שותף נכרי שמכר את חמץ השותפות

כרך י סימן טו עמוד רצו

נשאלתי בשותפים בחברת מזון, יהודי ונכרי, והיהודי נסע לפני פסח לחופשה, והנכרי מכר את החמץ של השותפות (כמקובל, במינוי הרב כשליח למכירת החמץ), ולאחר פסח נודע לרב שהמוכר הינו נכרי, והשאלה היתה לענין חמץ שעבר עליו הפסח, אם אפשר להתיר לאכול ולמכור מה שנמכר ע"י השותף הנכרי.

והפניתי את השואל למה שכתבתי בח"ט סי' יד, בענין מי שמכר חמצו של חבירו בלא שמינהו שליח, וא"כ גם בנדו"ד אפשר לסמוך על המקילין, ומהני מכירת החמץ ע"י הרב, אף שהשותף הישראל לא מינה את הרב לשליח. אולם בנדו"ד סברתי שיש לדון על צד נוסף להתיר, הואיל והשותף לא גרע מפועל שידו כיד בעה"ב, ולכאורה אם המוכר היה פועל של בעה"ב היהודי, אפשר דהשליחות מתיחסת לבעה"ב, ולא הפועל מינה את הרב לשליח אלא בעה"ב, ושותף לא גרע בזה, שיתיחס המעשה לשותפות. כך סברתי בהו"א, אולם לאחר העיון נראה דלא מהני בפועל נכרי שיעשה שליח למכירת חמץ (אלא מטעם דלא בעינן שליחות), וכמו שיתבאר.

א. פועל נכרי שעשה פעולה לבעה"ב ישראל

ידועים דברי המחנ"א (שלוחין יא), במה שדן אם יכול ישראל לברך על מעקה שעשה אומן גוי. והביא דברי הגמ' ב"מ י, א, דאם פועל הגביה מציאה לבעה"ב, קנה בעה"ב לכ"ע, דיד פועל כיד בעה"ב. והקשה המחנ"א, מה עדיף כחו של הפועל מכח שליח דעלמא. וכתב לבאר:

"דשליח שאני, משום דאין אדם יכול לעשות שליח שיזכהלו במקום שחב לאחרים, מה שאין כן בפועל, דכיון דפועל גופו קנוי לבעה"ב, לגמרי חשיב ידו כיד בעה"ב ממש. ונמצא שאין דין הפועל והשליח שוים, דשליח שרוצה לזכות לחברו היינו היכא דקא מכוין לזכות לחברו, אבל אי לא כיון לזכות לחברו לא קנה חברו, אפי' למ"ד המגביה מציאה לחברו קנה חברו. אבל פועל שנשכר לכל מלאכת בעה"ב ואפילו למציאה, אפילו אי בשעה שהגביה המציאה לא היה בדעתו להגביה אלא לעצמו, הרי היא של בעה"ב כל כמה דלא הדר ביה בהדיא",

והרי הוא כעבד כנעני, שידו כיד רבו. והביא ממהרש"ך דהוא הדין באפטרופוס של יתומים שתפס בשביל היתומים, דזכה להם דידו כידם, והוא הדין לענין שאלה בבעלים דפטור מהאי טעמא. וכן הביא מהכס"מ בהל' תרומות, שהביא מהראב"ד, דאם קנה מהכותי שבלים לצורך מצוה ומרחן כותי בשביל ישראל, חייב בתרומה דשלוחו של אדם כמותו. וכתב המחנ"א להסביר דמיירי כשמרחן על ידי פועלים כותים, דאף שאין כותי נעשה שליח לישראל, מ"מ פועל שאני דידו כיד בעה"ב, וכמרחן בעה"ב דמי. וכן הביא מהירושלמי דפאה, אמתני' דקצרוה גוים הרי זה פטורה, דקצירך אמר רחמנא ולא קציר כותים, אמרו עלה דאם קצרוה פועלים כותים חייבת. וטעם נוסף כתב במחנ"א, דיש דברים שאין צריך שליחות כמו במעקה, שיכול לעשות מעקה של חברו שלא מדעתו, ולכן אין מניעה שיעשהו נכרי, וכמו שמצאנו גם לענין טבילת כלים, שכתב הרשב"א, דמועיל מה שהטביל חבירו שלא מדעתו. וחזרו דבריו בקנין מעות סי' טו:

"דכל מידי דאם עשהו שלא מדעת בעלים, כגון עשיית מעקה או איזה פעולה, הרי הוא עשוי, בכה"ג לא אימעיט גוי משליחות, דכי אימעיט גוי משליחות היינו במידי דבעינן שליחות, ואם עשהו שלא מדעת בעה"ב, אין מעשיו כלום עד שיעשנו שלוחו או ידעינן דניחא ליה לבעה"ב בכך, דחשיב כאלו הוא עצמו עשהו שליח לכך, אבל במידי דלא בעינן שליחות, כגון מי שאמר לגוי לעשות לו מעקה ועשהו, הרי מה שעשה עשוי".

ומבואר מהמחנ"א דפעולת הפועל לא רק שמתיחסת לבעה"ב אלא כביכול הוא עצמו עשאה, וכמו בעבד כנעני שידו כיד רבו. (ועיין מחנ"א שכירות פועלים סי' א, דאין חילוק בין עושה בחינם או בשכר לענין מה שגופו קנוי לבעה"ב, אלא אם אומר לשון הריני מקבל עלי לעשות, לא הקנה גופו לבעה"ב. בהתיחס לדברי מהרי"ק סי' קלג, רמ"א חו"מ שלג, ה בסופו, וש"ך ס"ק לא, ואכמ"ל. ) ולפי דברי המחנ"א י"ל, דכמו שיכול לשכור פועל נכרי, ומעשה הפועל יתיחס לבעה"ב לעניני מצוה, כך גם הפועל הנכרי יוכל למנות שליח בשביל בעה"ב, דמינוי השליחות יתיחס לבעה"ב, וכביכול בעה"ב מינה שליח, דכיון דידו כיד בעה"ב, מינוי הפועל הנכרי, הרי הוא כמנוי בעה"ב שמינה שליח.

ומקור דברי המחנ"א, מהגמ' ב"מ י, א: רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, מאי טעמא, הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, והתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה. איתיביה רבא לרב נחמן, מציאת פועל לעצמו, במה דברים אמורים בזמן שאמר לו בעל הבית נכש עמי היום עדור עמי היום, אבל אמר לו עשה עמי מלאכה היום, מציאתו של בעל הבית הוא. אמר ליה, שאני פועל דידו כיד בעל הבית הוא. והאמר רב פועל יכול לחזור בואפילו בחצי היום. אמר ליה כל כמה דלא הדר ביה, כיד בעל הבית הוא. ובריטב"א שם כתב בבאור הקושיא והתרוץ:

"ואי ידו כיד בעה"ב חשיב, הא קנייה קניה אלימתא ליומיה, כדאמרינן גבי עבד כנעני שידו כיד רבו, והיאך יכול לחזור בו. ופרקינן, דמאי דמצי הדר ביה טעמא אחרינא הוא, ולאו משום דאין קנינו קנין גמור, אלא גזרת הכתוב משום כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים, הא כל כמה דלא הדר ביה ידו כיד בעל הבית".

