מעבר דירה לצורך שותפות שהוכשלה

פסק דין

 

בענין שבין

בעל עסק (להלן התובע)

ובין

שותף בעל העסק (להלן הנתבע)

 

פסק דין

תיאור העובדות וטענות הצדדים

א.      הרקע העובדתי

התובע הינו בעל עסק והנתבע בעל מלאכה. הנתבע עבד אצל התובע במשך כמה שנים בעיר י'. לאחר שקרו נסיבות מצערות נאלץ הנתבע לחפש מקום אחר לעבודתו ולשם כך פנה לתובע בבקשה לשכור את העסק.

לא נחתם הסכם  מסודר אלא הענינים סוכמו בצורה כללית במסרון וואצאפ כדלהלן:

הציוד על שם התובע לתקופת נסיון, במידה והנסיון יצליח הקמת שותפות מסודרת, אני צריך 150,000 להחזר הלוואות, המממנות את עלות המקום עצמו.

השותפות תשלם לנתבע משכורת בצורה מסודרת, חלוקת  הרווחים תהיה 50/50 ממה שישאר אם ישאר בע"ה.

במידה ויחסר כסף הדבר הראשון זה משכורת לנתבע.

אני אמכור את עודף הציוד שלי לפי החלטה משותפת

חלק מהציוד שלי ימכר לכיסוי עלויות עד כה.

כל ההוצאות וההכנסות יהיו משותפות.

מהות ההסכם הינה שותפות לה שני הצדדים מכניסים ציוד בשווה, התובע  נותן את העסק והנתבע עובד עבור השותפות. בהוצאות יתחלקו הצדדים בשווה, ובהכנסות יתחלקו הצדדים באופן הבא: הנתבע יקבל משכורת, התובע יקבל סכום חד פעמי של 150000 ₪ עבור העסק ובשאר הרווחים יתחלקו הצדדים שווה בשווה.

הציוד של הנתבע הגיע ולאחר זמן קצר התגלעו מחלוקות בין הצדדים. לדברי התובע הסיבה היתה מחלוקת בנוגע לשימוש בציוד של התובע לעומתו טוען הנתבע כי היתה זו מחלוקת בנוגע למכירת הציוד אולם על תוצאות המחלוקת אין מחלוקת והיא הצעה של התובע לפירוקה של השותפות אשר בעקבותיה הוציא הנתבע את הציוד שלו מהעסק של התובע, והעביר אותם למקום אחר בישוב.

למרות העובדה שהנתבע יצא מהעסק בעקבות הצעתו של התובע, העזיבה ללא פירוק והסדרת חובות הדדיים הפתיעה את התובע אשר סירב מלכתחילה לאפשר לנתבע להוציא את הציוד שלו מהעסק, ואף הלך וסיפר לאחד הספקים דברים אודות הנתבע בעקבותיהם נמנע מהנתבע לקנות מהספק. בעקבות הסירוב להוצאת הציוד נגרם מתח נוסף והתרחשה מריבה קולנית בין הנתבע ובין אשת התובע בעקבותיה הלכה אשת התובע וסיפרה לגורמים שונים בישוב כי הנתבע נוהג שלא כשורה.

ב.      המחלוקת הכספית

בין הצדדים קיימת מחלוקת בנוגע לתוצאות הכספיות של פירוק השותפות:

לדברי התובע הוא שילם עבור הוצאות ועבור צרכים נוספים של העסק המשותף אשר את חלקו היחסי של הנתבע הוא מעריך באופן הבא (שמות הסעיפים הושמטו לצורך פרסום):

סעיף א' 17956₪

סעיף ב 6000₪

סעיף ג 11855₪

סעיף ד 300₪

סעיף ה 1000₪

סעיף ו 5639₪

סעיף ז 2000₪

לדבריו, הנתבע חייב לו ס"ה סכום של 42750 ₪ לפני מע"מ.

לדברי הנתבע הסכום שונה לחלוטין ולכל הפחות עבור סעיף א' הסכום אינו עולה על 19500 ₪. כמו כן לדבריו ההוצאות לסעיף ב נגרמו בגלל התובע. כמו כן לדבריו מכר הנתבע ציוד השייך לו בסכום של 26000 ₪ אותו העביר לתובע. כמו כן על פי ההסכם לא מגיע לתובע תשלום בעבור השימוש בעסק שכן הסכם השותפות קובע כי סכום זה יועבר לתובע רק אחרי החזרי ההוצאות ומשיכת המשכורת לנתבע. היוצא אם כן לדבריו, כי התובע חייב לו כספים בגין חובות שנוצרו במהלך השותפות אלא שהוא אינו תובע אותם. אמנם הנתבע תובע נזקים שנגרמו לו עקב דברים שאמר עליו התובע:

שכירות עסק חלופי 20400.

