פיצויי פיטורין כשלא נחתם הסכם עבודה והעובד עבר לעיר אחרת

בפנינו תביעת בוררות ממונית. הצדדים חתמו על שטר בוררות בבית הדין וקבלו עליהם בקנין לקיים את הכרעת בית הדין. התובע עבד אצל הנתבע כשליח לחלוקת עיתונים (הפצה), וכן בשלב מאוחר יותר עבד בחלוקת מכתבים. התובע עבד אצל הנתבע שלוש שנים וחמשה חודשים. מקום העבודה היה בעיר ג. לא היה הסכם עבודה חתום בין הצדדים. לדברי התובע, לאחר תקופה זו לקתה אשתו במחלה נפשית אשר הצריכה אותם לעקור דירתם ולעבור לעיר פ, כדי שתשהה האשה ליד בית הוריה. בשל כך, הפסיק את עבודתו אצל הנתבע (מציג אישור רפואי). ענין תשלומי דמי פיצויים בנסיבות אלו ועוד שאלות שיוצגו להלן,ילובנו בפסק דין זה.

להלן טענות התובע ותגובות הנתבע:

למעשה תביעותיו הן ארבע:

א.    תובע פיצויים ע"פ החוק.

ב.    תובע דמי הבראה על כל השנים בהם עבד אצל הנתבע.

ג.   תובע דמי חופשה. ע"פ חשבונו חייב לו הנתבע עוד עשרה ימי חופשה אשר לא קיבל תמורתם (לטענת התובע, ע"פ תחשיב רואה חשבון, ימי החופשה מסתכמים בסך 2410 ש''ח).

ד.   תובע לקבל שני תלושי שכר אשר לא קיבלם עדיין ממעסיקו לשעבר (הנתבע),פברואר 07 וכן דצמבר 70.

ה.   תובע החזרי הוצאות משפט, דמי פתיחת תיק, בסך 341 ש''ח.

זו היתה תשובתו של הנתבע:

א.   טוען שע"פ חוק לא מגיע לתובע פיצויים (לדבריו שוחח עם עו"ד בענין זה),משום שהוא עקר דירתו ממקום העבודה, ולא פוטר על ידו. הנתבע ציין לשבח את עבודתו היעילה של התובע, וטוען שרצונו הוא שהתובע ימשיך ויעבוד אצלו.

ב.   באשר לדמי הבראה, מקובל עליו לשלם דמי הבראה לתובע, ע"פ החוק.

ג.    ביחס לתשלומי ימי חופשה, מקובל עליו להשלים את החסר, ע"פ החוק, אם אכן חסרים ימי חופשה.

ד.   מסכים להמציא לתובע את התלושים החסרים.

ה.   מתנגד להחזרי הוצאות משפט לתובע.

למעשה נקודת הויכוח ביניהם היא רק ביחס לתשלומי פיצויי פיטורין, כאשר התובע דורש זאת ע"פ חוק, והנתבע טוען כי ע"פ חוק לא זכאי התובע לתשלום זה כלל. כן יהיה עלינו לברר ענין תשלומי הוצאות משפט.

להלן ילובן הענין מתוך מקורות ההלכה הנוגעים לענין, בהתייחס למנהג המקובל ולחוקי העבודה, להם משמעות רבה בעניני שכירות פועלים.

1. מנהג המדינה קובע

ידוע ומפורסם שבעניני עובד ומעביד מנהג המדינה הוא הקובע (כשאין הסכם מפורש ביניהם), שהרי בכל הענינים הממוניים בין בני אדם קובע מנהג המדינה,משום ההנחה שההסכמה שבין העובד למעבידו (הסכם שאינו כתוב) היתה על דעת מה שמקובל באותה מדינה (ועי' במשנה במסכת בבא מציעא, ריש פרק "השוכר את הפועלים" דף פג ע"א, שם קבעה ביחס לדיני עבודה -"הכל כמנהג המדינה").

וכתב הגהות אשר"י שם (ברא"ש):

"דהולכין אחר המנהג בדיני ממונות, והבא לשנות המנהג וטוען שהתנה בענין אחר ולא כמו שהמנהג נוהג, עליו להביא ראיה".

