פרע חוב מע"מ של חברו

פסקי דין ירושלים, כרך ז עמ' כו-כט

פס"ד ממו״ר הגאון רבי ברוך יצחק לוין זצ״ל

רב ור״מ ״מקור חיים״ מייסד וראש בית הדין לממונות בירושלים

בנידון פרע חוב מע״מ של חבירו, אם חייב להחזיר לו

המקורות להלכה

כללא דריביתא: אמר לוה למלוה הלויני סך כסף לזמן מסויים ואשלם לך בשביל שימוש הכסף כך וכך מעות לחודש, כיון שחייב לשלם לו מה שפסק כמו בשוכר דירה או כלים, דהשוכר חייב לשלם שכר השימוש במושכר, לכן אסרה תורה, או מדרבנן אם לא קצץ. ובארווח לי׳ זימנא לרש״י הארכת הזמן היא הלואה חדשה, וכיון דחייב לשלם בשביל הארכת הזמן הרי זו ריבית. ולשיטת תוס׳ בקדושין ז ב אין הארכת הזמן אלא מחילה על זכות התביעה בהגעת הזמן, וכיון שאין שום חיוב לשלם עבור מחילת זכות התביעה כיון שאין כאן מלוה חדשה, אין בזה ריבית. וכן פליגי בזה הרמב״ם והראב״ד במלוה ולוה ובהל׳ אישות. זה ברור ופשוט, כשאחד משתמש בכספו הוא, ומרויח הרבה ומתעשר, אין לאף אחד שום זכות לתבוע ממנו חלק בכספו, אלא אם באיזה אופן יצטרך לתת למאן דהו איזה תשלום, זה גובל בענין של קנס, אבל מצד הדין אדם שמרויח בכספו הוא הון תועפות, כל הרווחים שלו.

אם לא בקש מהזולת שילוה לו כסף, כי יש לו הרבה כסף ואינו זקוק להלוואות ומאן דהו פרע חובו בלי שיבקש ממנו שיפרע חובו, דינו הפורע חובו של חבירו אין זה אלא מבריח ארי ופטור מלשלם, ומכש״כ שאינו חייב לשלם שום תוספת למי שפרע, דמה שכספו נושא רווחים בבנק, הלא זה כספו של נושא הרווחים ואין לזר אף אם פרע חובו שום שייכות לרווחים של הבנק.

ולכאורה הלא שנינו בחולין דל״ד בבא מבית המלך ונטל את גורנו אם בחובו חייב לעשר מטעם משתרשי לי׳, דביאור הדברים, כיון דהמעשרות שנטל מבית המלך השאיר אצלו כספו, אז המעשרות הולידו אצלו כספו שלו, והרי זה כולד פרתו ששייך הולד לבעל הפרה בכל מקום שהפרה נמצאת. לכן אם פרע חובו וע״י כך נשאר אצלו כספו שלו ועושה רווחים בזה, הרי הכסף בבנק שייך למי שפרע החוב, ומשתמש בכספי התובע.

ונראה דזה ברור ופשוט בפורע חובו של חבירו לא שייך ענין משתרשי, דאל״כ למה בפורע חובו של חבירו פטור לשלם, מ״ש מאנסו בית המלך את גרנו דהכסף שנשאר ברשותו הרי הם של הכהנים והלויים, ה״ה הכסף שנשאר אצל הבע״ח במה שלא פרע הוא אלא אחר יהיה שייך להאחר, והתירוץ הוא, דלו היה פורע בעצמו את חובו יש לו תועלת במה שמקיים מצוה של פריעת בע״ח, אבל אחר שפורע עבורו אין לו התועלת של קיום המצוה, דאחר אינו יכול לפרוע חובות של חבירו, אלא כשפרע פטור בע״ח מפני שאין כאן חוב שהמלוה כבר קבל את שלו, והרי זה דומה למונע את חבירו שיאכל, וכי נימא בזה ענין משתרשי שהוא גרם שהאוכל ישאר, וע״כ יזכה המונע במאכל. וע״כ אם היה אוכל היה לו תועלת שהוא אכל ושבע ועכשיו אין לו שום תועלת, ולא שייך בזה ענין של משתרשי. ולא דמי לתשלום מסים שבע״כ אדם משלם מסים ואין לו שום תועלת מעצם התשלומים אפילו אם הוא בעצמו היה משלם, אלא במה שנפטר מטרדות, אבל לא מעצם התשלומים, לכן אם אחרים שלמו המסים עבורו שייך בזה ענין של משתרשי.

ואשר לפי זה, בבא אחד ושילם עבורו מס ערך מוסף, זה דומה לאנסו בית המלך את גרנו אם בחובו חייב לעשר מטעם משתרשי, והרי הכסף שיש לו בבנק נגד החוב של מע״מ שייך לפורע, ומן הדין שהרווחים אם ישנם יהיו שייכים לפורע.

