מחלוקת בשאלה אם היה היתר עיסקה בהלוואה

ביה״ד לעניני ממונות שע״י הרבנות הראשית לירושלים תיק מס׳ 325-נד כרך ד עמ' לה-לו

בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב״ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא.

פס״ד בתביעה להחזר הלואה ורבית

נושא הדיון

התובע הלווה לנתבע סכום כסף והנתבע התחייב להחזיר לו עם רבית של 2% לחודש. הנתבע לא הגיע לבית דין, אך שלח מכתב שבו הוא מודה לתביעה.

התובע צירף מכתב מרב הישוב המאשר שבזמנו הכין לתובע כתב עיסקא שעל פיו יעשה את עסקיו, ולמרות שאינו יודע אם ההלואה המדוברת נעשתה עפ״י אותו כתב, הוא משער שאכן כן מכיון שאין אדם חוטא ולא לו.

פס״ד

הנתבע חייב לשלם את ההלואה עפ״י הודאתו. בנוגע לריבית, מכיון שלא הוכח שנעשה בהיתר עיסקא כדין, יש לפשר בענין.

השאלה לדיון

מלוה שטוען שהלוה בהיתר עיסקא ואין לו שטר המסייע לדבריו, האם מחייבים את הלוה עפ״י טענתו.

תשובה

פסק הרמ״א בשו״ע יו״ד סי׳ קסט סעי׳ כה שבטענות שבין הלוה למלוה שזה טוען שהלוה לו באיסור וזה טוען שהלוה לו בהיתר, אם המלוה בא להוציא מן הלוה הלוה נשבע ונפטר. ועי׳ ש״ך יו״ד שם ס״ק עט שהקשה שבמרדכי כתב בסתם שהמלוה נאמן בלא שבועה, ומשמע אפי׳ במלוה ע״פ, ומש״כ הב״י שבמלוה ע״פ פשיטא דאינו נאמן להוציא, כבר תמה הד״מ אמאי פשיטא, דהא י״ל מטעמא דאין אדם משים עצמו רשע אינו נאמן, וגם העט״ז כתב דנשבע הלוה ונפטר אע״ג דמשויה נפשיה ונפש המלוה רשיעי, חזקה דממונא עדיפא ללכת אחריו ע״י שבועה. ונשאר הש״ך בצ״ע. ועי׳ אגרות משה חו״מ ח״א סי׳ כב שביאר דעת הרמ״א בזה.

נאמנות על כך שהיה היתר עיסקה בהלוואה

ובנידון דידן שהמלוה טוען שהיה עפ״י היתר עיסקא ואין לו שטר, הגם שמבואר בשו״ת צ״צ יו״ד סי׳ פח שמועיל גם כשפירשו כן בעל פה אע״פ שלא כתבו בשטר, ולדעת הדברי חיים בהשמטות לח״ב סי׳ טז בכל הלואות אנו אומרים שמסתמא נעשו ע״ד עיסקא, מ״מ כשלא כתבו הרי לדעת הרמ״א הלוה נשבע ונפטר, ומכיון שהלוה לא הופיע לבי״ד ורק הסכים עם התביעה מבלי לפרט האם נעשה עפ״י היתר עיסקא או לא, יש מקום לפשר בענין.