תביעת דמי תיווך חלקות קבורה

התובע: ה"ה ד.

הנתבע: ה"ה ב.

רקע:

הופיעו הצדדים והציגו את טענותיהם בפנינו, להלן עיקרי העובדות ע"פ טענותיהם:

הנתבע עוסק בשיווק ומכירת חלקות קבורה בבית החיים בעיר בית שמש, חלקות אלו נמכרות במחיר די גבוה בעיקר לבני חו"ל, והעוסקים בדבר גובים עמלות תיווך בגין מכירות אלו.

בשנת 2017 ניהלו הצדדים משא ומתן בנוגע למכירת חלקות קבורה לישיבת נ. (להלן: הישיבה), התובע בהיכרותו את הישיבה ואת הנתבע קישר ביניהם והעביר לנתבע הצעה לפיה תרכוש הישיבה מאות חלקות קבורה מהנתבע לידידיה שבארה"ב במועדים שונים.

בפני ביה"ד הוצגה טיוטה של הסכם בין ועד ידידי ישיבת נ. לבין הנתבע שנכתב בכתב ידו של התובע ונחתם רק ע"י הנתבע בטרם הוסכם באופן סופי על דמי התיווך אותם יקבל התובע. בטיוטה זו נכתב בין היתר (הועתקו הסעיפים הרלוונטיים להמשך פסה"ד) כי מחיר יחידת קבר הינו 6200$ לכל הקברים, וכי סכום זה כולל הכל מלבד הוצאות קבורה והובלה. יעדי הרכישה של הועד הם: 100 חלקות עד ל-8 חודשים, 100 עד ל-14 חודשים, 100 עד 20 חודשים ו100 נוספים ל26 חודשים. הוסכם, כי הקברים יימכרו לפי מחירי השוק שלהם, וכל ההפרש יושב לוועד הידידים ע"י תרומה. הוועד יודע כי אם לא יעמוד ביעד המכירה הראשון, כל ההסכם בטל. ר' נ. ישעבד לטובת הוועד 50 קברים מיום ההתקשרות עד לסיום ההתקשרות.

לאחר מכן, בתאריך 22/6/2017, נחתם הסכם בין התובע לנתבע בו נכתב (בתרגום מאנגלית) כך:

התשלום עבור חלקה בארץ החיים לר' ד. יהיה 5,000$ ליחידה. הישיבה תרכוש כל חלקה במחיר של 6,200$ ההפרש בסך 1,200$ יועבר מר' נ. לר' ד.. העברת הכספים תהיה במועד המכירה, לאחר שהתשלום במלואו ישולם על ידי הישיבה. ההסכם מחייב את כל הצדדים של ר' נ. וגם את ר' נ. בנפרד. כל האמור לעיל מתייחס לחלקות בבעלות ר' נ. ר' נ. יעמיד כבטוחה עבור הישיבה 50 חלקות שישמרו עד הרכישה הסופית.

לאחר חתימת הסכם זה, נחתם הסכם מחייב אחר בין הישיבה לבין א. (שלא הוצג בפני ביה"ד), כאשר הנתבע פעל עפ"י המוסכם בטיוטה הראשונית שנכתבה ע"י התובע.

בשלב מאוחר יותר חתמו הישיבה והנתבע על הסכם נוסף בכתב יד שהוקרא בפני בית הדין ע"י הרב צ. במהלך עדותו, אך לבקשתו לא צורף לחומר שבתיק, במסמך זה התחייב שוב הנתבע לעמוד בתשלומים לישיבה כפי שהתחייב בטיוטת ההסכם מבלי להתנות תנאים נוספים.

בשעת הדיון הודו הצדדים כי נרשמו לכל הפחות 82 אנשים מידידי הישיבה לרכישת חלקות קבורה, וכי לא הועברו לתובע מלוא הסכומים שהיו אמורים להיות משולמים עפ"י ההסכם שנחתם בין הצדדים. על רקע עובדה זו פנה התובע לביה"ד שיקבע את חובו של הנתבע לתובע ואופן התשלום.

במסמך שהציג הנתבע בפני ביה"ד מעמותת א. בנוגע למספר הקברים שנרכשו ע"י הישיבה, נכתב כי עד כה (13/12/18) נרשמו 82 איש מתוכם 20 במחיר מופחת, 22 שילמו את מלוא התמורה ו40 חלקות עדיין לא שילמו את מלוא התמורה.

