התחייבות לגיוס תרומות לארגון

י"ז באדר תשע"ב

11 במרץ 2012

תיק מס' 72002

פסק דין

פסק הדין כולל גם תוספות מהספר "אור המשפט".

 בעניין שבין:

א.                   פרטי המקרה

התובעת היא ארגון המתעסק בהקמת ואימון כיתות כוננות. ביולי 2007 התקיימה שיחת טלפון בין נציג התובעת (להלן: התובע) לבין הנתבע, בנושא הקמת כיתת כוננות לישיבה המצויה בעיר ב'. לאחריה הוקמה כיתת כוננות במקום על ידי התובעת. באותה העת למד בנו של הנתבע בישיבה זו.

ב.                   טענות התובע

לדברי התובע, יוזמת התקשרות זאת באה מצד הנתבע, שפנה לתובע מספר פעמים וביקש ממנו להקים את כיתת הכוננות בישיבה. התובע טוען שהשיב לו שפרויקט שכזה עולה הרבה כסף, ושארגונו לחוץ מבחינת זמן ומבחינת כסף ועל כן הם פועלים רק באזורים מסוימים. התובע מוסיף שהנתבע, שהיה ידוע לו כבעל נסיון בגיוס כספים, ענה לו שאין לו ממה לדאוג, כי הוא ידאג לכסף הדרוש. לשם כך התובע שלח מאוחר יותר לנתבע מסמך בו הוא מפרט את עלויות הפרויקט כדי שהנתבע יביא מסמך זה לתורמים פוטנציאלים למטרת גיוס הכסף הדרוש. כמו כן הוא פנה אליו פעמים רבות לאחר מכן כדי לבדוק מה קורה עם הכסף. הואיל ועד כה הנתבע לא שילם את הכסף עבור הפרויקט, התובע דורש שהנתבע ישלם לארגונו של התובע סכום של 30,750$ עבור ימי אימון וציוד אשר השתמשו בו באימון זה וכן שכר טירחה של עו"ד שסייע בהכנת התביעה.

ג.                     תגובת הנתבע

הנתבע מודה שהתקיימה שיחת טלפון בינו לבין התובע ביולי 2007 אך לדבריו התובע הוא זה שיזם את ההתקשרות כאשר התקשר אליו מהישיבה. הוא אכן זוכר שאמר לתובע "הבן שלי שם" וגילה אהדה למעשי התובע, והוא אף אמר לתובע שהוא ינסה לעזור לו, אך לא מעבר לכך. הוא אמנם הביע נכונות להשתדל לגייס כספים למטרת הפרויקט, ולדבריו, הוא ניסה לגייס כסף מתורמים אבל לא הצליח במשימה זו, ועל כל פנים הוא לא התחייב לכך ואין לחייבו במימון הפרויקט.

ד.                    דיון הלכתי

לפי דברי התובע הפעולות שביצע בישיבה נעשו לפי בקשתו של הנתבע ולולא בקשה זו וההתחייבות הכספית שבצידה, לא היה עוסק בפעילות זו. כאמור הנתבע מכחיש מכל וכל את הדברים. ראשית עלינו לברר האם גם לפי הטענה העובדתית הזו של התובע, יש בהבטחת הנתבע בכדי לחייב אותו לשלם. לאחר מכן נדון בשאלת הפסיקה במקרה של הכחשה.

תוקפה של ההתחייבות העצמית של הנתבע (על פי הצגת העובדות לפי טענת התובע)

התובע היה מודע לכך שלפחות את רוב הכסף התכוון הנתבע להביא מגיוס כספים לתובעת. הוא טען שמכיוון שיש לנתבע ניסיון נרחב בגיוס כספים, אם הנתבע אמר שהוא ידאג לכסף, הוא מסוגל להצליח במשימה, ובמידה שלא יצליח, עליו לשלם מכיסו. לפי דעת המיעוט (להלן) התחייבות הנתבע אינה יותר מאשר הבטחה לעזור לתובעת בגיוס כספים.

אולם דעת הרוב היא אחרת. כאשר מבקשים מאדם לעשות פעולה ולהוציא כסף, ומי שביקשו ממנו מתנה את העניין בתשלום, והמבקש מסכים ואומר שהוא ידאג לכסף, המבקש מתחייב לשלם. לדעת הרוב, אין זה משנה מאיפה מתכוון המבקש להביא את הכסף (גם אם הכוונה ידועה לשניהם) או אם המקור הצפוי נהפך ללא רלוונטי. מי שקיבל על עצמו להתחייב לתשלום צריך לעמוד בדיבורו. משל למה הדבר דומה, לבן של אב עשיר אשר ביקש מלהקה יוקרתית לנגן בחתונתו. אף אם הבן הזכיר שהוא מצפה להשיג הכסף מאביו, הבן חייב בעלויות גם אם משום מה האב החליט לא לשלם לו את הכסף.

בנידון דידן הדברים עוד יותר ברורים, במידה מסוימת. במקרה בו מבקש מזמין העבודה את העבודה בשביל אחר, הבחינו הגמרא והפוסקים, בעניין אחריות לתשלום, בין שני מצבים: מצב בו אמר המזמין "שכרך עלי (המזמין)" ומצב בו אמר המזמין "שכרך על בעל הבית (הנהנה מהעבודה)". בנידון דידן, היה ברור שהנהנה – דהיינו הישיבה – לא תשלם, והשאלה היא רק אם הנתבע התחייב אישית לשלם, גם מכיסו אם צריך, או שהוא הודיע לתובע שהתשלום יבוא ממקור אחר, התורמים. כאשר התורמים הפוטנציאלים הם גוף לא מבורר שאי אפשר לדרוש כסף מהם, וביודעו שהתובע סירב לעבוד בלי הבטחת הנתבע לדאוג הכסף, אין מנוס מלחייב את הנתבע לעמוד בדיבורו ולשלם מכל מקור אפשרי, אף מכיסו הפרטי. מבחינה אחרת, החיוב של הנתבע הוא פחות מהרגיל מכיוון שהוא לא הנהנה מהעבודה (אף שיש לדון על כך שגם הוא נהנה במידה מסוימת בגלל שבנו לומד שם), אבל כפי שנבאר להלן, אין בכך כדי לפטור אותו מן החיוב.