דין זה מובא מפורשות בשו"ע חושן משפט בכמה מקומות. להלן שתי דוגמאות:

א.  בחושן משפט סימן של (סעיף ה) התייחס השו"ע לויכוח שבין העובד והמעביד על גובה השכר וכתב שאם טען האריס שהתנה שיטול החצי, ובעל השדה טען שלא התנה אלא ליתן לו השליש, הולכים אחר מנהג המדינה.

ב. מקור נוסף לכך הוא בשו"ע בסימן הבא (סימן שלא), וכתב השו"ע (בסעיף א) שכל התנאים שבין העובד והמעביד נקבעים לפי המנהג הנהוג.

בשאלת תוקפו של מנהג המקום בענין פיטורי עובדים דן גם בשו"ת אגרות משה (חלק חושן משפט א סימן עה) וכתב שמנהג המקום הוא הקובע בזה, ואם מנהג המקום (או אף רק מנהג בית החרושת הזה שבו מצוי העובד או אף רק מנהג הפועל הזה) הוא שכששוכרים פועלים אין מפטרים אותם בלא טענה, ועובדים אצלם לעולם, פשוט וברור הוא שסתמא אצלו (כשלא סיכם בדיוק) הוי כאילו התנו שיעבוד שם לעולם.

דבר זה הוא כמו לענין מכירה רגילה שהמנהג הוא עיקר הדין בהם, כמובא ברמב"ם (הלכות מכירה, פרק כו הלכה ח), שעיקר גדול בכל דברי משא ומתן שהולכים אחר המנהג, והטעם הוא שזה כאילו התנו כמפורש כך. לכן אין חילוק איך נעשה המנהג,אם ע"פ חכם או מעצמן כך נהגו, ואף שאינו מנהג של כל העיר אלא של איש זה,משום שעל כל פנים הוי כאילו התנו, כיון ששניהם ידעו מזה.

2. פיצויי פיטורין ע"פ המנהג

בשאלת פיטורי עובדים ופיצויי פיטורין דן בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ז סימן מח,בקונטרס "אורחות המשפטים" פרק י).

ביחס לפיצויי הפיטורין לעובד כתב שם שהנחה פשוטה ומקובלת בהלכה היא שכל דיני פועלים, עובדים ומעבידים, על כל פרטיהם, תלויים ביותר במנהג המדינה. ואפילו אם השכירות נעשתה בסתם (בלא סיכום מסויים), ג"כ הולכים בזה אחר המנהג. א"כ גם בענין פיצויי פיטורין, יש ללכת לפי המנהג.

לדבריו, מנהג הוא כל שהונהג כך אצל בני המדינה בכמה וכמה מקרים, ומספיק אפילו שידוע שהונהג כן בקביעות יותר מפעמיים.

ומביא שם את מה שכתב בשו"ת הריב"ש (סימן תעה) בתוך דבריו:

"ואם זה לא יתברר כדבריו אלא ששכרוהו סתם אז צריך לעיין אל המנהג, דבעניני שכירות פועלים ודאי הולכים אחר מנהג המדינה, אף על פי שהשכירות נעשה בסתם, כדתנן בפרק השוכר את הפועלים מקום שנהגו לזון יזון, לספק במתיקה יספק, הכל כמנהג המדינה. ואמרינן עלה בירושלמי זאת אומרת מנהג מבטל הלכה וכו'".

וממשיך הריב"ש שם וכותב:

"ומכל מקום נראה שבכגון זה צריך שיהיה המנהג ברור לפטור וכו', שכמה פועלים נשכרים בכל יום ויכול אדם לראות איך נוהגים".

מהו מקורו לכך שמנהג נקבע על פי יותר פעמיים שהתנהגו כך? בדבריו שם מביא את הרמ"א בחושן משפט (סימן שלא סעיף א) שכתב (בשם הריב"ש):

"ואינו קרוי מנהג אלא דבר השכיח ונעשה הרבה פעמים, אבל דבר שאינה נעשה רק פעם אחת או שני פעמים אינו קרוי מנהג".