לבקשת ביה"ד, התקבל מהנהלת א. פירוט הקברים והחלקות שנרכשו בבית החיים ע"י רוכשים שהגיעו דרך הישיבה, עפ"י מסמך זה עולה כי נרכשו 95 חלקות קבורה ע"י ידידי הישיבה, מתוכם 54 קברים נרשמו בחלקת נ. באופן ישיר, 28 קברים במחיר מיוחד ו13 קברים נמצאים בחלקת ש..

טרם הגעת הצדדים לדיון בפני בי"ד זה, ביקש התובע עיקול מבית הדין שע"י העדה החרדית על כספים האמורים לעבור לידי הנתבע מארץ החיים, ואכן בקשתו התקבלה. לאחר הדיון הראשון החליט ביה"ד ביום י"ד כסלו תשע"ט לא להסיר את העיקול עד לקבלת החלטה סופית בעניין שבמחלוקת בין הצדדים.

טענות התובע:

א.   מאחר שההסכם שנחתם עמו אינו מותנה בדבר, אלא קובע כי כל חלקה שתרכוש הישיבה והנתבע יקבל בגין כך 6,200$, ישלם לתובע 1,200$. וכך בוצע גם בתחילת הדרך, עד שבשלב מסויים פסק. אי לכך, מבוקש לחייב את הנתבע ואת א. לחשוף את פרטי כל הקברים שנרכשו ע"י הישיבה, ועל כל חלקה שנרכשה לחייב את הנתבע לשלם לו סך 1,200$.

ב.    במהלך התקופה הראשונה קיבל מהנתבע סך של 27,500$, לדבריו 14,500$ קיבל בגין חלקות שנמכרו לאנשים אחרים שלא דרך הישיבה, וכל היתרה כמקדמה עבור תיווך הקברים של הישיבה.

ג.    בנוגע למספר הקברים עליהם מגיע לו לקבל דמי תיווך, טוען התובע כי במכתב א. עולה שבפועל נמכרו 95 חלקות קבורה לידידי הישיבה ועל כן מגיע לו לקבל 1200$ בגין כל חלקת קבורה.

טענות הנתבע:

א.  התשלום המקובל למי שמתווך חלקות קבורה נע בין 400$ ל500$, הסכמתו לשלם סכום גבוה יותר לתובע, היתה רק מכיון שהובטח שהישיבה עצמה תרכוש מאות קברים במרוכז בתקופת זמן קצרה ובתשלומים מהירים, באופן שמצדיק את התשלום הגבוה בגין כך.

ב.    ההסכם שנחתם בין הצדדים היה כפוף ומותנה בתנאים המופיעים בטיוטת ההסכם עם הישיבה, ורק בהתקיים התנאים המופיעים שם התחייב הנתבע לשלם לתובע תיווך בסך 1,200$.

ג.     מאחר שבפועל הישיבה לא עמדה בתנאי ההסכם, הן במספרי הקברים שנרכשו, הן באופן רכישת הקברים, כאשר עד ליום זה לא נרכשו 100 הקברים הראשונים שסוכם שיירכשו תוך 8 חודשים ממועד החתימה, כמו כן הישיבה לא רכשה בעצמה את הקברים כפי שדובר בתחילה, אלא רק הפנתה את הפונים אליה לנתבע, כאשר הוא היה צריך לפעול מול כל רוכש באופן ישיר, לא חלה התחייבותו על גובה התשלום לתובע.

ד.     תשלום ה-27,500$ שקיבל התובע, היה כולו עבור תיווך הקברים לנ., כאשר גם לדברי הנתבע אמור התובע לקבל דמי תיווך בסך 1,000$ לכל היותר לכל חלקה ובסה"כ 3,000$ על שלש חלקות אחרות שאינן שייכות לישיבה.

ה.    בנוגע למספרי הקברים טען הנתבע כי 28 קברים נמכרו במחיר מיוחד ולא היה התובע זכאי לעמלה בגינן, ו13 חלקות קבורה נמכרו בחלקה אחרת בביה"ח שאינה בבעלות הנתבע.

