חיוב בדמי שימוש בעבור מגורי בן זוג בדירת הצדדים

אמנם אם היא היתה מוציאה אותו מהדירה, היתה חייבת לשלם לו על כך, כפי המובא במחנה אפרים ועוד פוסקים (יובא להלן) על שהוצרך לשכור דירה לעצמו, ואולם כאשר הוא עזב מעצמו, היא פטורה מכך.

ויש להוסיף דבר מה. במקרה שהאשה היתה עובדת בתקופת הפירוד (עד הגירושין), ולא היתה זכאית למזונות (מדין אשה האומרת "איני ניזונת ואיני עושה"), היה מקום לברר האם זכאית למדור בתקופה ההיא. ועי' בב"ש (אבהע"ז, סימן סט ס"קא) שכתב שאמנם הרמ"א פסק (סימן סט סעיף ד) שהאומרת "איני ניזונת וכו'" אין לה כסות, אך זה רק לדעת הסוברים שמזונות וכסות הם מדרבנן (הרמב"ן והר"ן). ואולם, למד"א שכסות היא מהתורה (ומזונות דרבנן), נמצא שאין הכסות כנגד מעשה ידיה, ולכן אף אם אמרה "איני ניזונת וכו'" יש לה כסות. ממילא נפיק שישלה גם מדור שהוא מדין כסות.

ואולם, החזו"א חלק על הב"ש הנ"ל וסבר שלכל הדעות, כשאומרת האשה "איני ניזונת וכו'" אין לה כסות, אף לסוברים שכסות היא מהתורה (ועי' במאמרו של הגרז"נ גולדברג שליט"א שם, עמוד רצה). עולה לשיטתו שגם את המדור הפסידה, אם בחרה שלא לשתף את בעלה במשכורתה בכל אותם החודשים (מדין "איני ניזונת וכו'").

ב. מגוריה בדירה לאחר הגירושין

ביחס לתקופה שלאחר הגירושין (מחודש טבת תשס"ח), נראה שיש לחייב את האשה בדמי שימוש ראויים (מחצית משכר דירה הראוי לאותה הדירה). זאת על סמך המובא בגמרא ב"ק דף כ-כא ודף צז ע"א וע"פ מה שנפסק בשו"ע חו"מ סימן שסג סעיף ו.

וכך מובא בגמרא שם (ב"ק כ ע"א, ע"ב):

"אמר ליה ר' חסדא לרמי בר חמא, לאהוית גבן באורתא בתחומא דאיבעא לן מילי מעליתא, אמר מאי מילי מעליתא אמר ליה הדר בחצר חברו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר, או אין צריך, היכי דמי אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר זה לא נהנה וזה לא חסר, אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, זה נהנה וזה חסר, לא צריכא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר מאי, מצי אמר ליה מה חסרתיך או דילמא מצי אמר ליה הא אתהנית וכו'. תא שמע הבית והעליה של שנים שנפלו, אמר בעל העליה לבעל הבית לבנות והוא אינו רוצה, הרי בעל העליה בונה ביתו ויושב בה, עד שיתן לו יציאותיו, יציאותיו הוא דמחייב ליה לבעה"ב, הא שכרו לו, שמע מינה זה נהנה זה לא חסר, פטור, שאני התם דביתא לעליה משתעבד, תא שמע ר' יהודה אומר אף זה הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר שמע מינה זהנהנה וזה לא חסר חייב, שאני התם משום שחרוריתא דאשייתא".

ועוד מובא בגמרא שם (כא ע"א):