תשלום גבוה לספק אחר עקב סירוב הספק לעבוד איתו  81279.

הובלת הציוד לישוב ב' שהתבררה כטעות 12000.

כמו כן תובע הנתבע סכום כספי שאינו מוגדר בגין הוצאת שם רע על ידי אשת התובע אשר לדבריו ניסתה למנוע את העסקתו בישוב.

ג.        הפגישה בבית התובע

מספר חודשים לאחר פירוק השותפות נפגשו אחי הנתבע, עורכי דין במקצועם עם התובע בביתו בנסיון לחשב את החובות ההדדיים ולסגור את הצד הכספי של השותפות. התובע אמר בפגישה שהוא מוותר על כל התביעות הכספיות כלפי הנתבע. אמנם לדבריו דברים אלו נאמרו בלהט רגשות והוא אינו עומד מאחריהם כיום. בהגיעם לסיכום מחלו האחים בשם הנתבע על החוב שלדבריו חייב לו התובע.

ד.      הדיון ההלכתי

שמענו את טענות הצדדים ולהם טענות זה כלפי זה. אלא שאת טענותיהם ניתן לחלק לשתי קבוצות, האחת טענות הדדיות הנוגעות להתנהלות הכספית בזמן שהציוד שלו היה בעסק של התובע, והשניה, טענות של הנתבע על נזקים שנגרמו לו עקב פירוק השותפות והתנהלותו של התובע לאחר הוצאת הציוד מהעסק שלו.

ה.      תביעות כספיות שנוצרו בזמן השותפות

כאמור, הטענות הנוגעות לקבוצה הראשונה הינן טענות הדדיות לדברי התובע עד לפירוק השותפות נוצר חוב של הנתבע כלפיו בסך של 42750 ₪ (לפני מע"מ). לעומתו טוען הנתבע כי ההפך הוא הנכון וההוצאות שהוציא התובע בגינו בתקופה בה הציוד שלו היה בעסק (19500 ₪) קטנות מהתשלום אותו קיבל התובע ממכירת הציוד (26000 ₪) ולפיכך התובע היה חייב לו סכום של 6500 ₪.

אולם על אף התרשמותו של בית הדין, וציפיות הצדדים כי בית הדין יכריע בשאלה מי צודק, הרי שבית הדין סבור כי שאלה זו אינה עומדת לפתחו שכן הצדדים קיימו פגישה בה דנו בתביעות ההדדיות. בפגישה זו נכחו התובע ואחי הנתבע אשר טענו את טענותיו מטעמו. בסיומה של הפגישה הצדדים מחלו על התביעות שהיו להם זה על זה הנוגעות להתנהלות השותפות.

כך עולה במפורש מלשון התובע (פרוטוקול עמוד 2)

"האחים שלו הגיעו אלי וישבו ודיברו איתי. בזמן שהם דיברו איתי התפרקתי מבכי, שהכנסתי אדם לבית שלי והוא השאיר אותי בלי כסף שהיה שלי. הכנסתי הביתה והוא פגע בי. בתוך שיחה עם האחים שלו אמרתי לו – אני לא רוצה את הכסף שלכם. זה משהו שנאמר. לחצתי להם יד. אח שלו אמר לי שנדבר ונבדוק את המספרים. מבחינתי נגמר הסיפור". כך עולה גם מלשון הנתבע (פרוטוקול עמוד 3) "האחים שלי אמרו לי שבסוף הוא היה חייב לנו כסף והם הסכימו לוותר לו".

מבחינה הלכתית מוגדרות תוצאות פגישה זו כמחילה הדדית כל אחד על מה שלדבריו חייבים לו. מחילה אינה מחייבת מעשה כלשהו והיא תקפה גם ללא קנין (שו"ע חו"מ יב, ח) ודי באמירת לשון מחילה ואכן כאן המחילה נאמרה במפורש על ידי שני הצדדים. מחילה הינה סופית ומוחלטת, ואחרי שנעשתה אין כל דרך לבטלה ואדם אינו יכול לחזור בו ממחילתו, ממש כשם שאין הוא יכול לחזור בו ממתנה שהקנה לחבירו.

יש להעיר, שבמפגש שנערך בבית התובע הנתבע לא מחל בעצמו אלא אחי הנתבע מחלו בשמו. עקרונית מחילה מועילה גם כאשר נעשתה על ידי שליח (משנה למלך הלכות מלוה ולווה פרק טז ה"א) אלא שאיננו יודעים האם האחים נתמנו מראש כשליחים לצורך מחילה, ואם לאו, יתכן ואין מחילתם מועילה על כסף שאינו שייך להם, אולם לצורך הענין אין לשאלה זו נפקא מינה שכן הנתבע הצהיר בפני בית הדין כי הוא עומד עדיין מאחורי מחילתם על החוב, במידה וזה קיים, ותביעתו מוגבלת לנזקים אשר נגרמו לו, לדבריו, בעקבות פירוק השותפות.