ניתן א"כ לדייק מזה שכל דבר שנעשה יותר מפעם אחת או פעמיים, ועל אחת כמה כשידענו שנעשה כבר הרבה פעמים, שפיר קרוי מנהג, והולכים אחריו אפילו כשהשכירות נעשית בסתם ובלא תנאים. גם ברמ"א (חושן משפט סימן קסג סעיף ג) מבואר שמנהג עיר נקבע כל שעשו כך ג' פעמים. כן הסיקו גם בפסקי דין רבניים (חלק ד, עמוד 921).

ומוסיף שם בשו"ת ציץ אליעזר, שמנהג זה בארץ ישראל, לשלם פיצויים לפועלים ופקידים לסוגיהם השונים ע"פ סך חודש לשנה לפי המשכורת החודשית האחרונה, מושרש הוא בארץ זה עשרות בשנים, בלא חילוק בין עובד במשרה מלאה לבין עובד במשרה חלקית (כן הסיקו גם בפד"ר ד עמוד 921). לכן בודאי על דעת כך קיבל המוסד את התובע לעבודה, ואינו יכול להישמט ממילוי נוהל זה (ועי' בזהגם בשו"ת מנחת יצחק, ח"ו סימן קסז, שכתב שנהגו בארץ ישראל לפסוק פיצויים,משום שדבר זה כבר התקבל בין הסוחרים).

ועי' גם בשו"ת שואלין ודורשין (לג"ר אליהו שלזינגר שליט"א) חלק ה סימן צב, שם הביא את כל הסברות למתן פיצויי פיטורין (שכר פעולה, חוב דאורייתא בתמורה לעבודה, ויתור ומתנה או צדקה).

ועי' פד"ר ג (עמוד 782) שכתבו:

"וכאמור לעיל שתנאי שכירות הפועל קשורים בהרבה למנהגי המקום וסתמא כמפורש, ומקובל שכל עובד, אף אם מעבידו הוא מוסד, ללא הבדל אם הנו מוסד של צדקה וחסד או מוסד חינוכי, כשעוזב את עבודתו מקבל פיצויים בהתאם לנוהג. ולאחר שכבר נהגו להעניק פיצויים לכלעובד, הרי תביעה זו אינה תביעה של חסד אלא מעין תביעה אשר בדין יסודה ובדין הוא שיטול שכרו".

3. מנהג שאינו קבוע

ויש להעיר דבר מה. בפד"ר א (עמוד 133) דנו בתשלומי פיצויי פיטורין ע"פ מנהג המדינה, וכך העירו:

"לכאורה יש לדון בזה דהרי בהגהות אשרי בב"מ שם כתב 'ומה שהולכים אחר המנהג בדיני ממונות הוא דוקא במנהג קבוע על פי חכמי המקום'. ועי' במרדכי בב"מ שם דצריך שהמנהג יהיה מנהג ותיקין, א"כ במנהג שלא הונהג ע"פ חכמי המקום אין בזה לכאורה הדין הכל כמנהג המדינה".

ויישבו הדברים כך:

"פשוט הוא שהגהות אשרי והמרדכי מדברים לענין מה שהביאו שם מהירושלמי בב"מ שמנהג מבטל הלכה, וע"ז כתבו שזה דוקא במנהג קבוע ע"פ חכמי המקום ושהמנהג יהיה מנהג ותיקין, אבל אם אין המנהג פוגע בהלכה, ודאי יש בשכירות פועלים ללכת אחרי המנהג הנהוג באותו מקום דעל דעת המנהג שכר פועלים ועובדים".

והסיקו:

"ומעתה לענין חובת הפצויים שהמנהג הוא לא רק שאינו פוגע בהלכה, אלא הוא מנהג ראוי והגון וכו', ודאי יש ללכת אחר המנהג הנהוג במדינתנו ולחייב לפי ד"ת לעובד המפוטר".

והמשיכו והוסיפו שם את השיטה שלכאורה חולקת על כך:

"והנה בשאלת חיוב הפצויים כבר דן הראשל"צ הגרב"צ עוזיאל זצ"ל בתשובתו הנדפסת בס' תחוקת העבודה שי"ל בשנת תש"ה, ודעתו שם שאין לבוא בזה מצד הכלל דהכל כמנהג המדינה ונימוקיו הם שנים: א. צריך שהמנהג יהיה מנהג פשוט בכל המדינה. ב. צריך שהמנהג יהיה דבר השכיח ונעשה הרבה פעמים, אבל דבר שאינו נעשה רק פעםאחת או שתי פעמים אינו נקרא מנהג וכמש"כ הרמ"א בחו"מ סי' של"א סעיף א'".

