פעילות מסעדה בתוך בית מגורים

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ג' עמ' רכט-רלו

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. תיק מס׳ 256־נד

פס׳׳ד בתביעת שכנים לסילוק מיטרד של מסעדה

נושא הדיון

התובעים הם שכנים של הנתבע בבית מיגורים אחד, כשדירת הנתבע היא מעל דירתם של התובעים. הנתבע פתח מסעדה בתוך ביתו והרבה אנשים נכנסים ויוצאים למסעדה בחדר המדרגות המשותף. לפני כשנתיים תבעו את הנתבע בבי״ד אחר על ההפרעות של הנתבע, וביה״ד שם חייב את הנתבע לנעול את המסעדה לפני השעה 11 בלילה.

התובעים טוענים שלמרות הפס״ד המשיכו לסבול מהרעש שאצל הנתבע בכל שעות היממה, וביה״ד הקודם הרשה להם לפנות לבי״ד זה כדי לחדש את תביעתם.

הם טוענים שבגלל המסעדה מלבד הרעש בכל שעות היממה יש גם סתימות בצינור הביוב שלהם, וכן רעש מהמזגן שהותקן שם ומפריע את מנוחתם, וכן הם תובעים על הפסד בירידת ערך דירתם בגלל המסעדה.

הנתבע משיב שהוא מקיים את הפס״ד של ביה״ד הקודם והמסעדה נסגרת לפני 11 בלילה, ואף אינו שוטף את הכלים בלילה, ואם קורה שיש רעש בלילה זה משימוש רגיל של בני הבית.

הופיע עד שהיה בבית התובע בשעות הלילה בליל שישי והוא מעיד ששמע קולות של מזלגות וצלחות, אך לא ברציפות וגם לא רעשים מיוחדים.

פס״ד

לאחר שמיעת הטענות ועיון הלכתי פוסק ביה״ד שעל הנתבע אסור להפעיל

מסעדה בין כותלי דירתו הממוקמת מעל דירתו של התובע.

השאלה לדיון

האם יש היתר בהלכה לפתוח מסעדה בתוך בנין מיגורים.

תשובה

א. האיסור לפתוח מטרד רעש לשכנים

שנינו במשנה ב״ב כ ב:

"חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין אבל עושה כלים ויוצא ומוכר בתוך השוק ואינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים ולא מקול התינוקות". ע״כ.

 וגרסי׳ בגמ׳ שם:

"מ״ש רישא ומ״ש סיפא כו׳ אלא אמר רבא סיפא אתאן לתינוקות של בית רבן ומתקנת יהושע בן גמלא ואילך, דאמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל, שבתחילה מי שיש לו אב מלמדו תורה מי שאין לו אב לא היה לומד תורה כו׳ עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע. ת״ש מי שיש לו בית בחצר השותפין ה״ז לא ישכירנו לא לרופא ולא לאומן ולא לגרדי ולא לסופר ארמאי, הב״ע בסופר מתא". ע״כ.

והקשו תוס׳ כא א ד״ה וגרדי:

"וא״ת מ״ש גרדי מקול הריחים דתנן במתני׳ דאין יכול למחות בידו ולומר איני יכול לישן מקול הריחים ומקול הפטיש, וי״ל דמתני׳ בעושה לעצמו והכא בגרדי העושה לאחרים דאיכא נכנסין ויוצאין וכו׳. א״נ מתני׳ נמי בעושה לאחרים וברחים ובקול הפטיש אין נכנסין ויוצאין כ״כ שנותנין לו פעם אחת וטוחן, אבל בגרדי יש הרבה יוצאין ונכנסין שהרבה מביאין לו מטוה", עכ״ל.