מאידך בנוגע למחילת התובע טוען התובע כי על אף שבשעת הפגישה הוא אמר במפורש כי הוא מוותר על תביעתו, הדברים נאמרו לטענתו "בלהט הרגע" (פרוטוקול עמוד 5)  והוא אינו עומד מאחוריהם היום ומבקש לתבוע אותם. עלינו אם כן לדון בשאלה האם יש לראות בדברים אלו, אשר לדברי התובע נאמרו מתוך סערת רגשות, משום מחילה:

על אף האמור, כי מחילה הינה מעשה סופי ומוחלט ובלתי ניתן לחזרה, מצאנו בפוסקים כי לעיתים אין לראות את דבריו של התובע כמחילה, וזאת על אף שאין עוררין על נוסח דבריו ממנו עולה שמחל על חובו. הפוסקים עושים אבחנה בין תובע שמחל בעקבות לחצים כאלו ואחרים בהם היה נתון שהובילו אותו למחילה, ובין תובע שאמר דברים המנוסחים כמחילה אלא שמסיבות שונות יש להניח כי לא התכוון למה שאמר.

בנוגע למחילה שנעשתה תחת לחץ חילקו הראשונים בין לחץ חיצוני, דהיינו אדם אחר הכופה את התובע ומכריח אותו למחול על חובו ובין מצוקה אישית המציקה לאדם אשר לדעתו המחילה עשויה לפתור. בנוגע למחילה תחת לחץ חיצוני כתב הרשב"א (שו"ת הרשב"א חלק א סימן תתפג נפסק להלכה ברמ"א אהע"ז קה, ה) שאין הדבר נחשב למחילה וזה לשונו:

"שאלת אשת איש שהיה בעלה מתקוטט עמה כדי שתמחול לו מקצת כתובתה. והוציאה מביתו ונתפייסה ומחלה כתובתה כדי שתשב עמו בשלום. ולא מסרה מודעא על המחילה. ולזמן באתה לגבות כתובתה ותבעה כולה ואמרה נחת רוח עשיתי לבעלי. אינה צריכה למסור מודעא לפי שהדבר מראה בעצמו שאנוסה היתה".

לעומת זאת מסיק המהרש"ם (שו"ת מהרש"ם חלק ג סימן לא) כי "גם במחילה ע"י צער הוי מחילה". כלומר מחילה שנעשתה כנסיון להשתחרר ממצוקה נחשבת למחילה. המהרש"ם מוכיח דבריו מלשון התוספות (כתובות סד עמוד א ד"ה הראשון) וזה לשונו:

"אמרה מאיס עלי ולא בעינא ליה לא הוא ולא כתובתו לא כייפינן לה שתחזור בה ע"י שנאמר שלא תועיל מחילה משום דהוי מחילה בטעות דאגב צערה קא אמרה הכי ומתוך כך לא יגרשנה בעלה שאינו רוצה ליתן כתובה אלא מחילה גמורה היא ומתוך כך יעלה בדעתו לגרשה".

לסיכום כל עוד האדם היה מודע למעשיו, והתכוון למחול אזי גם אם הדבר נעשה בלב כבד, מחילתו מחילה והוא אינו יכול לחזור בו לאחר זמן. שונה הדבר במקרה בו מלכתחילה האדם לא התכוון למחול על זכויותיו. אדם שלא התכוון למחילה, גם אם הוציא בשפתיו לשון מחילה לבו לא היה עמו, אין מחילתו מחילה. עיקר המחילה הינה בלבו של האדם ודבריו של האדם רק נועדו לברר את אשר על ליבו (נחלקו הפוסקים האם מחילה בלב הוי מחילה או לא: לדעת המהרש"ל (בביאורו על הסמ"ג עשין מח) מחילה בלב מועילה. לעומתו סבור המהרי"ט (ב חו"מ מה) שמחילה בלב אינה מועיל (ועיין בקצות החושן יב ס"ק א ובנתיבות שהסכימו לדעת המהרי"ט). אולם אלו ואלו מודים כי המחילה בעיקרה נעשית בליבו של האדם ואדם שאמר מילים של מחילה אך לא הבין מה הוא אמר ולא מחל בליבו אין לדבריו כל משמעות. מעשה המחילה הינו בדיבור אך מהותה בלבו של אדם).