חיוב הנתבע לפי טענת התובע 

מכיוון שבדרך כלל מזמין העבודה הוא הנהנה הישיר של העבודה או נציגו, נברר להלן, מה יסוד החיוב של הנתבע על עבודת התובעת – אשר הוא עצמו לא נהנה ממנה.

ממספר מקורות עולה שיש מקום לחייב בתשלום אדם אשר ביצע הוראות שלו, גם אם הנהנה הוא אדם שלישי. המחייב העיקרי הוא עניין שכירות פועל, אך נבאר להלן יסודות נוספים לחיוב, לפחות לפי חלק מן הדעות. יש להדגיש שכל הניתוח להלן מבוסס על הבנת דעת הרוב את הגדרת התחייבות הנתבע – כפי הטענה העובדתית של התובע.

הגמרא (יבמות קו, א) קובעת שאם אדם חלץ לאישה בתנאי שתשלם לו כסף, היא חייבת לשלם לו, וזאת למרות שאין אפשרות להטיל תנאים בחליצה. רש"י מבאר שהטעם לחיוב התשלום הוא שהאישה קיבלה זאת על עצמה, והרי היא נחשבת כשכירה של האיש:

"דהא קבילת עלה; ואף על גב דחליצה בהכי לא מיפסלא, מיהא איחייבא לקיומי תנאה מדינא, כשאר שכירות דעלמא".

וכן נפסק להלכה בשולחן-ערוך (אה"ע קסט,נ).

בדומה, פסק בהגהות מרדכי (קידושין סי' תקמד):

"מעשה בראובן שתבע שמעון - תן לי עשרה זהובים שנדרת לי, שאדבר עליך אל השר. והשיב שמעון... ולא היה שום קנין. והשיב המורה שחייב ליתן לו, דהווי ליה כפועל, ואין צריך קנין.[2]

הרי שכשאדם מורה לאדם אחר לבצע דבר מה עבורו - הוא מתחייב בכך לשלם לו שכר כפועל, גם אם לא הוגדר ביניהם באופן ברור שהוא שוכר אותו לעבודה.

2. שכירות עבור אחר

אמנם, בגמרא ובהגהות-מרדכי מדובר על עבודה שנעשית עבור האדם שביקש זאת. בענייננו, שמעון ביקש מראובן לבצע את העבודה עבור אדם שלישי, ויש אפוא לברר האם גם במקרה זה נחשב שמעון כמעסיק של ראובן.

מדברי השו"ע (חו"מ שלו,א), שמקורם בגמרא (ב"מ קיח, א), עולה שאין לחלק בין עובד המהנה את מעסיקו ישירות לבין עובד שמביא הנאה לאדם אחר:

"השוכר את הפועל לעשות בשלו, והראהו בשל חבירו - נותן לו שכרו משלם, וחוזר ונוטל מחבירו מה שההנהו. ואינו יכול לומר לו: טול מה שעשית בשכרך. אפילו לא אמר לו 'שכרך עלי', אלא שכרו סתם.

אבל אם שכרו לעשות בשל חבירו סתם - יכול לומר: טול מה שעשית בשכרך. ואם אמר ליה 'שכרך עלי', אינו יכול לומר לו כן".

מכאן עולה שהאומר לחברו לעשות מלאכה במקום מסויים ומבטיח לו 'שכרך עלי', חייב לשלם לו את שכרו אף אם לא התחייב בקניין. ואף שבמקרה שבו השכירות היא בדבר של הפקר, שאינו שייך לאיש, יוזם הפעולה חייב בתשלום. ולפחות, יכול המעסיק לאפשר לעובד ליטול בשכרו את מה שעבד עליו.

הרשב"א (ב"מ קיח,א ד"ה כאן) מסביר שהחיוב לשלם לעובד בחצר חברו נובע מדין ערבות:

"נראה לי דשאני התם, דנהנה בו חברו, ומכל מקום הרי ההנה פועל איניש דעלמא על ידו של זה ועל מה שנשכר זה אצלו. ולפיכך חייב כאלו נהנה הוא ממנו, והוה ליה כעין דין ערב".

בשו"ת דברי-מלכיאל (ח"ג סי' קנה) קובע מסמרות בדין זה, ומרחיב את ההלכה לכל מקרה שבו אדם מבקש מהשני לפעול עבורו:

"דשכר פעולה חייב אף שאין לו הנאה... וכן בכל פעולה שיאמר לחבירו שיעשה איזה פעולה וישלם לו בשכרו כך וכך, אף שאין לשום אדם תועלת בפעולה זו - בכל זאת חייב לשלם לו".

3. מתי השכירות אינה חלה?