ב. שיטת הרמב"ם בנזקי רעש

הנה בסוגיא זו יש מחלוקת גדולה בראשונים מדוע מקול הפטיש משמע מהמשנה שאינו יכול למחות ואילו מקול הנכנסין ויוצאין יכול למחות, הרמב״ם ורי״ו וסמ״ג ס״ל דגם קול הפטיש יכול למחות, אמנם קול הנכנסין ויוצאין גרע מקול הפטיש, דבקול הנכנסין ויוצאין אף דמחל מתחילה מ״מ יכול לחזור בו ולמחות בו, דהוי כמו קוטרא דבית הכסא דלא מהני חזקה, ואילו מקול הפטיש נהי דיכול למחות בו מעיקרא, מכיון שסוף סוף מהווה רעש, מ״מ אם מחל שוב לא יכול למחות, אמנם הרשב״א והנמו״י והמרדכי והתוס׳ הנ״ל ס״ל דמה ששנינו במשנה מקול הנכנסין יכול למחות הכוונה מחמת שמרבה עליהם הדרך והוא הוא הנזק, משא״כ מקול הפטיש אין זה נזק, דס״ל דמשום הרעש לחוד אינו יכול למחות. וכעת ראיתי בס״ד בחי׳ הר״ן ב״ב כא א דאזיל בשיטת הרשב״א דמה ששנינו במשנה איני יכול לישן מקול הנכנסים ומקול היוצאים לאו דוקא משום (קול הנכנסים ויוצאים) אלא משום ריבוי הדרך, ולישנא בעלמא נקט, והכי מוכח בירושלמי.

וכל הדעות הללו הובאו בב״י סי׳ קנו, וזל״ש:

"ואמאי דתנן אינו יכול למחות בידו לומר איני יכול לישן מקול הפטיש כו׳, כתב המרדכי נראה לרבינו יואל דוקא בחנות יכול לתקן מלאכתו בע״כ אבל בחצר אמרי׳ בחזקת הבתים דבכל שותפין מעכבין זה את זה חוץ מכביסה".

ג. שיטת רבינו ירוחם בנזקי רעש

אבל רבינו ירוחם כתב בנתיב ל״א ח״ו דהא דאינו יכול למחות בידו ולומר איני יכול לישן מקול הפטיש וכו׳ דוקא שהחזיק לעשות כן, כלומר שאם החזיק כדרך שמחזיקים לנזקין ועל הדרך שנתבאר בסי׳ קנ״ג ובסי׳ קנ״ד אז דוקא אינו יכול למחות בידו, אבל אם לא החזיק ורוצה עכשיו לעשות מלאכה זו בביתו מעכבין עליו, וכ״כ סמ״ג מ״ע סי׳ עב, וכ״נ מדברי הרמב״ם בפ״ו מהל׳ שכנים, וכתב ה״ה שכ״כ, מפני שהוקשה לו מה טעם אין טענתו טענה בקול הפטיש והלא יותר מונע השינה מקול הנכנסין ויוצאין, ועוד למה אמרו חנות שבחצר שנראה שכבר היה בחצר ולא אמרו מי שביקש ליעשות חנוני או לא יעשה אדם חנות בחצר השותפין, אלא כוונת המשנה כשהחזיק לעשות כן במלאכתו ובחנותו והודיעתנו שאפי׳ החזיק אין חזקתו חזקה אצל הנכנסים והיוצאים, וכ״כ בפי״א בשם הגאונים אבל חזקתו חזקה במלאכת עצמו אבל אם לא החזיק יכולים לעכב, זה נ״ל מדבריו. והרשב״א חלוק בזה, וכתב לא מקול הנכנסים ויוצאים ממש קאמר דהא אינו יכול לעכב מחמת הפטיש והריחים אלא מפני ריבוי הדרך, כלומר איני יכול לעמוד ולישן מפני רגל הרבים שמרבים עליו את הדרך, עכ״ל. וכבר כתבתי שדעת הרמב״ן כדעת הרשב״א, ודברי התוס׳ מטים כדעת הרשב״א שכתבו אחד מבני החצר שביקש ליעשות רופא או אומן וגרדי חבירו מעכב עליו וכו׳. וסיים מרן הב״י בזה״ל:

