חיוב שואל על פקדון שהוחרם ממנו ע״י הנהלת ישיבה

ב. נאנס הפקדון כשהיה ברשות השואל באונס שהיה קורה גם אם היה ברשות הבעלים, האם חייב השואל באחריות. 

ג. האם מדין השבת אבידה, חייב המשאיל לגלות עצמו בפני ההנהלה כדי להציל ולחפות על השואל.

תשובה

א. הרי שלך לפניך - כשהחפץ ביד ההנהלה

בנתיבות המשפט בהקדמה לסי׳ עו כתב וז״ל:

"לכן נראה וכו', וראיה לזה מב״ק דף מה. גבי שור החזירו עד שלא נגמר דינו מוחזר וכו׳. ועיי״ש בתוס׳ דאפי׳ כשהוא ביד ב״ד מצי אמר ליה הרי שלך לפניך עיי״ש, ואף דשם הב״ד ודאי לא יתנו לו השור לבעלים לא מיבעיא קודם שנגמר דינו דודאי לא יתנו לו הב״ד דהא יעריקנו לאגמא, אלא אפי׳ אחר שנגמר דינו ג״כ לא יתנו לו הב״ד, דהא צריכין לקיים בו מצות סקילה. אלמא דאפי׳ אם אין יכול הנגזל או המפקיד ליטלו יכול לומר הרי שלך לפניך. ואין להקשות דא״כ אם גזלו גזלן מיד הנפקד והגזלן לפנינו יהיה הנפקד יכול לומר ג״כ הרי שלך לפניך, דמה לי שהוא ביד ב״ד או ביד גזלן הא מיד ב״ד ג״כ אינו יכול ליטלו, זה אינה קושיא דהא כתבו התוס׳ וכו׳, א״כ ה״נ כיון שהוא ביד הגזלן וקיי״ל גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולים להקדישו וכו׳, מש״ה אינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך, שכבר אינו ברשותו מפני שהוא ברשות הגזלן שהגזלן קנה אותו בקנין גזילה, ועוד דהשבה ליד ב״ב בעי למיעבד כדמוכח בב״ק צח גבי הדוחף מטבע של חבירו לים וכו׳. עכ״פ מוכח דאף כשהוא ביד ב״ד דאף דאינו יכול ליטלו יכול לומר לו הרי שלך לפניך", עכ״ל.

מבואר מדברי הנתיבות דאם התופס לא קנה אותו בקניני גזילה, יכול לומר לו הרי שלך לפניך, ולכן שאני ב״ד מגזלן. א״כ בנידון דידן שמכשיר הטייפ נתפס ונלקח ע״י הנהלת הישיבה, והיא לא קנתה אותו בקניני גזילה, ובפרט שהודיעה שאם יבואו הבעלים ינתן לו המכשיר בחזרה, א״כ יכול לומר לו הרי שלך לפניך, וכמו באתפסיה לב״ד ומקיים השואל בזה חובת השבה.

והנה בלבוש מרדכי ב״מ ס״א תמה על הנתה״מ, וכן כתב בקובץ שעורים ב״ק אות קלח, שאם השור ביד ב״ד ודאי לא מיקרי השבה ואינו יכול לומר הרש״ל, דהא אפילו נפל למים צלולים דאפשר לבר אמוראה למישקליה מ״מ כל כמה דלא שקליה אין גזלן יכול לומר הרש״ל, וכ״ש כשהוא ביד ב״ד דא״א למישקליה מיד ב״ד, עיי״ש שביארו דע״כ איירי שהשור עכשיו ביד השומר וכגון שברח מב״ד, וס״ל לתנא דברייתא כיון דשעה אחת לא היה יכול לומר הרש״ל, בשעה שהיה ביד ב״ד, כבר נתחייב בתשלומי דמיו ותו לא מצי פטר נפשיה באיסורי הנאה, ותנא דמתני׳ ס״ל כיון דגם בשעה שהיה ביד ב״ד לא נשתנה יכול עכשיו לומר הרש״ל, ואף דבשינוי דהדר למ״ד קני ודאי לא יכול לומר הרש״ל גם אחרי שיחזור לברייתו, היינו משום דכבר נקנה להגזלן בשעת השינוי אבל הכא לא נשתנה ולא נקנה לגזלן גם בשעה שהיה ברשות ב״ד אלא שלא היה יכול להשיבו אז, אבל עכשיו שהוא בידו יכול לומר לו הרש״ל, וכמו בנפל לים ואח״כ לקחו מהים דיכול לומר הרש״ל אף דבשעה שהוא בים לא היה יכול לומר לו הרש״ל. א״כ לפי״ד ודאי הכא השואל אינו יכול לומר הרש״ל כשהמכשיר נמצא ביד ההנהלה.

ועוד כתב שם בקוב״ש וז"ל:

"וי״ל דבנפל לים לא פליג תנא דברייתא דגם בשעה שהיה בים לא נתחייב בתשלומים, שהרי היה יכול להוציאו ע״י בר אמוראה אבל הכא כשהוא ביד ב״ד הרי לא היה יכול להוציאו מב״ד וכבר נתחייב בתשלומין", עכ״ל.