מבואר שקנינו קנין גמור לבעה"ב כל זמן שלא חזר בו, והוא ממש כעבד, ולכן יד הפועל כיד בעה"ב ממש. ועיין בתוס' רי"ד גיטין כג, ב, דיד עבד כיד רבו; "לא שיהא שלוחו אלא כחצירו דומה". ולכאורה יש חילוק בין אם נאמר שחשיב שבעה"ב עצמו מקבלם או בתורת חצר, וכפי שיתבאר להלן.

ודברי המחנ"א הביא גם מהרי"ט אלגאזי (בכורות פ"ד אות נ, ד"ה וכן יש ללמוד),

בבאור הגמ' ב"מ י, א:

"וע"כ צ"ל דשליח שאני, משום דאין אדם יכול לעשות שליח שיזכה לו במקום שחב לאחרים, משא"כ בפועל, דכיון דפועל גופו קנוי לבעה"ב, דשכירות ליומיה ממכר הוי, חשיב ידו כבעה"ב וכאילו בעה"ב עצמו הגביה המציאה, דומיא דעבד כנעני דאמרינן ידו כיד רבו, וחשיב שאלה בבעלים אם השאיל עבדו במקומו, אף דלגבי שליח לא חשיב שאלה בבעלים ".

דפועל גופו קנוי לבעה"ב ודינו כעבד, וכאילו בעה"ב עצמו עשה את הפעולה שעשה הפועל. אולם בהמשך דבריו כתב דהדבר נתון במחלוקת אם ידו כיד בעה"ב ממש או כחצירו, ונפק"מ אם עבד של האשה קבל גיטה, אם חשיב כקבלת האשה ממש או מדין חצר. וכתב לבאר הראיה מב"מ י, א שהביא המחנ"א, די"ל דמציאת פועל שהפועל עצמו ישראל הוא וראוי לשליחות, רק שהגבהת המציאה ליתא ע"י שליח, וכשהפועל מושכר לבעה"ב, ידו כידו ונחשב כביכול בעה"ב עצמו הגביהו. משא"כ לענין גט, דעבד אינו ראוי לשליחות, מה שגופו קנוי לו אינו מעלה ומוריד להכשירו. דס"ל למהרי"ט אלגאזי דתנאי ראשון הוא היותו ראוי לשליחות, וכאשר הוא גם שליח וגם פועל, יש לו דין של ידו כיד בעה"ב לענין הפעולה עצמה, ועדיף משליח, אולם כשאינו בדין שליחות, לא מהני פעולתו כפועל שיהיה כבעה"ב, דבלא תורת שליחות, אין משמעות להיותו פועל. ולכן הסיק בנדון המחנ"א, בעושה מעקה ע"י פועל נכרי, שלא יברך עליו, דבדבר שהעבד והפועל פסולים לשליחות, לא מועיל מה שהוא פועל, דדין פועל מוסיף על שליחות, וכשאין שליחות לא מהני מה שהוא פועל.

ובשער המלך (תרומות א, יא) הקשה על המחנ"א מהגמ' ב"ק נא, א. דהגמ' שם הקשתה, היכי משכחת לה בור של שני שותפין ; וברה"ר בור של שני שותפין היכי משכחת לה, אי דשוו שליח תרוייהו ואמרי ליה זיל כרי לן ואזל כרה להו, אין שליח לדבר עבירה. וברשב"א שם, יעמידו בעשה שליח עכו"ם, דלדבריו לא שייך דברי הרב וכו'. ותי' דאין שליחות לעכו"ם. והקשה בשער המלך, דאם איתא לדברי המחנ"א, יעמידו בשותפין ששכרו פועל עכו"ם. אלא דאין חילוק בין שליח לפועל בעכו"ם. ולכן כתב דהעיקר לחלק בין דברים הצריכים שליחות, לבין מה שמועיל אף ללא שליחות, כגון במירוח, דמהני אם מרחן שלא מדעת בעה"ב;

"דהא דאמרינן אין שליחות לגוי, היינו דוקא במידי דבעי שליחות, כגון הפרשת תרומה וכיוצא, אבל במידי דלא בעי שליחות, כגון מירוח שאם בא חבירו ומירחו שלא מדעתו מה שעשה עשוי והוטבלו פירותיו למעשר, בהא ודאי לא אמרינן אין שליחות לגוי".

וראיה זו הביא גם בשער המשפט קפב, א, דלוקמא בשליח עכו"ם בשכר, וסתמא דמלתא אין אדם כורה בור לחבירו בחנם אלא בשכר, אלא ודאי דאף בשכר אמרינן אין שליחות לעכו"ם ;"וזו ראיה מוכרחת". וכן הסכים מראיה זו בשיבת ציון (סי' נג), כשער המלך ולא כמחנ"א. עוד ראיתי מקשים (עיין ברכת רצ"ה סי' עה), דאם ידו כיד בעה"ב ממש, מדוע לא נכתב בפוסקים לאסור מלאכה מהתורה בפועל נכרי בשבת.

ובשו"מ (קמא, ח"ב סי' קי) דחה את ראית שער המלך מבור של שני שותפים, דפועל אינו נעשה שליח לשותפים, רק שיהיה ידו כיד בעה"ב הואיל ומשועבד לעבודתו, וכשם שמשועבד לאחד, משועבד גם לשני, ולא ברור מי מהם חייב. גם באמרי בינה (בתש' סי' יא) כתב לדחות ראית שעה"מ, די"ל דהואיל ואף נכרי חייב בנזקין שעשה, והביא מרמב"ן (עה"ת בראשית לד, יג), שבכלל הדינין שנצטוו בני נח, צוו בדיני גניבה ואונאה ועושק שכר שכיר ודיני שומרין ואבות נזיקין. והביא מהיש"ש (ב"ק ה, מא) דנכרי הוי בע"ח להחזיר אונאה, וכיון דמצווה על נזקי בור, קם דינו דאין שליח לדבר עבירה. ומהרש"ם (ח"ו סי' כד) כתב לישב קושית שעה"מ, דפועל הוא רק בכסף, כשנקנה בכסף, דכל קנינו של פועל שחייב לעשות מלאכתו הוא בכסף שנותן לו בעה"ב (עיי"ש במהרש"ם מה שביאר בזה), ותלוי במחלוקת רבי יוחנן ור"ל, דלר"ל דבישראל משיכה קונה ובעכו"ם בכסף, יקנה פועל עכו"ם וחייב לקיים דיבורו. אולם לרבי יוחנן דדבר תורה מעות קונות בישראל ובעכו"ם משיכה, גם פועל לאנקנה ע"י הכסף. וע"ע מה שתירץ מהר"י אסאד (יהודה יעלה, חחו"מ סי' ריג.)

ובנתיבות קפח, א כתב לענין קנין חזקה, משיכה או הגבהה, שעשה ע"י פועל נכרי, והביא ראיה מהגמ' ב"מ י, א (הנ"ל) דאף באופן דבשליח לא מהני, אם עשאו ע"י פועל מהני, דיד פועל כיד בעל הבית, דפועל מועיל לא מדין שליחות, וא"כ גם בפועל נכרי אין למעט, אף שהתמעט משליחות, דהמיעוט דאתם גם אתם אינו מתיחס לפועל אלא לשליחות, כדמוכח מהגמ' ב"מ י, א. והביא את דברי המחנ"א לענין מעקה, והקשה עליו, דאין לדמות קנין ע"י נכרי למעקה ע"י נכרי, דבקנין צריך מינוי שליחות של הבעלים, ואם עשאו שלא מדעת בעלים אין מעשיו כלום, משא"כ מעקה כמש"כ המחנ"א, ומהיכי תיתי יועיל פועל עכו"ם בקנין. וכתב הנתיבות, דבהגבהה מהני בפועל נכרי כיון שהוגבה מכוחו, דמהני בקניני ממון ולא בגט. ואף בקנין משיכה מהני מה שנמשך בגרמתו, וכן בחזקה, אם ננעל ונגדר מחמתו הוי חזקה;

"ואף דבקנין בעי כונה לשם קנין, מכל מקום כונת פועל ככונת בעל הבית, דהפועל כבעל הבית דמי לגמרי, רק דיד פועל לא מהני מטעם דהוי חצר מהלכת".