יש מקרים שבהם כתבו הפוסקים שאף על פי שאדם ביקש מחברו לעשות מלאכה עבורו, אין הוא חייב לשלם לו שכר:

1. טענת "משטה אני בך". בשו"ת דברי-מלכיאל (שם) מבאר שכאשר יוזם הפעולה הבטיח לחברו שכר מופרז, חיוב השכירות אינו תקף:

"ורק אם הוא יותר הרבה מכפי שכרו, יכול לומר שמשטה הוא בו, כמו גבי מעבורת".[3]

2. דבר שאין דרך לשלם עליו. אם ביקש אדם מחברו לעשות דבר שלא נוהגים לשלם עליו שכר, אין הוא חייב לשלם לו על עבודתו, אף אם אמר שישלם לו. כך כתב הרא"ש בתשובה (סד,ג), והובא ברמ"א (קכט,כב), ביחס לאדם שביקש מחברו לערוב עבורו בחובו:

"מי שנדר שכר לחבירו שיערב בעדו - אם קבל קנין ליתן לו שכר, חייב כפי מה שקצב; ואם לא קבל קנין, אין צריך ליתן לו שכר באמירה בעלמא".

קצות-החושן (קכט,ט) טוען שבמקרה שלא נעשה קניין, המְצווה אינו חייב כלל לשלם שכר על הערבות, והוא מסתמך על דברי הרא"ש עצמו שכתב: "כי ערבות אינו דבר שלוקחין עליו שכר שיקנה באמירה". לעומת זאת, התומים (קכט,מג) ונתיבות-המשפט (קכט,כה) סברו שמגיע לערב שכר לפי אומדן בית הדין, כפי המקובל לשלם על מלאכה מעין זו. ונראה שגם הם מודים לדברי קצות-החושן, שאין לשלם על סמך אמירה בלבד בדבר שאין נהוג לשלם עליו כלל, אלא שלדעתם יש מקום לתשלום כלשהו. בכל מקרה, ממקורות אלו עולה שחיוב התשלום חל רק על דבר שנחשב כ"מלאכה", ואין מחייבים את המזמין לשלם על עבודה שאין נהוג לגבות עליה תשלום.

3. אסמכתא - בשו"ת דברי-מלכיאל מוסיף שיש לבחון את ההתחייבות גם על פי דיני אסמכתא, ועל כן במקרה של הבטחה לקנס ולגוזמה, אין חיוב על המעסיק.

לסיכום - כשאדם מצווה את חברו לעשות פעולה, יש לחייבו על כך בתשלום סביר, גם אם הפעולה לא גרמה לו הנאה. עם זאת, כאשר התשלום הוא מופרז, כאשר אין דרך לשלם על הפעולה וכשיש בעיית אסמכתא - אין לחייב את המצווה בתשלום. על כן, בענייננו, יש לחייב את שמעון בתשלום לראובן.

ב. חיוב מדיני נזיקין

1. חזרה משכירות

בסיס נוסף לחיוב עולה מדברי הרא"ש בתשובותיו (קד,ו; טור חו"מ סי' שלג), שהובאו בשולחן ערוך (חו"מ שלג,ח):

"אמר לאומן: עשה לי דבר פלוני ואקחנו ממך, ועשאו האומן, ואחר כך אינו רוצה לקחתו, והוא דבר שאם לא יקחנו מיד, יפסיד – חייב".

דהיינו, יש לאדם אחריות על תוצאת בקשתו. ואם הורה לאומן לעשות דבר מה, ואמר לו שיקחנו ממנו, ולאחר מכן הוא אינו חפץ לקחתו, ולאומן נגרם מכך נזק - עליו לפצותו על כך. הרא"ש מבאר שהחיוב הוא משום דינא דגרמי, ובדומה לאדם השוכר פועלים וחוזר בו באופן שהם אינם יכולים למצוא עבודה אחרת.

2. חזרה מנישואין

והנה, נחלקו הרמב"ם והראב"ד בדינה של אישה שחזרה בה מהסכמתה להינשא, ונגרם בכך נזק ממוני לחתנהּ (הל' זכיה ומתנה ו,כד):[4]

"הורו רבותי, שאם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לריעיו, או יחלק מעות לשמשין ולחזנין וכיוצא בהן, ועשה כדרך שעושין כל העם, וחזרה בה - משלמת הכל, שהרי גרמה לו לאבד ממון, וכל הגורם לאבד ממון חבירו - משלם. והוא שיהיו לו עדים כמה הוציא, שאין זה נשבע ונוטל.

אמר אברהם: איני משוה עם רבותיו בזה. וזאת הגרמה דומה לזרעוני גִּנה ולא צמחו, שאינו משלם לו ההוצאה. וכללו של דבר - אִבוד ממון שבעל הממון עושה אותו, אף על פי שגרם לו זה – פטור".

לדברי הראב"ד, כיוון שההוצאה הממונית נעשתה על פי החלטתו האישית של החתן, הוא אינו יכול לזקוף זאת לחובת הכלה.

הראב"ד מבסס את דבריו על דברי הגמרא (ב"ב צג,ב), שנפסקו גם ברמב"ם (הל' מכירה טז,א), לפיהם אדם המוכר זרעים לחברו ולא צמחו, משלם רק את דמי הזרעים, ואינו חייב לפצות את חברו על הוצאותיו. נושאי הכלים מציינים גם לדברי התוספתא (ב"ב ו,ד):

"הלוקח קנקנים מחבירו, נמצא פטסאות ונשברו - חייב להעמיד לו דמי קנקנים ולא דמי יין".

דהיינו, אם קנה אדם קנקנים פגומים ומילא אותם ביין, והיין שבתוכם נשפך - אין המוכר חייב לשלם על היין, שהרי נתינת היין בקנקנים נעשתה מרצונו של הקונה (וראו בקונטרס דינא דגרמי לרמב"ן, ד"ה המוכר). מהו אפוא ההבדל, לדעת הרמב"ם, בין כלה החוזרת בה מהסכמתה להינשא, הגורמת לחתנהּ נזקים עקיפים, לבין אדם המוכר מוצר פגום, הגורם גם הוא לקונה לנזק עקיף?

