זכות השכן למנוע פתיחת חלון בקיר הפונה לחצרו
הרב ווייס יהושע
הרב דומב שמואל חיים
כרך ז, עמ' רמג-רמז, תיק ממונות מס' 188-סא
על זכותו של שכן למנוע פתיחת חלון בקיר שבחצירו
צד א׳: ע׳ - התובע,
צד ב׳: ב׳ ע״י ב״כ עו״ד י. מנדל - הנתבע
נושא הדיון
ע׳ תובע מב׳ לסתום את החלון שעשה בקיר החוצץ בחצר שבינו לבינו. הוא
טוען שעד היום חצץ ביניהם קיר לכל ארכו, כשמחצית גבהו מלמטה היתה בנויה קיר מצופה
אבן, ומחציתו העליונה בנויה עץ. כעת בנה ב׳ קיר לבנים במקום קיר העץ, והשאיר בו
שתי חלונות. טוען ע׳ שהוא מתנגד להשארת החלונות משום שייגרם לו מהן היזק ראיה, דבר
שנמנע עד היום ע״י קיר העץ שהעמיד במקום לפני ארבע שנים באופן קבוע, שהסתיר וחצץ
בין שתי החצרות ללא חלונות. ומלבד היזק ראיה יגרמו לו החלונות הרגשת חוסר פרטיות
בחצירו כל אימת שמעבר לחלון, גם אם יהיה סגור ואטום, ייראו דמויות מסתובבות. ב׳
משיב שהשארת החלונות נעשו בגלל בטיחות: מכיון שבקיר הפנימי של החצר קיים פתח מילוט
מהמקלט, לפי החוק חייב להשאר חלון מאותה חצר לצורך מילוט למקלט ומהמקלט. החלון
השני נעשה לאיוורור היונקרס המשמש לחימום דירתו. ע׳ משיב שפתח המילוט מהמקלט יכול
להיות דרך דירתו של ב׳, ולאו דוקא דרך דירתו של ע׳. על פתח האיוורור ליונקרס טוען
ע׳ שדרכו ייכנסו לביתו גזים וריחות מהיונקרס, ובמקום החלון לחצירו, יכול להתקין
פתח איוורור כלפי מעלה. על טענת היזק הראיה מהחלון בקיר החוצץ, משיב ב׳ שבין כך יש
במקום היזק ראיה מהחלונות של בתי השכנים שכולם משקיפים אל תוך החצר הפתוחה של ע׳.
ע׳ משיב שאינו דומה היזק ראיה מרחוק להיזק ראיה מבית סמוך, ומסתמך על הסמ״ע סי׳
קנד ס״ק טז ונתה״מ שם ס״ק כא. עוד טוען ע׳ שב׳ בנה את הקיר החוצץ על גבי כל הרוחב
של הקיר שהיה קיים שם, שחצי מעוביו שייך לו. הוא טוען שהיה עליו לצפות את הקיר
באבנים, ולא בטיח ושפריץ כפי שעשה, משום שכך בנויים כל הקירות בבנין. אם ירצה
עכשיו להוסיף ציפוי אבן על הקיר שנבנה יבלטו האבנים לתוך החצר שלו ויצמצמו את גדלו
הצר בלאו הכי. ב׳ משיב שלפני שבנה את הקיר שאל את ע׳ במה לצפות אותו, ועל פי
תשובתו עשה. כעת אם יצטרך לשנות את הקיר יצטרך לקצץ בגג הבטון, וזו השקעה גדולה.
הוא מוכן לצפות את הקיר באבן, ומצהיר שלא יבלוט יותר משלושה סנטימטרים. ע׳ מכחיש
שהסכים לציפוי טיח ושפריץ לפני הבניה. בית הדין בקר במקום והתרשם מקרוב במה דברים
אמורים. הוא גם שמע שע׳ שומר לעצמו את הזכות לבנות תקרה לחצירו, וב׳ לא התנגד לכך.
פסק דין
א. זכותו של ע׳ לדרוש מב׳ את סתימת החלונות בקיר החוצץ שבין החצרות
שלהם. פתח המילוט יכוון דרך דירתו של ב׳. איוורור היונקרס יעשה ע״י צינור כלפי
מעלה.
ב. בהסכמת ב׳, ע׳ יוכל לממש את זכותו בעתיד לקרות את חצירו בלי כל
התנגדות.