דוגמא קיצונית למחילה מסוג שכזה מובאת בגמרא במסכת בבא קמא (צג ע"א)

"רבי יוחנן אמר: יש הן שהוא כלאו, ויש לאו שהוא כהן. תניא נמי הכי: הכני, פצעני, על מנת לפטור? ואמר לו הן? הרי יש הן שהוא כלאו; קרע את כסותי, על מנת לפטור? ואמר לו לאו? הרי לאו שהוא כהן".

מדברים אלו מסיק הרמב"ם (הלכות אישות פרק יז הלכה יט וכן פסק השו"ע אהע"ז קה, ה ועיין בביאור הגרא המביא את הגמרא הנ"ל כמקור לדברי הרמב"ם) כי לא די שיאמר שמוחל אלא שיהיה ברור כי כוונתו היתה למחול:

"ומוחלת כתובתה אינה צריכה קנין ולא עדים כשאר המוחלים שאינן צריכין לא עדים ולא קנין אלא בדברים בלבד, והוא שיהיו דברים שהדעת סומכת עליהן ולא יהיו דברי שחוק והתול או דברי תימה אלא בדעת נכונה".

במקום אחר מסביר הרמב"ם את הדברים בלשון שונה וזה לשון הרמב"ם (הלכות מכירה פרק ה הלכה יא – יג):

"יש דברים הרבה שאינן צריכין קנין ואין לקניין בהם טעם, כגון המשחרר את עבדו, והמגרש אשתו, או עושה שליח, או המוסר מודעה, או המבטל מודעה, או המוחל לחבירו חוב או פקדון שיש לו בידו, וכל כיוצא בדברים אלו... נהגו רוב המקומות להקנות למקצת אלו הדברים או כיוצא באלו, ואומרים וקנינו מפלוני שעשה פלוני שליח, או שמחל לפלוני חוב שיש לו אצלו, או שבטל המודעה שמסר על גט זה וכיוצא באלו, אף על פי שאינו צריך. קנין זה שנהגו להקנות באלו הדברים אינו מועיל כלום, אלא להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק ומהתל אלא שגמר בלבו ואחר כך אמר, לפיכך אם אמר בלב שלם אני אמרתי וגמרתי לעשות דבר זה אין צריך דבר אחר כלל".

מקרה ביניים בו נאמרה לשון מחילה אלא שנחלקו הראשונים האם לתת לה תוקף מובא ברבנו ירוחם (רבינו ירוחם מישרים נתיב כט חלק ד בסופו הובא ברמ"א שלג ח):

"אם אמר לפועל או לשכיר בפני בית דין או בפני שנים לך פטו' בלא מחילה אחרת. ויש מי שאומר כי אם אמר ליה כך בכעס שאינו פטור".

לכאורה מחלוקתם היא האם מחילה שנעשתה מתוך כעס ובחוסר שיקול דעת דינה כמחילה שנעשתה מהשפה ולחוץ ללא מחשבה או כוונה, ואין לה תוקף מחייב, או שהכעס אינו אלא מצב נפשי שעשוי להוביל את האדם להחלטות פזיזות אך אין זה אומר כי ברגע בו מחל הוא לא התכוון למה שאמר. לדעתם, אין הכעס שונה מצער, שמחה או כל שיקול רגעי אחר שהוביל את האדם להחלטה למחול שמחייבת אותו גם לאחר שמצבו הנפשי ושיקול דעתו הוביל אותו למסקנה שונה.

על הדעה הסוברת כי מחילה בכעס חסרת תוקף מקשה רבי אברהם שור (תורת חיים מסכת בבא בתרא קס ע"ב) מהגמרא שם המביאה שתקנו גט מקושר עבור כהנים שהיו מגרשים את נשותיהם מתוך כעס ואחר כך מתחרטים:

"מכאן משמע דקנין או מתנה ומחילה שאדם עושה על ידי כעסו מהניא ולא אמרינן כיון דאין דעתו שוה עליו אין במעשיו כלום, ובמישרים בסוף נתיב כ"ט אם אמר לפועל או לשכיר בפני בית דין או בפני עדים לך פטור בלא מחילה אחרת ויש אומרים כי אם אמר לו בכעס שאינו פטור עד כאן וכן כתב בהגהת שו"ע טור חו"מ סוף סימן של"ג ותימה דהכא משמע דמה שהאדם עושה בכעסו מהניא וצ"ע".

