברתית', אלא רצון פנימי להתחייב על התנאים שבניהן, ואם ידוע לנו כי סמך בדעתו שלא יצטרך לשלם, הרי שחסר בגמירות דעת של התנאי. ואע"פ שמבחינה של הסכמה חברתית ראוי להתחייב למה שחתם, מכל מקום, כיון שבאמת בעומק הלב לא התכוון לזה, לא תועיל חתימתו להתחייב, אלא אם כן כותב שמתחייב בלא אסמכתא.

מערכת הקנינים

ובזה מובן מדוע צריך קניין להעביר בעלות, שכדי להתנתק מהבעלות הפנימית של הדבר, צריך מעשה שעל פי התורה יש בכוחו לנתק את הבעלות. ואע"פ שגמירות דעת היא בעצם עיקר הניתוק כמבואר בחזון איש, מכל מקום קבעו חז"ל קנינים לגלוי דעת, והם בלבד ביכולם להעביר את הבעלות, אבל אין זו הסכמה חיצונית על העברת בעלות, ולכן לא תחול התחייבות ללא קניין הראוי.

עומק החילוק בין צוואה על פי התורה הקדושה לערכאות

ובזה מובן מדוע על פי התורה הקדושה לא יכול אדם לצוות מה יעשו בנכסיו לאחר מותו, שכיון שלאחר מותו מתנתק האדם מנכסיו, איך תחול הקנייה שלו בנכסיו לאחר שהתנתק מהם?! ובכל דין ירושה שבתורה, אין המוריש מוריש להם, אלא התורה מעבירה את נכסיו ליורשים. ואע"פ שעל צד המוסר מצוה לקיים דברי המת, אבל לא תחול על צוואותו חיוב ממוני ליורשים, כי רצונו אינו חזק יותר מחוקי התורה, וכיון שכשמת היו נכסיו בבעלותו, התורה מעבירה את נכסיו למי שגזרה תורה שיעבירו את הנכסים, לכן לא תתכן צוואה מהתורה אלא בדרך מתנה מחיים.

אבל בערכאות שבעלות הינה הסכמה חברתית חיצונית שכל הנמצא תחת יד האדם - שלו הוא, יכול הוא גם לצוות מה יעשו בהם לאחר מותו.

ירושת הבת

ובזה נבוא לבאר את אחת הפרשיות הבלתי מובנות, מדוע לא נתנה התורה ירושה לבת בכנסי האב - כשיש בן. והנה יש להגדיל את התמיה עוד יותר, שהרי על פי ההלכה לגוי יש קנינים בנכסיו, ועל פי התורה יורש בנו הגוי את נכסיו, ומובא בהלכה שגוי שמת שוים בנותיו ובניו בירושה שוה בשוה. זאת ועוד, אפילו בני ישראל לפני מתן תורה היו יורשים בת ובן שוה בשוה. אם כן יש לתמוה מאוד, מדוע לאחר מתן תורה ציותה תורה שבת לא תירש, ומה נגרעו הבנות לאחר מתן תורה.

אבל הטעם מבואר בצפנת פענח, שהקשר בין האב היהודי לבנו אינו רק עניין של קורבה, אלא הבן הוא ממש חלק מהאב, כי הנשמה היהודית של האב קשורה בבנו כעצם ממנו, וקשר זה הינו רק בבן ולא בבת, לפיכך הבן עומד במקום אביו לרשת, כי הוא עצמו של האב, והירושה אינה מחמת קורבה, אלא מפני שהבן עומד במקום האב. אבל בן הגוי אינו חלק ממנו, שרק כשיש נשמה יהודית הבן הינו עצם מהאב, לכן ירושת בן הגוי את האביו היא מחמת קורבה ובזה הבן והבת שוים.

נמצא שבפנימיות יש חילוק מהותי בין ירושת היהודי לירושת הגויים, כי ירושת הגוי היא מחמת קורבה לכן הבן והבת שוים, וירושת היהודי היא מחמת כי הבן חלק מהאב, וכשמת האב ממילא נשאר הבן בנכסיו, כי הוא חלק ממנו. לכן ישראל לפני מתן תורה היה דינם כבני נח, שירושת הבת והבן שוים כי הירושה היא מחמת קורבה ולא מחמת שהבן עצם מהאב.