"נמצא כללן של דברים, שאחד מבני חצר שבא לעשות מלאכתו בחצר, בני חצר מעכבין עליו, ואם בא לעשות מלאכתו בחנותו והיא מלאכה שמגיע להם היזק ממנה כגון מקול הפטיש או מקול הרחיים וכיוצא, לדעת המרדכי והרמב״ן והרשב״א אין בני החצר יכולין לעכב עליו, ואפילו לא החזיק כיון שאין שם נכנסים ויוצאים בשביל כך, אבל הרמב״ם ורי״ו וסמ״ג ורבינו (יש למחוק תיבת רבינו עפ״י כנה״ג הגב״י סי׳ קנו ס״ק י שכתב ש״רבינו״ סובר כהרשב״א), כל שלא החזיק יכולים למחות בו", עכ״ד.

שיטת רש"י בנזקי רעש

ויש להדגיש כאן, שישנה עוד שיטה שלישית בסוגיא והיא דעת רש״י דס״ל קול הנכנסין והיוצאין דהוי רעש דאחרים הוי סיבה לעיכוב משא״כ קול של פטיש של יחיד ומצאתי בס״ד שהיא גם דעת המאירי.

ולפני שנמשיך ראוי להדגיש שמרן בשו״ע בס׳ קנ״ו ס״ב פסק כהרמב׳׳ם וחבריו ואילו הרמ״א העלה כהרשב״א וחביריו. ודו״ק.

ובטעם הרשב״א והרמב״ן נמוק״י והר״ן מדוע לגבי חנות שבחצר אפילו חזקה לא מהני משום ריבוי הדרך וגבי עושה מלאכתו בחנותו אפילו לכתחילה מותר, דלכאורה קול הפטיש ורחים גריע טובא מריבוי דרך. הנה הרלב״ח בסי׳ צ״ו ביאר:

"ואם היה לי רשות לדבר במה שדברו אלו הרבנים גאוני עולם, הייתי אומר דהתנא בעצמו נתן טעם במשנה לזה החילוק, והוא, דמה שאומר דאינו יכול לישן מחמת הקול לא ברי היזקא אבל מ״מ היכא דאפשר לתקוני מתקנינן, ולכן יש לו רשות לעשות מלאכתו בביתו להרויח פרנסתו, ולא איתיה דימחיה בידיה ויימר ליה דליזיל מביתיה לעשות מלאכת אומנותו, כיון דלא ברי היזקא כאשר כתבתי, אבל להביא אנשים לביתו למכור להם כליו ומעשה ידיו אין לו רשות למכור להם כליו ומעשה ידיו כי יכול לצאת לשוק ולמכור, ובמאי דאפשר לתקוני מתקינן. והתנא בעצמו רמז לנו זה במה שהאריך ואמר עושה כלים יוצא ומוכר בתוך העיר, ואם לא כיוון לכך הלשון הזה נראה שהוא מיותר", עכ״ד.

היוצא מדברי הרלב״ח שסבת פרנסה מעניקה זכות לכ״א אף שעושה רעש ומטריד את השכנים. וכתב הגאון רבי ברוך יצחק לוין זצ״ל, הו״ד בס׳ פסקי דינים (שערך בנו ידי״נ הרה״ג אברהם דב לוין שליט״א אב״ד) בכרך ב׳ עמוד קע״ג וז״ל:

"ועדיין אני נבוך בדברי הרלב״ח, דאי הכלל של ר״ע ב״מ ס״ב וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חברך, אבל מי התיר לרדת לחיי חברך, הלא כלל נקוט בידינו מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, הלא מניעת השינה לבן אדם מזיק לחיות האדם פרנסה זוהי מצוה, אבל גם ונשמרת מאוד לנפשך זוהי מצוה, ואם מקול הפטיש יגרום שלא יוכל לשון, איך מותר משום חיי נפש שלו לגרום להזיק חיי הזולת, ומכ״ש בנידון דידן, א״כ איך מותר לגרום כאב ראש וכדומה לזולת, ודוקא בשביל תינוקות של בית רבן זוהי מצוה רבה וחיות של כלל ישראל התירו ולא משום מצוה אחרת, וצ״ע".