ולכאורה י"ל דלדעת הנתיבות במקום דבעינן שליחות, יש לבחון כל מקרה אם יכול העכו"ם להיות שליח, ולכאורה דברי הנתיבות דלא כיסוד המחנ"א דיד פועל כיד בעה"ב, ומעשה הפועל יחשב כביכול בעה"ב עצמו עשאו בידו. (ועיין עוד באמרי בינה קנינים סי' יט, ובדברי חיים, שלוחין סי' כ. )

אמנם מדברי הנתיבות קה, ב יש ללמוד  דיש  פעמים דיד פועל   כיד בעה"ב ממש,

בדברים שהוא יכול לעשות לעצמו. הנתיבות מתיחס לדברי הש"ך קה, א, שכתב לישב את דברי רש"י (ב"מ י, א) דבעשאו שליח, יכול השליח לתפוס עבור משלחו כשחב לאחריני, וס"ל לש"ך דרש"י מיירי בשעשאו שליח בשכר, דבשכר דינו כפועל שידו כיד בעה"ב. והתומים קה, א כתב בדעת רש"י, דיד פועל כיד בעל הבית היינו דוקא במציאה שיש לפועל יד לזכות לעצמו, ולכן ידו כיד בעל הבית וזכיה שלו היא לבעל הבית, אבל במקום דאין לפועל יד כמו בתפיסת גביית חוב, הואיל ולא חייב לו, לא תהא ידו כיד בעל הבית, כיון דלית ליה יד ביה כלל. ולכן לא כתב רש"י דבר זה אלא בדין המגביה מציאה לחבירו, להו"א דלא קנה חבירו. ולדבריו הסכים הנתיבות, דהעיקר כהתומים, דלא אמרו יד הפועל כיד בעה"ב, אלא במקום דיכול לזכות לנפשיה, וכמש"כ המהרש"א (כתובות פד, ב):

"והטעם נראה, כיון דהפועל יכול לזכות לנפשיה, א"כ הבעה"ב מידו דפועל קא זכי, משו"ה בחרש שוטה וקטן שאינם זוכים לנפשם, גם בעה"ב לא קנה מידם. ולפי"ז בגוי פועל אפשר דמהני[ אמנם, לפי מה שכתבתי במקום אחר [להלן רסב, ג], דיאוש דקנה גבי מציאה דנלמד מקרא... נראה, כיון דבקרא כתיב לכל אבידת אחיך, אין הגוי קונה אבידה ביאוש, ולפי"ז אף כשהוא פועל לא קנה]. ולפי סברא זו, לענין תופס לבעל חוב דאין להפועל יד לזכות בו, לא שייך לומר ידו כיד בעה"ב".

ומהנתיבות נראה דיש בזה שני שלבים, הפועל זוכה לעצמו ומיד זוכה בעה"ב מזכיתו. (וכן ראיתי להדיא שכתב הגרא"ז, אבן האזל מכירה ז, ד ד"ה והנראה לבאר הך;

"... כשהוא עושה הפעולה, אין הפעולה של הבעלים אלא של הפועל, ואף אם אין אומן קונה בשבח כלי, אבל עיקר הפעולה הוא של הפועל, וכל משהו פעולה שהוא פועל בעבודתו של בעה"ב, הוי כמו נותן לו פעולה שלו".

וכן הוא באבהא"ז אישות ה, טו). ולכן אין כאן יד ארוכה של בעה"ב, אלא לפועל יש יד עצמית, וככל שיש לו יד עצמית לזכות לעצמו, ממילא תוצאת זכיתו שייכת לבעה"ב. ולפ"ז אפשר דלענין מעקה יש לו לפועל הנכרי יד לבנות מעקה, וממילא כביכול בעה"ב עצמו בנה את המעקה, אולם לענין נדון דידן למכירת חמץ, כיון שאין לו יד לעשות שליח למכירת החמץ, אף שיש לו יד למכור את החמץ, אין לו יד למנות שליח למכירתו, ואף למחנ"א להסבר התומים והנתיבות, לא מהני מה שהפועל הנכרי ימכור את החמץ (אא"כ נאמר דלא בעינן שליחות אלא גילוי דעת, וכפי שיבאר). וע"ע בקרבן נתנאל (גיטין, רא"ש פ"אהי"ג אות ד) מש"כ בזה.

ועיין בנחלת דוד (ב"מ י, א) דמדבריו עולה דיד פועל כיד בעה"ב, אין הכונה שהוא ממש כיד בעה"ב, דדבר זה נאמר רק לענין עבד כנעני ולא ביחס לעבד עברי. הנחל"ד הקשה מב"מ צט, א, דמוכח שם דעבד עברי אין ידו כיד רבו, לענין אם שלחה לו ביד עבדו העברי, דיצאה מרשותו וחייב עליה השואל. וכן ב"מ צו, א, לענין אם נשאל העבד עם פרתו, דאמרינן יד עבד כיד רבו והוי שאלה בבעלים, ומבואר בשו"ע חו"מ שמו, ו דהיינו דוקא בעבד כנעני, וכדמוכח בסוגיא דמיירי בעבד כנעני, מדקאמר אבל עבד דלאו בר מצוה כו', מכלל דבעבד כנעני מיירי, אבל בעבד עברי לא הוי שאלה בבעלים ולא אמרינן ביה יד עבד כיד רבו. וכתב הנחל"ד לבאר;

"דדוקא לענין שיהיה העבד כבעל הבית לגמרי, דהיינו לענין שאלה בבעלים דחשבינן לגוף העבד שהוא עמו במלאכתו כגוף בעל הבית וכאילו היה הבעל הבית עצמו עמו במלאכתו, וכן לענין אם שלחה לו ביד עבדו דחשבינן ליה כאילו הוליכה הבעל הבית בעצמו, בהא הוא דאמרינן דעבד עברי כיון דאין גופו קנוי לו לא הוי גופו כגוףהבעל הבית בעצמו, משא"כ לענין ריוח מלאכתו, כיון דכל עיקר קנינו של עבד עברי הוא למלאכתו, וע"ז שפיר יש קנין לרבו גם לגופו, ור"ל דקנה גופו לענין שהמלאכה שהוא עושה יהיה שייך לבעל הבית".

ולפ"ז אין לבאר דמה שהפועל עושה כביכול בעה"ב עצמו עושה ויד פועל כיד בעה"ב, דדוקא לענין ריוח מלאכתו, שהוא עיקר קנינו של הפועל, ידו כיד בעה"ב, אולם לענין שאלה בבעלים וכד', אין ידו כיד בעה"ב, שיהיה נחשב כביכול בעה"ב עצמו עושה.