ג. ב׳ רשאי ליצור חלון עליון ב-20 ס"מ שמתחת לתקרה, לכל ארכו של הקיר.
החלון יהיה קבוע וסגור ותהיה בו זכוכית אטומה, וישמש לכניסת אור עמום לחדרו החדש
של ב' מכיוון דירתו של ע'. חלון זה לא ימנע בעתיד מע' לממש את זכותו לבנות תקרה על
חצירו, למרות שיחשיך בכך את החלון האמור.
ד. על ב' לצפות את הקיר בצד החצר של ע' באבנים ירושלמיות, עד 20 ס״מ מתחת לתקרה, ומשם,
כאמור עד לתקרה יהיה חלון קבוע. כל עובי הקיר ייבנה בעובי הגדר הקודמת.
ה. העובי של התקרה לצדו של ע׳ יצופה בקרמיקה מתאימה ע"י ב'.
ו. בית הדין פונה לשני הצדדים להשקיט את אש המחלוקת, והאמת והשלו'
אהבו, ושארית ישראל לא יעשו עולה.
(-) אברהם דוב לוין, אב"ד
(-) יהושע ווייס (-) שמואל חיים
דומב
השאלות לדיון
א. כשיש היזק ראיה מרחוק, האם מותר להוסיף היזק ראיה גם מקרוב.
ב. האם ״איבוד פרטיות״ מחמת דמויות שמסתובבות מעבר לחלון אטום, נחשב
כמו היזק ראיה.
ג. האם חלונות אטומים מהווים פתרון להיזק ראיה.
ד. האם נאסרה פתיחת חלון משום היזק ראיה כשהיא בגובה מעל ארבע אמות
שאי אפשר לראות ממנו אלא ע"י טיפוס על גבי כסא או סולם.
ה. האם מנהג המדינה המחייב באופן בניית מחיצה בחצר הוא המנהג בבנית
בתים או בבנית מחיצות בחצר.
תשובה
א. קירוב היזק ראיה
במשנה ב״ב ס א ובגמ׳ שם:
"פותח אדם פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון לרשות הרבים, מפני שאומר לו סוף סוף הרי אתה צריך להצטנע מבני רשות הרבים".
וכתב הרמב״ם שכנים פ״ה ה״ו שאומר לו הריני כאחד מבני רה״ר שרואים
אותך. וכתב בשו״ת הרא״ש כלל ק סי׳ ג ונ״י ב״ב שם בשם הרשב״א דכל שיש רשות לרבים
להלוך שם, אין אדם רגיל לעשות כנגד הפתח או החלון דברים שבצנעה, ולכן מותר חבירו
לפתוח כנגדו.
ובנידון דידן, אמנם נכונה טענת ב׳ שהחצר הפתוחה של ע׳ נשקפת מחלונות
הבתים שמסביב וכן מהטיילת שברחבה העליונה, ובין כך נמנע מע׳ להשתמש בחצר בדברים
שבצנעה, אך מהחלון שבונה ב׳ בקיר החוצץ שביניהם, יוכלו דיירי ביתו של ב׳ לראות לא
רק את החצר אלא גם את תוך ביתו של ע׳, וזה בודאי היזק ראיה שאינו קיים עד היום.
זאת ועוד. אם יממש ע׳ את כוונתו לקרות את החצר שלו, הרי לולי החלון של ב׳, יוכל
להשתמש בחצר המקורה גם דברים שבצנעה, וזה יימנע ממנו מחמת החלון של ב׳.
ב. מניעת שימוש או היזק בפועל
ביסודו של היזק ראיה כתב הסמ״ע סי׳ שעח ס״ק ד שהוא משום מניעת
ההשתמשות ולא שמזיקו בפועל. ועי׳ אבן האזל שכנים פ״ב הט״ז שביאר דעת הראשונים
שהביא המ״מ שם פ״ב הי״ב באחים שחלקו שבשעת החלוקה לא חלקו על דעת שיצטרך לסלק
החלון, אין השני יכול לומר סתום חלונותיך שיש בהם היזק ראיה, שהיזק ראיה אינו משום
שמזיקו בפועל, שהרי יכול לטעון לא אביט ולא אזיקך, אלא שההיזק הוא שמונע את
ההשתמשות של חבירו בחצר מתוך חשש שזה יזיקו בראיה, ואע״פ שמניעת ההשתמשות אינה אלא
גרמא, הרי גם גרמא בנזקין אינו אלא פטור אבל אסור לעשותו. אך זה שייך רק כשיש לבעל
החצר זכות השתמשות בחצר, אבל באחים שחלקו יש לשניהם זכות השתמשות שוה, ולמה יבטל
בעל החלון השתמשותו בחלון בכדי שיוכל בעל החצר להשתמש בשלו. אמנם לדעת החולקים
שהובאו ברמ״א בשו״ע סי׳ קנד סעי׳ כז שיכול לכופו לסתום חלונו, היזק ראיה הוא מזיק
ממש בשעה שרואהו, וכיון שבעל החלונות אין לו זכות בחלונותיו יכול בעל החצר לכופו
שלא יזיקהו בראיה. ועי׳ בזה בחי׳ הגרש״ש ב״ב סי׳ א אות ה וחזון יחזקאל ב״ב פ״א
ה״ה.