המפרשים הסבירו את שיטת הרמב"ם בכמה דרכים:

1.  פעולות שלא למטרת רווח - המגיד-משנה (שם) מחלק בין פעולות שנעשו לצורך רווח, שאם נגרם בגללן הפסד, הגורם להפסד אינו חייב לפצות עליו, לבין פעולות שאדם עשה על פי ההרגל, שאם נגרם בגללן נזק, הגורם אחראי לו. אמנם, המגיד-משנה מסיים שחילוק זה צ"ע (וראו ביאור הגר"א אה"ע נ,ט שנדחק בהבנתו).

2.  תוצאת הנזק ודאית - הב"ח (אה"ע סי' נ) וספר המקנה (אה"ע נ,ח) מיישבים שהמוכר זרעים אינו יודע בוודאות שהקונה יזרע אותם, אך האישה יודעת בוודאות שחתנהּ יערוך סעודה, ועל כן "דינא דגרמי הוא, כאילו ציוה לו להוציא הוצאות אלו". כעין זה עולה גם מדברי המהרשד"ם (אה"ע סי' לב):

"בנדון כיוצא בזה נחתינן לאומדן דעת הבריות, כי הוא מוכרח במעשיו הכרח גמור, כי גדול כבוד הבריות. ואחר שהמנהג בעיר בדברים הללו, אדעתא דהכי נחתי, והוה ליה כמזיק בידיים ממש".[5]

כך גם הביא רבי ישראל-יהושע מקוטנה, הן בפירושו על השו"ע (ישועות-ישראל יד,ד), הן בתשובותיו (שו"ת ישועות-מלכו אה"ע סי' מה).

אכן, באור-שמח (הל' זכיה ומתנה ו,כד) דחה את תירוץ הב"ח, שכן מדברי הרמב"ם בהל' מכירה עולה שמוכר הזרעים פטור מפיצוי אפילו אם ברור שהזרעים נקנו לצורך זריעה (אם כי עדיין ייתכן שהזריעה אינה ודאית, בניגוד לסעודת החתונה).

3.  כוונה להזיק - במרכבת-המשנה (שם) מיישב:

"שאני זרעוני גינה, דהוי כעצמים בבטן המלאה, ולא ידע המוכר שלא יצמיחו. מה שאין כן הכא, שחזרה ויודעת שהפסידה לו הוצאת הסעודה".

דהיינו, סיבת החיוב לדעתו אינה עצם הנזק, אלא הכוונה להזיק. באבן-האזל (הל' זכיה ומתנה ו,כד) פיתח את הדברים, והצביע על כך שכוונת המזיק להזיק היא תנאי בסיסי לדעת הרמב"ם בחיוב דינא דגרמי. לדרך זו צריך לומר שגם פעולה שידוע שתגרום לנזק נחשבת ל"כוונה להזיק", וכך אכן הוכיח אבן-האזל.

4.  נזק מיידי - הט"ז (אה"ע נ,ה), שער-משפט (שפו,א) ואור-שמח (שם) ביארו שרק נזק מיידי יכול להיחשב ל"דינא דגרמי". כשאדם מוכר מוצר מקולקל, הנזק נגרם לאחר זמן; אולם כשכלה חוזרת בה מהסכמתה לנישואין, הנזק נגרם באופן מיידי, שהרי החתן כבר הוציא את הוצאות הסעודה.

5.  ערבות - אבן-האזל (שם) מבאר שחיובה של הכלה נובע מדין ערבות, ואילו המוכר זרעים אינו יכול להיחשב לערב. הוא מבאר שאין מדובר בערבות רגילה, שהרי הכלה לא אמרה לחתנהּ שתשלם לו הוצאותיו, אלא רק הבטיחה להינשא לו. אבל כיוון שחזרה בה, הרי גרמה בכך נזק לחתן, "ולכן חייבת מדין גורם היזק בצירוף דין ערבות".

6.  קנס בדבר שכיח - מדברי החלקת-מחוקק (אה"ע נ,י) עולה שחיובה של הכלה הוא קנס: "מדמה זה לדיני דגרמי, וגם גרמא בנזקין אם הוא דבר השכיח ורגיל, חייב לשלם משום קנס". לכאורה, דבריו מבוססים על שיטת ריצב"א, שכל נזק עקיף שכיח נחשב ל"דינא דגרמי", אף שהרמב"ם אינו מסכים אתה.[6]

7.  אשמת הניזק - בשו"ת עין-יצחק (ח"א אה"ע סי' סח אות כ) כתב שהחתן באמת סמך על הכלה, ועל כן היא חייבת לשלם לו, ואילו הקונה זרעונים יכול היה לבדוק אותם לפני הקנייה, ולא בדק מתוך התרשלות. על כן, במקרה זה המוכר פטור מלשלם (וראו עיונים-במשפט חו"מ א, לרח"ש שאנן, עמ' כג).

הטור (אה"ע סי' נ) הביא את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, והשו"ע (אה"ע נ,ג) פסק להלכה כרמב"ם.[7] אך במקרה שלנו - נראה שאף לדעת הרמב"ם האדם שהורה לחברו לבצע עבודה פטור מתשלום, שכן הנזק אינו ודאי, האדם לא התכוון להזיק וכן הלאה.