דיון והכרעה:

א.  ההסכם החתום בחתימת שני הצדדים הינו ההסכם היחיד המחייב שהוצג בפני ביה"ד, בהסכם זה לא נכתבו פרטים ותנאים מלבד הסכום ומועד התשלום, בהסכם זה התחייב הנתבע לשלם לתובע  1,200$ לכל חלקת קבורה שתימכר לישיבה. עיקר טענת הנתבע להיפטר מהתחייבותו בהסכם זה, היא כי על אף שלא הוזכרו במפורש תנאים בהסכם שביניהם, אך בזמן החתימה על ההסכם היתה דעת הצדדים כי ההסכם עם התובע תלוי ומשויך לטיוטת ההסכם שנחתמה כמה ימים קודם לכן בין הנתבע לועד הישיבה באמצעות התובע. ומאחר שתנאי ההסכם עם הישיבה לא התקיימו בעיקר בנוגע ליעדי המכירות, בטלה גם חובתו כלפי התובע.

אף אם נכונה טענת הנתבע כי במידה וההסכמים תלויים זה בזה, הרי שהוא פטור מהתחייבותו כלפי התובע מאחר שלא חלה התחייבותו לישיבה, אך בהסכם שנחתם בין התובע לנתבע לא הוזכרה תלייה זו כלל, ובלשון ההסכם כפשוטו נראה כי ההתחייבות לשלם לתובע היא על כל חלקה שתרכוש הישיבה ללא התניה כלל. אמנם עלינו לדון אם יש אומדנא דמוכח שכוונת הצדדים בעת חתימת ההסכם היתה על דעת התנאים המוזכרים בהסכם אחר, האם בכה"ג ניתן לעקור את לשון השטר הפשוטה ולהכריע מכח אומדנא זו.

והנה בחוק החוזים (תשל"ג סעיף 25,א) נכתב: חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין. ואולם, אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו. פסקי דין רבים עסקו בהגדרת חוק זה ונסיבותיו, אך אנו נעסוק בנוגע לנידון זה לפי דעת תורתנו הקדושה ולא נסתמך על דינא דמלכותא בלבד.

וזה לשון הרשב"א בתשובה (ח"ג סו"ס ת"ט):

ומה ששאלתם אם נדונין על פי כוונת המתקנין או על פי חכם, כבר אמרתי וכו', ומכל מקום כוונות מוסכמות לכל יש והם כיתד שלא תמוט, שהכל יודעין שהתנאי ההוא או הדבר ההוא על כוונה זו נעשה בלי ספק, ואף על פי שהיה באפשר לדון הלשון בהפכו. ע"כ. וברבינו ירוחם (מישרים נתיב כג חלק י, דף סג טור ד) כתב: וכלל גדול בידינו, בכל תנאי שאדם מתנה עם חבירו, שאין להלך אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה לבד. ע"כ.

ובשו"ע (סי' ס"א סעיף ט"ז) פסק את דברי רבינו ירוחם בלשון זו:

"יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חבירו, אין הולכים אחר הלשון הכתוב אלא אחר הכוונה".

ובספר מראות הצובאות (אה"ע בליקוטים שבסוף הספר דף קנ"א) הקשה על דין זה:

וצריך עיון, שזה סותר למה שכתב הרמ"א ביו"ד (סי' רי"ח ס"א) דגם בנדרים, שהולכין בו אחר הכוונה, זהו דוקא כשנודר בינו לבין עצמו, אבל בנודר לחבירו, כל שלשון הנדר כולל, הולכין אחריו, והוא מתשובת הריב"ש (סימן קצה), וצ"ע.

וזה לשון השולחן ערוך ביורה דעה (שם):

כל הנודר או נשבע, רואים דברים שבגללן נשבע או נדר ולמדים מהם לאיזה נתכוין והולכין אחר הענין, לא אחר משמע הדיבור. כיצד היה טעון משא של צמר או של פשתים והזיע והיה ריחו קשה ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר או פשתים לעולם, הרי זה מותר ללבוש בגדי צמר או פשתים ואינו אסור אלא להפשילן לאחוריו. היה לבוש בגדי צמר ונצטער בלבישתו ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר לעולם אסור ללבוש ומותר לטעון עליו ומותר להתכסות בגיזי צמר, שלא נתכוין זה אלא לבגד צמר. וכן כל כיוצא בזה. וכתב על זה הרמ"א: "הגה: וכל זה דוקא בנודר בינו לבין עצמו, אבל בנודר לחבירו כל שלשון הנדר כולל הולכין אחריו, אם לא באומדנא דמוכח".