והנה במאי דנקטינן דהלכה כר׳ יוסי דעל הניזק להרחיק את עצמו ורק בגירי דיליה על המזיק להרחיק את עצמו, והטעם דזה דין בהל׳ שכנים, דכל אחד ברשותו יכול לעשות מה שהוא רוצה ואף אם מישהו נפגע ע״י זה אינם יכולים למנוע את תשמישיו בביתו וברשותו, אך בגירי דיליה הוא משתמש ברשותו של השכן, וע״ז אמרינן דאין רשות השכן משועבד לו לצרכיו וזה הדין בהיזק ראיה דאין לו רשות להשתמש בחצר של חבירו או גירי דיליה לזרוק את חציו ברשות של שכנו. ונראה דאף אם יתן השכן רשות להשתמש בחציו או בלוקח, יכול לחזור בו כמו באומר לו קרע את כסותו שיכול לחזור בו וכו׳.

ד. הטעם שניתן לפתוח בית עסק למרות שהוא מזיק לשכנים

ולפי זה נראה להסביר את דברי הרלב״ח דאינו יכול למחות מה שאינו יכול לשון מקול הפטיש מחמת הטעם שזה חיותו, וכי משום שזה נוגע לפרנסתו מותר להזיק את השכן, ומאי חזית דדמא דידך סומק טפי, אבל לפי מה שנתבאר דהרעש שנעשה על ידו כיון שזה ברשותו יש לו כל הזכויות לעשות בשלו מה שמוצא לנכון, כיון שאינו חודר לרשות של השכן, דמה שאינו יכול לישון הוא מצד עצמו ועצביו, אבל הוא משתמש ברשותו ואין זה גירי דיליה, ומ״מ גרם של היזק יש בזה ואסור לגרום היזק לאחרים, אבל כיון שמה שעושה הוא בשביל פרנסתו או בריאותו אין זה מזיק ולא גרם מזיק, ואפילו בגרמי ע׳ חו״י סימן מ״ד דאם נתכוון רק להציל חובו ולא להזיקו פטור. לכן בנידון דידן כיון דלפי טענת ראובן המזגן שעובד כל היום, הוא מחמת בריאות אשתו ואין כוונתו לפגוע במי שהוא, אין זה אפילו גרמא בנזיקין לפי הרלב״ח, עכ״ל.

ועל פי הרלב״ח הנ״ל העלה הרב ח״ס בחלק חו״מ סי׳ צב והו״ד בפ״ת סי׳ קנו ס״ק א במעשה בג׳ אחין שהניח להם אביהם בית בירושה שנים קבלו שטח העליון ואחד מהם שטח התחתון, וביקש א׳ מהעליונים למכור יי״ש על הצנצנת לאחרים והתחתון רוצה לעכב מפני שיוצאים ונכנסים דרך חצרם המשותף לשלשתם, וכתב הגאון השואל שלפי דעתו נראה בפשיטות שיכולים למחות בידו כמו בפותח חנותו לחצר השותפין, ואע״ג דטעמא דא״י לישן מקול הנכנסין לא שייך אם מוכר ביום ופוסק מלמכור בשעה שבני אדם הולכים לישן, דבזמן הש״ס היה דרכם למכור גם בלילה בחנויות כדמשמע רפ״ג דב״ב, מ״מ הרי הפוסקים כתבו דשינה לאו דוקא אלא מפני שמרבים עליו הדרך כמ״ש בדרישה ס״ק ג כו׳. והשיב הרב ז״ל, דודאי לפי ההלכה נראה שיכול למחות בהעליון, ומ״ש הרב השואל דלרמב״ם הטעם משום שא״י לישן זה היה בימיהם שהיו עושים בחנות גם בלילה כדמשמע רפ״ג דב״ב וכו׳, לא נ״ל וכו׳, אמנם נ״ל לדון לזכות ע״פ מש״כ הרלב״ח הנ״ל לפרש הטעם לדעת הרמב״ן ורוב הפוסקים וכו׳, ולפי״ז במוכרי יין ויי״ש דלא מצי למכור בשוק שעיקר הפרנסה הוא שבאים אנשים לשבת בבית משתה היין לשתות לפכוחי פחדא כדאשכחן כה״ג בב״מ סו ב, וכיון דא״א למכור בשוק הדר הו״ל האי חנות כמכה בפטיש דלדעת רוב הפוסקים אפי׳ לכתחילה א״י למחות, עכ״ד.