"שלח ליה רבי אבא בר זבדא למרי בר מר, בעי מיניה מרב הונא, הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר או לא? אדהכי נח נפשיה דרב הונא, א"ל רבה בר רב הונא, הכי אמר אבא מרי משמיה דרב: אינו צריך להעלות לו שכר, והשוכר בית מראובן, מעלה שכר לשמעון. שמעון מאי עבידתיה? הכי קאמר, נמצא הבית של שמעון, מעלה לו שכר. תרתי? הא דקיימא לאגרא, הא דלא קיימא לאגרא. אתמר נמי, א"ר חייא בר אבין אמר רב, ואמרי לה אמר ר' חייא בר אבין אמר רב הונא, הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, אינו צריך להעלות לו שכר, והשוכר בית מבני העיר, מעלה שכר לבעלים. בעלים מאי עבידתייהו? הכי קאמר, נמצאו לו בעלים, מעלין להן שכר. תרתי? הא דקיימא לאגרא, הא דלא קיימא לאגרא. אמר רב סחורה אמר רב הונא אמר רב: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, אין צריך להעלות לו שכר, משום שנאמר (ישעיהו, כד)'ושאיה יוכת שער'. אמר מר בר רב אשי, לדידי חזי ליה, ומנגח כי תורא. רב יוסף אמר ביתא מיתבא יתיב. מאי בינייהו? איכא בינייהו, דקא משתמש ביה בציבי ותיבנא".

וז"ל השו"ע שם:

"הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, שאמר לו 'צא', ולא יצא, חייב ליתן לו כל שכרו. ואם לא אמר לו 'צא', אם אותה חצר אינה עשויה לשכר, אינו צריך להעלות לו שכר".

והוסיף הרמ"א בשם המרדכי (ביחס למקרה שלא אמר לו "צא" ובחצר שאינה עשויה לשכר):

"ואף על פי שהוציא את בעל הבית בעל כרחו מן הבית והואדר בו". ועוד הוסיף בשם הנימוקי יוסף: "ואפילו היה רגיל להשכיר, רק שעכשיו לאעביד למיגר, בתר האי שעתא אזלינן".

והוסיף השו"ע שפטור זה שחצר שאינה עשויה לשכר הוא אף על פי שדרך הדר שם לשכור מקום לעצמו, זאת משום שזה נהנה וזה אינו חסר.

עוד הוסיף הרמ"א את המובא במרדכי ובנימוק"י:

"ודוקא שכבר דר בו (= אז פטור לשלם בחצר שאינה עשויה לשכר), אבל לא יוכל לכופו לכתחילה שיניחנו לדור בו, אע"פ דכופין על מדת סדום במקום שזה נהנה וזה אינו חסר, הני מילי בדבר דאיבעי ליהנות לא יוכל ליהנות. אבל בכי האי גוונא דאי בעי בעל חצר ליהנות ולהרויח להשכיר חצירו היה יכול, אלא שאינו רוצה, אין כופין אותו לעשות בחנם".

ועי' עוד בזה מה שכתב בשו"ת מהרשד"ם חלק חו"מ סימן תס"ג (ד"ה תשובה).

והוסיף השו"ע: "ואם החצר עשויה לשכר, אף על פי שאין דרך זה לשכור, צריך להעלות לו שכר, שהרי חסרו ממון".

ביחס לזה הוסיף הרמ"א הלכה חשובה: "וסתם בתים בזמן הזה קיימי לאגרא, ואף על גב דעדיין לא השכירו מעולם (מרדכי פרק כיצד הרגל, והגהות מיימוני פ"ג דגזילה, ועיין בת"ה סימן שי"ז)".

ג. ביאור החיוב

ועי' במחנה אפרים (הלכות גזילה, סימן יא), שם דן בענין הדר בחצר חברו שלא מדעתו, וכתב שאין לדמות זה לדין המבטל כיסו של חברו דהוי רק גרמא, משום ששם לאו ברי היזקא, שהרי יתכן וחברו לא ירוויח בכיסו, ועוד שבאותו זמן לא היה שם מי שיתן את הרויח, מה שאין כן הדר בחצר חברו (באופנים שחייב) שע"י שההוא נכנס וגר שם לא ניתן להשכיר את הבית לאחרים, וממילא בפעולתו מפסיד לחברו, וזהו ברי היזקא, וחייב מדינא דגרמי.

והוסיף וכתב:

"הרי מבואר דכל שעיכב את חברו בידיים וע"י כן הפסיד חברו, דינא דגרמי מקרי ולא גרמא בנזיקין וכו', והוא הדין במי שמוציא את חברו מביתו והוצרך לשכור בית דירה, חייב לשלם וכו'. ולפ"ז הוא הדין כשנועל את ביתו של חברו ואינו מניחו להשכיר או שגירש את חברו מביתו, דבריא היזקא דודאי חייב לשלם, כיון דנחסר חברו על ידו והוי מידי דמנכר היזקא שאינו יכול להשכירה או שצריך בית אחר".