מבואר בדברי הרמ"א, שאף שיודעין אנו את כוונתו שלא נתכוון אלא שלא להפשיל בגדי צמר לאחוריו, מכל מקום היכא דנדר או נשבע לאחרים, אזלינן בתר הלשון ולא בתר הכוונה. וקשה מהדין הנ"ל בחושן משפט דבתנאי שאדם מתנה עם חברו הולכין אחר הכוונה.

ובנחל יצחק (סימן ס"א ענף ב') כתב ליישב דיש לחלק בין היכא דהיה ביניהם תנאי אלא שבלשון התנאי לא מבוארת הכוונה, לבין היכא דלא היה תנאי כלל אלא שאנו מפרשים את דיבורו על פי כוונתו, דעד כאן לא קאמר רבנו ירוחם "שאין הולכין אחר הלשון אלא אחר הכוונה" אלא דווקא במקום שהיה ביניהם תנאי, דבכהאי גוונא אמרינן דפירוש התנאי אינו תלוי בלשון התנאי אלא בכוונת המתנה. אבל היכא דלא היה תנאי כלל, אלא שנדר לחברו שלא יעשה כך וכך, בזה הולכין אחר הלשון, שזה מה שאמר, ואין מפרשים את דבריו על פי כוונתו.

ולמסקנא נקט וז"ל:

כללו של דבר הוא כן, דהיכא דיש שני משמעות בכוונת הלשון והשטר ודאי דאזלינן בזה בתר המוחזק וכמבואר בסי' מ"ב וכו', אבל היכא דמשמעות ופשטות הלשון הוא נגד הכוונה שנראה מתוך סיבת הענין שנעשה על ידי זה הענין אף שאינו סותר לשונו לגמרי להכוונה, משום דהיכא דסותר לשונו לגמרי להכוונה, בזה אף בנדרים אין הולכין אחר הכוונה, וכמו שכתב הט"ז (ביו"ד סי' רי"ח ס"ק ג'), ועיין בספר עצי לבונה (שם ס"ב), בזה הדין כן באם שניזל בתר כוונת הענין יתווסף איזה תנאי ובאם שנלך אחר לשון המשמעות לא יהיה התנאי כלל, ע"כ יש לנו למיזל אחר הלשון, כמבואר ביו"ד (סי' רי"ח ס"ב) במה שבינו ובין חבירו, ולא עקרינן למשמעות הלשון לסתור אותו. אבל באם היה תנאי בוודאי לפנינו, רק אם ניזל בתר משמעות הלשון של התנאי יקויים הענין ואם ניזל בתר הכוונה יתבטל הענין, אז הולכין אחר מה שנראה כוונתו מתוך הענין שבגללו עשה את התנאי. ואתו שפיר פסקי השולחן ערוך וכל אחד על מקומו יבא על נכון. ע"כ.

אמנם כאשר ניתן לפרש את לשון השטר עצמו בשני אופנים כתבו הפוסקים שיש ללכת עפ"י האומדנא, כך מבואר בגליון השו"ע לרע"א (סי' מ"ב ס"ה) שכתב וז"ל:

"דהיכא שהלשון מסופק ואיכא אומדנא לאחד מן הצדדים, אזלינן בתר אומדנא, תשובת הראנ"ח ח"ב סי' ק' ".

ובאמת שבתשובות הראנ"ח (במים עמוקים שם) מפורש יותר, וזו לשונו:

מכל הנזכר יצא לנו דכשהלשון מסופק ואיכא אומדנא לאחד מן הצדדין, אזלינן בתר אומדנא, ואף על פי שסתם הלשון היפך האומדנא, כההיא דלא נדר ונקי נדר וכו' (כתובות פז, א) דמסתם הלשון בין הוא בין יורשין אין משביעין אותה, אלא דמשום דחכמים תיקנו שהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, אית לן למימר דלא נתכוין לעשות שלא כדברי חכמים, ומפקינן לישנא ממשמעותיה ע"כ. וכן יעויין מה שכתב בזה בשו"ת תורת חיים (מהרח"ש, חלק ג' סימן כ"ו), מכל הנ"ל עולה שכל היכא שיש מקום לפרש לשון השטר לשתי פנים, אזלינן בתר אומדנא אף כאשר פשטות הלשון כנגד האומדנא.

