תביעה הדדית בין רב לבני קהילתו בעניין ניהול בית הכנסת

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ג' עמ' רנג-רנו

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא. תיק מס׳ 309־נד

פס״ד בתביעת מתפללים בביכנ״ס כנגד הרב ותביעה נגדית של הרב נגד כמה מחרחרי ריב

נושא הדיון

טענות אנשים מהקהילה

כמה מתפללים בביכנ״ס חברו יחדיו כדי לתבוע את רב ביהכנ״ס על התערבות בעניני הכספים של ביהכנ״ס, שלפי דעתם אין זה מענינו של הרב, והם תובעים לבדוק את חשבונות העמותה אם הכל כתיקנן, משום שלטענתם הדוחו״ת הכספיים אינם מוצגים לעיון הציבור, ועוד טוענים הם שהרב מתנהג התנהגות שאינה הולמת את מעמדו, בכך שגוער על כמה ממתנגדיו בביהכנ״ס במילים בוטות, וכן מביע דעתו בהלכה נגד פסקי הלכה של רבנים אחרים. עוד הם תובעים מהרב לתת יד חפשית לגבאי ביהכנ״ס בניהול מניני התפילה ומועדיהן, ומתנגדים להוראות של הרב בענין מקום התפילה של מנין וותיקין.

תביעה נגדית של הרב

הרב תובע תביעה נגדית כמה מחרחרי ריב ממתפללי ביהכנ״ס על כך שמפריעים לו בניהול הרוחני של ביהכנ״ס, ומפריעים בסדרי התפילות של ביהכנ״ס, ומזכיר את ההפרעה של מנין הוותיקין בשבת למנין השני בגלל כמה מהם, למרות בקשותיו של הרב לפנות את ביהכנ״ס ולסיים את התפילה בחדר צדדי. הוא מספר את הרקע שקדם לגערות שגער כנגד המתפללים המתנגדים לו, ולדבריו בתחילה פנה אליהם באופן פרטי, אך הם המשיכו להתנהג כנגדו באופן שדרש גערה.

בענין הניהול הכספי טוען הרב שהוא פועל בענין מכח היותו יו״ר העמותה, וע״כ התביעה של המתפלל צריכה להיות כנגד כל חברי העמותה. ואכן המתפלל הגיש את התביעה כנגד כל חברי העמותה, וכמה מהם הודיעו לביה״ד שהם סומכים את ידם על הרב בכל עניני הכספים.

הרב מוסיף שהוא עצמו דאג לאסוף כספים לקופת העמותה לצורך הבניה של ביהכנ״ס ולא היו לו עוזרים מלבד המתפלל שמתדיין כנגדו בדין זה, והוא מכחיש את טענת המתפלל כאילו לא הוצגו הדוחו״ת הכספיים לעיון המתפללים, והוא מציג בביה״ד דוחו״ת של מנה״ח עם אישור כמה מחברי העמותה לשלוש השנים האחרונות שהוצגו בביהכנ״ס. בישיבה השניה הודיע הרב שכל אחד שמעונין לראות את ספרי החשבונות רשאי יהיה לעשות כן בתיאום עם הרו״ח, אך בישיבה מאוחרת יותר חזר בו והסכים להראות רק את הדוחות הכספיים שהוצגו בפני האסיפה הכללית ואושרו על ידה, והוא הסתמך על חוק העמותות.

ביה״ד קבע בהחלטת ביניים שעל מתפללי ביהכנ״ס לשמור על כבודו של הרב, וכי ניהול הענינים הרוחניים של ביהכנ״ס הם בסמכותו של הרב, ובכלל זה קביעת סדרי התפילה.

הרחקת מתפלל שזרק אבן

הופיעו עוד כמה מהמתפללים שטענו כנגד התנהגות הרב, וכלפי אחד מהם טען הרב שהתנהג כנגדו באלימות ע״י זריקת אבן שהיה בה כדי להמית, ואותו אחד השיב שהיה זה בתגובה לאלימות שהתנהג כלפיו חתנו של הרב כמה שעות קודם לכן.