מענין לציין בענין זה את חידושו של הגרי"ש אלישיב שליט"א בפסק דין שכתב (מובא בפסקי דין רבניים, חלק ד עמוד 281, ומובא גם בקובץ תשובות, עמוד שע):

"ויש מקום לפי"ז לומר, באחד שגירש את חבירו מביתו והכניס אחר תחתיו (והשני יודע ומכיר מי הוא בעל הדירה), שבעל הבית יכול לדרוש דמי שכירות גם מזה שגירשו מביתו, ורצה מזה גובה, רצה גובה ממי שדר בביתו, מפני שי"ל שזה ג"כ מיקרי השתמשות ברכוש חבירו, הואיל והוא הכניס את חבירו לגור בבית ויש לו קורת רוח מזה, הרי אפשר לומר שדינו כאוכל מה שחבירו נפסד".

ביחס לנידון שלפנינו לכאורה, ע"פ המקורות שהובאו לעיל חייבת האשה לשלם דמי שימוש לבעלה לשעבר מכח שני דינים:

א.  הבעל אמר לה "צאי" (פתח תיק רכוש ביחס לחלקו בדירה וכן העניין נדון במסגרת הסכם הגירושין), וע"פ המובא לעיל, בכגון זה בכל מקרה חייב הדר להעלות שכר לבעל הבית (מקור הדין הוא ברבנו ירוחם, נתיב יב חלק א בשם ה"ר יונה, וכן מבואר ברשב"א ב"ק צז ב ד"ה אמר ר"פ), שהרי אין אומרים בזה את הכלל "כופין על מידת סדום", כמובא בסמ"ע שם ס"ק יד (ותשלם האשה על השימוש בחלקו בדירה).

ב.  גם אילולא היה אומר לה "צאי", היתה חייבת לשלם את מגוריה בבית שאינו שלה (בחלק שאינו שלה), משום שבית זה הוא חצר העשויה להשכיר, וכ"ש ע"פ דברי הרמ"א שסתם בתים כיום עומדים להשכיר (אין נהוג שיש לאדם דירה פנויה ואינו משכירה לאחרים).

ד. לא היתה שוכרת במקום אחר

ואמנם יש מהראשונים הסוברים שהדר בחצר חברו שלא מדעתו ואינו נהנה, שהיה מוצא דירה אחרת בחנם, פטור, אף על פי שהדירה עומדת להשכירה, שאין זה אלא גרמא (תוספות ב"ק כ ע"א ד"ה זה, רא"ש שם פ"ב סי' ו בשם הר"י, מרדכי שם סימן טז בשם ר' פרץ והג"א שם בשם מהרי"ח) והוי כמבטל כיסו של חברו. אולם ענין זה לא יוכל לפטור את הנתבעת שלפנינו מתשלומי השימוש בדירה, שהרי אין לנו סמך לכך שיכלה למצוא דירה בחינם, וכן משום שרוב הראשונים חולקים על כך וסוברים שבכל חצר העשויה להשכיר, הדר שם חייב, אף אם אין דרכו לשכור (רי"ף ב"ק שם, רא"ש שם, רמב"ם, גזלה ואבדה פרק ג הלכה ט, הרא"ה שם בשם כל הגאונים ורבו, נמוק"י שם בשם רמ"ה וריטב"א, אור זרוע ב"ק פ"ב סימן קכג בשם ר"ש ב"ר אברהם וראבי"ה, שו"ע חו"מ סימן שסג סעיף ו), שהרי אכל מחסרון הממון של חברו (ועי' אנציקלופדיה תלמודית ערך גרמא וגרמי).

ה. גם ילדיה גרים בדירה

ונראה להוסיף ולומר שבנידון דידן ישנה סברא לחייב אותה בדמי שימוש אף אם לא היה הבית עומד להשכרה. זאת ע"פ המובא במסכת בבא קמא דף כא, שהסיבה שהדר בחצר חברו פטור להעלות לו שכר (בחצר דלא קיימא לאגרא) היא משום הסברא שטוב הוא לבית שישבו בו אנשים (או משום שלא באים לשם מזיקים, או משום שדיירי הבית מטפלים בבית בעת שהותם בו), והרי בנידון שלפנינו גרה האשה בבית יחד עם ילדיה (במשך חלק מהתקופה גרה רק עם בתה), וניתן לומר שהבית היה נשמר אף אם לא היתה היא עצמה מתגוררת בו.