3. ציווי מפורש

רבי עקיבא איגר (שו"ת מהדו"ק סי' קלד) טוען שאף הראב"ד מודה שאם אדם נתן הוראה ברורה לחברו, וחברו ציית לה ונגרם לו נזק כתוצאה מכך, יש לחייבו בפיצוי:

"ולזה נראה לי דוקא בזרעונים, וכן בחזרה היא, דלא אמרה לו להוציא לשמשים וכדומה, רק דממילא כן הוא, וכן בזרעונים לא אמר המוכר שיוציא ויזרע. ובזה סבירא ליה להראב"ד דאין צריך להחזיר ההוצאה. והרמב"ם סבירא ליה דבלא עשה ההוצאה להשתכר - חייב לשלם. אבל בהרא"ש ובסמ"ע הנ"ל, דאמר להאומן שיעשה כלי, ומלוה אמר שיעשה שטר ועל פיו עשה כן - חייב לשלם הוצאותיו, וזהו לכולי עלמא. ואם כן, אם בנדון דידן היה כזה שאמר לו 'הבא הפירות לכאן ואקנה ממך', צריך לשלם לו ההוצאות".

בכך מבאר רבי עקיבא איגר את שיטת הלבוש המובאת בסמ"ע (לט,מא):

"ראובן שהתנדב להלוות לשמעון מנה, ואמר לו 'לך לסופר ולעדים שיכתבו ויחתמו שאתה חייב לי מנה, ומסור לי השטר ואלוך', והלך והביא לו השטר... ואח"כ חזר ראובן... ובעיר שושן כתב ז"ל: ונראה שצריך להחזיר לו שכר הסופר שנתן, מדיני דגרמי, ע"ש, ודברי טעם הן".

וכן הסכימו התומים ונתיבות-המשפט (שם).

ראיה נוספת לכך שאדם שהורה לחברו במפורש לעשות עבודה, ולאחר מכן חזר בו, חייב לפצות את חברו על נזקיו, ניתן להביא מדברי המרדכי (סנהדרין סי' תשז), שנפסקו ברמ"א (חו"מ יד,ה):

"מי שאמר לחבירו שילכו לדון במקום אחר, ואמר לו: 'לך ואני אבוא אחריך', והלך, והשני לא הלך אחריו - צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו".

הגר"א כתב שדברים אלו צריכים עיון (ראו פד"ר ח"ג עמ' 30), אולם הרבה פוסקים הביאו אותם להלכה. כך חייב בשו"ת חוות-יאיר (סי' קסח) את מי שאמר לחברו לבוא אחריו לצורך חתונה ואח"כ חזר בו (ראו פתחי-תשובה חו"מ יד,טו). וכן פסק בשו"ת נודע-ביהודה (מהדו"ת אה"ע צ), שבעל שאמר לאשתו שתבוא אליו והבטיח לתת לה גט, ואח"כ חזר בו, חייב לשלם לה את הוצאותיה (ראו פד"ר י-ם ח"ג סי' נט). וכך פסק בנתיבות-המשפט (ר,יג):

"ויש ללמוד מכאן, דאם אמר אחד לחבירו 'הבא לי סחורה פלונית ידוע, שדמיה קצובין, ואקנה אותה', ואח"כ לא רצה לקנות, דמשלם לו יציאותיו".

נמצא, שאם היה ציווי ברור לפעולה, חייב המְצווה לשלם לפועל את הוצאותיו.

4. ציווי שאינו ברור

המהרש"ם (שו"ת ח"ו סי' קצח; וכן במשפט-שלום, חו"מ סי' רד) חולק על רבי עקיבא איגר, ולדעתו כאשר אדם ציווה על חברו לעשות דבר מה וחזר בו לאחר מכן, יש לפוטרו מתשלום. דבריו נסמכים על דברי המהרי"ק (סי' קלג; שהובא במשנה-למלך על הרמב"ם שם), שפטר מתשלום אדם שהבטיח להשתדל עבור חברו בחינם, החבר הוציא מעות, ואז השני חזר בו ודרש שכר. וכן ניתן להוכיח מדברי מהר"ם מינץ (סי' יז), שפטר אישה מתשלום הוצאות שהוציא הבעל על גט, אם חזרה בה מאוחר יותר מרצונה בגט.

יש לציין שבמקום אחר (שו"ת ח"ו סי' רכה), המהרש"ם עצמו חייב את המְצווה בתשלום, ונסמך על דברי רבי עקיבא איגר. על כן נראה שאף המהרש"ם סבור שבמקום של ציווי מפורש חייב המְצווה בתשלום, אלא שהוא מסתייג מהרחבת החיוב גם למקרים שבהם לא הייתה אמירה ברורה ומחייבת לפעולה מסויימת. חילוק כזה עולה גם משו"ת מהר"ש (ח"ד סי' ק), שדן במקרה של אדם שאמר לשני 'שלח עגלות ואני אתן לך חפצים', ולאחר מכן לא נתן חפצים. המהר"ש מסיק שהשני הפסיד לעצמו, שכן שלח עגלות בלי שהמבקש התחייב לו לכך, והוא הרי ידע שחברו יכול לחזור בו. לדבריו, האמירה 'שלח עגלות' אינה יוצרת חוב, שכן המְצווה לא התחייב לתת את החפצים, ובכך שונה הדבר ממי שאומר לשני 'עשה ואשלם'. כך יש ליישב גם את דברי מהר"ם מינץ, שהרי האישה לא התחייבה לעמוד ברצונה לגט. וכן מבוארים דברי המהרי"ק (סי' קלג), שכן הם עוסקים במקרה מיוחד שבו אדם ביצע עבור חברו עבודה בחינם, שלא היה חייב לעשותה, ובעקבותיה השני הוציא הוצאות. בכל המקרים הללו, מוציא ההוצאות היה צריך לקחת בחשבון שהצד השני עלול לחזור בו.

במקרה שלנו, לשמעון היה עניין ורווח מסויים בשירות שניתן לישיבה, ועל כן מסתבר שגם מהרש"ם ואחרים יחייבו אותו בתשלום הוצאותיו של ראובן.