אולם החת"ס (שו"ת חתם סופר חלק ה (חושן משפט) סימן קל) דוחה את קושיתו של התורת חיים בקנה ואומר כי "בקל יש לדחות קושייתו כמובן". סתם ולא פירש. מאי דסתם החת"ס פירש ה"אמרי בינה" (דיני דיינים סימן כ אות ה)

"ולא אדע מלבד דיש לומר דרק דיבור דהוא דבר קל עביד בכעס ול"מ אבל מעשה לא עביד וי"ל דרבינו ירוחם מודה כשעשה מעשה וקנין מהני אף בכעס לכן בגט דהוא ע"י מעשה מהני בכעס בלא"ה א"ש בגט דחששי משום דכהנים קפדנין ומגרשי דלענין גרושה לכהן לא גרע מריח הגט דג"כ פסלה לכהנה לכך חששו אבל לענין קיום הדבר י"ל דל"מ".

בעקבות דברים אלו ניתן לומר כי יתכן ואין כאן מחלוקת עקרונית כלל ועיקר שכן לעיתים הכעס מוביל לפזיזות בקבלת ההחלטות ולעיתים מוביל הכעס את האדם לומר דברים שלא התכוון לומר. ואם תאמר וכי כיצד נדע האם הכעס הוביל לקבלת החלטה פזיזה או שלא היתה כאן כלל החלטה וגמירות דעת? הדבר יכול להבחן מהקשרים נסיבתיים, מהתנהגות שקדמה למחילה או שליוותה אותה ולאור דברי האמרי בינה, גם ממעשים שנעשו בעקבותיה: אם מרוב כעסו פלט שיחו מילים ותו לא מסתבר שלא עמד מאחריהן דבר ומילים אלו אינן אלא "פטומי מילי בעלמא" (כלשון החת"ס בתשובתו הנ"ל) אולם אם בעקבות כעסו עשה מעשה של ממש, מסתבר שהיתה זו החלטה, גם אם התקבלה בפזיזות וללא שיקול דעת מספיק והיא תחייב אותו גם אחרי שיחזור בו.

למעשה נטיית מרבית האחרונים  היא כדעה הסוברת שמחילה שנעשתה מתוך כעס ומריבה שלא נתלוותה למעשה של ממש, אין לה תוקף (פתחי תשובה חושן משפט סימן שלג ס"ק יז וראה באמרי בינה שם). אולם למעשה מסיק האמרי בינה כי "מספק אין מוציאין מיד המוחזק".

בבואנו לדון בנידון דידן נראה מהאופן בו תיאר התובע את מהלך השיחה כי גם אם היה נתון התובע בסערת נפש של ממש, ואף נכנס לחדרו לבכות ולשטוף את פניו, הרי שהסכמתו למחול על החוב שלדבריו חייבים לו לא נעשתה מן השפה ולחוץ שכן באותה מידה שהוא סבר שחייבים לו טענו האחים של הנתבע כי הוא חייב לנתבע כסף ותמורת מחילתו על תביעתו מחלו הם בשם הנתבע על התביעה שכנגד ואם כן היה זה צעד שקול ומחושב. (כעין ראיה לדבר ניתן להביא מדעת ר"ת המובאת בתוספות במסכת בבא מציעא סו ע"א ובסנהדרין כה ע"א בדין אסמכתא הסבור כי על אף שאסמכתא לא קניא אם מדובר בהתחייבות הדדית שנעשתה באסמכתא, כנהוג בשטרי תנאים, ההתחייבות תקפה).

יתר על כן, לאחר שנתיים וחצי ממועד המחילה בית הדין סבור כי היה זה צעד חכם ונבון של שני הצדדים ויתכן כי אלמלי היו מתנערים ממנו היתה נחסכת לשני הצדדים עגמת נפש רבה. אשר על כן בית הדין סבור כי בכל הנוגע לחובות הנובעים מעצם השותפות מחלו הצדדים זה לזה ואין כל מקום לתביעות כספיות בגין התנהלות השותפות. אף אם בעל הדין יבוא לחלוק על סברתינו זו, הרי כיון שהנתבע הוא מוחזק, כבר הכריע ה'אמרי בינה' שאין להוציא באופן זה מידי המוחזק

ו.        תביעות כספיות שנוצרו לאחר השותפות – התביעה שכנגד

בעקבות פירוק השותפות, והוצאת הציוד מהעסק, טוען הנתבע בתביעה שכנגד כי נגרמו לו נזקים רבים אותם הוא תובע מהתובע, הנתבע שכנגד. לתביעה זו ארבעה סעיפים:

1.       הובלה לישוב ב' שהתבררה כטעות 12000

הנתבע הוביל את הציוד לישוב ב' בעקבות הסכם שותפות עם התובע. הסכם זה לא היה למראית עין ולא הונאה. התובע העמיד לרשות הנתבע את העסק על כל ציודו וההסכם התממש אלא שבשל הנסיבות שפורטו לעיל הוא לא צלח לאורך זמן. ההסכמה על השותפות היתה אמיתית ולפיכך לא ניתן לומר כי התובע גרם לנתבע לעבור לישוב ב' בטעות. החיים מזמנים נסיבות שונות בהן מתברר לעיתים אחרי חודשים ולעיתים אחרי שנים כי החלטות אותן קיבל האדם היו טעות במידה כזו או אחרת אולם ברור שלא ניתן להטיל על התובע את האחריות על טעות זו, אם אכן היתה זו טעות.

