ציבור שתקנו קנס פיגור על מי שלא משלם בזמן

פסקי דין ירושלים, כרך ז, עמ' לב-לד

בנידון אדם שלא שילם מסים עירוניים בזמן מכיון שלא היה לו לשלם

הנידון

ישוב שהטיל מסים על התושבים, ואחד התושבים לא היה לו כסף לשלם ולא שילם את מסיו בזמן, וחוייב ע״י מזכירות הישוב בקנס פיגורים תוך איום שאם לא ישלם את הקנס יפסיקו לו את החשמל והמים.

המקורות להלכה

כשאין לעני כסף לשלם בזמן שמחוייב אם זה נחשב אונס שבכגון זה פטור מהקנס, עי׳ בתשו׳ ר״ב אשכנזי סי׳ לה שהביא בשם תשובת רדב״ז דאם נשבע לפרוע והעני אין זה אונס משום דאונס דשכיח ל״ה אונס, וכ״מ בתשובת הרא״ש שהובא בב״י ושו״ע חו״מ סו״ס צז. ושם בב״י הביא בשם תשו׳ הריב״ש להיפך, וע״ש בתומים מה שחילק, ועי׳ במהרי״ט ח״א סי׳ א דל״ה אונס. ועי׳ במחנ״א הל׳ שבועות סי׳ יב שפסק בנשבע לפרוע ביום פלוני והעני פטור משבועתו דהוי אונס, והביא ראי׳ מתשו׳ הרא״ש שהובא בב״י ושו״ע יו״ד סי׳ רלב סעי׳ טז, וגם הביא סיוע מתשו׳ הרשב״א, וחולק על מהר״ב אשכנזי ומהרי״ט. ועי׳ בש״ך סי׳ לד סק״ח ובנתה״מ ס״ק ג ועי׳ בט״ז יו״ד סי׳ רלב ס״ק יט ובמג״א סי׳ קח ס״ק יא ובקצוה״ח סי׳ נה ובנתה״מ שם וז״ל:

"דהא אם אין לו מעות כל הב׳ שנים אין לך אונס גדול מזה עכ״ל".

ובתשו׳ הרשב״א במי שנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני ועבר הזמן ולא פרעו דאינו נפסל די״ל אנוס היה ולא איתרמי לי׳ זוזי והובא בש״ך סי׳ לד ס״ק ח.

אבל עדיין יש לפקפק בנידון דידן במיסים שהם צרכי צבור וקבעו זמן לשלם כדי שיוכלו לכלכל את עניני הצבור ומטילים קנס על מי שלא שילם בזמן הקבוע, דלא דמי לנשבע לשלם בזמן ידוע והעני שאין לו לשלם, דאפילו לפי המחנ״א ולפי הש״ך דזה אונס דשכיח מ״מ לא אמרי׳ דהו״ל לאתנויי, כתב במחנ״א דמ״מ מצי לומר אדעתא דהכי לא נשבעתי שהייתי סומך לגבות מהקפותי שיש לי על אחרים, וזה דין בשבועה דוקא, אבל במסים דלא שייך לומר דאדעתא דהכי לא התחייבתי, דהרי עצם האונס ל״ה אונס גמור במה שאין לו כסף לפרוע בזמן הקבוע.

ובחו״מ סי׳ צז סעי׳ ל:

"הא דמסדרין דוקא בשלא נשבע לפרוע אבל אם נשבע לפרוע אין מסדרין לו והוא בעצמו חייב למכור כל מה שיש לו ואפילו חלוק ומכנסים ואבנט כדי לפרוע לבעל חובו ויתפלש באפר ולא יעבור על שבועתו" ע״כ.

והביא בבאה״ג אות ס שבתשו׳ שבסוף חזה התנופה סיים:

"ולא נקרא אונס להיפטר משבועתו בעוד שיש לו ברשותו איזה דבר למכור אפילו עד שו״פ". ע״כ.

וכיון דלא נקרא אונס לענין שבועה כ״ש שלא נקרא אונס לענין תשלומי מסים אם יש לו ברשותו איזה דבר למכור, דהלא במסים דצרכי צבור הן אין מסדרין וה״ז כנשבע לשלם בזמן שקבע.