א״כ בנידון דידן אפשר דלא נתחייב בתשלומי דמיו כשהוא ביד ההנהלה, דהרי יכול להוציאו אם ימסור את שם הבעלים, או שהבעלים עצמם יגלו עצמם להנהלה ויקחוהו. אבל מ״מ כל זמן שהמכשיר ביד ההנהלה בודאי לא מיקרי השבה.

והנה יש לתמוה על דברי הנתה״מ למה יקרא השבה כשהוא ביד ב״ד, וכמו שהקשה בקוב״ש. ועוד, הגע עצמך שומר שקבל שמירה על חפץ ויניח אותו בבית אחר, האם יוכל לומר למפקיד הש״ל ביד פלוני, ודאי לא, וא״כ מ״ש ביד ב״ד דיכול לומר. אלא נראה דהנתה״מ מיירי באופן שהשומר והמפקיד באים לב״ד שהשור נמצא לפניהם, ורק באופן זה חידש הנתה״מ דיכול לומר לו הש״ל, מכיון ששהב״ד לא קנו אותו בקניני גזילה. אבל היכא שהשומר והמפקיד אינם בב״ד והשור נמצא בב״ד, אם יאמר השומר הש״ל בב״ד, ודאי לא הוה השבה. וכ״נ מדקדוק לשונו של הנתה״מ שכתב וז״ל:

"ואין להקשות דא״כ גם אם גזלו גזלן מיד השומר ״והגזלן לפנינו״ יהיה הנפקד יכול לומר הרש״ל", עכ״ל.

ודקדוק לשונו ״והגזלן לפנינו״ לכאורה מיותר, ונראה כוונתו דאם הגזלן אינו לפנינו פשיטא דאינו יכול לומר הש״ל דאינו השבה בכה״ג, ורק אם הגזלן לפנינו אפשר דמיקרי השבה, כמו כשהיה השור בב״ד דהוה השבה. וע״ז כתב הנתה״מ דשאני גזלן דיש לו קניני גזילה ולאו השבה היא אף דהגזלן לפנינו, ודו״ק.

ולפי״ז בניד״ד ודאי אם השואל יאמר למשאיל שמכשיר הטייפ נמצא ביד ההנהלה, והש״ל, לא מיקרי השבה אף לדברי הנתה״מ. רק אם יבואו שניהם, השואל והמשאיל, בחדר ההנהלה שבו מצוי המכשיר, יוכל להפטר בטענת הש״ל, דהוי כמו שור נגח שנמצא ביד ב״ד וגם השומר והבעלים שם, דנפטר בטענת הש״ל. אלא שבנד״ד הרי השואל אינו רוצה בכך, כיון שאינו רוצה לגלות מיהו הבעלים, לכן מה שאומר בחוץ לבעלים הרש״ל, לא הוה השבה.

ב. אחריות שומר בנזק שהיה יכול להיגרם גם אצל הבעלים

מסתבר שאדם הנותן חפץ לשמור ונגנב מבית השומר, אף דאותה גניבה היתה יכולה לקרות גם אצל הבעלים, אין השומר נפטר מאחריותו, שהרי ע״מ כן הפקידו הבעלים שאחריות שמירתו תהיה על השומר. וה״ה בנד״ד, אין השואל נפטר מאחריות הפקדון בטענה שגם לולי שהיה שואל את המכשיר היתה ההנהלה מוצאת אותו ביד הבעלים ומחרימה אותו.

ג. חיוב לגלות מדין השבת אבידה או לא תעמוד

פסק בשו״ע חו״מ סי׳ כח סעי׳ א:

"היודע עדות לחברו וכו׳ חייב להעיד אם יתבענו שיעיד לו וכו׳, ואם כבש עדותו פטור מדיני אדם וחייב בד״ש".

ובפת״ש שם ס״ק ד הביא בשם המשכנות יעקב דדין זה צע״ג דהרי גם בלא תבעו חייב משום לא תעמוד על דם רעך, ועוד דהוה השבת אבידה וכו׳.

ואף בנד״ד יש מקום לחייב את הבעלים של המכשיר לגלות עצמם בפני ההנהלה גם מדין השבת אבידה וגם מדין לא תעמוד וכו׳. ונפ״מ בין הטעמים דאם זה מדין השבת אבידה, י״ל שכיון שעלול לסבול בזיון ונזיפה מצד ההנהלה כשיתגלה להם שהוא הבעלים ועבר על מצוותם, ה״ז כזקן ואינו לפי כבודו שפטור מהשבת אבידה, לסוברים שזקן לאו דוקא אלא ה״ה כל אדם שאינו לפי כבודו, אבל מדין לא תעמוד וכו׳ אפשר דחייב אף בכה״ג אע״פ שיסבול בזיון ואי נעימות, ודו״ק.

וכן יש להסתפק היכא דמזיק ע״י גרמא בכה״ג דיהיה לו בזיון, האם חייב בדיני שמים, או אפשר כיון דנמנע מחמת הבזיון, פטור אף מגרמא.

יהושע ווייס