2.       שכירות עסק חלופי 20400

הוצאת הציוד מן העסק של התובע נעשתה כאמור בעקבות מחלוקות בין הצדדים. לדברי התובע הסיבה היתה מחלוקת בנוגע לשימוש בציוד לעומתו טוען הנתבע כי היתה זו מחלוקת בנוגע למכירת ציוד אולם על תוצאות המחלוקת אין מחלוקת והיא הצעה של התובע לפירוקה של השותפות אשר בעקבותיה הוציא הנתבע את ציודו מהעסק והעביר אותם למקום אחר בישוב ב'. כמו יצירת השותפות גם פירוק השותפות נעשה בהסכמה, גם אם בלב כבד, אך בודאי שלא ניתן להאשים בכך את התובע ואם כן פטור התובע גם מסעיף תביעה זה.

3.       קניית סחורה במחיר גבוה עקב סירוב הספק הקבוע  81279

לדברי הנתבע נגרם הסירוב מדרישת התובע מהספק שלא ימכרו לנתבע סחורה. לדברי התובע (עמוד 2 לפרוטוקול) נגרם הדבר בשל בקשתו שלא לקבל הזמנות על שמו: "התקשרתי גם לכל החברות האחרות וביקשתי שכל הזמנה שיש לא להביא אלי". הנתבע לא הציג בפני בית הדין ראיות לטענתו כי התובע דרש מהספק שלא ימכרו לו אוכל. יתר על כן, גם לו היה מציג ראיות לדבריו לא ניתן לחייב את התובע בגין כך שכן לא מצאנו בהלכה חיוב ממוני בגין הכשלת עסקה. לשני הצדדים, קרי, לנתבע ולספק שיקול דעת עצמאי בכריתת עסקאות ביניהם וגם אם התובע אמר דברים כאלו ואחרים לספק בסופו של דבר הדבר נתון להחלטתם ואלו יכלו להחליט למכור או לא למכור לנתבע מזון.  אם כן גם אם נקבל את טענתו של הנתבע אין בדברים שאמר התובע יותר מאשר גרמא בעלמא, שאין מחייבים עליה אולם כאמור יש להסתפק האם אכן מדובר בגרמא, ואם בכלל נאמרו דברים אותם ניתן לראות כגרמא.

יש להעיר כי יתכנו מקרים קיצוניים בהם אדם יכול לגרום נזק של ממש לחברו באמצעות מסירת מידע נכון או כוזב לאחרים, בהם ההלכה מחייבת בתשלום. הגמרא במסכת בבא קמא (קיז ע"א) מחייבת אדם שהלשין לשלטון על חבירו ומחייבת אותו בתשלום על כך:

"ישראל שאנסוהו עובדי כוכבים והראה ממון חבירו - פטור, ואם נטל ונתן ביד - חייב. אמר רבה: אם הראה מעצמו, כנשא ונתן ביד דמי".

דברים אלו אף נפסקו בשו"ע בדין מסור (שולחן ערוך חושן משפט סימן שפח סעיף ב)

"המוסר ממון בידי אנס, בין אנס עובד כוכבים בין אנס ישראל, חייב לשלם מהיפה שבנכסיו כל מה שלקח האנס, אף על פי שלא נשא המוסר ולא נתן בידו אלא הרגיל בלבד".

אולם כאמור לעיל גם אם  נקבל את טענת הנתבע בתביעתו שכנגד המקרה שלפנינו שונה לחלוטין שכן גם לדבריו התובע לא דרש שיקחו ממנו כסף, כדין או שלא כדין אלא שלא יעשו איתו עסקאות ואם כן גם אם נקבל את טענתו אין לחייב את התובע, הוא הנתבע שכנגד בגין סעיף זה.

4.       סכום כספי שאינו מוגדר בגין הוצאת שם רע על ידי אשת התובע.

הנתבע דרש פיצוי כספי על הבושת שהתובע ואשתו ביישו אותו, והקשו על קליטתו באזור.

עצם השמצת אדם היא איסור גמור, ככתוב (תורת כהנים והביאו רש"י ויקרא כ"ה יז):

"ולא תונו איש את עמיתו - כאן הזהיר על אונאת דברים", "שלא יקניט איש את חברו"

אך האם מי שעבר את האיסור הזה חייב גם לשלם כאילו היה זה נזק לגוף או לרכוש?