וכן נראה מדברי האור שמח (שכירות ט, יא), שאין כאן ידו ממש אלא השכרת היד לענין מה שירויח:

"דמשכיר את ידו בבל הזכותים שיזכה, והוי כאילו הקנה ידו למעשה ידיו ולמציאותיו, דכיון דמעשה ידיו ומציאותיו על ידי ידיו קא אתו, מצי מזכה לרבו גוף ידיו למציאותיו, כדקל לפירותיו, וכמו דאמרו בסוגיא דמקדיש מעשה ידי אשתו (כתובות נח, ב), וזה פשוט".

מבואר מהאור שמח, שאין כאן עמידה במקום בעה"ב, דהפועל כעת הרי הוא כבעה"ב, אלא לענין מה שהשכיר עצמו, הרי הקנה את ידו לכל מה שתזכה ידו. והוסיף האו"ש, דדין זה שייך דוקא בגדול שהוא בר זכיה וידו קונה למציאה, אולם קטן הזוכה במציאה רק מפני דרכי שלום, התקנה היא במציאה ולא בגוף הקטן, לא שיד הקטן זוכה במציאה אלא חפצא של המציאה שייכת לקטן, וממילא לא שייך להשכיר ולהקנות ידו שיזכה אחר במציאה שזכה מכח תקנה זו. ומבואר מהאו"ש, דאין יד הפועל ומעשיו כיד בעה"ב, ורק לענין מציאה ומה שתרויח ידו, יכול להקנות ידו לבעה"ב, דיכול להקנות לכל הזכויות הבאות מכח ידו.

והגר"ש שקופ בחידושיו לב"מ (סי' יב), ניסה בתחילה להסביר דיד פועל ממש כיד בעה"ב (ועיין גם בשערי יושר ז, ז, ובחידושים לגיטין סי' ו), והאריך בהסבר טעם הדין, דפועל ידו ממש כיד בעה"ב, וכביכול בעה"ב עצמו עשה פעולת הפועל:

"והטעם דמהני יותר מכל מגביה לחבירו, הוא בפשיטות משום דיד פועל כיד בעה"ב ממש, היינו כיון שנמכר לו לענין זה, הרי הוא כידו ממש, ועדיף משאר שליח דעלמא... אבל בפועל שהוא כידו ממש לכל פעולותיו שנמכר, הוה כמו שהגביה בעה"ב בעצמו".

ומה שלא מועיל בגט, שיקבל עבד האשה את הגט, משום דבעינן שתהיה היד ראויה לגט, וכיון שאין העבד בתורת גיטין, ידו פסולה לגט. ורק כשמעשה הפועל נחשב כמעשה ביחס לפועל, ניתן ליחסו ולהחשיבו שבעה"ב עצמו עשאו. ואף לפי הסבר זה י"ל דלא מהני מה שפועל נכרי מינה שליח למכירת חמץ. אולם גם את ההסבר הנ"ל דחה הגרש"ש, מכח קושית שער המלך מבור של שותפים (עיין לעיל), ולכן כתב לבאר בדרך אחרת:

"אמנם נראה דעיקר מה שאמרו יד פועל כיד בעה"ב אינו כידו ממש לכל דבר, רק דכל מה שנוגע להרווחת ממון אמרינן דמהני מעשיו לבעה"ב כאילו היה בעה"ב עושה בעצמו, כגון לענין מציאה, או לענין תפיסת חוב. אבל בפעולה שאין אנו דנים בה לענין קנין והרוחה, רק שאנו דנים על עצם הפעולה אם להחשיבה על בעה"ב, על ענין כזה לא אמרו יד פועל כיד בעה"ב. ובכל מה שנוגע לענין שכר או עונש, בין בעבדו ממש וכל שכן בפועל, ע"ז לא שייך הך כללא, דיד פועל רק למעשה ידיו שמרויח ע"י פעולתו או קנינו שעושה בשביל בעה"ב מועילין לבעה"ב, וצ"ע. וכן מה דמבואר לקמן בפ' השואל לענין שאלה בבעלים, דאף אם לא מהני בשליח באומר צא והשאל עם פרתי, בעבד מהני, משום דיד עבד כיד רבו, התם נמי לענין מלאכה הוא, ושאני זה מחפירת בור ברה"ר דהתם דנים לענין העונש, והכא כיון דלענין השכר היה שייך לעה"ב, הוה כמו שעשאו בעצמה".

מבואר מהגרש"ש דדין יד פועל כיד בעה"ב היינו דוקא ביחס למלאכה או קנינים וריוח שיש לו מידו בשעת מלאכתו שהוא שכור לבעה"ב, אולם אין ידו ממש כיד בעה"ב לכל דבר. וי"ל דגם נפק"מ אם הפועל ימכור, דאף דלענין מה שקונה הוי ידו כיד בעה"ב וכמו שנתבאר, מ"מ לענין אם ימכור דבר מדברי בעה"ב, אףאם יהיה בשליחות בעה"ב, באופן דמהני בפועל ולא בשליח, כגון בחב לאחרים לשיטת הש"ך בהסבר רש"י, או שלא בשליחות בעה"ב, וכגון שיש במכירה ריוח לבעה"ב, לא תועיל מכירתו, דבקנין שיקנה מתנה לבעה"ב, הרי ידו שכורה לו למלאכות של ריוח, אולם למכור מדברי בעה"ב, אף אם יהיה ריוח לבעה"ב, כיון שאינו בכלל המלאכה שהוא שכור לבעה"ב. ומ"מ פשוט דלכל הסבר מהסברי הגרש"ש, לא מהנימה שיעשה פועל נכרי שליח למכירת חמץ.

העולה מהאמור לעיל, דאין פועל נכרי יכול לעשות שליח, שיהיה מינוי שליחותו כמינוי בעה"ב, ולכן גם מה שמכר השותף העכו"ם, לא מהני מדין זה, ויש לדון רק מטעם דלא בעינן כלל שליחות במכירת חמץ, ואם מכר חמצו של ישראל, דברור שזה רצונו, מהני בלי שליחות הבעלים, אם מתרצה למפרע.

ב. במכירת חמץ מועילה הסכמה למפרע

והתבארו הדברים באריכות בח"ט סי' יד. ואביא הדברים בקצירת האומר. הובאו דברי הראשונים בסוגיא ב"מ כב, א דלא מהני הסכמה למפרע לענין שיהיה של הנוטל ולא יהיה גזל בידו. והש"ך שנח, א כתב, דאף שמדברי התוס' והג"א והגמ"ר מבואר דאם אדם נותן לאכול לחברו מדבר שאינו שלו אלא של חברו, אפי' אם יודע שחברו יתרצה, אסור לאכלו, דהלכה כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, ואע"ג דהשתא ניחא ליה, מעיקרא לא הוי ניחא ליה;

"ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר שמותר, ויאוש שלא מדעת שאני, שגם אח"כ אינו מייאש אלא משום שאינו יודע היכן הוא, ובעל כרחו הוא מתייאש, א"כ אמרינן מעיקרא באיסורא אתי לידיה. "

