אדם שנדר את כספו לישיבה והשאיר לעצמו קיצבה שרוצה להגדילה

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים כרך ד' עמ' יא-יג

בהרכב הדיינים: הרב ברוך יצחק לוין (זצ׳׳ל), אב״ד; הרב אליהו קצנלבוגן שליט״א; הרב חיים הרצברג שליט״א.

פס״ד בתביעה לתשלום הפרשי שער במטבע שהוחלף ע״י הממשלה

נושא הדיון:

התובע נתן לישיבה עזבון בחיים ע״מ שהישיבה תשלם לו כל ימי חייו סכום קצוב חדשי. עפ״י צו ממשלתי הוחלף המטבע, ולאחר תקופה של כמה חדשים כששתי המטבעות יצאו באופן חוקי זו בצד זו, הוציאו את המטבע הישן מהמחזור. לאחר זמן קצר הוזל ערכו של המטבע החדש והמצרכים התייקרו. התובע דורש הוספה בגלל יוקר המחיה.

פס״ד

עפ״י חוו״ד ראב״ד ירושלים הגרצ״פ פראנק זצ״ל צודק התובע בדרישתו לתוספת עבור יוקר המחיה, אך לפי חוו״ד של החזו״א זצ״ל כפי שמסר לבן אחותו הגרח״ג שליט״א אין צריכים להוסיף לו.

מקורות ההלכה

אמנם בתחילה הסכים החזו״א לפסקו של הגרצ״פ, אך לאחר כמה ימים חזר בו, ולבקשת הגרצ״פ זצ״ל שאלתי את החזו״א לנימוקו, והוא השיב שמכיון שהיו כמה חדשים ששתי המטבעות יצאו בהוצאה וערכם היה שוה, הרי תיכף חל החוב על המטבע החדש, ולפיכך אע״פ שאחרי זמן מסויים ירד ערכו של המטבע החלש, דינו כהוזל.

ועתה הנני מהרהר מ״ש עזבון בחיים שענינו שהקרן נתון לחלוטין למוסד, אלא שהמוסד התחייב לתת לו מזונות בסכום קצוב, ממי שהתחיב לזון בת אשתו חמש שנים בסכום קצוב ואח״כ היו תנודות בסל המזונות, דלכאורה יצטרך לתת כפי ערך שיהיה בזמן התשלום ולא לפי זמן ההתחייבות, וע״כ דזה נקרא ג״כ קצוב, דאל״ה לפי הרמב״ם אין אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב, אם לא דנימא דהתם התחייב לזון בת אשתו, ובעזבון מחיים אינו מתחייב לזון, אלא לשלם סכום קצוב. וצ״ע.

הרב ברוך יצחק לוין.