בית דפוס שהדפיס על דף צבעוני במקום דף לבן ותובע תוספת

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ג' עמ' רא-רד

בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ׳׳ל), אב״ד; הרב אליהו קצנלבוגן שליט״א; הרב חיים הרצברג שליט״א.

פס"ד בתביעת מדפיס עבור גלופות צבעוניות

נושא הדיון

מדפיס שהדפיס ספר עבור המו״ל בגלופות צבעוניים, ותובע מהמו״ל ערך הגלופות הצבעוניים שמחירם בערך חמישים דולר לגלופה, וטוען המו״ל שהיה סבור שהגלופות הצבעוניים לא יעלו לו כסף מכיון שנתן למדפיס גלופות בצבע לבן שחור בלי שום תמורה, והמדפיס לא קבע לו שום מחיר עבור הגלופות.

המקורות לדיון

בב״ק ק״א א׳:

"איבעיא להו יש שבח סמנים על גבי הצמר או אין שבח סמנים על גבי הצמר וכו׳, רבינא אמר הב״ע כגון דצמר לחד וסמנים לחד וקאתי גוף וצבעי׳ להאי צמר בהאי סמנים יש שבח סמנים ע״ג הצמר דאמר לי׳ הב לי סמנאי דגבך נינהו, או דלמא אין שבח סמנים ע״ג הצמר ואמר לי׳ לית לך גבאי ולא כלום, ת״ש בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק אלמא חזוחא מילתא היא, אמר רבא הנראית לעינים אסרה תורה, דתניא ערלים הם לא יאכל אין לי אלא איסור אכילה, מנין שלא יהנה ממנו ולא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר, ת״ל וערלתם ערלתו את פריו ערלים לא יאכל לרבות את כלם".

ובתוד״ה או דלמא אין שבח סמנים ע״ג הצמר:

"תימה הרי נהנה שצמרו מעולה בדמים יותר וישלם מה שנהנה כמו אכלה מתוך הרחבה דפ״ב, ונפלה לגינה דהכונס, ובפרק אלו נערות אמר תחב לו חבירו משקים של אחרים בבית הבליעה דמשלם מה שנהנה. ויש לחלק דהנאה דהכא אינה באה ע״י מעשיו ולא ע״י מעשה בהמתו, ובתחב לו חבירו אע״פ שאין זה ע״י מעשיו מ״מ נהנה גופו. אי נמי הנאה דהכא לא חשיבא הנאה שאין אלא נוי בעלמא יותר עכ״ל".

והרא״ש בפסקיו כאן הביא להלכה רק תירוץ ראשון של התוס׳, וכן נקט להלכה המהרש״ל ביש״ש בפ׳ הגוזל הביאו הש׳׳ך בחו״מ סי׳ שצ״א.

ונראה עפ״י דרכו של מו״ר גאון ישראל הגר״ש שקאפ זצ״ל, שאם אין שבח סמנים ע״ג הצמר לא חשוב האי יפוי מראה לשבח בכמות ואיכות ורק הוא מעולה בדמים, ולא נקטו לומר שצמרו מושבח באיכותו, וענין זה של שבח ממון בשווי הצמר אינו נקרא שבח כדי שנאמר שיזכה בהם מכח הצמר, דהסמנים אינם יתרון בצמר עד שנאמר שנכנסו לרשותו, וקושית התוס׳ היתה שמ״מ הנאה אית לי׳ דצמרו מעולה בדמים והוי זה נהנה וזה חסר, וע״ז תירצו דעל הנאה אינו חייב רק אם נעשה ע״י מעשיו או מעשה בהמתו, ובתי׳ הב׳ תירצו דכיון דאינו אלא נוי בעלמא לא חשוב הנאה אף דמעולה בדמים אינו רק כדבר שאין גופו ממון. ולתירוץ א׳, ומכש״כ לתירוץ ב׳, אין כאן שבח בעין אם אין שבח סמנים ע״ג הצמר, רק יתרון שווי דמים, ויתרון שווי דמים בלי שבח כמות ואיכות הוא דבר שאין בו ממש.