סברא זו מצאתי גם בשו"ת מהרשד"ם (חלק חו"מ סימן תסג) שכתב בסוף תשובתו:

"אבל הדר בחצר חברו, אי לאו משום דכתיב 'ושאיה יוכת שער' או משום טעמא דביתא מיתבא יתיב היה צריך להעלות לו שכר, ולא יועיל טעמא דזה נהנה וזה אינו חסר".

סברא זו מובאת גם בשו"ת תורת אמת (סימן קכט):

"ולהכי דבדר בחצר חברו אפי' שכבר דר, כיון שהוא שלו של בעה"ב ואין לזרים אתו, אי לאו משום טעמא דושאיה יוכת שער או טעמא דביתא מיתבא יתבא, היה חייב להעלות לו שכר, ואין בזהמדת סדום שיקח ממונו של אדם בע"כ".

מאידך גיסא היה מקום לומר שאם לא היתה היא גרה שם, גם ילדיה לא היו גרים שם, שהרי סמוכים על שולחנה, וממילא לא ניתן להסתמך על סברא זו בכל מקרה, ועדיין צ"ע בזה.

ו. שותף שגר בדירה המשותפת

ואולם, למרות כל המקורות שהובאו לעיל שיש לחייב את האשה בדמי שימוש מעת חיוב הגט שהוטל עליה, ישנו מקור נוסף שממנו עולה לכאורה שהיא פטורה לעיתים מלשלם דמי שימוש עבור מגוריה בדירה המשותפת.

ברמ"א חו"מ סימן קעא סוף סעיף ח מובא אודות חלוקה בין שותפים:

"לא חלקו, והשתמש בו אחד מן השותפין כמה שנים, לא יוכל אח"כ האחר לומר אשתמש גם כן זמן שנשתמשת, דכל זמן שלא חלקו כל אחד בשלו הוא משתמש (רשב"א, סימן תתקט)".

הרי גם בנידון שלפנינו מדובר בדירה המשותפת בין שניהם, ורשאית האשה לטעון שהשתמשה בשלה, ואין לתבוע ממנה שכר עבור כך.

יש לבאר שכל המקורות שהובאו לעיל (שעולה מהם לחיוב תשלומים) הינם רק ביחס לאדם שגר בדירתו של חברו מבלי קבלת רשות, אך אינם מיוחסים לדירת השותפים, שדר שם שותף אחד לבדו (שהרי גר בחלקו ברשות).

יש לציין כי אילו היתה האשה משכירה את הדירה המשותפת באותה תקופה, היה השכר לאמצע בכל מקרה, כמובא בנתיבות המשפט שם ס"ק יב ובפת"ש שם ס"ק ט. עוד יש לציין כי אם היתה האשה מוציאה את בעלה מן הדירה, ולא נותנת לו אפשרות לגור שם (כגון צו מניעה או צו הרחקה), היתה מחוייבת לשלם לבעל דמי שימוש, שהרי לא היה יכול לגור שם כמותה (ועי' ברא"ש ב"ק פרק ב סימן ו, וכן עי' במחנה אפרים שהובא לעיל, וכן עי' שורת הדין כרך יא עמוד ש).

אך מאידך גיסא, יתכן לומר שעצם העובדה שהאשה לא פינתה את הדירה, והיה הבעל לשעבר מנוע מלגור שם משום האיסור לגור עם גרושתו, הוי כאילו מנעה ממנו את המגורים שם, ומשכך תחויב בדמי שימוש מעת הגירושין.

מסקנה

לאור האמור וטרם הכרעת הדין, בית הדין פונה לצדדים לנהל משא ומתן מתוך רצון טוב וכבוד הדדי, לשם הגעה להסדר מוסכם באשר לתשלומי דמי שימוש, ברוח הדברים שפורטו לעיל, וזאת בתוך 30 יום.

בהיעדר הסכמה, בית הדין יתן החלטתו לאור הסוגיה ההלכתית הנ"ל.