דבשעה שבאה האבידה ליד המוצא, עדיין לא התיאש, ואם היה יודע שהאבידה אצל המוצא, לא היה מתיאש. משא"כ באריס, כיון שידוע שיתרצה, כבר כעת בהיתרא אתי לידיה, דכיון דמן הסתם אינו מקפיד, כבר כעת חשיב כמסכים מרצונו הטוב לתת לאורחים. ואף דהגמ' שם מדמה תרומה וטומאה ליאוש שלא מדעת, יש לחלק, דלענין תרומה וטומאה לא מספיק במה שאנו אומדים דעתו אלא צריך ידיעה ממש, עיי"ש. ובבאור דברי הש"ך, עיין בברכת שמואל (ב"מ סי' כב, וכן סי' כג, ג), דכאשר ברורה דעתו שרוצה לתת לחבירו, הרי זה בבחינת יאוש מדעת, דכבר כעת אנו יודעים את דעתו, ולא צריכים לגילוי דעת של לאחר מכן. ואינו דומה לאבידה, דשם מתיאש בהכרח, וע"כ אין זה אומדן בדעתו כעת אלא ע"י דעתו בריצויו שלאחר מכן, ובזה ס"ל לאביי שאין זה דין דעת. ומדעת הש"ך יש ללמוד לכאורה לענין מכירת חמץ, דודאי ניחא ליה מהשתא, ואינו ענין ליאוש שלא מדעת, וכיון דמהשתא ניחא ליה שימכרו חמצו, סגי בדיעבד כשאחר מכר בלא שליחותו, שלא יעבור על בל יראה, ולא יאסר החמץ לאחר הפסח. ובקצוה"ח שנח, א, הקשה על הראשונים הנ"ל מהגמ' בכתובות מח, א: מי שנשתטה בי"ד יורדין לנכסיו, וזנין ומפרנסין אשתו ובניו ובנותיו ודבר אחר. אמר ליה רבינא לרב אשי, מאי שנא מהא דתניא, מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות, בי"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין אשתו, אבל לא בניו ובנותיו ודבר אחר. אמר ליה, ולא שאני לך בין יוצא מדעת ליוצא שלא מדעת. ופירש רש"י שם, דנשתטה, דשלא לדעת יצא מן העולם, מסתמא ניחא ליה שיזונו בניו ובנותיו משלו. והקשה קצוה"ח, לשיטת התוס' ודעימיה, כיון דאפילו כשידוע לנו שבודאי יתרצה הו"ל יאוש שלא מדעת, איך זנים בניו ובנותיו כשהשטתה, הרי אין כאן ידיעה. וכתב קצוה"ח, דאפשר דכיון דגבי בניו ובנותיו אפילו ביותר משש, יש מצוה לזונם, ניחותאדמצוה שאני, דאע"ג דהשתא לא ידע – מהני.

ובקצוה"ח רסב, א, הביא ב ראיות לחלק בין ניחותא דמצוה לשאר דברים, מעירובין עא, א, במה שנחלקו בית שמאי ובית הלל בביטול רשות משחשיכה, וסברי בית הלל דמהני, דהו"ל כאומר כלך אצל יפות. ופירש רש"י שם (ד"ה כלך), דכי היכי דאמרינן בכלך אצל יפות, מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה, בביטול רשות נמי דמעיקרא ניחא ליה, אלא דשכח ולא ידע. ומבואר דכלך אצל יפות מהני אפילו בדלא שויה שליח, משום ניחותא דמצוה שאני. עוד הוכיח בקצוה"ח, ממה שפסקו הרמ"א או"ח תרמט, ה, ובט"ז או"ח תרלז, ד, דמותר ליטול אתרוג של חבירו או לישב בסוכת חבירו שלא מדעתו, משום דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה, ואע"ג דהשתא לא ידעו הבעלים. והרי לשיטת התוס' ב"מ כב, א (הנ"ל), אם נותן אדם לחבירו לאכול מדבר שאינו שלו, אף שיודע בחבירו שיתרצה אילו יודע, אפ"ה אסור לאוכלו, כיון דהשתא מיהא לא ידע, כיון דקי"ל כאביי, וא"כ איך יכול להשתמש בסוכת חבירו ובאתרוג חבירו. וי"ל משום ניחותא דמצוה לא בעינן ידיעה.

ובקצוה"ח שם הביא תש' שכתב, בענין אחד ששכח מחמת אונס לבטל חמצו בערב פסח קודם שש, ואחר שש נזכר וביטל חמצו. והשיב דמותר בהנאה אחר פסח, דכיון דהעלו האחרונים להתיר כל שביטל אפילו בלא מכירה, כיון דעכשיו כבר נהגו כ"ע בנוסח כל חמירא, לא חיישינן להערמה שבודאי יעשה כסדר הזה. אלא דבנדון שם גם ביטול לא היה לו בזמנו. והוכיח מהגמ' בערובין עא, א (הנ"ל), דאמרינן מסתמא ניחא ליה מעיקרא אלא ששכח ולא ידע, א"כ הוא הדין בזה שנזכר אחר שש וביטל, אמרינן מעיקרא ניחא ליה אלא ששכח ולא ידע. והקשה קצוה"ח מפסחים ז, א, דמבואר דאחר זמן איסורו לא יכול לבטל. ותירץ, דסוגיא זו בפסחים וכן הסוגיא בב"מ (בעובדא דאריסא דמרי בר איסק), נדחו מפני הסוגיא בעירובין עא, א:

"וא"כ הא דאחר זמן איסורא לא מצי מבטל ליה, היינו בידע מעיקרא ולא ביטל, אבל שכח ולא ידע הו"ל כמו הך דעירובין דביטל משחשיכה. אמנם חלילה להקל בזה, כיון דמדברי הפוסקים באו"ח (תלד, ב) לא משמע הכין, אלא שכתבתיו לסניף שהיה שם עוד הרבה צדדי היתר",

עיי"ש בקצוה"ח מה שהאריך בדין ניחותא דמצוה.

ובנתיבות רסב, ד, כתב לחלוק על קצוה"ח, וז"ל:

"וישתקע הדבר ולא יאמר, וח"ו לומר כך, דבלא"ה ידעינן דלא ניחא ליה בחמץ, דהא איסורא לא ניחאליה דליקניה, ובלא"ה אינו ברשותו כלל, דאיסור הנאה הוא, רק דרחמנא אוקמיהבע"כ ברשותיה כדאמרינן (פסחים ו, ב), שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, א"כ מה בכך דידעינן דמעיקרא לא ניחא ליה, כיון דרחמנאאוקמיה בע"כ ברשותו, כל זמן שלא ביטל בפה או בלב. "