ואולם למעשה הסיקו שכיום אין חולק על תוקפו של החיוב מחמת המנהג:

"והנה מאחר שתלה זה בהתפשטות המנהג ובהיותו מצוי ונעשה הרבה פעמים, הרי שכעת שהמנהג נתפשט ונתקבל בכל הארץ והוא מצוי ושכיח ונוהגים לפיו יום יום, יש ללכת אחרי המנהג הזה, ואין הדברים הנזכרים לעיל האמורים בשנת תש"ה, קיימים ועומדים כעת שהמנהג התבסס והתפשט".

והזכירו טעם נוסף לחיוב פיצויי פיטורין:

"וגם הגרב"צ עוזיאל מסיק בתשובתו הנזכרת דמצד אחר יש לביה"ד לחייב פיצויים, מדין למען תלך בדרך טובים ואורחות צדיקים תשמור, ובכל מקום שביה"ד יראה שיש בזה משום למען תלך בדרך טובים יש לחייב בעה"ב לזכות הפועלים. עי"ש בדבריו שם".

4. סמך מהתורה לתשלום פיצויי פיטורין

יש להדגיש כי המנהג לשלם פיצויי פיטורין לעובד אינו נובע רק ממנהג המדינה.מנהג מתן פיצויים לעובד עם פיטוריו יש לו סמך מן התורה. מובא בספר דברים(פרק טו פסוקים יג-יד) בדין עבד עברי: "וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם,הענק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ה' אלקיך תתן לו".

בספר החינוך (מצוה תפב) מסביר שורש מצוה זאת כך:

"למען נקנה בנפשנו מדות מעולות יקרות וחמודות וכו', והודנו והדרנו הוא שנרחם על מי שעבד אותנו וניתן לו משלנו בתורת חסד, מלבד מה שהתנינו עמו לתת לו בשכרו, ודבר מושכל הוא, אין צורך להאריך בו".

ומוסיף החינוך בסוף דבריו וכותב שאמנם אין דין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג (בזמן הבית), אך "מכל מקום אף בזמן הזה ישמע חכם ויוסיף לקח, שאם שכר מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפי' מועט, שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו השם".

החינוך מלמדינו שיש ללמוד מדין עבד עברי לכל שכיר ועובד להעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו ה', ולא עוד אלא שאין חילוק בזה בין אם עבדו זמן מרובה או אפילו מועט. והוסיף בשו"ת ציץ אליעזר (שם) שמזה נלמד גם שאין חילוק בין שכיר שעבד במשרה שלימה לבין שכיר שעבד במשרה חלקית.

ועי' פד"ר ג (עמוד 782) שכתבו על דינו זה של החינוך:

"ומבלי להיכנס לבירור השאלה אם חובת הענקה נובעת מחובת השכירות ומעין תוספת שכר או שהחיוב הוא מטעם צדקה, ועי' במ"ל פ"ג מהל' עבדים, עכ"פ רואים בעליל שכוונת התורה היתה להטיל חובה על המעביד שידאג דאגת מחר עבוד הפועל עם עזיבתו את עבודתו אצלו לא ישאר בידים ריקות, ולזאת הסתמך החינוך שבכל זמן ובכל עת אם פועל עובד, חובה על המעביד לדאוג לו גם לאחר צאתו מעמו".

יש לציין כי אין כוונת ספר החינוך לומר שישנו חיוב על מעביד לשלם לעובד פיצויים בפיטוריו, שהרי התבטא במילים "ישמע חכם ויוסיף לקח". חיוב זה הינו "לפנים משורת הדין" או מצוה מן המובחר. חיוב זה הינו רק מרצונו של המעביד, ולא נוכל לחייבו על כך או לכפותו (הדגשה זו מובאת ב"שורת הדין" כרך ו, בפס"ד של הגר"ש בן שמעון שליט"א).