אבל בזה מסתפקנא אם הדין של משתרשי הוא שתמורת החוב שנשאר אצלו שייך בעצם לפורע או שיש עליו רק חיוב תשלומים, והכסף שיש לו בבנק אין לפורע שום זיקה עליהם, ואם כן הרווחים שנושא כספו בבנק אין לפורע שום שייכות.

ואם בכל זאת מחייבים את קונה הדירה לשלם מע״מ וכשלא שילם בהגיע הזמן יצטרך לשלם ריבית והצמדה, אין זה אגר נטר דפירושו שכר בשביל שימוש בכספו של המוכר, דהלא אם היה משלם בזמן לא היה צריך לשלם אחר, ולא ביקש ממנו שירוויח לו הזמן, דלא הקונה ולא המוכר ידעו שלא שילם מע״מ בזמנים שקבעו ביניהם, ואין זה אלא קנס, והקנס הוא לפי ערך הפיגור. והא דקראו לזה ריבית וריבית דריבית הוא מפני שאינם יודעים את ההלכה דבכה״ג לאו ריבית הוא דאין זה שכר המתנת מעות. וכן מבואר בר״י מיגאש ב״ב קסז ב במשנה מי שפרע מקצת חובו, דאילו פרע לוה למלוה במישלם זימנא דקצב לי׳, מאי דאישתייר גבי׳ מהאי שטרא הוה שקיל ליה מלוה בלא תוספת, וכי לא פרע ליה במישלם זימנא וכו׳, וכיון דאילו פרע ליה לוה במישלם זימנא, ההוא מידי דאישתייר ליה גביה הוה שקיל ליה מלוה בלי תוספת, אישתכח דלא מטיה ליה הנאה מחמת האי זימנא דארווח כי היכי דניהוי אגר נטר לי׳ וכו׳ דהא האי תוספת דשקיל מיניה לאו אגר זימנא קמא דארווח לי׳, דקא חזינן דאילו יהיב לי׳ במישלם זימנא ההוא מידי דאישתייר למלוה גבי׳ מהאי שטרא, לא הוי שקיל לי׳ מלוה להאי תוספת מיני׳ וכי מטא זימנא ולא פרע לי׳ דקשקיל לי׳ כולי׳ שטרא לא קא מרווח לי׳ זימנא אחרינא ליכא הכא אגר נטר לי׳ כלל. עכ״ל. הרי רק בארווח לי׳ זימנא ובגלל זה לקח ממנו תוספת ה״ז אגר נטר, אבל אם לא מחמת הרווחת הזמן לוקח יותר אין זה אלא קנס.

ונראה בנידון דידן אין זה בכלל של אגר נטר דלא ארווח ליה זימנא, דאין המוכר ולא הקונה יודעים מזה, ובפרט דאין הקונה מעונין כלל שישלם עבורו, אין התשלומים הנוספים אלא קנס. ובקצרה. על מה שהרוויח לו הזמן היינו עד הזמן שקצבו ביניהם, ע״ז אינו נותן שום תוספת, ומהזמן שלא פרע לו הלא לא הרוויח לו הזמן, והא דמשלם התוספת אין זה אלא קנס מפני שלא שילם לו בזמן שקצב, והקנס הוא לפי ערך הפיגור. לכן לפי הנראה שאין התוספת אלא קנס, ובקנס הלא פסק בשו״ת עבודת הגרשוני סי׳ ז שנסתייע מתשובת הרא״ש כלל ח סי׳ ו והובא בחו״מ סי׳ עג בראובן שנשבע לשלם לחבירו לזמן פלוני ועבר הזמן ולא פרעו כי לא תבעו חבירו דלא עבר על שבועתו כיון שלא תבעו. ובתשובת גבעת פנחס סי׳ עד וסי׳ עז בענין שידוכין שאחד מהם עבר על זמן הנישואין המוגבל בתנאים, שלמד מהסמ״ע שם ס״ק יט דבלא תביעה לא מיקרי עובר על תנאי, ומטעם זה פטר את המשודך מן הקנס כיון שחבירו לא תבעו.

