הערות על מאמר סמכות בית דין ישובי

למאמר עליו נכתבו הערות אלו- לחץ כאן

הרב ניר אביב שליט"א הזכיר (תחת הכותרת: האם כשיש בי"ד קבוע יכול התובע יכול לומר שרוצה זבל"א או בי"ד בעיר אחרת) מחלוקת אם בית דין של שלושה עדיף על זבל"א או להפך.

נראה שענין זה הוא מחלוקת בין הרמב"ם לתוס'.

זבל"א עדיף או בית דין עדיף

הרב שליט"א הזכיר דברי התוס' שהמחבר אימץ בסימן ג,א שזבל"א עדיף על בית דין של שלושה או מומחה לבית דין. נראה שהרמב"ם חולק על קביעה זו. עיין דבריו ז"ל סנהדרין ז,א שהביא גדרי זבל"א בפרק שדן בקבלו עלייהו ולא בפרקים ד-ה שדנים בגדרי בית דין וכפיה וכו', משמעות הדבר שזבל"א רק תקף כאשר שני הצדדים רוצים בכך מדין קבלו עלייהו אבל אין לבית דין של זבל"א דין בית דין וודאי שאין לו עדיפות על בית דין ורק כאשר שני הצדדים רוצים בכך עושים זבל"א.

עוד שתי מחלוקות התלויות במחלוקת הרמב"ם והתוס'

עוד מחלוקת חשובה שיש בין רמב"ם ותוס' בנידון היא אם שלושה או מומחה לרבים יכולים לכוף לבא לפניהם לדון או לא. תוס' הנ"ל סנהדרין ה. ד"ה מומחה  כתבו מפורש ששלושה וכן מומחה יכולים לכוף בני אדם לדון לפניהם. הרמב"ם סובר שרק אם קיבל רשות מריש גלותא או מן הנשיא דיין יכול לכוף. כך כתב מפורש בפירושו לסנהדרין ג,א: "אבל זה המומחה שלא נקט רשות אין לו רשות להכריח הבעלי דינין שידונו לפניו..."

עוד מחלוקת שנובעת מן הנ"ל היא שלפי תוס' הנ"ל יש דין קבלוהו עלייהו כל שבאו לפני הדיין לדון שלא על ידי כפיה. מכח זה תוס' באו למסקנה שם שמומחה יכול לכוף: "ויכול לכוף את האדם בעל כורחו דאי בדקבלו עלויה אפילו שאינו מומחה נמי". ועוד שם: "ואפילו שנים נמי דנין את האדם בעל כורחו... דאי בדקבלו עלייהו מיירי שמואל אמאי הוי ב"ד חצוף". רואים שלתוס' יש רק שני מצבים: קבלו עלייהו - היינו כאשר באו לפני הדיין לדון, וכפיה. וכך מבואר בתוס' ד"ה ואי לא זיל שלים: "פירש בקונטרס ואי לא כגון דאמר ליה דיינת לנו דין תורה וקשה דאם כן מאי דייק מהכא דהא אפילו לא גמיר וסביר נמי מה שעשה עשוי... לכך נראה ואי לא דלא קבלוך עלייהו כלל". פירוש הדבר אלא כפה אותם לבא לפניו.

הרמב"ם בפירושו שם הציג שלושה מצבים:

א.      קבלו עלייהו: "וזה שהבעלי דינין כשיתרצו בדין מי שבררו בני אדם וקבלו עליהם..." היינו שקבלו דיינים עליהם במפורש בתור קבלה אע"פ שאינם כשרים.

ב.      כאשר הדיין מעמיד את עצמו בתור דיין ובאים לפניו לדון אותם. זה אינו מצב של קבלו עלייהו ואם הדיין אינו כשר לדון דיניו בטלים אפילו אם דן דין תורה לאמיתו כמו שמפורש שם בפירושו. אין כאן קבלו עלייהו בגלל שבעלי הדין באו לפני הדיין לדון אותם דין תורה לפי כללי ההלכה שהרי מדובר בדיין שקם באיצטלא של דיין ןלא מישהוא שבחרו בו לדון אותם ביוזמת בעלי הדין או הציבור.