כן מודגש גם בפד"ר א (עמוד 133) שכתבו:

"והנה מבואר בספר החינוך רעיון ועניןזה של תשלום הפצויים. אמנם לא מדינא, דהרי דין הענקה אינו אלא בעבד עברי ובזמן הבית, אולם מצד ישמע חכם ויוסיף לקח יש להעניק לפועל אפי' עבדו זמן מועט, וכן הוסיפו: אין דברי החינוך אמורים לחייב המעביד בביה"ד, אלא זו חובה עצמית של החכם השומע ומוסיף לקח".

יש לציין שע"פ סמך הדין ממצוות הענקה לעבד עברי, יש לשלם פיצויים גם לעובד שחלה ובגין כך אינו יכול לעבוד, ונראה שכן הוא גם במקרה שאשתו חלתה, כבנידון שלפנינו. זאת ע"פ דברי המנחת חינוך (מצוה תפב):

"מבואר בגמרא וברמב"ם דאם עבד שלשה וחלה שלשה, יוצא לחרות בסוף שש ואין צריך להשלים, זה פשוט דרבו חייב בהענקה וכו'".

5. חוק המדינה

לאחר שקבענו כי ענין פיצויי פיטורים נקבע למעשה ע"פ חוק המדינה, שומה עלינו לבדוק מה קובע חוק המדינה במקרה זה.

להלן יובא לשון החוק בענין זה (החומר הומצא באדיבותו של מר יהודה דוקס, עוזר היועץ המשפטי, הנהלת בתי הדין הרבניים).

בחוק פיצויי פיטורין, תשכ"ג 3691, סעיף 6 (התפטרות לרגל מצב בריאותי לקוי), מובא כך:"התפטר עובד לרגל מצב בריאותו הוא או של בן משפחתו, ולאור הממצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות הענין היתה סיבה מספקת להתפטרות, רואים לענין פיצויי פיטורים את התפטרותו כפיטורים".

עוד מובא שם:"בסעיף זה 'בן משפחה' - בן משפחה שנקבע בתקנות באישור ועדתהעבודה של הכנסת" (ודאי שכולל זה את אשת העובד).

בסעיף 8 (התפטרות לרגל העתקת מגורים) מובא כך:"לענין חוק זה יראו כפיטורים התפטרות של עובד עקב העתקת מקום מגוריו...3. מחמת סיבות אחרות שנקבעו בתקנות, באישור ועדת העבודה של הכנסת, מסיבות המצדיקות את העתקת מקום מגוריו של העובד".

ובכן, לאחר שהמציא לנו התובע אישור רפואי על מחלת אשתו, יכולים אנו לקבוע בודאות כי אכן זכאי התובע לקבלת פיצויי פיטורים ממעסיקו (הנתבע), למרות שלא פוטר על ידו, אלא העתיק מגוריו לצפון הארץ.

כיצד נקבע שיעור הפיצוי ע"פ החוק?

ובכן, שם, סעיף21  (שיעור הפיצויים) מובא כך:"שיעורם של פיצויי הפיטורים הוא: שכר חודש אחד לכל שנת עבודה בעובד במשכורת אצל מעביד, או באותו מקום עבודה".

עוד קובע החוק שם:"חלק של שנה שלאחר שנת עבודה, מזכה את העובד בפיצויים יחסיים".

הרי שהתובע זכאי לקבל שלוש משכורות ועוד 12/5 משכורת, על עבודתו במשך 3 שנים וחמשה חודשים אצל הנתבע.

מקובל לחשב את הפיצויים ע"פ המשכורת האחרונה של העובד [כמובא שם,תקנות פצויי פיטורים תשכ"ד,4691, סעיף 4(1)].

עתה עולה טענה נוספת. לדברי הנתבע (ואישר זאת גם התובע), בשנתיים הראשונות הוא עבד משרה חלקית (כשלוש שעות ביום, שליש משרה ע"פ דברי הנתבע), ולאחר מכן עבד במשרה מלאה את יתרת השנים. כיצד ניתן לחשב את שיעור הפיצויים ע"פ המשכורות האחרונות, כאשר בפועל עבד בשנים הראשונות רק חלקיות המשרה?

ובכן, ביחס לכך קבע החוק (שם, סעיף 7):"עבר עובד מעבודה מלאה לעבודה חלקית,או מעבודה חלקית לעבודה מלאה, יחושב שכרו האחרון לגבי כל אחת מתקופות העבודה לפי שכרו ערב פיטוריו, באופן יחסי למידת החלקיות של עבודתו".