ונפ״מ כשסותם החלון בזכוכית אטומה שאינו רואה דרכו בשעה שחבירו משתמש
בחצירו, שאם יסודו משום שמזיק בשעה שרואהו, באופן כזה אינו מזיק, גם אם גורם
לחבירו הרגשת חוסר פרטיות שמונע ממנו את השימוש החפשי בחצר. אבל אם יסוד היזק ראיה
הוא משום שמונע מחבירו מלהשתמש בחצירו, גם כשסותם בזכוכית אטומה, יש יסוד לטענתו
שכיון שנשקפות ממנה דמויות שעוברות לידה, גורם הדבר להרגשת חוסר פרטיות בחצר,
ומונע מבעל החצר להשתמש בה דברים שבצנעה, ודינו כהיזק ראיה.
ג. דין חלונות אטומים
בפת״ש סי׳ קנד ס״ק ט:
"ושמעתי דרב אחד פסק דה״ה אם היה חלון של זכוכית קבוע במסמרים מסביב, אינו רשאי לעשות צירים שיוכל להפתח ולסגור, כי אינו דומה הראיה דרך זכוכית להראיה בעת שהחלון פתוח".
ובתש׳ אבקת רוכל סי׳ קנא:
"על דבר ראובן שרוצה לפתוח חלון על גינתו של שמעון ומניח לפניה שמשות של זכוכית והלה מעכב עליו משום היזק ראיה מפני שמחיצה של זכוכית ברוב הימים נשברת. ועוד טען שמעון שהיום או מחר ירצה לבנות בגינתו בעד החלון וראובן יעכב עליו מפני שמאפיל על חלונו, ואף אם יכתוב לו שטר אולי יאבד. והשיב. נראה דטענה דהיזק ראיה אינה טענה, מפני שמחיצה של זכוכית הוה מחיצה להיזק ראיה, שהרי מפסקת וחוצצת היא בפני העין, והוא שתהיה סתומה יפה ולא ישאר בה שום נקב שיהיה בו היזק ראיה, ואין לחוש שמא ברוב הימים ישברו, שהרי במחיצת קנים מספיק למנוע היזק ראיה כמ״ש הרמב״ם בפ״ב משכנים הט״ו, ומחיצת קנים עשויה ליסתר בזמן מועט כמו מחיצת זכוכית, ואדרבא אפשר יותר מתקיימת מחיצת זכוכית מפני שנזהר עליה שלא תשבר. וראיתי במקומות הרבה שעושים שבכה של ברזל לפניה להגן בפני אבנים שזורקים הנערים לפעמים, וכן נכון לעשות וכו׳. אבל מה שטען לעכב עליו מפני שכשיבוא הוא לבנות יעכב עליו ראובן, טענה היא והדין עמו". עכ״ל.
ובנידון דידן, גם אם היזק ראיה ייפתר ע״י חלונות סגורים ואטומים, וכמו
שכתב האבקת רוכל, עדיין קיימת טענת ע׳ שהחלונות יגרמו לו הרגשה של חוסר פרטיות כל
אימת שיראו ממנו דמויות שמסתובבות בעבר השני, וכנ״ל אות ב. מה גם שלפי טענת ב׳
צריך חלון לפתח מילוט מהמקלט ואי אפשר לעשותו סגור בקביעות. ע״כ נראה שאין להתיר
לב׳ לעשות חלונות בקיר החוצץ. אך ניתן לבוא לקראתו ולהתיר לו לקבוע חלון אטומה
לארכו של החלק העליון של הקיר, בתנאי שלא יוכל אח״כ להתנגד לקירוי החצר של ע׳
בטענת האפלה של החלון. ומכיון שנכתב הדבר במעשה בי״ד, שהעתק ממנו נשמר בתיק בית
הדין, בא על פתרונו החשש שכתב באבקת רוכל אולי יאבד השטר.