מבואר דכל שא״א לו לעשות בשוק יעשה בביתו ואינם יכולים למחות אפי׳ בקול גדול המטריד אותו כי לא מצי למיפסקיה חיותיה ע״כ. הוי אומר דאינו יכול למחות מחמת הרעש מפני שזה נוגע לפרנסתו ולחיותו, והחת״ס הסתמך בנידון שלו על הרלב״ח. ולפי״ז נראה לכאורה לזכות בעל המסעדה דהוא הוא נידון שלנו.

ואחרי שזכינו לביאור דברי הרלב״ח, יש לציין שהוא כתב כן רק לדעת רוב הפוסקים, הלא הם, הרשב״א, הרמב״ן, הנמוק״י והמרדכי דס״ל דאפילו לכתחילה אינם יכולים למחות משום שמפסיק חיותיה, והוא ניחא לפסק הרמ״א דפסק כוותייהו. אבל לדעת המחבר שהעלה כהרמב״ם דאף בקול הפטיש לחוד בלי רבוי הדרך יכול למחות, א״כ ה״ה שיעכב בנידון היי׳׳ש שדן הג׳ ח״ס, ואין מקום לדברי מהרלב״ח דלא כמו מי שרצה לומר דה״ה אליבא דהרמב״ם, וכ״ש אחרי שמצאנו דברי המאירי שביאר המשנה באותו רוח הדברים שב׳ מהרלב״ח דאיתא התם שהתנא של המשנה סובר, מכיון שעשוי אדם למכור סחורתו בשוק, מ״מ לעשות אומנותו אף שעושה רעש א״י למנוע בגלל שמפסיק חיותו, אין לך אלא חידושו.

ה. קים לי במקרה שהתובע ונתבע אחד אשכנזי והשני ספרדי

א״כ בנידון דידן שהדייר שפתח מסעדה בקומה עליונה הוא מעדות אשכנז והדייר שגר מתחתיו מתלונן מרעשים משונים בלילה ברחיצת כלים, הזזת כסאות וכו׳ הוא מעדות המזרח, ונסתפקתי אם כל אחד יטעון קים לי לזכותו, דהיינו הדייר העליון טוען קים לי כהרמ״א שעבור קול רעש המטרידו לחוד אינו יכול לעכב אפילו לכתחילה וכ״ש שכוונתו היא לטובת הפרנסה ולא להזיק ואף שיש קול מהנכנסים ויוצאים וכהרלב״ח, ואילו התובע טוען מאידך גיסא קים לי כפסק מרן דלכתחילה יכול למחות מסיבת הרעש לחוד.

ו. מי נחשב מוחזק בנזקי שכנים?