הרי שיש לקחת בחשבון את העובדה שבשנתיים הראשונית עבד רק 3 שעות ביום, ולהכליל זה בחשבון הפיצויים.

6. החזרי הוצאות משפט

דרישתו האחרונה של התובע היתה החזרי הוצאות משפט, דמי פתיחת תיק בסך 341 ש''ח.

בגמרא בסנהדרין (סוף פרק זה בורר) דף לא ע"ב מובא:

"כי אתא רב דימי אמר רבי וחנן, התוקף את חברו בדין, אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך למקום הוועד,כופין אותו וילך למקום הוועד".

ומבאר שם רש"י:

"בעל דין קשה ומטריח את חברו ואין רוצה חברו לדון כאן אלא למקום וועד תלמידי חכמים הרבה שיהיה זה בוש מהם".

הנתבע יכול לאלץ את התובע הקשה לבוא להדיין בבית הוועד.

וממשיכה הגמרא שם ומביאה דברי רב אלעזר:

"אמר לפניו רב אלעזר, רבי, מי שנושה בחברו מנה יוציא מנה על מנה? אלא כופין אותו ודן בעירו".

רב אלעזר דוחה בסברא את דברי רב דימי ורב יוחנן שהובאו לעיל, וטוען שלא יתכן לחייב את התובע ללכת ולהגיש תביעתו בעיר אחרת, משום הסברא שאין הגיון בכך שהתובע מחברו מנה עוד יוציא מנה בנסיעות כדי לתבוע את כספו, ולכן ודאי שיכול לדרוש שידונו בעירם ולא ילכו לבית הוועד.

ולכאורה יש להבין, מה שאל רב אלעזר "מי שנושה בחברו מנה יוציא מנה על מנה"- מדוע הבין שהתובע מפסיד מכך שנאלץ ללכת לבית הוועד ע"פ רצונו של הנתבע,והרי אם יפסיד הנתבע בדין ישלם לו את הוצאות הדרך, שהרי הוא זה שהוליך אותו שמה לחינם. אלא מוכח מדברי רב אלעזר שאין חיוב על הנתבע שהפסיד בדין לשלם לתובע הוצאותיו, ולכן תמה - וכי הגיוני מצב זה שייאלץ התובע להוציא מנה על הוצאות הדרך למרות שכל תביעתו היא מנה.

כן מדייק גם הרא"ש שם (פרק זה בורר, סי' מ) מהגמרא הנ"ל וכך כתב לאחר שמקדים ומביא דברי הגמרא:

"מכאן ראיה מי שנתחייב בדין אינו משלם לכשנגדו יציאותיו, אע"פ שהזקיקו לדון בעיר אחרת".

כן איתא גם בתוס' בסנהדרין שם בד"ה ויוציא.

גם המרדכי בסנהדרין (סי' תשז) מדייק מהגמרא הנ"ל שאין לשלם הוצאות, ושם מוסיף ומתייחס גם להוצאות שהוציא התובע בכפיית הנתבע לבוא ולדון, וכך כתב:

"מכאן מוכיח ר"י דאם הוציא ראובן יציאותיו כדי לכוף את שמעון לדין, דשמעון לאיפרע ההוצאה אע"פ שראובן זכה בתביעתו, דאם לא כן מאי פריך הכא מי שנושא בחברו וכו' מה בכך מכל מקום הלווה יפרע הכל, אלא ש"מ דאין צריך לפרוע הוצאה".

נראה שסברו הראשונים שאין לחייב את המפסיד בדין לשלם הוצאותדיון לצד שכנגדו.

כן נפסק גם בשו"ע חו"מ (סימן יד סעיף ה):

"המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו, אע"פ שהזקיקו לדון בעיר אחרת".

הרי שבנידון שלפנינו הנתבע פטור מהחזרי הוצאות משפט לתובע.

אמנם, ביחס לאדם שסירב לבוא לדין, והוציא התובע הוצאות להביאו, השו"ע (שם) פוסק כרא"ש, שאם היה הנתבע מסרב לבוא לבית דין והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד לדין, חייב הנתבע לפרוע לו כל הוצאותיו, אך אין אלו נסיבות המקרה שלפנינו.