אמנם יש לתמוה מדברי השו"ע (סי' ס"א סעיף ט"ו) שכתב:

"מדקדקין לשון השטר ודנין עפ"י אותו דקדוק, ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי והיה סבור שהדין היה בענין כך ומפני כך כתב אותו הלשון".

הרי שלשון השטר קובעת אף נגד פרשנות ואומדנא של דעת בעלי השטר ולא כהמבואר לעיל מדברי השו"ע שם בסט"ז. וכתבנו במקו"א דאין בזה סתירה כלל, ודברי השו"ע בסעיפים אלה משלימים זה את זה. דבאמת אין האדם נאמן לומר שלא הבין את השטר שעליו חתם, כשם שאינו נאמן שלא קרא את השטר, כמבואר בסימן מ"ה ס"ג ובסימן ס"ח סעיף ב', דלעולם אין האדם נאמן להוציא את השטר ממשמעותו ולבטל את תוקפו, וזו כוונת השו"ע בסעיף ט"ו הנ"ל. אך כאשר לשון השטר לפי אומדנא ברורה סותרת את כוונת בעלי השטר ואת מהות ההתקשרות ביניהם, אז כוונת העניין קובעת.

הלכה זו מפורשת גם בשו"ת בעי חיי (לבעל הכנסת הגדולה, חלק א' סימן ט"ז), שכתב וז"ל:

"כתב הריב"ש ז"ל (בסימן ת"פ) שמדקדקין לשון השטר ודנין על פי אותו דקדוק, ולא אמרינן גברא לא גמיר כולי האי והיה סבור שהדין היה כך ומפני כך כתב אותו לשון כו' אלא שלא דיבר הריב"ש ז"ל אלא בטעות דין תורה לא בטעות ערכאות כנ"ד. ואיך שיהיה מכלל האמור נתבאר דלשון השטר אין בו שום הוכחה נגד הסברא ולו יהיה לא בריר לן אם יש לנו להלך אחר לשון השטר. ומה שכתבו הפוסקים דכל שהמשמעות ניכר מתוך הכתב לבי"ד, כן דנין, אפשר דמיירי כשאין הסברא מנגדת ללשון השטר".

ממכלול המקורות הנ"ל עולה כי על פי ההלכה כאשר לשון השטר ברורה לגמרי, לא ניתן להיפטר בטענת תנאי אף כנגד המוחזק. אך כאשר יש משמעויות שונות בלשון השטר יש לילך אחר אומדן דעת הצדדים בשעת ההסכם. וכאשר כוונת הצדדים ברורה לגמרי ויש אומדנא דמוכח מה שהיתה דעתם, יש לילך אחר הכוונה גם נגד לשון השטר.

מן הכלל אל הפרט, בנידון דידן, אין בלשון השטר אזכור כל שהוא לתנאי שהיה בין הצדדים, מכיון שהנתבע מוחזק ולטענתו היה תנאי בכוונת הצדדים בשעת חתימת הסכם זה, הרי שאם תהיה אומדנא ברורה שאכן כך היתה דעת הצדדים ניתן יהיה לפרש כך את לשון השטר. אמנם האומדנא לה טען הנתבע לתלות את ההסכם שנעשה בינו לבין התובע עם ההסכם שנעשה עם הישיבה, יש בה קושי הגיוני רב, זאת מאחר שבמידה והנתבע יבטל את ההסכם מול הישיבה לאחר שנרכשו קרוב למאה יחידות קבורה, לא יוחזרו הכספים לרוכשים והחלקות לנתבע, רק תבוטל התחייבות הנתבע להשיב לידי הישיבה את הפרשי המחיר שקיבל מהרוכשים, ובמצב שכזה יקבל הנתבע בעבור כל חלקת קבורה סכום גבוה בהרבה מהסכום המדובר מתחילה, על כן אין כל הגיון להתנות את תשלום מחיר התיווך הגבוה באי ביטול ההסכם מול הישיבה, כאשר הביטול גורם להגדלת סכום הרווח לנתבע באופן משמעותי ביותר. מאחר שאין כל הוכחה לתלות אומדנא זו בדעת הצדדים בשעת חתימת ההסכם, ואף יש קושי הגיוני בתליה זו, לא ניתן להוציא את לשון השטר מפשטותו.

