קבלת עדים כשאין מבינים את שפתם
פסקי דין ירושלים, כרך
ז, עמ' יח-יט
פסקי דין ממו״ר הגאון
רבי ברוך יצחק לוין זצ״ל
רב ור"מ "מקור
חיים", מייסד וראש
בית הדין לממונות בירושלים
בנידון
קבלת עדים כשבית הדין אינם מבינים את שפתם
המקורות להלכה
גרסינן במשנה מכות ו ב:
"אין הסנהדרין שומעין מפי התורגמן".
ושם:
"הני לעוזי דאתו לקמי׳ דרבא אוקי רבא תורגמן בינייהו".
ופריך:
"והיכי עביד הכי והתנן שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן".
ומשני:
"רבא מידע הוה ידע מה דהוו אמרי ואהדורי הוא דלא הוה ידע". ע״כ.
ובריטב״א מביא מחלוקת הראשונים אם הני לעוזי הוו
בעלי הדין או עדים. וביארנו בחידושינו לרמב״ם סנהדרין דפליגי מה דאין בי״ד שומעין
מפי התורגמן, אם זה דין בעדים, כיון דכתיב על פי שנים עדים, דעדים שאין מעידין
בעצמם הם פסולים לעדות מדכתיב על פי שנים עדים, כשם שדרשינן מפיהם ולא מפי כתבם,
דזה פסול בעדים שאין כאן עדים, או שאין חסרון בעדים, דהלא הם מעידים בפיהם, אלא
דזה דין בדיינים כיון שאין מבינים מה שהעדים מעידים אינם יכולים לדון עפ״י עדותם,
לפיכך אי נימא דהנהו לעוזים בע״ד הוו ע״כ אין זה פסול בעדים אלא חסרון בדיינים,
דבעלי דברים אם יש הסכמה ביניהם יכולים לשלוח את טענותיהם ע״י כתב, וע״כ דזה שאינם
מבינים את שפתם של בעלי הדברים זה חסרון בדיינים ולא מטעם מפיהם ולא מפי כתבם,
מפיהם ולא מפי התורגמן, וכיון דאין זה חסרון בעדים אלא בדיינים, ה״ה אם בעלי דברים
הם לעוזי, הרי זה כמו שהעדים הם לעוזי, כיון שהדיינים אינם מבינים את השפה, דא ודא
אחת היא. אבל לפי הראשונים דהנהו לעוזי עדים הוו, ולפי מה שמבואר במשנה דהחסרון
הוא מדכתיב על פי שנים עדים, לכן הפסול הוא בעדים, אבל בבעלי דברים אין שום פסול
מפיהם כמובן, לכן אם בע״ד הם לעוזי אלא שהדיינים אינם מבינים את שפת בעלי הדין, יש
עצות לזה.
ובחו״מ סי׳ יז סעי׳ ו בהל׳ דיינים:
"לא יהיה הדיין שומע מפי המתורגמן".
ובבאורים ס״ק יז:
"ומה שאנו נוהגים כשבאים הלועזים מארץ תורגמה ואין הבי״ד מכיר לשונם כלל שדנים ע״י מתורגמן, כתבה הסמ״ע הואיל ויש בי״ד קבוע הו״ל כקבלו עלייהו ואין אחר הקבלה כלום. והב״ח כתב הואיל ואי אפשר בענין אחר מותר, דלא בשביל זה יהיה עולם של הפקר. ובתומים ס״ק ו מביא תשובת הגאונים סי׳ קע: בדיני נפשות אין דנים עפ״י מתורגמן אבל בדיני ממונות דנים עפ״י מתורגמן לחייב החייב ולזכות הזכאי, דדוקא בד״נ אין דנים דאין אנו אחראים לדונם, ואדרבא והצילו העדה כתיב. ומסיק התומים דאין לזוז מדבריהם שכל דבריהם דברי קבלה". עכ״ל.
ובהל׳ עדות סי׳ כח כתב התומים שכל זה שכתב לענין
בע״ד אמור גם לענין עדים. ושם בעובדא דרבא הגם שהוא היה הרב של מחוזא וקבלו את
רבא, י״ל אפי׳ לסמ״ע שהיה שם בי״ד אחר שהבינו וידעו גם לדבר, משא״כ אם אין בי״ד
אחר שיודע ומכיר לשונם יכולים לדון, כיון שאין זה פסול בעדים אלא בדיינים דנים
דיני ממונות ע״י מתורגמן, דלא בשביל זה יהיה עולם של הפקר.
ונראה דגם לגאונים אין זה פסול בעדים אלא דין
בדיינים, משו״ה מחלקים בין דיני נפשות לדיני ממונות, אבל אם היה זה פסול בעדים,
וכי אם אין עדים כשרים ידונו בעדים פסולים שלא יהיה עולם של הפקר. ועי׳ בשער המשפט
סי׳ יז ס״ק ג שהביא בשם תשו׳ הרדב״ז ח״א סי׳ שלא, שהסכים לדברי הב״ח וסיים שם:
"ומזה הטעם אני אומר דאי ליכא תורגמן כלל שומעין טענותיהן ע״י רמיזות ותנועות ודנין עליהם".
ולפי מה שהסקנו גם בעדים הלעוזים אותו הדין.