חילוק מעין זה, בין ציווי מפורש לבין אמירה שאיננה ציווי מפורש, מופיע בהערות הרי"ש אלישיב לב"מ נח,ב (הובאו בחישוקי-חמד, סנהדרין לא,ב). וראו גם בשו"ת דברי-מלכיאל (ח"ה סי' קכה), בעניין אדם שהבטיח לחברו לשלם לו עבור בית שקנה ממנו, הלה קנה סחורה על סמך העובדה שיוכל לשלם באותו יום, ולבסוף הקונה לא שילם:

"לדעתי פשוט שפטור הקונה מלשלם לו הפסדו, דהרי לא התחייב לשלם לו אם יקנה על סמך זה סחורה, וידוע כי כל אשראי ספק אתא ספק לא אתא, והוה ליה להמוכר לידע שאפשר שלא יוכל לשלם במועדו. וכן איתא בב"מ (סג,ב), דחוב הוי כמאן דליתיה, ע"ש... מכל מקום, כיון שלא עשה העסק על פיו, הוא פטור. ובחו"מ יד,ה מחייבינן לשלם באומר 'לך ואני אבוא אחריך', לפי שאמר לו בפירוש כן..."

5. "משטה אני בך"

לעיתים יכול המְצווה לטעון שהוא לא התכוון לדבריו ברצינות. כך מכריע הרמ"א (חו"מ פא,א; חו"מ שלו,א):

"מי שאמר לחתנו העשיר: תלמד עם בנך ואני משלם לך, פטור. כיון דלאו עני הוא, ובלאו הכי חייב ללמד עם בנו, יכול לומר: משטה הייתי בך. ואף על גב דלא טעין, טענינן ליה, אף על גב דלא טענינן ליה בשאר משטה".

הש"ך (פא,ו) מוסיף שאפילו אם המְצווה יודע שהוא התכוון לאמירתו ברצינות, עדיין יכול לטעון "משטה הייתי בך":

"וגדולה מזה נראה לי, דהכא ובכל כה"ג, אפילו אמר 'אתם עדי' - פטור... ואין לחיוב על מה לחול, כיון שלא נשתעבד בקנין. כן נראה לי, ודוק".

קצות-החושן (פא,ד) חולק על הש"ך וטוען שיסוד החיוב הוא בשכירות:

"אם הוא בעצמו, שיודע כוונתו שלא כיון להשטות - צריך הוא לשלם, לפי שנתחייב בתורת שכירות. ואם היה ידוע לנו שלא היה כוונתו להשטות, אנן נמי מחייבין אותו".

לדעתו, אמירה לאדם אחר לעשות דבר-מה נחשבת כשכירות, וכן עולה גם מדברי התומים במקום (ס"ק ו). מדוע אם כן פוסק הרמ"א שהמצווה פטור? בנתיבות-המשפט (פא,ב) מיישב:

"דכיון שהוא מחויב בדבר - לית ביה משום שכירות, דהוי כמו שאמר 'עשה לך סוכה או תפילין לעצמך', דלית ביה משום שכירות".

עולה אפוא, שלדעת הש"ך (כפי שביאר נתיבות-המשפט), אדם המצווה את חברו לעשות דבר מִצווה אינו חייב לשלם לשני את הוצאותיו, כיוון שהשני עושה את המִצווה בגלל שהוא מצוּוֶה ועומד, ולא בגלל ציוויו של חברו. בענייננו, כזכור, שמעון ביקש מראובן לעשות עבודה לטובת ישיבה, וייתכן שהדבר נחשב למצווה; אולם נראה שאין הדבר כן, שהרי מצווה זו אינה מוטלת דווקא על כתפיו של ראובן, ואין הוא חייב להיענות לכל בקשה המגיעה אליו. על כן, יש לראותו כמי שעשה על פי דיבורו של שמעון, ולא כמי שבא לעשות מִצווה, וממילא שמעון נחשב כשוכר והוא חייב לשלם לראובן.

ג. חיוב מדיני שליחות

בשו"ת המבי"ט (ח"ב סי' נו) כותב:

"יש דברים כיוצא בשאלה זו שאינם צריכים קנין, אלא הדבר נגמר בהשלמת קיום הדיבור, כמו דיני שליחות ושכירות פועל, שאינם צריכים קנין. שאם שלח אדם את חברו שיקנה לו דבר או ימכור, כיון שקנה או מכר כמו שאמר לו - אינו יכול לחזור בו ולומר 'נחמתי ממה שעשיתי אותך שליח כי לא נטלתי קנין, אלא דברים בעלמא היו', אלא חייב לקיים דברי שלוחו שהוא כמותו, כיון שכבר עשה שליחותו. וכיון שקיים שליחותו, גם אם התנה ליתן לו כך וכך על שליחותו - חייב לתת לו מה שהתנה, כיון שעשה כבר שליחותו על תנאי כך".

וחזר על כך בנו (שו"ת מהרי"ט ח"א סי' כב):

"וכל מילי דשליחות - לא בעי קנין. והאומר לחבירו 'עשה דבר פלוני ואתן לך מנה', משעשה שליחותו מתחייב בלא שום קנין בשעה שמקיים את דבריו".

באחד המקרים שהובאו בפני בית הדין הרבני הגדול, מנהל מוסד תבע תורם שישלם את הוצאותיו, והר"ש ישראלי פסק שיש לחייבו (פד"ר ח"ח עמ' 251):

"כיון שלפי דבריו נאמר לו ע"י הנדבן, לאחר שהוצגו לפניו תכניות הבניה והסכום המשוער שזה צריך לעלות, 'לך בנה' - על ידי זה נתן לו יפוי כח בתור שליחו להוציא הוצאות ולעשות הכל בכדי שהבנין יקום על תלו. וזה מחייב את המשלח, כי שליחות אינה צריכה קנין".