ביה״ד שמע עדים על מעשה זריקת האבן, וקבע להרחיק את אותו מתפלל מביהכנ״ס לתקופה של חצי שנה.

הופיע כמה עדים חלקם מטעם התובע וחלקם מטעם הנתבע, ומדברי כולם עלתה התמונה על המצב הבלתי נסבל של מחלוקת בין הרב לכמה מהמתפללים, עד שכמה מתפללים עזבו את ביהכנ״ס, ואף נתבטלו שיעורי תורה קבועים. הופיע עד נוסף המכהן כיו״ר המועה״ד והוא סיפר שבניית ביהכנ״ס היתה בזכותו של הרב שהוא היה זה שפעל ודחף אצל כל הנוגעים בדבר, והוא היה היחידי שפעל בכל עניני הדת של אנשי עדתו בשכונה.

הסכם פשרה

בתיווכו של ביה״ד הגיעו הצדדים להסכם של חלוקת סמכויות בביהכנ״ס, וההסכם קבל תוקף של פס״ד.

השאלות לדיון

א. האם התערבות של רב ביהכנ״ס, שהוא גם יו״ר עמותת ביהכנ״ס, בעניני הכספים של ביהכנ״ס, נוגדת את תפקידו של רב ביהכנ״ס.

ב. האם גערה של הרב כלפי מתפללים בביהכנ״ס שפגעו בו ובסדרי ביהכנ״ס במילים בוטות, נחשב כהתנהגות שאינה הולמת רב.

תשובה

א. התערבות רב בית הכנסת בענייני הכספים של בית הכנסת

עי׳ שו״ת הרשב״א ח״ג סי׳ שצד, והובא בפס״ד הקודם אות ו, שיש מקומות שכל עניני הקהל נוהגים עפ״י זקניהם ועפ״י עצתם, ושם בסי׳ תמג כתב שעניני הקהל מסורים לגדולים שהם כאפוטרופסים לשאר אחיהם.

לפיכך פשוט הדבר שאין כל חסרון בניהול ובאחריות של הקופה הציבורית של ביהכנ״ס שנטל על עצמו הרב מרא דאתרא, ואדרבא, בניהול ה״גדולים״ וה״זקנים״ יש יתרון חשוב של נאמנות, וכמו שכתב בשו״ת צפנת פענח סי׳ מב, והובא בפס״ד הקודם אות ב, שיש לרב נאמנות משני טעמים, גם מטעם עדות, וכש״כ רש״י חולין ו א העיר ר׳ יהושע והתיר על פיו, וכדברי רש״י תמורה כח א דכיון דאמר חכם מום קבוע הוא פסול להקרבה, ונאמן גם מדין שליש, וכמו בגיטין סד א. מה גם שמנה״ח עובר על החשבונות השנתיים וגם מפרסם דו״ח המוגש לפני הציבור, ובכך גם מתקיים הדין של הטור והרמ״א ביו״ד סי׳ רנז סעי׳ ב שכדי להיות נקיים מה׳ ומישראל טוב להם לגבאי הצדקה ליתן חשבון.

ב. גערת רב במתפללים האם היא חלק מתפקידו?

בין שאר התפקידים הקשים המוטלים על רב בציבור הוא מצוות התוכחה כלפי העבריינים, והקושי בדבר גדול גם משום שיקול הדעת הנצרך לרב למי להוכיח ועל מה להוכיח, שכשם שמצוה לומר דבר הנשמע וכו׳, וחזקה על הרב ששקל את הדברים היטב גם אם היה הדבר בשעת כעס. וע״כ אין מקום לתביעה על התנהגות בלתי הולמת בקיום מצוות התוכחה, ואדרבא, מי שתפקידו להוכיח והוא אינו מוכיח מפני אימת הבעלי בתים הרי הוא עתיד ליתן את הדין.

ולבסוף, עי׳ שמירת הלשון לחפץ חיים שער הזכירה פט״ו ופט״ז וחפץ חיים כלל ב סעי׳ יב בהגהה וכלל ה סעי׳ ב וסעי׳ ד מש״כ כנגד המדברים בגנותו של רב.