ג.       כפיה לדין. זה רק מומחה לרבים שקיבל רשות יכול לעשות. לפי תוס' קבלת רשות נצרכת לפטור המומחה מתשלום (שם ד"ה דהכא) אבל אינה נצרכת לכפיה כנ"ל.

המחבר והרמ"א פסקו כתוס' בכל שלושה פסיקות הנ"ל.

בסימן ג,א פסקו שזבל"א עדיף על בית דין של שלושה או מומחה לרבים.

בסימן ג,א מפורש שג' יכולים לכוף להידיין לפניהם והרמ"א שם ב כתב שגם מומחה כופה לדון לפניו.

ועיין ש"ך כה,יב שכתב שסתם באו לפניו דינו כקבלו עלייהו ודלא כרמב"ם הנ"ל. ועיין ג,ד שמי שאינו מומחה ודן דינו בטל וזה מלשון הרמב"ם וכוונתו אפילו אם לא כפה אותם לבא לפניו אלא העמיד עצמו לדיין לדון. לפי הש"ך צריכים להסביר שמדובר בכפיה אף שאין זו משמעות הלשון וצ"ע.

בית דין קבוע

הרמ"א בסימן ג,א הנ"ל כתב: "ונ"ל דווקא בדיינים שאינם קבועים אבל אם דיינים קבועים בעיר לא יוכל לומר לא אדון לפניהם אלא בזה בורר..." ולא מבואר כאן מה זה דיינים קבועים בעיר? וע"ש ברמ"א שציין לכב,א. נאמר שם: "רבים שהמחו עליהם דיינים דלא גמירי אין בעלי דינין יכולים לעכב". נאמר כאן שבעלי דין חייבים לדון לפני דיינים שהמחו רבים עליהם ואינם יכולים לטעון שלא קבלו אותם עליהם. משמעות הדבר שדיינים קבועים הם דיינים שהמחו רבים עליהם.

משמע מפסיקת הרמ"א הנ"ל שדיינים אלו מחייבים הצדדים מדינא.

ויש לעיין ברמ"א יד,א:

"וכל זה מדינא אבל כבר נהגו בזמן הזה שכל זמן שיש בית דין בעיר אין אחד יכול לכוף חבירו שילך עמו לבית דין אחר כי אין לנו עכשיו בית דין הגדול או בית ועד ולכן לא יכול לדחותו".

הרמ"א כתב כאן שזה שאי אפשר להוציאו מן העיר אינו אלא מנהג ואינו מעיקר הדין?

אלא נראה שההבדל הוא שבסימן יד בית הדין אינו קבוע בעיר אלא קם מעצמו. ולכן יש שם רק מנהג שמעיקר הדין אפשר להוציאו לבית דין אחר. אבל בבית דין קבוע, היינו שהמחו רבים עליהם, אי אפשר להוציא מן העיר מדינא.

מעמד של המחו רבים עליהם

רואים מהרמ"א הנ"ל כב,א שבית דין שהמחו רבים עלייהו אפילו אם אינו בית דין מומחים אלא כולם הדיוטות, שזה בית דין פסול מעיקר הדין כמו שנפסק בסימן ח,א ובסימן ג,א. מכל מקום בית דין זה מחייב במקומו ואי אפשר לטעון שרצונו לדון בבית דין אחר.

הרמב"ם בפירושו שם סנהדרין ג,א חולק על זה:

"והמתברר מכל התלמוד מזה הענין מה שאני אומר לך וזה שהבעלי הדינים כשיתרצו בדין מי שבררו בני אדם וקבלו עליהם דינם ואפילו לא היו אותם בני אדם מומחים רצה לומר אלא הדיוטות דינם מקובל עליהם אלא אם כן טעו בדין שחוזר".