אופן אחר לחיוב תשלום הוצאות משפט הוא כאשר סיכמו ביניהם הצדדים לדון בב"ד מסויים ולבסוף אחד מהם לא הופיע.

במרדכי בסנהדרין, פרק זה בורר סי' תשז (שהוזכר כבר לעיל) איתא בהמשך דבריו:

"אמנם אם ראובן אמר לשמעון נלך לב"ד הגדול ואמר שמעון ואני אבוא אחריך לאותו ב"ד הגדול, אם יחזור ראובן ויטען על שמעון ויאמר אני פיזרתי מעותי על שהלכתי לב"ד נגדך ולא באת אני שואל ממך יציאותי, רבינו מאיר מחייב את ראובן לשלם כל יציאותיו אע"פ שלא נדר לו, ולא שייך למימר משטה אני בך בדבר הזה וכמה דברים יש שאין צריכין קנין".

המרדכי פוסק שבאופן שהיתה הסכמה בין בעלי הדין להגיע לדיון בבית דין מסויים ובסופו של דבר אחד מהצדדים לא הגיע לאותו מקום לדון וחברו בא, זה שלא בא חייב לשלם לבעל דינו כל הוצאותיו שהוציא כדי להגיע שמה.

דין זה נפסק גם ברמ"א חו"מ סי' יד סע' ה. הסבר דין זה הינו לכאורה דהוי כגרמי ולא כגרמא, ועי' ביאור הגר"א שם סקל"א. ואולם, גם מקרה זה אינו תואם את נסיבות המקרה שלפנינו.

אופן נוסף לתשלומי הוצאות משפט הוא כאשר תבע את חברו כדי להטריחו ולצערו.עי' בספר ישועות יעקב (חו"מ סימן יד) וכך כתב שם:

"נראה במלוה שכפה ללווה לילך לפני ב"ד הגדול ונמצא ששיקר בתביעתו, דחייב לשלם לדברי הכל ההוצאות, שהרי זה כפאו וע"פ דיבורו הוצרך לעשות הוצאות... אבל במקום שנתברר שתואנה הוא מבקש ובעלילה בא עליו כשכפאו המלוה ודאי חייב לדברי הכל ההוצאות".

דבר זה יכול להתברר באופן שהביא הנתבע עדים להצדיק את טענותיו ולסתור טענות התובע.

כן איתא גם בספר תשובות והנהגות (ח"ד סי' שג) לאחר שמביא דין הוצאות כפיית המסרב לבוא לדין ודין האומר "לך ואבוא אחריך" (שהוזכרו לעיל):

"ונראה עוד דבכל מקום שניכר שהתובע ידע בעצמו שאין ממש בתביעתו, ובמזיד רצה לצער ולגרום נזק להנתבע, שיהיו להנתבע הוצאות עורך דין וכדומה, מחייבין אנו אותו בהוצאות". וכך מסיים שם בהמשך דבריו:"שנתברר שהתובע ידע מעיקרא שדבריו הם שקר ואין לו סיכוי לזכות בדין, רק רצה לצער ולהזיק את הנתבע, כה"ג מחייבין אותו בשילום ההוצאות מן הדין".

נמצא א"כ לדבריהם שבכגון זה שנראה לב"ד שיודע התובע שאין סיכוי לתביעתו ואין בה ממש ואף ע"פ כן תובע כדי להטריח את הצד שכנגדו ולגרום לו הפסדים לחינם, מחייבים אותו בהוצאות משפט שהוציא בעל דינו. ואולם, גם אופן זה אינו תואם את נסיבות המקרה שלפנינו.

מסקנה

א.          התובע זכאי לפיצויי פיטורים ע"פ החוק, כפי המובא והמפורט בפסק הדין.

ב.          על הנתבע להסדיר את תשלום פיצויי הפיטורים בתוך 30 יום.

ג.           על הנתבע לשלם לתובע דמי הבראה בעבור השנים שעבר אצלו, ע"פ החוק. זאת בפרק זמן הנ"ל.

