דמי תיווך למתווך שהתגלגלה על ידו עיסקה

ביה"ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ג' עמ' ריט-רכ

בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ׳׳ל), אב״ד; הרב אליהו קצנלבוגן שליט״א; הרב חיים הרצברג שליט״א.

פס״ד בתביעת דמי תיווך בטענה שהעיסקה נתגלגלה מתיווכו

נושא הדיון

ראובן תיווך דירה של שמעון ללוי וטפל בזה להראות לו את הדירה כי בידו היו המפתחות שמסר לו בעל הבית, אבל לוי לא קנה את הדירה משום שהיתה יקרה מדאי בשבילו, בסוף קנה הדירה יהודה, אמנם ראובן מודה שהוא לא תווך את הדירה ליהודה, אבל רגלים לדבר שלוי מסר ליהודה ע״ד הדירה. אחרי פטירתו של בעל הדירה תבע ראובן מהנכד דמי תווך סך אלף וחמש מאות דולר, ונתן לו, וטוען המיופה כח כיון שראובן לא היה כאן מתווך במכירה ליהודה לא מגיע לו כלום.

המקורות לדיון

א. מקור החיוב לתשלום שכר תיווך

הנה בטור חו״מ סי׳ קפ״ה כתב וז״ל:

"כתב הרמב״ם ז״ל הסרסור שליח הוא אלא שנוטל שכר על שליחותו" ע״כ.

ובב״י סי׳ ב׳:

"כתב הרא״ש בתשובה כלל ק״ה על ראובן שהיה סרסור של שמעון למכור ביתו והלך אצל לוי ונתרצה לקנותו ולא אבה למכור ללוי כי אמר שהיה שונאו ומכרו לאחר ותובע הסרסור דמי סרסרותו, לא ידענא במה נתחייב לו מעות, מעשים בכל יום שיש במקח אחד כמה סרסורים זה מסרסר ללוי וזה מסרסר ליהודה ומי שנגמר המקח על ידו זכה בסרסרותו וכו׳, ודמיא להא דהגוזל בתרא ירד להציל ולא הציל מהו, א״ל זו שאלה אין לו אלא שכרו, פי׳ שכר טרחו, ולא דמי חמורו, ה״נ יתן לו שכר טרחו שהלך ודבר עמו ולא שכר סרסרותו, ועוד דלא דמי כלל דהתם הפסיד המציל חמורו כדי להציל חמור חבירו, אבל הכא לא הפסיד מאומה הסרסור" עכ״ל.

וכתב הב״י:

"נראה מדבריו ששכר טרחו מיהא צריך ליתן לו, ואפילו לפי טעם שני שכתב דלא דמי כלל, אפשר דהכא נותן לו שכר טרחו דמ״מ מפסיד הוא זמנו, אבל אין מנהג העולם כן, ולפיכך נראה לפרש דברי הרא״ש דה״ק אפילו אי היה נידון דידן דומה לההיא דירד להציל נותן לו שכר טרחו, אבל שכר סרסרותו ודאי לא יטול, ועוד לא דמי כלל, והלכך אפילו שכר טרחו לא יטול וכנ״ל".

ובחידושי הגהות, ע״ל סי' של״ה בדין פועל שהלך ולא גמר שליחותו אי חייב לשלם שכר פעולתו ע״כ. ושם בסמ״ע, במרדכי בהאומנין סי׳ שנ״ג היה מעשה שהשליח מצא תגר פירוש מלחמה וחזר מחצי הדרך מפני אונס המלחמה וכיון שלא נהנה המשלח כלום מחצי הדרך שהלך, לכן אין צריך לשלם לו כלום, והוסיף שם במרדכי ושליח זה אפילו מה שקיבל מן השכירות יחזיר, וכן הסכים בנה״מ ס״ק ט׳ ובבאר הגולה ובט״ז.

לכן בנידון דידן אף אם יהודה נודע לו מהדירה מלוי, אבל ראובן לא שלח את לוי שיודיע ליהודה ע״ד הדירה, ושליחות של ראובן נגמרה באמצע הדרך במה שלוי לא רצה לקנות את הדירה, אין לו לראובן אפילו שכר טרחו, ולא עוד אלא צריך להחזיר מה שקבל כמו שפסק המרדכי. ואסיים בדברי הרא״ש:

״לא ידענא במה נתחייב לו מעות״.

ב. במקרה שהשדכן גרם לשידוך יש לו דין מתחיל

אולם בשב יעקב סי׳ י״ג כתב אם ע״י המציא את השידוך ונתגלה הדבר ובאו שדכנים אחרים או אותו צד שהיה מרוצה להשידוך מעמיד אחרים אשר דבריהם נשמעין יותר לצר השני הן ע״י הן על ידי שום גרמא ודאי יש לו דין מתחיל, וזה הכלל באופן שאפשר לומר אילולי שהיה זה המתחיל אשר התעורר לזה לא היה עולה על דעת אחרים לדבר שידוך כלל א״כ ודאי מחויב ליתן למתחיל כפי המנהג, משא״כ אם הגומרים נתעוררו מעצמם לאותו שידוך וסוברים לפי דעתם שהם הראשונים א״כ המתחיל לא עשה שום פעולה טובה בזה והשדכנים האחרים באו מעצמם ולא יודעים שום דבר מהמתחיל, א״כ אין שום טעם ליתן לו דבר, וראי׳ מחילוק זה מגמ׳ ספ״ק דסוטה, עיי״ש בפ״ת ס״ק ג׳.

ובמקרה דנן אי אפשר לקבוע בודאות שראובן המציא וע״י נתגלה שהדירה עומדת למכירה, כי ראובן בעצמו מודה שהמיופה כח בקש ממנו שיתענין ע״ד קונים, והמיופה כח בעצמו הוא שמכר את הדירה לקונה לכן אינני רואה בזה שאפשר לכוון את הנידון לחילוק של השב יעקב.

הרב ברוך יצחק לוין.