ועי׳ יד רמה ב״ב סי׳ עו דאם הי׳ שרוי עמהן באותה חצר משעבדין אותו על הכל וכו׳,

"והני שעבודי כולהו דקתני גבי מי שיש לו בית בחצר אחרת וגבי מי שיש לו חצר בעיר אחרת, מטעמא דלא מיתגר לי׳ לבעה״ב ביתי׳ אלא היכא דעבדי לי׳ לחצר דלת ונגר ומנעול, ולא מיתגר לי׳ לבעל החצר חצרו היכא דאית בה בעיר בורות שיחין ומערות ואמת המים למישתי מינייהו מיא דאי לא לא חזיא ליישוב, ובארץ ישראל וכיו״ב עסקינן דצריכי למישתי ממיא דמיטרא ואמטול הכי צריכי לאזמוני בורות שיחין ומערות וכיו״ב בימות הגשמים למכנס בהו מיא לימות החמה, ואם אמר לא ניחא לי מאגריהו ולא בצעריהו דינא הוא דנחתא בני מאתא או בני חצר ואגרי לי׳ לבית או לחצר ושקלי אאגרייהו עד דמשתלמי שיעור מאי דחזי ליה למיתב בהדייהו בההוא חיובא ומסתלק, מידי דהוה אבית ועליה של שנים שנפלו ואין בעה״ב רוצה לבנות. וה״מ דלא דייר בגוייהו אבל היכא דדייר בגוייהו משכוני נמי ממשכנינן לי׳" ע״כ.

ומבואר בין אם דר בגוייהו ובין אם לא דר בגוייהו יש לבני העיר לגבות רק מה שראוי לת[ת] לחלקו אבל לא יותר, ואם דר ביניהם ממשכנין אותו על חלקו שצריך להשתתף בצרכי העיר, אבל לא נזכר כלל שיש לבני העיר רשות לקנוס את השכן דאמר לא ניחא לי׳ מאגרייהו ולא בצערייהו. והא דבההוא טבחי דקרעו למשכי (ב"ב ט,א), הרי דיש להם רשות גם לקנוס, שאני התם דאין עצה אחרת דאילו היתה להם עצה אחרת לחזק את השותפות לא היו מתנים בהדי הדדי דכל דעביד ביומא דחברי׳ לקרעינהו למשכיה, אבל בשיעבודים של בני העיר דיש להם עצות אחרות בכדי לשעבד את בני העיר ולגבות את חלקם לא מצינו שיש להם רשות לקנוס, ולכל היותר אין להם אלא להפסיק את המים או החשמל, ויש להם רשות לזה כדי שהשכן בן העיר יכניס את חלקו שהוא משועבד, אבל לא יותר מזה וכלשון הרמ״ה:

"ושקלי אאגרייהו עד דמשתלמו שיעור מאי דחזי לי׳ למיתב בהדייהו בההוא חיובא ומסתלק".

ולהעמיד את עצמם במקום הזקנים והראשים כל אשר לא יבא וגו׳ יחרם כל רכושו, לא שמענו דיוכלו להשתמש בכח של הפקר בי״ד הפקר.

והא דפסק בשו״ע חו״מ סי׳ נה (א) במי שפרע מקצת חובו והשליש את השטר וא״ל אם לא נתתי לך עד יום פלוני תן לו שטרו, והגיע הזמן ולא נתן לו אם קנו מידו עלי׳ בבי״ד חשוב ה״ז קנה והוא שיתפיס זכויותיו בבי״ד והוא שלא יהי׳ אנוס, התם דקנס את עצמו אם אין זה אסמכתא אין אומרים לו מה לעשות, אבל בז׳ טובי העיר או אנשי העיר לא מצינו שיש להם רשות לקנוס את המפגר בתשלומי המסים כשיש להם עצות אחרות, וכנ״ל.

אלא דאם בני העיר היו צריכים להוציא הוצאות ע״מ לממן את צרכי העיר הרי אחד מבני העיר שלא פרע את חלקו בזמן הוא משועבד על חלקו בהוצאות, וזה אפשר להעריך כמה חלקו בהוצאות, אבל לקנוס אותו יותר מזה לא שמענו.

שוב התבוננתי, דהלא באסיפה הכללית של כל הישוב קבלו כולם את ההצעה להטיל קנס על מפגרי תשלומי המסים, לכן כיון שכולם הסכימו לקנס הזה ה״ז דמי להני טבחי שהסכימו לקנס, וגם המרא דאתרא היה בשעת מעשה, לכן היחיד שטוען מה שטוען אין בדבריו כלום, אלא כדאי מאד שהמזכירות תתחשב במקרה המסויים הזה שהלחץ זה הדחק גרם שלא שילם את המסים בזמן.