חלוקת מטלטלין לאור הסכם גירושין

אורות המשפט חלק ג עמוד קפא

בפנינו תביעה לחלוקת רכוש לאחר הגירושין, כאשר הבעל לשעבר(התובע) דורש לקבל לידיו שלושה פריטים המצויים בדירתה של האשה:

א.    ספריו, המצויים כיום בארגזים בדירתה של האשה.

ב.    ארגז כלי עבודה.

ג.     ציוד מחנאות, הכולל אוהל ושאר אביזרים.

התובע טוען כי היה סיכום בעל פה בין הצדדים כי החפצים הנ"ל יועברו לרשותו.

האשה-הנתבעת לא הגיבה בדיון לטענה זו, אך טוענת כי בהסכם הגירושין שנערך ביניהם טרם הגירושין נאמר כי "הבעל יטול את מטלטליו האישיים", ולטענתה החפצים הנ"ל אינם בכלל מטלטליו האישיים של התובע.

לשאלת בית הדין, מה יש לה לעשות עם ספריו של התובע או כלי עבודתו, השיבה הנתבעת כי היא רוצה לשמור זאת לילדים שלהם הגרים עמה. לדבריה, אחד הילדים כבר לומד בישיבה.

האשה מודה כי מדובר בספרי קודש. בית הדין העיר לאשה כי הספרים לא היו מעולם בשימושה, האשה לא הכחישה עובדה זו, אך שבה וטענה כי היא חפצה שהפריטים הנ"ל יישארו לשימוש ילדיה.

לאחר הדיון שהתקיים בתאריך כ' טבת תשע"א 01.21.72, בית הדין הוציא החלטתו כי "על הנתבעת להגיש תצהיר החתום בפני עו"ד, האם היה סיכום ביניהם בעל פה באשר למטלטלין הנ"ל, כפי שטוען התובע וכמצויין לעיל. על הנתבעת להגיש התצהיר בתוך 10 ימים".

ואכן, בתאריך 13.1.11 התקבל תצהיר מטעם האשה, חתום בפני עו"ד, בו היא מצהירה (סעיף 4) כי לא היה סיכום בעל פה בינה לבין התובע, לא ביום חתימת ההסכם ולא לאחר מכן כי המטלטלין שהוא דורש בכתב התביעה יועברו לרשותו.

עוד מוסיפה בתצהיר (סעיף 3) כי בהתאם להסכם הגירושין, התובע לקח את מטלטליו האישיים לפני שנה, כשעזב את הבית, ובמשך שנה שלמה לא בקש ממנה את המטלטלין שהוא דורש כיום. והוסיפה (סעיף 6): "אם התובע היה חושב שהמטלטלין אותם הואדורש הם חפצים אישיים שלו, הוא היה דורש אותם לפני שנה כשעזב את הבית, ומשלא עשה כן, הדבר מעיד שהוא לא חשב אז והוא לא חושב גם כיום שהמטלטלין הם חפציו האישיים שלו ושתביעתו זו היא קנטרנית".

עד כאן השתלשלות הענינים בתיק.

טרם הכרעת הדין נעבור להגדיר מסברא חלק מהמושגים העולים לפנינו.

1. הגדרת "מטלטלין אישיים"

יש להגדיר מה בכלל "חפציו האישיים" או "מטלטליו האישיים" של אדם, נוסח הנכתב במרבית הסכמי הגירושין הנערכים בין שני צדדים טרם הגירושין ביחס לחלוקת מטלטלין ותכולת דירה, שם נאמר "הבעל נותן לאשה את תכולת הדירה, למעט חפציו ומטלטליו האישיים".

המושכל הראשון הוא כי הגדרה זו כוללת בעיקר פרטי לבוש, אולם ודאי שאין הדבר כך.

נמחיש את הדבר בדוגמאות מצויות. נראה כי אין חולק כי שקית תפילין של אדם הינה בכלל "חפציו האישיים". כנ"ל נראה כי אין חולק כי מכונת הגילוח של אדם הינה בכלל "חפציו האישיים". ומדוע? במה זה שונה משולחן, ארון, מיטה וכד', שודאי שאינם מוגדרים כחפצים אישיים? אלא שהגדרת הדבר הינה - פריט שהיה עד היום בשימושו הבלעדי של האדם, להבדיל מפריט שהיה בשימוש משותף שלבני הזוג או שאר בני המשפחה.