ויש לצרף כאן עוד ספק, ואמינא לברורי, מי מוחזק בנידון דידן המזיק או הניזק, לענ״ד דבר זה שנוי במחלוקת בין הרש״ך ומהר״ש יונה בשם מהרש״ג. הנה ידועה מחלוקת רבוותא אם בעינן מרחק של ד׳ אמות בין ב׳ כותלים מלבד החלון או שהחלון גופיה הוא בחשבון ד׳ אמות, והעיקר שבין כותל לכותל יהיה ד׳ אמות. הרמב״ן הרשב״א והרא״ה ז״ל כתבו דאין צריך להרחיק כי אם ד׳ אמות מכותל לכותל ואילו הריב״ש חולק. ומכל מקום כיון דאיכא פלוגתא של הראשונים הניזק הוא המוחזק וצריך המזיק להרחיק ד׳ אמות מלבד רוחב החלון, ואילו מהר״ש יונה בשם מהרש״ג כתב דכיון דהמזיק עושה בתוך שלו המזיק הוא המוחזק (הובאו דבריו בכנה״ג בהגהות הטור סי׳ קנ״ד ס״ק פ׳), וא״כ הוא הדין הכא עדיין לא יצאנו מידי מחלוקת אם הנתבע בעל המסעדה הוא המוחזק יען שהוא עושה בתוך שלו או דלמא התובע שהוא הניזק.

ז. אדם שמוחזק כחולה בנזקי שכנים

ונראה לזכות את התובע מטעם אחר, בנידון כאן שהתובע הוא אדם רגיש בשינה ורעש כל שהוא מעורר אותו, דמצאנו תשובה ארוכה בהריב״ש סי׳ קצ״ו דחידש שבאדם שהוא מוחזק כחולה אין לך גירי גדול מזה והוי ליה כקוטרא ובית הכסא, כ״ש במה שמזיקו בגופו מחמת שהוא חולה או חלוש המזג, ועוד הביא דברי הרשב׳׳א ז״ל בההיא דרב יוסף וז״ל:

"מהא שמעינן דכל מי שנודע ומוחזק שאינו יכול לסבול נזק אחד ידוע מן הנזקין שהנפש קצה בהן אין לו חזקה כהא דר׳ יוסף, שאע״פ ששאר בני אדם אין מואסים בו כ״כ כיון שהוא מוחזק ונודע שאין דעתו סובלתו אין מחזיקין עליו בכך ולא אמרו קוטרא ובית הכסא אלא מפני שהם נזקין ידועים אצל הכל", עכ״ל.

ולכן העלה הריב״ש שם בטענה של ראובן מפני חולי אשתו שמזיק לה בראשה גם זו טענה גדולה, ואע״פ ששנינו במשנה אבל אינו יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הפטיש ומקול הריחיים ואפילו בחנות שבחצר וכ״ש בזה שהיא בחצר אחרת, זהו בשאר בני אדם הבריאים, אבל כיון שהאשה הזאת מוחזקת בחולה אין לך גירי דיליה גדול מזה וכו׳, עכ״ל.

ואם כי הריב״ש סיים, דעל שמעון להרחיק ההיזק ואין צריך לומר בהתקבץ שלשתם יחד (עיי״ש בתשובה שהיו עוד כמה טענות מוצדקות), מ״מ הכא נראה לומר לזכות את התובע דכאן הצטרף עוד טענה דשמא ההלכה כהרמב״ם ובזה סיבת הפרנסה לא מהוה גורם לבטל טרדה של רעש, ולכן מוחה בידו לסלק את ההיזק.

ואם נתעקש ונאמר עדיין הנתבע זכותו לומר קים לי כדעת הרשב״א וחבריו, מ״מ אכתי נימוק הריב״ש שמדובר כאן בתובע שהוא איסטניס טענה גדולה היא ובעלת כובד משקל שעלינו להתחשב בה, ואת״ל שטרדה שאין התובע סובל אבל שאר בני אדם סובלים א״כ בטלה דעתו אצל בני אדם, אפ״ה אין לו חזקה בטרדה של רעש, דהנה פסק מרן מפורש בסימן קנ״ה סעיף מ״א דכל דבר שידוע שאין המערער יכול לסובלו אע״פ ששאר בני אלם סובלים אותו אין לו חזקה כנגד המערער עיי״ש, הוי אומר שבנזקים לא אומרים בטלה דעתו אצל בני אדם.