שאלה זו העלה תרומת הדשן (ש"ז):

"ראובן היה ש"ץ בקהל אחד, בא שמעון והוציא עליו שם רע של ניאוף וסלקוהו הקהל לראובן בשביל הוצאת שם רע של שמעון ושכרו ש"צ אחר. אח"כ נמצא ונתברר שדברי שמעון שקר הם וכזב ומחמת שנאה הוציא שם רע על ראובן, והקהל לא רצו להחזיר את ראובן לש"צ מפני שכבר שכרו אחר ולא יכולים לסלקו, וע"י כך הפסיד ראובן מחייתו כי לא מצא להשתכר במקום אחר ותובע לשמעון דמי בושתו ודמי הזיקו שקבל מהוצאת השם רע עליו, חייב שמעון לשלם או לאו?"

ובתשובתו הכריע באופן גורף שאין באונאת דברים חיוב, ואין זה אלא גרמא בעלמא:

"יראה דאע"ג דשמעון לא עשה טוב בעמיו וגדול עונו, על אשר הוציא שם רע על בר ישראל שהוא כשר ונקי בדבר, וצריך כפרה גדולה ומנדין אותו עד שיפייס את ראובן כראוי, כמו שאבאר לקמן. ואם ירצה ראובן שלא למחול לו כלל ולינטור לו איבה לעולם, על כך אינו עובר על מה שהזהירו חז"ל שלא יהא המוחל אכזרי, כדאיתא בסמ"ג בהלכות תשובה דאמר בירושלמי פ' החובל: הדא דתימא דצריך למחול בשלא הוציא עליו ש"ר, אבל הוציא עליו ש"ר אין לו מחילה עולמית ע"כ. אבל מ"מ מן הדין אין לחייב את שמעון לתת ממון לראובן בשביל כך, והכי איתא (ב"ק צ"א א): במערבא אמרי משמיה דר"י ב"ח זאת אומרת ביישו בדברים פטור. ונראה דלאו דווקא ביוש דברים בעלמא אלא אפילו הוציא ש"ר עליו נמי דינא הכי הוא, מדכתב שם אשירי דר"ש גאון כתב דאף על בושת דברים מנדין אותו עד שיפייסנו כראוי לכבודו, וכתב אשירי עליו דכן מסתבר דיותר יש בושת בדברים מחבלה, דאין לך דבר גדול מהוצאת לשון הרע ודבה על חבירו עכ"ל. אלמא דבהכי איירי תלמודא דביישו בדברים פטור, ואין לחייבו לשמעון לשלם לראובן מה שהזיקו והפסיד שכרו שהרי מחמת הוצאת ש"ר שהוציא עליו סלקוהו מהיות ש"ץ, והוא אינו מוצא עוד להשתכר, ונראה דהאי גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור".

הים של שלמה (בבא קמא ח, הובא בכנסת הגדולה חו"מ תכא) הוסיף שבוויכוח קולני, כינויי הגנאי והשמצות הדדיים מקזזים זה את זה:

"והיכא שהתחיל אחד בשם רע, והשיב לו זה גם כן שם רע, אין שום דין ביניהן. ואין חילוק בין שם רע קטן לגדול. ולומר, היכא שהתחיל זה בש"ר קטן, וזה השיב לו בש"ר גדול, כי אין האדם יוכל לכוין..."

אולם הפטור מלשלם אינו מתיר את האסור, ואינו פוטר את המחרפים מלתקן את מעשיהם ולרצות את הנפגע. אלא שבית הדין יתערב רק במקרים חריגים כאשר מדובר באדם אלים שדרכו בכך, ויש צורך מיוחד לקנוס אותו:

"בכל אותם הדברים אין בהן דין הוצאת שם רע. רק שמוטל על נשמת המחרף לפייסו. אבל אין כח ביד ב"ד לכוף אותו. אם לא שמורגל בכך, לבייש הבריות. או משום גדר וסייג, כאשר כתב הרא"ש לעיל. והכל לפי העניין והזמן, והמבייש והמתבייש"

ז.        גדול השלום

עיון בטיעוני שני הצדדים שלפנינו, העלה שהנזק הכספי העיקרי, עילת התביעה והתביעה שכנגד, אינו נחשב. הסכום הבסיסי שהוסכם בין הצדדים וגם מומש על ידי מכירת הציוד, תואם את המקובל בענף. ואף על פי כן חיכוך בן חודש ושבוע, שהתרחש לפני שנתיים וחצי, ממשיך להעסיק את שני הצדדים עד היום. ברור אפוא שיש כאן משהו רגשי עמוק, שאמנם אי אפשר לכמת אותו ולתרגם אותו לחיוב ממוני, אבל עצם ההרגשה הקשה קיימת בשני הצדדים. מי שמתמצא בדברים יודע שתוצאה רגשית כה חריפה אינה חריגה. והיא מצויה לרוב דווקא במקום שאמורה הייתה לצמוח קרבה גדולה.