בנוסף, אף אם נפרש את ההסכם כדברי הנתבע, מאחר ובפועל הנתבע לא ביטל את ההסכם מול הישיבה, אין הוא יכול להתנער מחיובו כלפי התובע בכך שיכול היה לבטל את ההסכם מול הישיבה שלא עמדה ביעדים.

זאת ועוד, מדברי העד במהלך הדיון עלה, כי הישיבה היתה קרובה מאוד ליעד הקברים הקבוע בהסכם הן מבחינת המספרים הן מבחינת המועדים, הנתבע הודה בדיון כי לא הסכים להתייחס למספר פניות שפנו לרכישה לקראת סוף ההליך, ואפשר שמחמת כך לא השלימו את מאה הרוכשים הראשונים שהיו תנאי להסכם, אך לדברי העד ההבנה היתה כי גם במצב זה הנתבע יפעל עפ"י האמור בהסכם. מכיון שכך הם פני הדברים, הרי שגם מול התובע על הנתבע לפעול עפ"י ההסכם.

מכל האמור עולה, כי מתקבלת עמדת התובע שלא היתה כל התניה בין ההסכמים, ובהסכם שנחתם בין הצדדים, יש התחייבות ברורה לתשלום 1200$ בגין כל חלקת קבורה שתקנה הישיבה ללא יעדים ומועדים.

אמנם הנתבע טען עוד להגנתו, כי ההסכם התייחס למצב שהישיבה תקנה את הקברים במרוכז, אך בפועל הישיבה העבירה את שמות הרוכשים לנתבע שהיה צריך להתנהל מול כל אחד ואחד מהם באופן פרטי. הנתבע הוכיח את טענתו זו מלשון ההסכם בו נכתב: הישיבה תרכוש כל חלקה וכו' ולא אנשים מטעם הישיבה, ועל כן טוען הנתבע כי לא חלה כל התחייבות מיוחדת שלו למצב זה, ואינו מחוייב לתשלום תיווך גבוה מהמקובל בשוק זה.

מדברי העד עולה שאכן השתנו פני הדברים ולמרות שבתחילה דובר שישיבת נ. תרכוש את חלקות הקבורה מהנתבע, בסופו של דבר משיקולים שונים הוחלט שהישיבה תפנה את הרוכשים לקנות את יחידות הקבורה ישירות מהנתבע. אין ספק כי שינוי זה הוסיף עבודה רבה לנתבע, וכי היה מקום להפחית את העמלה לתובע ולישיבה בכדי לפצות את הנתבע על התוספת שנוספה לעבודתו מכפי שסוכם מתחילה, אלא ששינוי זה לא בוצע בפועל, ונראה כי היתה הבנה בין הצדדים להמשיך לפי כללי ההסכם למרות השינוי שחל בו. עם זאת, מאחר ובפועל עבודה מרובה זו מפחיתה את הרווחיות לנתבע בעסקאות אלו, הרי שיש להפחית את דמי התיווך שנקבעו מתחילה לפי רווחיות גבוהה יותר. לפיכך נראה כפשרה הקרובה לדין שיש להפחית בגין סעיף זה 200$ ליחידת קבורה מהתשלום שהתחייב הנתבע לשלם לתובע מלכתחילה, ולהעמיד את חיובו על סך 1,000$ לכל יחידת קבורה.

ב.      בדבר התשלומים שקיבל התובע מהנתבע עד היום בסך: 27,500$, כאשר לטענת התובע 14,500 $ מתוכם שולמו לו בגין כמה חלקות אחרות שתיווך לנתבע, ורק 13,000$ שולמו כמקדמה עבור התיווך של הישיבה. ואילו לטענת הנתבע כל התשלומים היו על חשבון התיווך של הישיבה, למעט 3 חלקות שתיווך התובע בנפרד ועליהם קיבל לכל היותר 1000$ לחלקה.

בעניין זה, מאחר והנתבע מוחזק בממון, וטענות התובע לתשלומים אלו לא הוכחו כלל, כמו כן גובה התשלום אותו טען שקיבל בגין 4 חלקות גבוה באופן קיצוני מהמקובל, טענתו נדחית ויש לחשב סך 24,500$ כתשלום מקדמה עבור התיווך לישיבה.