אולם לא די בהגדרה זו, ויש לחדדה ולקבוע כי נזקקים אנו לתנאי נוסף, והוא שמלבד העובדה שהחפץ היה בשימושו הבלעדי בלבד - החפץ היה לטובת שימושו האישי בלבד ולא לטובת שאר בני הבית. לדוגמה, מקובל כי האשה במשפחה היא זו העוסקת בפעולות ניקיון הבית. וכי פעולה זו הופכת את כלי הניקיון כגון מטאטא, מגב וכד' ל"חפציה האישיים" של האשה, רק בשל העובדה כי היא משתמשת בהם בלעדית? ודאי שלא. זאת משום שאמנם רק האשה משתמשת בהם, אך השימוש נעשה בעבור כל בני הבית, ממילא לא נוכל להגדירם כחפציה האישיים. רק פריט שמצוי בשימושה הבלעדי של האשה וכן משמש רק אותה בלבד, הוא זה שייחשב כחפציה האישיים של אשה, וכנ"ל אודות חפציו של הגבר, כגון הדוגמאות שהובאו לעיל, שהינם בשימושו הבלעדי של הגבר, ואינם משמשים את שאר בני הבית.

הכרעת הדין

בהתאם לאמור, ניגש להכרעת הדין. ונראה לחלק כך:

א.    באשר לספרי הקודש של התובע, אין חולק כאמור כי הם היו בשימושו הבלעדי של התובע, ולא היו לשימושם של שאר בני הבית, כך שיש להגדירם בשופי כ"מטלטליו האישיים", ועל הנתבעת לאפשר לתובע להוציאם מדירתה לאלתר. אני מסכים לקביעת כב' אב"ד הג"ר ישראל שחור שליט"א כי ספרי קודש בסיסיים המשמשים בד"כ את כל בני המשפחה, כגון חומשים וכד', אינם בכלל מטלטליו האישיים של התובע, והם ישארו לשימושם של האשה והילדים, אך בזה מדובר על מעט ספרים, וברור כי רובם המכריע של ספרי הקודש אינם בכלל זה.

ב.  באשר לכלי העבודה, נראה כי אין להכלילם בהגדרה הנ"ל, זאת מהסיבה הפשוטה, שהרי אמנם מסתבר שהתובע הוא זה שהשתמש בהם בלעדית, אך השימוש נעשה בעבור כל בני הבית, ולא רק בעבור צרכיו האישיים, ממילא יש להגדירם כחפצי המשפחה (בהתאם להגדרה שהובאה לעיל), אשר לפיה עולה מהאמור בהסכם הגירושין, יש להותירם בידי הנתבעת. ועוד נציין, אף אם היה עולה ספק בדבר שמא זה בכלל חפציו האישיים, הרי ידועה ההלכה ש"יד בעל השטר על התחתונה" מכח דין "המוציא מחברו עליו הראיה", ולא יוכל התובע להוציא מידי האשה את הכלים הללו.

ג.    באשר לציוד המחנאות, פה ההכרעה פשוטה יותר, שהרי גם השימוש בהם לא היה בלעדי של התובע (בפועל כל בני הבית השתמשו בזה וישבו בתוך האוהל), וגם מי שנהנה מהציוד לא היה התובע לבדו, אלא היה שימושו לטובת כל בני המשפחה. זאת אף אם הטיפול הפיזי בציוד זה היה ע"י התובע בלבד. למה הדבר דומה? לקרשי סוכה ודפנותיה, כאשר אמנם בדרך כלל אבי המשפחה הוא זה שבונה את הסוכה בפועל, אך האם נוכל להגדיר את צרכי הסוכה כחפציו האישיים, ודאי שלא! שהרי בניית הסוכה נעשית בעבור כל בני המשפחה ואף בפועל כולם נהנים מהסוכה ויושבים בצילה. ממילא פשוט שציוד המחנאות המצוי בדירתה של האשה אינו בכלל חפציו האישיים של התובע, ויש להשאירו בידי הנתבעת.

2. שתיקת האשה - כהודאה?

באשר לעובדה שהתובע טען בדיון כי היה סיכום בעל פה בין הצדדים שהחפצים הנ"ל יועברו לרשותו והנתבעת לא הגיבה על כך, נלע"ד כי אין לראות בכך הודאה של האשה, הודאה הגורמת להפסד המטלטלין נשוא התביעה, זאת מחמת שלוש סיבות:

א. האם יש להגדיר את שתיקתה כהודאה? אין לי ביטחון בכך. התובע טען כך בפתח הדיון בתוך כדי דבריו, הנתבעת אמנם לא הגיבה אך יתכן והיה זה משום שלא הבחינה בדבריו אלו (שאף לא כתובים בפרוטוקול הדיון, יתכן משום שנאמרו בחטף), או שחשבה בעת ההיא על טענותיה, או שמא חיכתה לדבר בתור שלה (שהרי הכלל הנהוג בבית הדין שאין אחד מתפרץ לדברי חברו, וכל אחד מדבר בתורו) ולאחר מכן נשמט מזיכרונה וכד'. איני משוכנע שיש לפרש את שתיקתה זו כהודאה בעובדה הנטענת. דין זה מיוחס בעיקרו לטוען טענות מול חברו והנטען שותק מולו (כמובא בכמה מקורות, וראה אבהע"ז סימן ב, חו"מ סימן פא ועוד).