והעונג יו"ט  (סי'  קיא)  כתב  לבאר במש"כ  הש"ך, דכל  דלבסוף  ניחא ליה, למפרע, ואבידה שאני, שגם אח"כ אינו מתיאש אלא לפי שאינו יודע, היינודוקא כשלא בעינן לעשות ע"י הניחותא של הבעלים כל פעולה חדשה אלא רק הסרת עיכוב של הבעלים, אבל לא פעולה חיובית, בזה מהני לש"ך הניחותא למפרע. ולכן בתרומה דע"י הניחותא דאח"כ דדמי כאילו ידע הבעה"ב ועשאו שליח, וכן בהכשר דדמי כאילו ידע זה ורצה שיבואו המים על הפירות, כיון שצריך ידיעה ממש, בזה לא מהני הניחותא דאח"כ. אולם לאכול פירות של חבירו, צריך רק שלא יקפידו הבעלים, דעיקר גזל בקפידא תליא רחמנא, וכשאינו מקפיד, לא מיקרי גזל אף שאינו מקנה לו. ומטעם זה אם קטן נתן לאחד לאכול משלו, רשאי לאכול, אף דקטן לאיכול להקנות לאחרים, כיון שהרשות לאכול תלויה באם מקפיד או לא, וכיון שנתן לו הקטן, כבר אינו מקפיד, ואין בזה גזל, גם אם אינו מקנה. וביאוש של אבידה צריך שיתיאש בשעת המציאה, והיאוש הוא פעולה חיובית ולא סילוק הקפדה, שהרי למעשה גם עכשיו לא ניחא ליה שיקח המוצא, והכל נעשה מחמת כורח ובעל כרחו, דעיקר היאוש הוא מחמת שאינו יודע היכן הוא, ואילו ידע שהוא אצל המוצא לא היה מתייאש ולא היה מתרצה שיטלה המוצא. וא"כ אין כאן רצון שנאמר דגם מעיקרא מתרצה. וזוכה המוצא מכח גזירת הכתוב וחידוש התורה, שהאבידה יוצאת מרשות בעלים ע"י יאוש דבעל כרחו. ובזה בא אביי וס"ל דלא מהני אם הידיעה והיאוש היו לאחר שיצא הדבר מרשותו. ואין לומר שמה שהתיאש כשנודע לו, יחול למפרע משעה שיצא מרשותו. ואע"ג דמותר ליקח ולאכול הפירות מטעם ניחותא, מ"מ אם הפירות הם טבל, אסור לתרום ממנו בלי רשות חבירו, דכיון דאין לו קנין בפירות רק שמותר לאכול, אולם לתרום אינו יכול אא"כ נעשה שלוחו של בעה"ב ממש, וזה לא נעשה שלוחו וגם קנין אין לו בפירות אלו. ואף אם ירצה לקנות לא מהני, אף שאין הבעלים מקפידים עליו, דלא מהני ניחותא דלמפרע לחול ע"י זה קנינו למפרע, כיון דלעת עתה לא ידעו הבעלים שהוא רוצה לקנות ולתרום.

ועיי"ש מה שכתבתי בענין זכין לאדם ולא זכין מאדם, והנידון שם על דברי תה"ד (סי' קפח), במשרתת המפרישה חלה שלא מדעת בעה"ב, ומה שדנו האחרונים בדבריו. וכתבתי שם, דלכאורה דברי קצוה"ח סתרי אהדדי. דמש"כ בסי' רסב, א, דיכול לבטל חמץ של חבירו, ואף שלא עשאו שליח, ניחותא דמצוה שאני. ואילו לענין לתרום עיסה, ס"ל לקצוה"ח דכיון דזכין לאדם ולא מאדם, לא מהני מה שהמשרתת תפריש מעיסת בעה"ב כשלא ציותה לה. וא"כ איך יכול לבטל חמץ. ואין לחלק דבביטול חמץ אינו זוכה מאדם, דאינו זוכה מבעה"ב ולא מוכר החמץ לאחרים, רק מבטלו בפיו ובליבו. זה אינו, דעיי"ש מראיות קצוה"ח לענין ניחותא דמצוה. ואפשר לישב, דבחמץ אינו זוכה מאדם, שהרי אם לא ימכור או יבטל החמץ, לא יהיה החמץ אח"כ ברשות הבעלים, שיהיה אסורי הנאה, דאינו ברשותו ועשאו הכתוב ברשותו לעבור עליו על בל יראה ובל ימצא. ולכן אם מכר החמץ או ביטלו קודם זמן איסורו, לא חשיב זכיה מאדם, כיון שאם לא ימכור או יבטל, לא יהיה של הבעלים. ורק השאלה היתה איך יכול לעשות כן בלא שליחות של בעל החמץ, וע"ז כתב קצוה"ח דמשום ניחותא דמצוה שאני. אולם בעיסה, מלבד מה שיכולה להפריש בעה"ב אחר האפיה, וכמש"כ בקצוה"ח, ואף מפסידה המשרתת לבעה"ב את מצוה הפרשת חלה, וצריכה לזכות בכזית או משהו שמפרישה מהעיסה, ולזה לא מהני, כיון דזכין לאדם ולא מאדם.

ובעונג יו"ט (סי' קט) דן בדברי תה"ד והרשב"א, והעלה עיקר כדברי הרשב"א, דמה אתם לדעתכם, ולא מהני הפרשת תרומה במקום דלא היה דעת בעה"ב, ומ"מ כתב להצדיק דין תה"ד והרמ"א, דמשרתת יכולה להפריש אף בלא דעת בעה"ב. דאם בעה"ב ציותה למשרתת לעשות עיסה, הרי בכלל הציווי לעשות עיסה, מונח גם הציווי להפריש חלה. ואפי' לא ציותה לה לעשות עיסה, אלא המשרתת מדעתה עשתה עיסה, מהני מה שמפרישה, דכיון דהמשרתת הינה פועל של בעה"ב, יד כיד בעה"ב, ולא בעינן שליחות מפורשת, וז"ל:

"ומ"מ נראה לי שיש לדון דמשרתת יכולה להפריש, ולא מיבעיא אם בעה"ב צוותה לעשות עיסה דיכולה להפריש, כדתנן בתרומות (ג, ד), הפועלים אין להם רשות לתרום, חוץ מן הדרוכות שהן מטמאין את הגת מיד, כמ"ש הרמ ז"ל בפירושו דכיון דאח"כ מטמאין את הגת, וכיון ששכר אותם לדרוך ומסר להם גתו הנה הניחם במקומו וקיבל עליו מעשיהם. וה"נ כיון שדרך להפריש חלה קודם אפיה, והיא צוותה למשרתה לאפות עיסה, דמי לעשאה שליח לתרום ג"כ. אלא אפי' אם המשרתת בעצמה עשתה עיסה בלי דעת בעה"ב, נ"ל נמי דיכולה להפריש. דאף דביררנו דאמרינן מה אתם לדעתיכם, מ"מ היינו בשליח דעלמא, אבל בפועל שאני, דעדיף משליח דעלמא, כדאמרינן בב"מ, דאף דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, אבל פועל ששכרו ללקט מציאות, מציאתו לבעה"ב, דידו כיד בעה"ב, ועדיף משליח. ה"נ כיון שהיא פועלת אצלה לתקן צרכי הבית באפיה ובישול, ודרך המשרתת להפריש, הו"ל כפועל לענין זה דידה כיד בעה"ב, ואין בזה משום לדעתיכם ".

והסתפקתי שם מה דינו של עובד בחנות, אם יכול למכור את החמץ בלא דעת בעה"ב. דלמש"כ העונג יו"ט נראה דוקא אם העובד מכח סמכותו הוא גם למכור ולקנות, לכאורה יוכל גם למכור את החמץ, דלענין זה הוא גם עובד שלבעה"ב ובעל סמכות, משא"כ אם מדובר בעובד שרק מסדר חפצים או מוביל סחורה, נראה דלמש"כ העונג יו"ט, כיון שלענין המכירה אינו פועל של בעה"ב, לא יכול למכור ללא שליחותו.