כאן היה ניסיון ליצור שותפות עמוקה ורחבת היקף וזו לא עלתה  יפה. התובע הרגיש שהזמין בטובו אדם לתוך חצירו, והלז התנהג בה כאילו זה ביתו שלו, ולבסוף אף יצא בלי להסדיר כראוי את חובו. והנתבע הרגיש שמצבו הקשה, בגללו הגיע בחופזה ועבר דירה למקום, נוצל לרעה להוציא ממנו כסף שווא. כישלון ניסיון השותפות הוליד אכזבה עמוקה ורגשות איבה קשים.

בפני בית הדין התבררה הפגיעה הרגשית הזאת, ובמסגרת הדיון מחלו שני הצדדים זה לזה, והתחייבו הם וביתם להפסיק כל פגיעה באחר. אנו רואים בכך את הישגו העיקרי של הדיון הזה.

הבאת הריב בפני דין תורה היא עצמה הופכת מנוף לבירור הדברים ולתיקון עמוק שלהם. כפי שביאר ר' נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן קמא רפ בקיצור):

"דע כי באמת כל המשא - ומתן הוא תורה. ועל כן כשעושין משא ומתן, צריך שיקשר מחשבתו רק בהתורה והדינים המלבשים שם, ומי שעוקר המשא ומתן מן התורה... צריך לחזר ולהביא כל הדברים וכל המחשבות אל התורה, דהינו שצריך לחזר ולספר הכל לפני הדיינים, והם פוסקים על זה דין תורה. ואזי מראים לו שכל המשא ומתן הוא תורה, כי עכשו נעשה מהכל דין תורה".

אנו בטוחים שהצדדים יקיימו את התחייבותם זו בפני בית הדין בעתיד. "והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח' יט).

ח.      חיוב בהוצאות משפט

הגישה הבסיסית במשפט התורה היא שלא לחייב בהוצאות משפט אפילו את היוצא חייב בדין, כך דייקו תוספות במסכת סנהדרין (ל"א ע"ב ד"ה ויוציא) מסוגיית הגמרא שם שכופין את המתדיינים לדון בעירם על מנת שלא לגרום להוצאות דרך. אם קיימות הוצאות משפט הן מתחלקות שווה בשווה על שני הצדדים, כדברי המשנה במסכת בבא בתרא (דף קס"ח ע"א):

"אין כותבין שטרי בירורין אלא מדעת שניהם ושניהם נותנין שכר"

 ועל פי הסבר הגמרא שם מדובר בשטרי טענות שכותבים בעלי הדין כדי למסור לדיינים, ההוצאות הכרוכות בשטרות אלו, כל אחד מבעלי הדין נושא אותם בעצמו. על פי זה כתב הריב"ש (סימן תע"ה):

"בכלל זה כל הוצאות שצריכין לעשות הדיינין בפסק דינם, כגון אם הוצרכו לשאול... וכמו שאם היו צריכין לפרוע שכר לדיין... היו פורעין אותו בין שניהן..."

כך גם נפסק בשולחן ערוך (חו"מ סימן י"ד סעיף ה'):

"המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו אף על פי שהזקיקו לדון בעיר אחרת"

גישה בסיסית זו מניחה ששני הצדדים רוצים להגיע לאמת על מנת שאף אחד לא יחזיק ממון חברו שלא כדין, כל אחד סבור באמת ובתמים שהצדק עמו, כיוון שמדובר באינטרס משותף, הם הוציאו הוצאות למען עצמם ולכן שניהם צריכים לשלם. לא ניתן להחשיב אחד מהצדדים כמזיק לחברו ולחייבו לשאת לבד את הוצאות המשפט. במקרה שלפנינו שילם התובע לבית הדין 625 ₪ הוצאות משפט ולפיכך על הנתבע לשלם לתובעת מחצית מסכום זה. בכל הוצאה אחרת ישא כל אחד מהצדדים בהוצאותיו.

ט.     החלטה

א.      התביעות משני הצדדים נדחות והצדדים אינם חייבים דבר זה לזה בגין תביעותיהם.

ב.      הנתבע ישלם מחצית מהוצאות המשפט לתובע בסך 312.5 ₪

ובזאת באנו על החתום היום ד אלול תשע"ח

____________                        ______________                    ___________________

הרב אורי סדן                            הרב יגאל אריאל, אב"ד              הרב טוביה שלמה בר אילן