באותו מקרה, הרי"ש אלישיב חלק על הר"ש ישראלי (שם עמ' 247):

"האי דינא דהשו"ע הוא באומר לחבירו 'קח סחורה זו לעצמי ואשלם לך', שהרי יסוד החיוב הוא מצד ערב, כמו שכתב הנתיבות שם, דהווי ליה כ'תן מנה לפלוני' או 'זרוק מנה לים', דחייב משום ערב. אך לא פליגי דבאומר לחבירו 'לך וקנה לך חפץ לטובתך ולהנאתך ואני אשלם לך' - בודאי יכול לחזור בו, והכי נמי דכוותיה".

כלומר, לדעת רי"ש אלישיב שליחות שייכת רק אם יש למשלח תועלת כלשהי, ואם אין לו תועלת - אין להחשיב את דיבורו כשליחות.

במקרה שלנו, שמעון פנה לראובן וביקש ממנו לפעול בישיבה, ומסתבר שיש בכך טובה (לפחות חלקית) לשמעון. על כן, יש טעם לחייבו מדין שליח.

ד. חיוב מדין נדר צדקה

בענייננו, יש טעם נוסף לחייב את שמעון בתשלום. כיוון שהארגון שמנהל ראובן הוא ארגון הפועל שלא למטרות רווח, הרי שהתחייבות כספית לארגון זה מחייבת בדיבור בלבד, כפי שנפסק בשולחן-ערוך (יו"ד רנח,ו):

"הנודר צדקה אינו יכול לחזור בו, אלא אם כן נשאל לחכם והתיר לו".

ובכלל נדר הוא גם אמירה לעני שיתן לו דבר מה אף שאינו משתמש בלשון נדר מפורש וכפי שנפסק בשולחן ערוך (יו"ד רנח,יב ושוב בחו"מ רמג,ב) על בסיס דברי הירושלמי (בבא מציעא ד,ב):

"אמר ליתן לחבירו מתנה אם הוא עני, הוי כנודר לצדקה ואסור לחזור בו".

ראה גם בש"ך (פז,נא) שהרחיב בדין זה, כך גם בקצות-החושן (פא,ג) הביא תשובת מהר"ם בעניין חותן שהתחייב לממן לימודי נכדו, שממנה עולה שאם החתן הוא עני - החותן חייב בתשלום משום נדר. אמנם יש לדון האם אמירה לעני שיש לה תוקף משום נדר מחייבת בשבועה. בפתחי תשובה (פז,כט) הביא דעת הש"ך שיש חיוב שבועה באמירה לעני, מאידך הביא דעת התומים שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים ובאחרונים, בעניין "אמירה לגבוה" בצדקה האם היא כקנין (ראו שו"ת ר"ב אשכנזי סי' טו; מחנה-אפרים, צדקה סי' ב ועוד), שכן לכל הדעות אסור לחזור מהנדר.[8] הכרעת הפתחי תשובה על פי שו"ת מים חיים היא כדעת הש"ך.

ה.                    דעת המיעוט

הואיל ודעת המיעוט לא נתקבלה כדעה המכריעה, והואיל ההכרעה הסופית מוסכמת על כל הדיינים (משיקולים שונים), דעת המיעוט תוצג בראשי פרקים בלבד.

לדעת המיעוט, גם לפי הצגת העובדות בידי התובע, אין לראות בהבטחת הנתבע משום דבר שמעיקר הדין מחייבו לשלם. שכן, ברור היה לשני הצדדים מראש שהנתבע התכוון לגייס את הכסף למימון הפרויקט מכספי תרומות ולא מכיסו שלו. בנוסף, התובע עצמו הודה שהבין מראש שייתכן שלא יקבל את כל הסכום שרשם בדף פירוט ההוצאות אשר מסר לנתבע; מטרת דף זה היתה לשמש את הנתבע כאמצעי לגיוס הכספים, אבל לא היה בו משום חוזה המחייב את הנתבע. על כן, אין לראות בהבטחת הנתבע חיוב ממוני אישי, אלא רק התחייבות לעשות מאמצים (לא מוגדרים) בניסיון לגייס את הכסף מאחרים. ואמנם הנתבע היה מחויב לקיים הבטחתו זו ולהשתדל להביא את המימון, ואם התובע היה מוכיח שהנתבע לא עשה השתדלות בעניין היה מקום לחייבו בהוצאות התובעת מצד דין "לך ואני אבוא אחריך" (רמ"א חו"מ יד, ה). אבל אין הוכחה שהנתבע לא עשה שום השתדלות בזה.הנתבע טוען שכן השתדל ולמרות זאת לא הצליח לספק את הכסף, והרי הוא כאנוס בדבר (ועיין בענין זה של אונס בשו"ת חוו"י סימן קסח , בש"ך חו"מ שפו, ז ובישועות ישראל עי"מ יד, ה). בנוסף, היה על התובע להבין שלמרות בטחונו של הנתבע שאכן יצליח במשימה זו, הרי שהשגת הכסף באמת לא היתה בשליטתו (ועיין בשו"ת מהרי"ק שורש קלג ד"ה ועל דבר ראובן ובשו"ת מהר"ש ח"ד סימן ק).

אכן, גם לדעת המיעוט הרושם הוא שהנתבע לא עשה את ההשתדלות הראויה בגיוס כספים למימון הפרויקט, ועל כן גם דעה זו מסכימה שמצד סמכות בית הדין לפשרה יש להטיל חיוב משמעותי, אם כי קטן ביחס לתביעה, על הנתבע. הואיל וכן, סכום החיוב של פסק הדין המופיע למטה, מוסכם על כל שלושת הדיינים.