ב. בנוסף, האם אכן דין שתיקה הוא כהודאה? ובכן, ראה דברי משפט ח"ג פסק דינו של הג"ר חיים שלמה שאנן שליט"א, שבין הנושאים הנדונים התייחס לדין "שתיקה כהודאה", והביא בתוך דבריו את שיטת הט"ז (חו"מ, פא, ב) שאין להוציא ממון מאדם על סמך דין "שתיקה כהודאה", זאת משום שמהשו"ע (חו"מ סימן פא סעיף ז) נראה שאין דין שתיקה כהודאה, שכתב שם שאדם ששתק מתחילה ועד סוף, אין שתיקתו כהודאה, משום שיכול לומר "לא חששתי להשיבך", ורק כשהודה מתחילה ואח"כ שתק, קיים דין זה. וכתב הט"ז שמכיון שהלכה רווחת היא כסעיף זה בשו"ע, לכן אין להוציא ממון ע"פ דין זה. וכן מובא בש"ך (חו"מ, פא, ט) כי שתיקה הבאה להפסיד ממון, אינה מחייבת (לאפוקי שתיקה הבאה לאשר נאמנות על דברי ספק).

וראה עוד מה שהביא שם בשם האחרונים.

3. הסכם בכתב מול סיכום קודם בעל פה

ג. אף אם נגדיר את שתיקתה כהודאה המחייבת, עדיין יש לומר כי הסכם בכתב הנעשה לאחר סיכום בעל פה הוא הקובע, והוא גובר על כל סיכום זה או אחר שנעשה טרם כתיבת ההסכם, ועצם העובדה כי התובע לא מצא לנכון להעלות את הסיכום הנ"ל כסעיף בהסכם הגירושין, ולא עוד אלא שכתב דברים שונים בהסכם, מעידה כי אף לשיטתו לא היתה משמעות לסיכום בעל פה שלשיטתו נערך בעוד מועד בין הצדדים.

ברם, ראה מש"כ הרמ"א חו"מ סימן רז סעיף א, שם כתב (בשם טור, רא"ש ועוד ראשונים): "וכן אם התנו תנאי ואחר כך כתבו השטר סתם, ודאי על תנאי הראשון כתבוהו". דין זה כמובן שונה מדין הגמרא בקידושין כי המקדש על תנאי ובעל סתם, בטל התנאי. ועי"ש בביאור הגר"א שם ס"ק ד שכבר מעיר זאת.

האם דין הרמ"א שם דומה לנידון דידן? לכאורה לא. שם מדובר שעשו שטר ללא הזכרת התנאי, ולכן התנאי הראשון שנעשה בע"פ הוא המחייב, אך בנידון דידן הרי עשו שטר והזכירו את הענין הנדון, קרי - חלוקת המטלטלין, אך עם תנאי שונה, שהרי אין הפריטים הללו בכלל חפציו האישיים של אדם, כפי שהובהר לעיל, ובכגון זה נראה ברור כי לכו"ע השטר שנעשה אח"כ הוא הקובע.

בנוסף, בנידון הסכם גירושין, הרי גם התנאי שנעשה בעל פה, נעשה בעת סכסוך ומשבר אמון בין הצדדים, ויתכן להעלות סברא כי האשה הסכימה לתנאי בעל פה (בהנחה שהיה תנאי כזה ואכן הסכימה לו בשעתו) ביודעה כי בהסכם הגירושין לא תעלה זאת על הכתב, והדבר לא יחייב אותה כלל ועיקר.

מסקנה

על הנתבעת להשיב לתובע את ספרי הקודש שלו לאלתר (למעט ספרי קודש בסיסיים ששמשו את שאר בני הבית, כגון חומשים וכד', וראה האמור בזה בגוף פסק הדין).

באשר לכלי העבודה וציוד המחנאות, הנתבעת פטורה מלהשיב לתובע חפצים אלו, והם יישארו ברשותה ולשימושה.