ד. החשש שיניח שרפרף
בגמ׳ ב״ב נט א:
"אמר רבי זירא למטה מד׳ אמות יש לו חזקה ויכול למחות, למעלה מארבע אמות אין לו חזקה ואינו יכול למחות. ורבי אילעא אמר אפי׳ למעלה מארבע אמות אין לו חזקה ויכול למחות וכו׳, דא״ל זימנין דמותבת שרשיפא תותך וקיימת וקא חזית".
ופסק הרמב״ם שכנים פ״ז ה״ה ושו״ע סי׳ קנד סעי׳ ו:
"מי שבא לפתוח חלון לחצר חבירו בין חלון גדולה בין חלון קטנה, בין למטה בין למעלה, בעל החצר מעכב עליו, שהרי אומר לו תזיק לי בראיה, ואע״פ שהיא גבוהה תעלה בסולם ותראה".
ובחי׳ הרמב״ן ב״ב שם:
"ואיכא דמקשי מ״ש הכא דחיישינן, ומ״ש גבי חצר דתנן למעלה מארבע אמות אין מחייבין אותו לבנותו. טעמא דמילתא דלא עביד איניש לאותובי שרשיפא בחצר. ועוד דבחצר חבירו רואהו ומתירא ממנו, אבל בביתו אין חבירו רואהו ואינו מתירא ממנו. הרב אב״ד ז״ל". ע״כ.
לפי״ז בנידון דידן שעד הבניה האחרונה של ב׳ היתה החצר משני הצדדים
בלתי מקורה אך במחיצה שביניהם היו קרשים שחצצו ולא ניתן היה לראות מחצר אחת לשניה
אלא ע״י עמידה על כסא, מכיון שב׳ סגר את החצר שלו במחיצה ותקרה וחלקו עומד להיות
בית, באופן זה אינו רשאי לפתוח חלון אפילו הוא גבוה שבלי שרשיפא אי אפשר לראות ממנו,
וכמו שכתב הרמב״ן או משום דכל זמן שהיתה חצר אין אדם עשוי לאותובי שרשיפא, וכעת
שהיא בית חוששים לזה, או משום דכל זמן שהיתה חצר אם היה עומד על שרשיפא חבירו
רואהו ומתירא ממנו, אבל בביתו אין חבירו רואהו ואינו מתירא ממנו.
ה. בניית כותל כאיזה מנהג
פסק הרמב״ם שכנים פ״ב הט״ו ושו״ע סי׳ קנז סעי׳ ד עפ״י משנה ריש ב״ב:
"רוחב כותל זה כמנהג המדינה שנוהגים השותפים לבנות כשחולקים ביניהם, ואפי׳ נהגו לעשות מחיצה ביניהם בקנים ובהוצין ובלבד שלא יהיה בה אויר שיסתכל ויראה את חבירו".
וברמ״א:
"ואם אין מנהג ידוע בעיר יתקן כפי ראות עיני הדיין על פי מומחין".
וכתב באר הגולה ס״ק נ:
"כ״כ הרב המגיד פירשו ז״ל לפי מנהג המדינה מה שנוהגין השותפין לבנות כשחולקין ביניהם, ואינו רוצה לומר לפי מנהג שאר בניני המדינה".
וכתב בהגר״א שם שכ״כ הרא״ש,
אבל הרמב״ן חולק. וכדברי הרא״ש כתב גם הרשב״א הובא בשמ״ק שם, וכן ביד רמ״ה. ואילו
כדעת הרמב״ן כ״כ הרשב״א שם בשם י״א, וכתב שהם דברי תימה. ונסתפק הב״י שם אם לדעת
הרמב״ן הכוונה כמנהג בני העיר בכותל בתים או בכותל חצר. ובהגהות הב״ח על הרא״ש כתב
שדעת הרמב״ן כבניני העיר.
ובנידון דידן שמנהג העיר לצפות את הבתים באבן ירושלמית, וגם המחיצה
שהיתה בנויה בחצר היתה מצופה כך, נראה שלד״ה יש לצפות את המחיצה החדשה באבן
ירושלמית.