    ו.                     הכרעה בעניין ההכחשה

כאמור לעיל, לפי דברי הנתבע, הוא לא יזם ולא ביקש את פעילות התובעת בעד הישיבה וסך הכל הביע נכונות לעזור באופן התנדבותי ולא מחייב. לאור העובדה שיש הכחשה בין טענות הנתבע לתביעה באופן שהנתבע הוא מוחזק וכופר הכל, הרי שראוי היה לחייבו בשבועת הסת (שו"ע חו"מ סי' עה סע' ז). בבתי הדין כיום מקובל שלא לחייב בשבועה אלא להמיר את חיוב השבועה, בתשלום כספי חלקי, כפשרה.שיעור הפשרה תלוי בדעת הדיינים, וכפי שכותב האגרות משה (חו"מ א,לב):

"כמדומני שנוהגין לפשר בנכוי שליש בעד שבועה בין נפטר בין נוטל, אבל כיון שאין לזה מקור גדול מגמ' ופוסקים הראשונים אין זה ענין מוחלט והכל לפי ראות עיני הדיין, כי לפעמים ניכר שאינו רוצה לישבע משום שהוא שקר ובזה צריך לפשר ליתן יותר, ולפעמים ניכר שהתובע מאמין להנתבע אך רוצה להטיל עליו שבועה משום שיודע שלא ישבע ויתרצה להתפשר בזה יש לפשר ליתן פחות לכן תלוי בעיני הדיין אבל אם לא ניכר כלום כמדומני שנוהגין בנכוי שליש בעד שבועה בין נפטר בין נוטל".

ראה בשו"ת תרשיש שהם (עא) שכותב גם כן ללכת אחר שיקול דעת ומציע שבמקרה של חיוב שבועה מדרבנן החייב בשבועה ישלם שליש, אך מסיים שהכל לפי ראות עיני הדיין.

במקרה זה, מחד, לא הביא התובע שום הוכחה לדבריו בין ע"י עדים בין ע"י מסמכים. יתר על כך, גם לפי טענתו הכללית של התובע, לא רחוק הדבר שהנתבע אינו חייב, גם לפי דעת הרוב. הרי גם אם פנה הנתבע אל התובע, אם כשנודע לו שהדבר יעלה כסף הוא הבטיח לדבר עם תורמים ולא הגיע לרמה של "שכרך עלי", הוא לא יהיה חייב. כמו כן, לפי דברי התובע, הנתבע לא התחייב לשלם את כל העלות אלא "חלק גדול ממנו," סכום שלא טרח לקצוב במספר. מדברים שאמר התובע בגילוי לב במהלך הדיון, הבין בית הדין ש"חלק גדול" היה יכול להיות תלוי במידה רבה גם במאמץ שישקיע הנתבע ושהוא מודע לכך שהמיתון העולמי הכביד מאוד על תורמים פוטנציאלים לתרום ושלא שייך לדרוש מהנתבע לעמוד בפרץ באופן אישי באופן מלא. מה שהביא את התובע לתבוע בבית דין הייתה תחושת התנערותו המוחלטת של הנתבע מלעמוד בדיבורו ולו רק באופן מינימאלי (לא ידוע לנו על יותר מניסיון אחד לא מוצלח להשיג תורם). עם ההבנה של התסכול מעובדה זו, אין זה בסיס איתן לחייב את הנתבע במלוא הסכום מצד הדין וכן לא לזכות את התביעה במקסימום האפשרי במקרה של פשרה ו"פדיון שבועה".

מאידך, אין חולק שהנתבע אכן התכוון לסייע, ואף הודיע על כך לתובע, בעניין שהוא ראה בו חשיבות מיוחדת, בין היתר לאור העובדה שבנו היה באותו מקום שנהנה מפעילות התובע. הנתבע אף אמר שאולי עשה טעות במה שהבטיח לעזור. מדברים אלו נלמד שגם מנקודת מבטו, לפחות ברמה המוסרית הוא לא הצליח לעמוד בצפיות שבצדק היו לתובע ממנו.

מתיאורו של הנתבע בעניין נסיונות גיוס הכספים, עולה שבחר למקד את הנסיונות בסוג מאוד מסוים של תורם פוטנציאלי ולא לבקש מהאנשים הרבים איתם עמד בקשר במסגרת קרן שהוא מנהל לצרכים אחרים של אוכלוסיה מאוד דומה. דהיינו, מאמציו לטובת התובעת לא היו נרחבים אלא נקודתיים בלבד.

לאור השיקולים הנ"ל, יש לחייב את הנתבע הן כפשרה על השבועה (לדעת הרוב) והן משום שלא נראה שביצע מאמצים נדרשים על מנת לקיים את התחייבותו (ההלכתית או המוסרית).

אנו מחייבים בסכום של 16,000 ₪, ומציינים שוב שהתובע יכול להביא את הכסף מכל מקור חוקי, בין מכספו, בין מכספי אחרים, בין מכספי צדקה שייעודם חופפים את ייעודי פעילות התובעת. כמו כן, אפשר לשלם לתובעת עכשיו ולהחשיב את הכסף כצדקה (מעשר כספים) על הכנסות עתידיות, הן של הנתבע, הן של אחרים.

ז.                     החלטה

1.      הנתבע ישלם לתובע סכום של 16,000 ₪ עבור עצם התביעה.

2.      בנוסף, ישלם הנתבע לתובע סכום של 1,043 ₪ , שהינו חצי דמי אגרת בית הדין, אשר כבר שילמם התובע לבית הדין.

3.      שני תשלומים אלו יועברו תוך שלושים יום מתאריך נתינת פסק דין זה.

פסק הדין ניתן ביום י"ז באדר תשע"ב, 11 בפברואר 2012.

והאמת והשלום אהבו