ח. חזקה בנזקי שכנים כשהשכן חולה

ועוד פסק מרן שם בסעיף ל״ט, בענין מי שהחזיק לעשות מלאכת דם את נבילות וכיוצ״ב במקומו ויכנסו העורבים וכיוצ״ב בגלל הדם ויאכלו והרי הם מצירים את חבירו בקולם ובצפצופיהם, אם היה קפדן או חולה שצפצוף הזה מזיקו חייב לבטל אותה מלאכה או ירחיק עד שלא יבוא לו נזק מחמתן שנזק זה דומה לריח בית הכסא וכיוצ״ב שאין לו חזקה ע״כ. וכתב הרב המגיד כלומר שאע״פ ששאר בני אדם אין מקפידים בזה וזה דעתו קצרה והוא מקפיד בזה, ומתבאר שיכול למחות ואין חזקה מועלת כנגדו, וכתבו המפרשים והוא שמוחזק ונודע שאין דעתו סובלת וכן פסק המחבר לקמן בסעיף מ״א ע׳׳כ. וכן ביאר הכנה״ג בהגה״ט סוף ס״ק ע״ט פסק הרמב״ם והוא פסק מרן כאן, שמה שאמרו אם היה קפדן שפירות שלו נפסדין לו או חולה שהצפצוף הזה מזיקו חייב לבטל אותה מלאכה, ודין החולה נלמד מכ״ש דאיסטניס, דאם באיסטניס מפני דאנינא דעתיה אין להם חזקה כ״ש בחולה שהצפצוף מזיקו וציין שם הריב״ש בסימן קצ״ו הנ״ל ועיין במהר״ש הלוי חלק חו״מ סי׳ ל׳ ובלח״מ ע״כ וכבר כתב הרב המגיד בשם המהריב״ל ס״ג סי׳ ע״ז דהיכא דאין הדבר ידוע ויכול להתברר אם זה הניזק הוא איסטניס או לא ואינו נאמן להוציא מידי המוחזק אפילו בשבועה וכן משמע לשון הרא״ש ז״ל ״דבר שידוע״ שאין המערער יכול לסובלו.

הוי אומר שאם המערער הוא אדם בטבעו קפדן ורעש זה מטרידו וגורם לו כאבי ראש ומה גם הפרעה בשינה בשעות לילה, נראה שלכו״ע אין לו רשות להמשיך במלאכתו ולגרום הפרעה לשכנים במנוחתם בלילות. ולא נכחד שהב״ד עשה נסיון כבר להתעסק במסעדה עד שעה מסוימת בלילה מ״מ הוכח שעדיין נשמעים כל סוגי רעשים באמצע הלילה, וא״כ נראה לומר שזה הוי כמו קוטרא דבית הכסא ואין דעת בני אדם סובלת.

וזה סיכום שיטות הראשונים:

לדעת הרמב״ם בקול ריחיים לחוד בבית בלי קול של נכנסין ויוצאין אם כבר החזיק אינו יכול למחות אבל אם עדיין לא החזיק יכול למחות, והיינו דוקא בריחיים שעושה לעצמו אבל בריחיים שעושה לאחרים או אפילו בעושה לעצמו ונכנסים ויוצאים בכל עת הן לקנות הן לטחון אפילו החזיק יכול לעכב ולדעת הרשב״א וסייעתו בריחיים שעושה לעצמו וליכא משום רבוי דרך אפי׳ לא החזיק אינו יכול למחות. ולדעת רש״י והמאירי מקול פטיש שברשותו אינו יכול לעכב ואילו מקול הנכנסים והיוצאים, דהוי רעש דאחרים יכול למחות, וע׳ בפנים כל הפרטים להלכה.

הרב שמואל  ביבס.