והנה יש לי הרהורים בדבר, באחד שחייב לחבירו לפרוע לזמן קצוב ולא פרע לו לזמן הקצוב, מצד הדין אף שהמלוה היה יכול להרוויח לו היה פורע לו בזמן שקצב לו, מ״מ אין זה אלא מבטל כיסו של חבירו, ולכל היותר אין זה אלא גרמא ופטור מלשלם. טפי פסק הרמ״א בסי׳ רצב סעי׳ ז דאם הרוויח במעות של פקדון בין הי׳ לו רשות להשתמש בהן או לא אין צריך לתת מן הרווח לבעל הפקדון, ואם בא בעל הפקדון ואמר תן לי פקדוני ואני ארוויח בהן לעצמי והלה מעכב בידו חייב ליתן לו הרווח מכאן ולהבא. ובש״ך שם ס״ק טו הביא בשם המהרש״ל פ״ק סי׳ ל דאפילו תבעו לדין ואמר לו תן לי פקדוני כי יש לי רווח ברור, ומברר דבריו, וזה מעכבו פטור דמבטל כיסו ל״ה אלא גרמא. ובס׳ נחלת צבי מבעל פ״ת כתב דהש״ך הסכים לרש״ל. ובחזו״א ב״ק סי׳ כא אות יג ובסי׳ כב אות נ דחה מהלכה פסק הרש״ל. אבל זה ודאי אם לא פרע לו מס ערך מוסף בזמן שקצב והמתווך שילם את המע״מ והי׳ צריך לשלם לו תיכף ולא שילם לו אלא לאחר שנה, אין זה אלא מבטל כיסו של חבירו, ואפילו אם הרויח בכסף שנשאר תחת רשותו ואפילו אם היה פקדון ממש והרוויח בפקדון פסק הרמ״א דאין זה אלא מבטל כיסו של חבירו ופטור.

ובריטב״א מכות ג א במשנה:

"מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז ע״מ ליתנו לו מכאן ועד שלושים יום והלווה אומר מכאן ועד עשר שנים, אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז מכאן ועד עשר שנים. אין לפרש שישלמו לו מה שאומדין מה שהי׳ יכול זה להרוויח באלף זוז עד עשר שנים וכו׳, ועוד שזה גרמא בניזקין בעלמא הוא שפטור במילי דניזקין בעלמא, וכמו שאמרו בירושלמי במבטל כיסו של חבירו שהוא פטור וה״ה לענין הזמה. אלא פי׳ שישומו מה היה נותן הלוה למלווה עתה מחוב זה אם יפרענו עתה ומה היה מניח לו המלוה מזה, ומנכין שומא זו, והשאר ישלם לו כשיעור האומד שהי׳ נותן לסלק שעבוד זה מעליו לו היו מפסידין אותו".

ועי׳ בישועות יעקב יו״ד סי׳ קס אות ה מה שתמה על הריטב״א הא כל מבטל כיסו של חבירו היה נותן איזה סך עבור הרווח. לכן מפרש הישו״י דהיכי דהמלוה תובע ללוה שישלם לו לזמן שלושים יום מפני שהוא זקוק עכשיו למעות והבי״ד נזקקין לזה, ע״כ שהמלוה טוען שהוא צריך למעות, דאל״ה הבי״ד יאמרו מאי איכפת לך א״כ אומדין כמה היה המלוה מקבל בעד האלף זוז אילו היה באמת מתחילת ההלואה לזמן מרובה, שישלם לו תיכף, וזה צריכים העדים לשלם. ואמנם מבטל כיסו של חבירו ולא היה מתחילה דין ודברים ביניהם בזה, כיון שכבר נעשה לא חשיב רק גרמא ופטור דאין כאן שווי׳ כל זמן שלא בא לדין, דאולי לא היה רווח וכדומה. ועיי״ש במה שרצה ליישב את דברי השו״ע חו״מ סי׳ עג באם הלוה והמלוה מחולקים בזמן הפרעון, דהלוה נשבע היסת ממ״נ הלא זה לכאורה מבטל כיסו של חבירו ופטור לגמרי, ואם חיוב ממון יש כאן למה נשבע רק היסת ולא שבועת התורה. ואמר מה שנוגע למלוה זה נקרא תביעת ממון, אבל מה שהלוה מודה אין זה אלא מבטל כיסו של חבירו. עיי״ש בדבריו המתוקים.

מהאמור, מדינא אין לי שום פתח לחייב את הקונה במה שלא שילם מע״מ בזמן שנקבע, ואפילו אם אין חשש של ריבית באופן שהי׳ היתר עיסקא, אבל כללא דריביתא לפי שהקדמנו אם חייב לשלם עבור שימוש בכסף, אבל בנידון אף אי נימא דמישתרשי דעצם הכסף שכנגד פריעת המע״מ נקנה לפורע לא יהא אלא פקדון שאין לו רשות להשתמש בו, הלא פסק הרמ״א אף אם הי׳ רווח אין זה אלא מבטל כיסו של חבירו ופטור, ומכש״כ לפי מסקנת הישו״י.

ואם בכל זאת מחייבין את הקונה על הפיגורים, אין זה אלא קנס ולא מצד הדין, ובקנס הלא פסק בגבעת פנחס דאם לא תבעו אינו חייב, ואין לי מושג מה צורך כאן בהתחשבנות.