ומעין זה כתב גם הגה"ק מקלויזנבורג זצ"ל (דברי יציב חיור"ד סי' רה), לחלק בין

פועל למי שתורם מדעת עצמו, דגם בפועל וגבל דיש להם שייכות בעיסה מדין פועל, לא הוי בכלל הך גזה"כ של מה אתם לדעתכם, דהפסוק מיירי בתבואה שהיא שלו בלבד ללא שייכות של אחרים בו, אבל פועל שיש לו שייכות בעיסה וכגדר שותפין כנ"ל, אינו בכלל הגזה"כ. ותה"ד מיירי דוקא במשרתת שהיא כגבל, ובזה דינו כתורם משלו על של חברו, כיון דגם בהא לא איירי קרא דבעי דוקא דעת כבעלים עצמם. ומ"מ לתה"ד צריך גם איזה זכות לבעה"ב - שמתקלקלת העיסה, דרק בכה"ג שייך דין גבל ויד פועל כיד בעה"ב. והרמ"א הבין בתה"ד דלגבי משרתת אפילו באין חשש קלקול. ומש"כ תה"ד דאפילו אם אין כאן חשש אלא קלקול העיסה וכו', י"ל בכוונתו, דבלשון השאלה אשה בעה"ב לשה לה משרתת שלה עיסה והלכה לחוץ וכו, ' ועל זה השיב דכיון שיצאה בעה"ב לחוץ והניחה כל אומנות הלישה עבור המשרתת וסמכה עליה, הויא כהך דדרוכות שכתב הרמב"ם הנ"ל שהעמידם במקומו, וס"ל לתה"ד שבצירוף הזכות דמתקלקל, יכולה להפריש בלא רשות. והוסיף וכתב, ואפילו אם אין כאן אלא חשש קלקול וכו', ר"ל, דאף אם לא יצאה לחוץ ולא מסרה לה העיסה לגמרי להעמידה במקומה, מ"מ מצד הזכות דמתקלקל גרידא בצירוף שהיא משרתת שלה ושייכא בגוה, יכולה להפריש בלא רשות.

אחר הדברים האלה, ראיתי שדנו עוד באחרונים בדין זה, ומצאתי להדיא בחת"ס בתש' (חאהע"ז סי' יא) שכתב דמהני במכירת חמץ, אף שזכין מאדם ולא לאדם, כיון דברור שזכות היא לבעלים:

"וכן הלכה רווחת למכור חמצו של חבירו בשעה חמישית מטעם זכיה לאדם, אע"פ דהוה זכיה ממנו לאחר, והדבר פשוט ומובן והאורך שלא לצורך".

ומבואר דיכול למכור חמצו של חבירו מדין זכיה. וכן נמצא בתש'פנים מאירות (ח"ב סי' נב בסופו), הביא מה שנשאל מהעיר אלטונבורג, דפעם אחת מכרה אמו של בעה"ב לנכרי, פרה מעוברת של בנה ללא ידיעתו. וכתב הפנים מאירות:

"נראה דהוי מכירה משום דזכין לאדם שלא בפניו, ודומה לזה כתבו התוס' ב"ק סט, ב (ד"ה והצנועין), דמחללין נטע רבעי ומעשר שני של חבירו שלא מדעתו, דזכות היאלו, יעוין שם. וכן לענין חלה דאיתא ביור"ד סי' שכה, דאם זכות לבעל העיסה, כגון שהיתה עיסה מתקלקלת, מותר ליטול חלה בלא רשותו, אף שאינו נעשה שליח בלתי רשותו לענין תרומה, כמו דאית' במסכת תרומות, ואפ"ה היכי דזכות הוא לו, נעשה שליח שלא מדעתו, א"כ הכי נמי גבי בכור. כמו כן גבי חמץ אם לא היה בעה"ב בביתו ומכר איש אחר חמצו, הוי כשלוחו, כיון דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו".

מבואר שסובר הפנמ"א דאין צריך שליחות מהבעלים למכירת חמץ, וכיון שכן גם ללא מינוי הרב ע"י השותף הנכרי, יכל הרב למכור חמצו של בעה"ב מדין זכין, ולכן מינוי שליחות השותף הנכרי לא מורידה ואולי מעלה, דיש בה גילוי דעת מפורש של השותף הנכרי שיודע ודאי מהישראל, שזה רצונו, ובכה"ג הוי גילוי דעת דזכות היא לו.

ומצאתי לזקני הגרי"א חבר זצ"ל (בנין עולם חאו"ח סי' כג) בענין רב שהיה כותב בשטר מכירת חמץ, שמוכר גם החמץ של אנשים שבעיר אשר לא ביקשו ממנו למכור החמץ שלהם או ששכחו, ונו"נ אם מהני. וכתב דלא מהני המכירה בכה"ג, דכיון דבמכירה בעינן דעת קונה שיהא סמכא דעתו, כשמוכר הרב שלא בידיעת הבעלים והקונה לא החזיק בחמץ, י"ל דלא סמכא דעתו כלל על מכירה זו, כיון שיחשוב הקונה שהבעלים יכולים לבטלה, וכמו דקיי"ל דקרקע נקנת בכסף, מ"מ במקום שכותבים שטר לא קני אלא בשטרא משום דלא סמכא דעתו. ואין לומר דבמכירת חמץ סמכא דעתיה דקונה שהישראל לא יחזור מהמכירה משום איסור חמץ, שאם יחזור בו יהיה אסור לגמרי, דגם במכירה במקום שנהגו בשטר, לא כתבו דבמוכר מפני רעתה סגי בכסף, עיי"ש. והביא הבנין עולם ראיה לסתור, שמצא בשערי תשובה (או"ח תמח, ח), בענין פקיד מומר שהיה ממונה על אירענדע של ישראל, ומכר הישראל חמצו של המומר, דמשמע שם דכיון שהיה מוטל עליו למכור בכדי שלא יהיה נאסר לישראל לקנות ממנו, מסתמא ברשות עביד. ומזה הסיק הבנין עולם :

"עכ"פ מוכח מדבריו ג"כ שיכול למכור חמץ של אחרים, והיינו משום דזכות הוא לו".

וכן הביא דבריו בכף החיים תמח, סט. ומבואר דמהני אף מכירה של אנשים לא ידועים שאולי לא מכרו חמצם, מדין זכות אף בלא שליחות. וק"ו די"ל באנשים ידועים, שנראהשגילוי דעתם באמצעות נכרי שרוצים למכור החמץ.

וכן נמצא בדברי חיים (חאו"ח ח"ב סי' מו), בענין מומר שהיה מוכר כל שנה את חמצו לישראל, והישראל היה מוכר לנכרי, והמומר שהיה נשוי לנכרית, לא היה בערב פסח בביתו, וכתב בזו השנה לאשתו הנכרית שתמכור החמץ לישראל כבכל שנה, ושיתן אישור על כך. ובכתבו לאשתו כתב שתמכור החמץ "לפנים ", והיינו שלא תהיה מכירה גמורה. והשיב הדברי חיים :

"היות כי לפי המבואר באחרונים רשאי ישראל למכור בערב פסח חמצו של חבירו, כי מסתמא ניחא ליה. והנה גם בנידון דידן הרי מכר הישראל החמץ כנהוג. ומה שכתב המומר שימכור לפנים, דעת המומר היה, שמחמת שאחר החג ידע שיקנה בעצמו בהחזרה חמצו, נראה לו כמכירה לפנים, אבל מסתמא אם היה יודע המומר שמהצורך למכור מכירה גמורה רק אחר הפסח לא ימכור לישראל אחר רק ימכרו לו בהחזרה במקח שמכרו, מסתמא מסכים למכירת הישראל חמצו לנכרי, ועל כן מותר החמץ".