ד.          על התובע להמציא לנתבע מסמכים שלא קיבל את מלוא ימי חופשה בהתאם למגיע לו ע"פ חוק, ועל הנתבע לשלם זאת, בתוך פרק זמן הנ"ל.

ה.         על הנתבע להמציא לתובע את תלושי השכר החסרים, קרי - תלושי שכר של החודשים פברואר 07 וכן דצמבר 07.

ו.           הנתבע פטור מתשלומי הוצאות משפט.

כנספח לפסק דין הקודם, אביא פסק דין אחר שנכתב על מקרה שנדון לפנינו בבית הדין בחיפה, שהתבסס בעיקרו על הנימוקים שהובאו לעיל, אך התביעה שונה וממילא העובדות נשוא הדיון ופסק דין סופי, שונים.

נספח (פסק דין בעניין פיצויי פיטורין שניתן בבית דין חיפה באותה תקופה)

בפנינו תביעת בוררות של א. נגד מ.(מנכ"ל מוסדות ח. ל.).הצדדים חתמו על שטר בוררות בבית הדין וקבלו עליהם בקנין לקיים את הכרעת בית הדין. התובע עבד אצל הנתבע כמלמד בישיבה הקטנה (במכינה) של מוסדות ח. ל. בחודש אלול תשס"ו התחיל ללמד בישיבה. התשלום המסוכם ביניהם עמד על 800 דולר לחודש. הסיכום נעשה עם הרב פ., ראש המוסדות. לא היה ביניהם סיכום בכתב או חוזה עבודה חתום, כל הסיכומים נעשו בעל פה. התובע לימד שיעורי בקיאות (אחה"צ) בישיבה עד חודש ניסן (חודש ניסן עצמו הוא בין הזמנים, ואז לא לימד). לדברי התובע, יומיים לפני תחילת הזמן התקשר הנתבע אל התובע והודיע לו שבזמן הבא (זמן קיץ) הוא לא ילמד בישיבה, דהיינו שהוא מפוטר מעבודתו בישיבה. לדברי התובע, הנתבע נימק את הפיטורים בקשיים כלכלים של המוסד.

התובע סיפר כי טרם החל לעבוד בישיבה הוא לימד בבית ספר, והפסיק את עבודתו שם רק בשל העובדה שקבלו אותו לעבוד בישיבה, והוא העדיף את העבודה בישיבה על פני בית הספר, מבחינת שעות העבודה וכן הסיפוק בהוראה. רק לאחר שסיכם עם הרב פ. על התחלת עבודתו בישיבה הוא הודיע לבית הספר על כך שהוא לא ממשיך ללמד אצלם.

תביעותיו הן שלוש:

א.          תובע פיצויי פטורים ע"פ החוק.

ב.          תובע תשלום על חודש ניסן (בין הזמנים).

ג.           תובע לקבל שכרו עד סוף השנה.

זו היתה תשובתו של הנתבע:

הנתבע טען כי התובע לא היה מדווח אמת באשר לשמירת זמנים, בכולל ובעת שלימד בישיבה. היה מחסיר תדפיסי נוכחות בכניסה וביציאה, בהם היה מחוייב.עוד טען כי התובע היה מבקש שישלמו לו על שעות בהם לא נכח או על מבחנים שלא בחן.

עוד טען כי השאיפה של ההנהלה היתה להגביה את רמתה של הישיבה, והתובע לא סיפק את התוצאות המבוקשות. כן טען כי גם התלמידים באו בתלונות באשר לעבודתו של התובע.

עוד השיב כי כבר בחודש אדר הוא הודיע לתובע על הפסקת העסקתו בישיבה.

הנתבע טען כי לתובע לא מגיע פיצויים ע"פ חוק, וכן לא שכר עד סוף השנה. כן טען שלא מגיע לו שכר גם על חודש ניסן.

לאחר משא ומתן הדומה במהותו לזה שהובא בפסק דין הנ"ל שהוצג לעיל, המשיך פסק הדין בהכרעת הדין לאור סעיפי החוק השונים:

חוק המדינה - פיצויי פיטורים

לאחר שקבענו כי ענין פיצויי פיטורים נקבע למעשה ע"פ חוק המדינה, שומה עלינו לבדוק מה קובע חוק המדינה במקרה זה.