זאת אומרת, הרמב"ם פוסק שהמחאת רבים דיינים עליהם אינה מחייבת את הצדדים לדון לפניהם והם ודאי אינם יכולים לכוף לדון לפניהם אלא, אם באו לפניהם ודנו דיניהם דין. כך רואים במה שכתב "כשיתרצו" היינו אין כאן מעמד של כפיה מכל צד שהוא. וזה לשיטתו כנ"ל שבעלי דינים שבאו לדיינים לדון אותם ביוזמתם - אינה קבלה, ואם אינם כשרים לדון מן הדין, דיניהם בטלים, דוגמת מי שאינו מומחה לרבים ומעמיד עצמו כדיין ובאים לפניו אפילו בלי כפיה, דינו בטל אפילו אם דן דין תורה כמו שכתב הרמב"ם שם בפירושו. והרמב"ם מחדש כאן שאם הציבור קבלו דייני הדיוטות עליהם, דיניהם דין. אבל אין כאן שום אלמנט של כפיה.

(אמנם יש לעיין שהרי הרמב"ם בחיבורו השמיט הענין של קבלו עליהם דייני הדיוטות ואדרבא כתב בסנהדרין ג,ח: "כל המעמיד דיין שאינו הגון ואינו חכם בחכמת התורה וראוי להיות דיין... הרי זה שמעמידו עובר בלא תעשה" ואינו מסייג דבריו שבמקום שאין בנמצא דיינים ראויים אפשר למנות דייני הדיוטות. משמעות הדבר שאין לרמב"ם ערכאות של סוריא ודלא כדבריו בפירושו וצ"ע.)

זה נראה סותר פסיקת הרמ"א הנ"ל שאם קבלו עליהם ערכאות של סוריא - הקבלה מחייבת.

מיהו עיין רמב"ם בפירושו שם כאשר מתאר דין מומחה לרבים שלא קיבל רשות, הוא ז"ל כותב:

"ואם הבעלי דינין לא בררו אותם הדיינין ולא מנו אותם עליהם אלא שהם מאליהם עמדו להם לדון בני אדם או שמנה אותם מלך או שלטון או קצת זקני הקהל ולא מנו אותם הבעלי דינין אם היו מומחין דיניהם דין ומקובל כיון שלא טעו..."

הרי רמב"ם כתב שאם העמידו אותם "קצת" זקני הקהל. משמעות הדבר שאם העמידו אותם רוב חכמי הקהל וק"ו כולם, דינם כקבלת רשות במקום הזה והם יכולים לכוף! ומה שכתוב שרק קבלת רשות מן הנשיא או ריש גלותא מועילה, היינו  אם בא לדון ולכוף בכל ארץ ישראל או בבל. אבל קבלת מומחה לרבים על ידי זקני הקהל של אותו מקום מועילה להחיל עליהם דין קבלת רשות באותו מקום.

בית דין קבוע למחבר

המחבר לא הביא דין ערכאות של סוריא, שזה המקור לפסיקת הרמ"א בסימן כב וסימן ג הנ"ל, ואם כן היה מקום לומר שהוא לא סובר כלל הענין של המחוהו רבים עליהם, כמו שהרב ניר שליט"א שאל במאמרו. מיהו נראה שאפילו אם נאמר שהמחבר לא פסק ענין ערכאות של סוריא, אין סיבה לומר שהמחבר לא יסכים עם דברי הרמב"ם הנ"ל בפירושו, שמומחה לרבים שהעמידו אותו עליהם רוב או כל זקני העיר דינו כקבלת רשות באותו מקום ויכול לכוף לבא לפניו ואם כן אי אפשר להשמט לבית דין אחר או לבית דין בעיר אחרת. ומה שהרמ"א כתב "ונ"ל..." משמע שהמחבר חולק על דבריו י"ל שזה בערכאות של סוריא שאינם מומחים אבל במומחים אין מי שחולק שקבלת עליהם רוב זקני העיר מועילה וחייבים לדון לפניו.

ובזה נראה  שמסקנת הרב ניר שליט"א נכונה וצודקת שגם למחבר אי אפשר להשמט מבית דין קבוע בעיר אם הם מומחים. ואע"פ שהיום אין לנו מומחה לרבים כמו שהרמ"א כתב בסימן ג,ב היינו לכוף יחידי. אבל כל דור ודור ודורשיו ולכן נראה שמי שקיבל הסמכה מהרבנות הראשית בדיינות דינו כמומחה לרבים ולכן תועיל לו קבלת רוב זקני העיר לעשותו בית דין קבוע גם למחבר.

למאמר עליו נכתבו הערות אלו- לחץ כאן