ומבואר שסמך על מה דמהני למכור חמץ אף בלא שליחותו, ואף שכאן היה גלוי דעת הפוך, שרוצה למכור רק לפנים, מ"מ מהני, דאינו גלוי דעת שלא תהיה מכירה גמורה, אלא סבר כיון שיקנה בחזרה החמץ אחר החג, הוי כמכירה לפנים.

ובתש' נאות דשא (סי' לט) דן באריכות במי שהפקיד אצל חבירו תבואה, ומחמת שארע לו אבילות בערב הפסח, שכח למכור חמצו, והנפקד מכר כל החמץשהיה שם בחדר ומסר לנכרי, ובכללם החמץ של המפקיד. ובתוך דבריו כתב, דאףאם היה מקום לפלפל בענין מכירה שלא מדעת הבעלים, היינו דוקא אם היה מוכרו מכירה גמורה, דבזה יש מקום לומר דשמא לא ניחא ליה לבעלים במכירה זו, דשמא בדעת הבעלים שוה יותר. אולם במכירת חמץ הנהוגה בימינו, שאין מכרה אלא להפקיע איסור חמץ, וידוע שהנכרי יחזיר לאחר הפסח, ואין כל קפידא לבעלים במכירה זו, ואין לו נפק"מ למי ימכור ובכמה, ודאי י"ל דמהני המכירה אף ללא דעת הבעלים, ואפי' במי שלא היה נפקד לחמץ זה, אם מכר יש לצדד ולומר דמהני מכירתו.

וכן דן הגרי"א (באר יצחק חאו"ח סי' א), במי שלא היה בביתו בערב פסח, ושהה במקום שלא היה יכול למכור שם חמצו, וסבר שיבוא לביתו קודם מכירת חמץ, ולמעשה איחר עד שבא לביתו אחר זמן איסורו, והבי"ד הממונים בעיר למכירת חמץ, מכרו כל חמצו בתורת זיכוי. והביא הגרי"א את תה"ד (הנ"ל) לענין הפרשת חלה ע"י המשרתת, שבעה"ב אינה במקום, וכתב לישב קושיות האחרונים מה שהקשו על תה"ד. ודן בדברי הש"ך שנח, א וקצוה"ח שם. והביא ראיה מסוטה כה, א: ת"ש, ואלו שב"ד מקנין להן, מי שנתחרש בעלה או נשתטה או שהיה חבוש בבית האסורין. ואי אמרת בעל שמחל על קינויו קינויו מחול, עבדינן מידי דאתי בעל מחיל ליה. סתמא דמלתא אדם מסכים על דעת ב"ד. דכיון דזכות זו של מכירת חמץ נעשתה ע"י בי"ד, ענין הנעשה ע"י ב"ד הוי זכות אלים ומהני מעשיהם, ומהני המכירה בתורת זכות.

ועיי"ש מה שנו"נ באריכות בדין זה.

וכן נמצא בתש' בית אבי (לגרי"א ליעבעס, חאו"ח סי' מ בסופו), דמותר למכור שלא מדעתו מדין זכיה, דזכין לאדם שלא בפניו, ובפרט לאפרושי מאיסורא דהוי זכיה גמורה. והביא ראיה מהגמ' פסחים יג, א: מעשה באדם אחד שהפקיד דיסקיא (שני שקים, אמתחת של עור – רש"י) מלאה חמץ אצל יוחנן חקוקאה, ונקבוה עכברים (והיה נחסר, וארבעה עשר בניסן היה, וחמץ בזול, ובא לפני רבי לידע אם ימכרוהו, מפני חסרונו של מפקיד), והיה חמץ מבצבץ ויוצא, ובא לפני רבי, שעה ראשונה אמר לו המתן (שמא יבא ויאכל בעליו), שניה אמר לו המתן, שלישית אמר לו המתן, רביעית אמר לו המתן, חמישית (דמהשתא תו לא אכיל ליה) אמר לו צא ומוכרה בשוק (בעוד שהוא מותר בהנאה). מאי לאו לנכרים כרבי יהודה אמר רב יוסף, לא לישראל כרבי מאיר (אי שהייתו הא שעתא, לא משכחת ישראל דזבין ליה). אמר ליה אביי אי לישראל נישקליה לנפשיה (ויאכלנו, ויתן דמין לבעלים, למה לו לטרוח ולילך בשוק, אחרי שנותן לו רשות למכור). משום חשדא. ומוכח מזה שיכול למכור של חבירו שלא מדעתו, והיינו מדין זכיה.

ובשדי חמד האריך בשני מקומות בדין זה. עיין במערכת בכור בהמה (אות י), וביותר האריך במערכת חמץ ומצה סי' ט, ועיי"ש באות ב, וז"ל:

"מכירת חמץ, נראה דאם אין האיש בביתו, יכול אדם אחר למכור את חמצו שלא מדעתו, דזכות הואלו וזכין לאדם שלא בפניו, ומסתמא ניחא ליה. וכן תקנתי בעיר אחת בשנת התרל"א, שבכלל החמץ של כל בני העיר שמוכרים ע"י בית דין, למכור גם חמץ של בני אדם המחזרים בכפרים ולא חזרו לביתם ביום יד' שחרים, וידוע לנו שלא יחושו על חמץ שבביתם לבערו בזמן איסורו, אף לא יחושו משום חמץ שעבר עליו הפסח... דבהא ודאי ניחא להו דלא למישבק היתרא וכו', ודבר זה קיימתי מסברא".

והביא מתש' פנים מאירות (הנ"ל), וממש"כ תה"ד (הנ"ל) לענין הפרשת חלה מהעיסה. אך הקשה, דלכאורה כל מכירת חמץ שלנו מועילה מחמת שכבר ביטל חמצו והוי דרבנן (שכ"כ בתבואת שור), ואנשים הנמצאים בדרך או בכפרים, לא אסוקי אדעתייהו לבטל.

וכתב דרבים חולקים וסוברים דמהני מכירה שלנו אף בלא ביטול, דלא כתבואת שור. והביא השד"ח סמך לדבריו מתש' בגדי ישע (סו"ס ד), דמי שקנה חמץ אחר שחתם על הרשאה למכירת חמץ, לכתחילה יבוא שוב לבי"ד לעשות שליח על מה שקנה אחר ההרשאה, אך בדיעבד מהני אף בלא מינוי שליחות, כיון שגילה דעתו שרוצה למכור החמץ, ודאי זכות היא לו, ומהני מכירתם אף בלא הרשאה. עוד הביא ראיה מתש' נאות דשא (הנ"ל), והסכים לדעתו, דכיון שאין המכירה חלוטה אלא לזמן שלחג הפסח, וגם יודעים שלבסוף יסכימו הבעלים והוי מכירה למפרע, מהני מה שמוכרים בלי שליחות הבעלים. והביא שם מעוד אחרונים שהורו להתיר בכה"ג, ומש"כ הגרי"א (באר יצחק חאו"ח סי' א, הנ"ל) דמהני אף להשכיר החדרים שלא מדעתו, כיון שבלא השכרת החדרים, לא יוכל להנצל מאיסור חמץ. ולכן הסיק דמהני המכירה אף בלא שליחות.

לאור האמור לעיל, אף שלא מהני שליחות השותף שמינה את הרב לשליח, מ"מ מכירת הרב לא גרעה מכל מכירה ללא שליחות, שדעת האחרונים הנ"ל להקל.