ובתשובת הרא״ש כלל י״ב סי׳ ו׳:

"וששאלת הנותן כליו לאומן לצייר בה ציורים ששוחקין עליהם איסקונדרי ואסרה על בעלי׳ אחר שציירה, קודם שפרע לו שכרו אם יש כח בידו לאסור, תשובה, כיון דקי״ל אין אומן קונה בשבח כלי הרי אין לו בגוף כלום אלא שכר הוא דמחייב לו בעל הכלי ואין לו כח לאסור הכלי, ואפי׳ אם היה האומן קונה שבח כלי היינו היכא שיש ממשות בשבח כגון שנתן לו עצים לתקן לו כלי, אבל הכא לא עשה האומן אלא צייר בסמנים, ואין בה ממש, דאיבעיא לן בפ׳ הגוזל קמא ק״א אם יש שבח סמנים ע״ג צמר או לא, כגון אם צבע קוף צמרו של ראובן בסמנים של שמעון אם חייב ראובן לשלם השבח שהשביח צמרו ולא איפשטא הבעיא ואינו חייב לשלם, נמצא שלא קנה הצייר בצבע כלום, וכ״ת יכול לגרוד אם יגרדנו אין בו ממש, כדאמר התם במאי מעביר לה בצפון, צפון עבורי מעברי, ועוד כיון דאין אומן קונה בשבח כלי אין יכול לגורדו ולקלקל כלי של בעה״ב" עכ״ל.

ועי׳ בקצוה׳׳ח ובנה״מ סי׳ ש״ו במה שהאריכו לפרש את תשובת הרא״ש, ועי׳ במחנה אפרים הל׳ משיכה סי׳ ו.

והנה יש לעיין בכל מזיק בגדים צבעונים אם חייב לשלם בעד דמי שבח הצבע, ובש״ך חו״מ ה׳ ס״ו ס״ק ד׳ מפורש דצריך לשלם אם הקדיחו אחר נפילה, ומוכח דאף אם חזותא לאו מילתא חייב מזיק לשלם כפי ששוה הכל עם השבח, דאלת״ה הרי היא בעיא דלא איפשטא אם חזותא מילתא ופטור לשלם, ונראה דענין זה דומה כמזיק מטבע דאם שריפי׳ בשופינא ועשה חסרון בגוף המטבע חייב לשלם כל דמי שוויה, כ״כ הכא אף אם אין שבח סמנים ע״ג הצמר וחזותא לאו מילתא מ״מ היא מעולה בדמים, ומגלגלין עליו את הכל, ורק כשאנו דנים על הנאת השבח בפ״ע, כתבו בתום׳ בתירוץ ב׳ דאין כאן הנאה כלום.

ובתוס׳ שם ק״ב ב׳ כתבו דיכול האומן לתבוע שכרו מהאשה שמ״מ היא נהנית ממעשה ידיו אף אם אין שבח סמנים ע״ג הצמר, י״ל דהוי משום יורד לשדה חבירו ונטעה שלא ברשות דאם היא שדה עשוי׳ ליטע חייב לשלם כפי השומא של שאר פועלים דזה דומה כמי ששכרו, ושם ודאי הוי עשוי לזה שהרי הבעל נתן בגדה לצבע ברשותה, וכעין שכתב הש״ך סי׳ שצ״א דאף למש״כ התוס׳ דאינו חייב על הנאה רק אם באה ע״י מעשיו או ע״י מעשה בהמתו, מ״מ אם האכיל בעל האוכלים את בהמת חבירו חייב לשלם כיורד שלא ברשות.

לפי״ז בעניננו ודאי דיכול בעל הגלופה הצבעונית לתבוע מהמו״ל מה שנהנה בייקור הספר אף אין אין שבח סמנים ע״ג הצמר וחזותא לאו מילתא, דהרי היא כשדה העשויה ליטע דחייב לשלם כפי השומא אף שלא ברשות וכ״ש כאן שהי׳ ברשות המו״ל.

הרב ברוך יצחק לוין.