ויש להוסיף עוד טעם בזה, כי ללא ספק כיון שהבן עצם מהאב, יש לנשמה היהודית עונג פנימי כאשר הבן נוחל את נכסיו, וממשיך את מעמדו בעולם הזה, לפיכך חסה תורה על נפש האדם וציוותה כי רק הבן ירש נכסיו כשיש בת, כי הוא עיקר עונג הנשמה היהודית. מה שאין כן בגוי.

ובאמת על צד ההשכלה, ברור שיותר חשוב לחשוב על נפש המת מאשר על הבת, כי המת הוא בעל הנכסים, והתורה חסה עליו לפני שתחוס על מי שלא עמל בנכסים ולא היו שלו.

עוד חילוקים מהותיים בין התורה הקדושה לערכאות

ובזה יבואר עוד חילוקים מהותיים בין התורה הקדושה לערכאות, כגון כל מערכת שליחות והרשאה, שלפי הערכאות כיון שהסכים אדם שהלה יהיה שלוחו, חל עליו דין שליח וכן הרשאה, אבל לפי התורה הקדושה לא יחול חלות השליח רק אם יש לו דין שליחות על פי התורה, ולכן גם אין שליח לדבר עבירה, כי מהות השליחות היא פנימית שיהיה השליח עומד תחת המשלח, אבל בערכאות הסכמה שהלה יהיה שלוחי מספיקה, כי הסכים לדבר ואין צורך במשהו פנימי שהשליח יהיה תחתי.

כמו כן בהרשאה, על פי התורה הקדושה צריך המורשה לעמוד בפנימיותו תחת המרשה, לכן צריך להקנות לו את הדבר, אבל בערכאות הסכמה מספיקה.

כמו כן בעניין עדויות וראיות שונה בתכלית התורה הקדושה מערכאות.

סיכום

הנה ראינו כי עומק התורה הקדושה שונה במהותו תכלית השינוי מערכאות, כי התורה הקדושה משפט לאלוקים הוא! משפט המושתת על פנימיות הנשמה היהודית הקשורה לנכסים הגשמיים, וכל העברת בעלות צריכה העברה גם בפנימיות, אשר משליכה בהכרח שינוים מהותיים בהרבה מאוד דינים, מה שאין בערכאות הוא הסכמה של בני אדם לנהוג בינם לבין עצמם כראוי, לפיכך העיקר בערכאות היא ההסכמה החיצונית.

ולא רק במשפט יש חילוק תהומי בין עם ישראל לאומות העולם, אלא בכל דבר ודבר, כגון לשון הקודש שהיא שפה פנימית, לבין שאר השפות שהן הסכמות חיצוניות על המילים. ואפילו נימוסים ודרך ארץ בין בני האדם בעולם הוא הסכמה, מה שאין כן דרך ארץ על פי תורה היא פנימית ונתנה מסיני, כפי שכתב רבי עובדיה מברטנורא בתחלת מסכת אבות.

מוסר ומשפט

למרות העובדות דלעיל בהם מבואר שאדם יכול לשנות ממה שהבטיח וממה שסיכם, ראוי להדגיש כי התורה מבדילה הבדלה חדה בין מוסר ומשפט.

בעובדות דלעיל על פי המוסר אסור להפר הבטחה בעל פה גם ללא קניין, וכן בצוואה ראוי לילדים לקיים מצות אביהם כו', אלא שיש הבדל מהותי בין חיוב ממוני לבין מצוה מוסרית. התורה מבדילה בין חלות דיני ממון ובין מצוה המוטלת על האדם מחמת המוסר, כי קניין שלא חל אינו מחייב על פי המשפט לקיים את מה שסיכמו, אבל מבחינה מוסרית הוא חייב, ומאוד מאוד החמירו חכמים להיות מוסרי במעשיו, ואמרו כי מי שפרע מדור המבול יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו, ואמרו שמי שאינו אומר האמת אין רוח חכמים נוחה הימנו וקראהו רשע, וכל זה אפשרי רק בתורה הקדושה המיוסדת על שכר ועונש בכללות ועל פנימיות הנשמה היהודית.

אבל בערכאות שלא קיים בה מערכת מצוות ומוסר אלא רק הסכמה על התנהגות נימוסית כדי לקיים חיים תקינים משותפים, בהם יש רק מערכת אחת של חוקים חיצוניים בלבד.