ג.       בנוגע למספר החלקות שמגיע לתובע תיווך בגינן, מעיון במסמך שהוצג לביה"ד ע"י א., עולה כי אכן 95 חלקות קבורה נמכרו לידידי הישיבה. אמנם לדברי הנתבע כ20 חלקות מתוכם נמכרו במחיר מופחת ועל כן אין התובע זכאי בתיווך עפ"י האמור בהסכם. התובע בתגובתו לביה"ד טען כי על אף שהחלקות נמכרו במחיר מוזל היה זה מעל 6,200$, ואכן בהודעת הנתבע לביה"ד מיום ט"ז חשון נכתב כי קברים אלו נמכרו ב7,000$ אלא שלטענתו היתה הסכמה מפורשת בין הצדדים שלא לקבל תשלום בגין החלקות הראשונות שנמכרו. אולם, מאחר וישנה הכחשה מוחלטת של התובע להסכמה זו, וכי עפ"י ההסכם ככל שתמכר החלקה ביותר מ6,200$ יחוייב הנתבע בתשלום תיווך, וכאמור לעיל לא ניתן לשנות מהמפורש בהסכם בטענות כל שהן על תנאים שאינם מופיעים בו, הוא הדין והטעם שאין לשנות מהמפורש בהסכם בגין טענות מוכחשות, ולפיכך יש לחייב את הנתבע בדמי תיווך כנ"ל בגין כל אותם קברים.

ד.      בדבר טענת הנתבע כי 13 חלקות קברים נמכרו בחלקה אחרת שאינה בבעלות הנתבע, טענה זו נסתרת מהמסמך שנכתב ע"י א. לפיו הקברים הללו נמכרו בחלקת ש"י, שעפ"י האמור במסמכים שהוגשו לידי ביה"ד אף היא בבעלות הנתבע. נוסף על כך בעדותו של נציג הישיבה בפני ביה"ד נטען כי מספר הקברים שנרכשו ע"י ידידי הישיבה מתקרב ל-100 קברים, ובתוך דבריו סיפר כי רוכשים מסוימים שלא התאים ליתן להם חלקות בחלקות של שומרי תו"מ קיבלו את החלקות במקומות אחרים, הרי שגם קברים אלו נמכרו בגרמתו של המתווך, וסיבת הקבורה במקום אחר אינה מעניינו, ועל כן זכאי הוא לקבל דמי תיווך בגינם.

לאור כל האמור, מחליט ביה"ד כדלהלן:

פסק דין

א.     על הנתבע לשלם לתובע בגין כל יחידת קבר שנמכרה לידידי הישיבה סך 1,000$.

ב.     לאור הבירור שביצע ביה"ד מול א. בנוגע למספר החלקות שנרכשו ע"י ידידי הישיבה, עולה כי בסה"כ נמכרו לידידי הישיבה סך 95 חלקות קבורה, ובסך הכל 95,000$, מסכום זה יש להפחית סך 24,500$, אשר על כן על הנתבע לשלם לתובע סך 70,500$ (שבעים אלף ו500 דולרים).

ג.     עפ"י האמור בהסכם בין הצדדים, על הנתבע להעביר לתובע את דמי התיווך עם קבלת מלוא התמורה מהרוכשים. לאור האמור, על הנתבע להעביר מתוך הסכום הנ"ל סעיף ב סך 35,000$ בחמשה תשלומים חודשיים שווים, כאשר התשלום הראשון יהיה תוך 30 יום ממתן פס"ד זה. את יתרת הסכום ישלם הנתבע בחמשה תשלומים חודשיים שווים נוספים שיחלו בר"ח חשון תשפ"א.

ד.   העיקול מכספי הנתבע יוסר לאחר סיום תשלום סך 35,000$ הראשונים, כנ"ל סעיף ג. מן הקברים יוסר העיקול רק לאחר סיום התשלום במלואו.

ה.     בנוסף, על הנתבע להשתתף במחצית עלות הדיונים, ולהעביר לתובע תוך 30 יום סך 1000 ₪.

        באעה"ח ביום י"ט חשון תש"פ (17-11-2019)

 ( - )  עובדיה יוסף טולדאנו– דיין             ( - ) אשר וייס – גאב"ד       ( - ) הלל קצנלבוגן - דיין